חבל נחלתו יט כו
סימן כו
על מי חלה חובת די מחסורו
שאלה
[עריכה]כיתה בישיבה בירושלים החליטה לארגן חתונה לגר וגיורת עניים. הם פרסמו את ההתרמה ונגשו לאנשים בישוב כפרי כדי שיתרמו להם. כמה חייב כל אחד לתת לצורך צדקה זו?
א. כמה צדקה חייב אדם לתת לעני
הרמב"ם פתח את הלכות צדקה כך (הל' מתנות עניים פ"ז הל' א-ד):
(א) "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך".
(ב) "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".
(ג) "לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו".
(ד) "יתום שבא להשיאו אשה, שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה".
עולה מדברי הרמב"ם שחיוב הצדקה הוא על כל צרכי העני, וצרכיו נמדדים לפי רמת חייו לשעבר, או לפחות צרכים מינימליים כגון יתום שבא להשיאו אשה.
החובה הזו מוטלת לכאורה, על מי שהעני ניגש אליו או ביקש ממנו. וחובתו של נותן הצדקה, לפי הרמב"ם, היא לתת את כל מחסורו של העני, בלא השתתפות אחרים, ורק אם אין לו מצווה לתת לפי יכולתו.
וכך עולה אף מדבריו בהלכה ה:
"בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר".
דבריו של הרמב"ם שמלכתחילה החובה על אדם יחיד לתת לפי מחסורו של העני קשה. כי יצא שבעני אחד או מספר עניים מצומצם, ייתן את כל כספו, ולעניים אחרים כבר לא יהא לו מה לתת. (עי' להלן בדברי ערוה"ש).
מלשון הטור (יו"ד סי' רנ): "כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו". משמע שאין זו חובת היחיד אלא החובה מוטלת על הציבור או באי כוחו – גבאי הצדקה, אולם מדבריו בריש סימן רמט: "שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים אם אין ידו משגת לכל צורך העניים יתן כפי השגת ידו". משמע שדעתו בעיקר כרמב"ם ומה שדן בריש סי' רנ הוא בשיעור הנתינה ולא על מי מוטלת חובת הנתינה (ועי' להלן בדברי הבית יוסף).
מן היראים (סי' קסז) מן הסמ"ג (עשין סי' קסב) וכן מן המאירי (כתובות סז) משמע שחובת 'די מחסורו' אינה חובת יחיד אלא חובת הציבור בלבד ואין מוטל על היחיד אלא בשיעורים של חומש למרבה, מעשר לבינוני ושלישית השקל בשנה לממעיט (ביראים, סמ"ג וכן מנורת המאור לא מובא דין חומש כרמב"ם).
מי שחולק במפורש על שיטת הרמב"ם הוא הרמ"א (יו"ד סי' רנ) שכתב: "ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט)".
אף הלבוש (יו"ד סי' רנ ס"א), תלמיד הרמ"א, כתב כרמ"א וז"ל: "כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם הוא רעב, יאכילוהו. ואם הוא ערום וצריך לכסות יכסהו, אין לו כלי בית קונה לו כלי בית, ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני, קונין לו סוס ועבד, וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך דכתיב [דברים טו, ח] די מחסורו. ומדכתיב אשר יחסר לו, למדנו עוד לרבות הראוי לתת לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מטה נותנין לו מטה. והראוי לתת לו פת חמה נותנין לו פת חמה, צונן צונן. להאכיל לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא אשה, משיאין לו, ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. וכל זה דוקא בגבאי הממונה על הצדקה שנותן מכיס של צדקה או כשהם רבים ביחד, אבל יחיד אינו מחוייב ליתן לעני די מחסורו, דאם לא כן יעני לעצמו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד מה שידו מגעת וכמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ט [סעיף א]".
הש"ך (סי' רנ סק"א) הביא את שתי השיטות והכריע שלא כרמב"ם: "אבל