חבל נחלתו יט לד
סימן לד
האם ניתן להפקיר פירות במחנות צה"ל
שאלה
[עריכה]במחנה צבאי גדלים עצי פרי. מפקד המחנה ורס"ר המחנה אינם אוספים את הפירות, ומוכנים שייקטפו ע"י כל מי שיכול. האם הקוטף צריך להפריש מהפירות תרומות ומעשרות?
תשובה
[עריכה]א. צריך לעיין בשתי שאלות:
א) האם המציאות שהפירות גדלים בתוך מחנה צבא ורוב הציבור מנוע מלהיכנס לשם גורם שלא יהא עליהם שם הפקר?
ב) מי הבעלים שיכולים להפקיר את הפירות?
א. פירות הפקר שחלק מהציבור מנוע מליטלם
המפקיר פירותיו ומונע אנשים מסוימים מללקוט בשדהו זהו הפקר שאינו לכל, ועל כן הוא אינו הפקר.
כך נאמר בפאה פרק ו (מ"א): "בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר, ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא (פאה פ"ו מ"א):
"בית שמאי אומרים הבקר לעניים – מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים דין הפקר יש לו, ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים".
"אף לעשירים כשמטה – דכתיב (שמות כה) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה ת"ל ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים".
וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעג ס"ה): "המפקיר לעניים אבל לא לעשירים, אינו הפקר, עד שיפקיר לכל כשמטה".
ובאר הסמ"ע (סי' רעג ס"ק ו): "אינו הפקר. פירוש, וחייב במעשר, ואם קדם עני וזכה בה לא עשה כלום, כן פירש (רש"י) [הר"ש] פ"ו דפאה [מ"א]".
במקרה שלפנינו ההפקר הוא לכאורה לכל הציבור, אלא שרוב הציבור מנוע מלהיכנס ולקטוף, בגלל שהעצים גדלים במחנה צבאי. האם המניעה הזאת מגדירה שהפרי הנקטף אינו הפקר?
ניתן לומר שמניעת חלק מהציבור לקטוף היא מניעה צדדית, שאינה משפיעה על עצם ההפקר, שהרי בכל הפקר לרחוקים קשה לזכות יותר מן הקרובים, וא"כ ההפקר נעשה מלכתחילה לכולם אלא שחלק מהציבור קשה לו לזכות בו.
אולם ניתן לטעון שכיון שהוא מפקיר בתוך מחנה צבאי, בעצם ההפקר חסרון, כיון שהוא נעשה בידיעה שאינו מפקיר לכולם.
ונראה שנקודת המחלוקת בין שני ההסתכלויות שהצגנו, בשאלה: האם אפשרות הזכיה לכל היא חלק מן ההפקר, והפקר שאין בו אפשרות זכיה לכל אינו הפקר, או שבעצם הוצאת החפץ מבעליו לשם זכיית הכל, די כדי לקרותו הפקר, ומה שיש כאלה המנועים מלזכות אינו מעכב משיחשב הפקר.
בתוספות (קידושין טז ע"א) כתבו שניתן להפקיר עבד עברי.
תמה על תוס' הפני יהושע (קידושין טז ע"א): "ויש לתמוה על תמיהתם דהא הפקר גופא קי"ל שאינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים כשמיטה דכתיב ונטשתה, דמהתם ילפינן הפקר וא"כ מאי הפקר שייך בעבד עברי שאין שום אדם יכול לזכות בו ואף למוכרו אינו רשאי אף שגופו קנוי, משא"כ בעבד כנעני דאיתקש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור למוכרו וליתן במתנה מש"ה שייך ביה נמי הפקר שהרי כל אדם יכול לזכות בו"...
היינו, טוען הפנ"י – הפקר שמעשית בני אדם מנועים מלזכות בו – אינו הפקר. והוא לומד זאת מדעת בית הלל שהפקר צריך להיות כשמיטה.
המקנה (קידושין טז ע"א) טען שיש בכך הפקר: "ולענ"ד לא דמי להתם דהתם מיעט ההפקר שלא יזכו בו עשירים משא"כ הכא הפקיר לכל, אלא שאין אחרים יכולין לזכות משום שהוא זוכה בעצמו (=העבד העברי) והוי כמו הפקר בעבד כנעני דזוכה בעצמו ואף על גב דאינו יכול למוכרו מ"מ יכול להפקירו ולסלק רשותו ממנו, ואם לא מטעם שהוא זוכה בעצמו הי' אחר יכול לזכות בו"...
המקנה מבין שהפקר שאינו לכל הוא כשלגבי חלק מהאנשים אינו מופקר, אבל הפקר לכל אלא שמיד עם ההפקר זוכה בו מאן דהוא, הוא עדיין הפקר, אף שבפועל אף אחד לא יכול לזכות בו.
וכן בגרש ירחים (למהרא"ל צינץ, גיטין לח ע"א) כתב: "ומה שכתב בפני יהושע בעבד עברי לא שייך הפקר, כיון שאין אדם יכול לזכות בו, לא הוי הפקר לכולי עלמא. אין זה מוכרח, דטעמא בשביל שקדם לזכות בעצמו, ולא דמי להפקר לעניים ולא לעשירים שהגריעותא מצד ההפקר עצמו, אבל כאן ההפקר הוא כדת, אלא שהוא קודם לזכות בעצמו".
וע"ע בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, נדרים מד ע"א, סי' רפה).
ונראה כי לפי שתי השיטות הן של הפנ"י והן של החולקים עליו במקרה שלפנינו אינו הפקר, מפני שבפועל ההפקר הוא רק למשרתים במחנה זה, ורק הם יכולים לזכות בפירות. ובעבד עברי לשיטת המקנה ההפקר הוא לכל אלא שקדם זה וזכה. אבל במקרה שלפנינו אע"פ שהם מתכוונים להפקיר ולהוציא מבעלותם ההפקרה מעשית אינה לכל1.
וכך גם השיב הרה"ג דוב ליאור שליט"א בהערה בסוף מאמרי (חבל נחלתו ח"ג סי' מח) שהמפקיר בידיעה שחלק מהציבור מנוע מלקיטתו אינו הפקר.
ב. מי יכול להפקיר פירות במחנה צבאי
מחנות צה"ל שייכים למדינת ישראל אשר הקצתה אותם לצה"ל. צה"ל הוא גוף כלכלי שהמדינה הקימה, וכל עובדיו שכירים ולא בעלים, ומורשים לעשות פעולות קנייניות רק לפי פקודות הצבא. בכל יחידה ומחנה בעלי תפקידים רבים אשר אחראים כל אחד על תחומו. המשותף לכולם שאף אחד מהם אינו בעל המקום או המבנה או הציוד שבו הוא מבצע את תפקידו. כל אחד מופקד בעיתו ובזמנו על תחום מסויים והרי הוא כפועל וקבלן השומר על התחום שבו הוא עובד. לפי מהות התפקיד ולפי יכולתו, הוא משגיח ופועל, וכשהוא מקבל תפקיד אחר הוא עובר לבסיס אחר. הציוד בצה"ל בין מטלטלים ובין מקרקעין שהופקדו ברשותו אינם של היחיד ואפילו לא של הרמטכ"ל, והוא אינו יכול לבצע בהם שום פעולה קניינית. לדוגמא רכב שקיבל מצה"ל אינו יכול למוכרו ואינו יכול להפקירו, הוא שומר שכר על הרכב כיון שמקבל שכר על עבודתו אבל הוא אינו שלו וממילא לא יכול לבצע בו שום פעולות קנייניות. וכן ציוד שנתבלה מוחזר ליחידות המופקדות על כך, והמפקדים במסגרת סמכויותיהם מחליטים האם לזרוק או להפקיר או לבער.
הוא הדין למחנות עצמם ולעצי פרי הגדלים בהם. מפקדי מחנה אינם בעלי המחנה, הם הופקדו כשכירים של צה"ל על דברים מסוימים במחנה: לבנות, לתחזק, לשכלל, ולדאוג לסדרי המחנה. אבל למכור ולקנות ולהפקיר אינו כלול בסמכותם של מפקד המחנה או רס"ר הבסיס. וודאי שאינם יכולים להפקיר את הפירות הגדלים על עצים במחנה. וכן עצי הפרי הם בשמירת מפקדי המחנה והם מתוקף תפקידם צריכים לטפחם. אבל כאמור אינם יכולים להפקירם כיון שאינם בעליהם. ולכן אף הקוטף פירות צריך להפריש תרו"מ.
ולכן גם אם מפקדי המחנה אינם רוצים בפירות העצים, ומוכנים שייקטפו לכל מאן דבעי, אבל להפקיר אינם יכולים, והפירות כל זמן שהם על העצים, שייכים לצה"ל. ועל כן הפירות אינם הפקר וחייבים בתרומות ומעשרות.
והקשו עלי מה ההבדל בין כל ראש רשות עירונית למפקד מחנה, והשבתי: ההבדל בין ראש עיר לבין מפקד מחנה הוא פשוט. לראש עיר בתקופת כהונתו סמכויות קנייניות כלפי כל הציבור, אם הוא בונה כביש, כל אחד יכול לעבור בו (גם מי שאינו מעירו). למפקד מחנה סמכויות קנייניות מאד מאד מצומצמות, ורק על מה שהופקד בידו ורק כלפי מחנה זה, וממילא כלפי המשרתים במחנה, אם מפקד מחנה בונה כביש הוא מיועד רק למחנה זה. ולכן גם בעלותו על עצי פרי במחנהו היא רק לטיפוח אבל אינו מורשה לעשות בפירות שום פעולה קניינית: לא למכור, ולא לקחת לביתו, ולא להביא לחדר אוכל בבסיס, וכל שהוא יכול להרשות לחיילי המחנה לקטוף הוא בגדר מסייעים לו בשמירה על העצים.
עוד הקשו עלי הרי מצינו בכמה מקומות שאי הקפדה של בעל הפירות מוציאה אותן מרשותו כדי שאחרים יוכלו לקטוף ללא רשות, והשבתי כי מי שרשאי להפקיר רשאים גם באי הקפדתו לקטוף פירות, אבל מי שאינו יכול להפקיר גם אי הקפדתו לא מועילה.
ג. האם הקוטף פרי במחנה צה"ל הוא גזלן
נשאלת השאלה האם חייל שיקטוף פרי יחשב כגזלן.
ונראה כיון שלצה"ל באופן כללי אין צורך בפירות, הוא הותיר את ההחלטה למטפלים בפועל בעצים, וחלק מסמכותו של המטפל הוא זמירת ענפים והסרת הפירות מהעץ. וכיון שהוא מתוקף סמכותו התיר זאת, אם אחד החיילים קטף מן הפירות נראה שהוא אינו גוזל, ומעת שהפירות נקטפו ע"י חייל פלוני הם שייכים לו, אבל הוא חייב בתרו"מ.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן
עצי פרי הגדלים במחנות צה"ל
האם הם הפקר ופטורים ממעשר? מפקד הבסיס מצדו מרשה לכל דכפין לקטוף את הפירות. אלא שלמעשה לא כל אחד רשאי להיכנס למחנה הצבאי ונמצא שלמעשה אין הפירות מופקרים לכל, לדעת בית הלל הפקר שאינו לעניים ולעשירים אינו הפקר.
לדעתך, זו מחלוקת הפנ"י והמקנה בקידושין (טו, א) האם הפקרת ע"ע תופסת. אמנם אדוניו מפקיר אותו, אך למעשה הוא זוכה בעצמו ונמצא שאינו הפקר בפועל.
ואכן כיוונתי לדעתך בנושא דומה שדנתי בו, אלא שדחיתי את הדמיון למחלוקת הפנ"י והמקנה. כי לענ"ד יש לחלק, בנ"ד גם הפנ"י יודה שהפירות הפקר. בע"ע אין מי שיכול לזכות בעבד חוץ ממנו עצמו. אך בנ"ד הפירות הן באמת הפקר לכל ורק אריא הוא דרביע עלייהו כי הש"ג לא מרשה לכל אחד להיכנס למחנה. לטעמיך, מה יהיה הדין באדם שהפקיר את פירותיו אך אריה מונע את הגישה אליהם, האם אינם הפקר?
לענ"ד שמיטה עצמה תוכיח שהיא המקור לדעת ב"ה שהפקר צריך להיות גם לעניים וגם לעשירים, שהרי לפי תקנת אוצר בי"ד ההפקר מוגבל כמו ששנינו בתוספתא שביעית (פרק ח הלכה א):
"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר...".
אומנם הפירות עקרונית הופקרו, אך ביה"ד הגביל את אכילתם לכל מי שהיו לו שלוש סעודות. הרי לנו שגורם חיצוני המגביל את הקטיף לא מפקיע את דין ההפקר העקרוני שחל על הפירות.
ובאשר לטענתך שהמב"ס אינו מוסמך להפקיר את הפירות כי אינו הבעלים החוקיים עליהם. אך לכאורה אין צורך בהפקר ממש די בכך שהבעלים אינו מקפיד, אלא שהערת שרק מי שיכול להפקיר מוסמך גם לא להקפיד אך מי שאינו מוסמך להפקיר אי-הקפדתו לא מועילה. לענ"ד די בכך שלמעשה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול כדי לפטור מן מעשר. ואתה עצמך כתבת אח"כ שכל הנוטל את הפירות אינו גזלן. כלומר למעשה אין בעלות על הפירות ודינם כהפקר. ולענ"ד די בכך שאין איסור גזל כדי לפטור את הפירות ממעשר
כי יש שתי סיבות לפטור הפקר ממעשר כמש"כ התוס' בב"ק (כח א ד"ה זה וזה):
א. משום 'דגנך – ולא הפקר'. ב. משום 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך – יצא זה שידו וידך שווין'. לפי הנימוק השני אין צורך בהפקרה, אלא די בכך שלמעשה כל אחד יכול ליטול את הפירות ולא רק הלוי כדי לפוטרן מן המעשר. ולכן גם אם המב"ס אינו בר סמכא להפקיר מכיון שסו"ס אין מי שמקפיד הפירות פטורים ממעשר. וכדמות ראיה לכך שגם מי שאינו מוסמך להפקיר את הפירות אם אינו מקפיד פטור ממעשר יש להביא מב"מ (כא, ב):
"אימתי כל אדם מותרים בלקט – משילכו בה הנמושות... ואמאי? נהי דעניים דהכא מיאשי, איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי! – אמרי: כיון דאיכא עניים הכא – הנך מעיקרא איאושי מיאש, ואמרי: עניים דהתם מלקטי ליה".
והקשה הגרעק"א בגהש"ס הרי יש עניים קטנים שהלקט שייך גם להם והם אינם בני יאוש? ועכצ"ל שאע"פ שהם אינם בני יאוש מצד הדין אך סו"ס למעשה גם הם מתייאשים ולא יבואו ללקוט ודי בכך כדי להתיר לכולם את הלקט. אמנם שערי תירוצים לא ננעלו ורק הבאתי כדמות ראיה שגם מי שאינו בר הפקר בעצמו עדיין הוא בר אי קפידא.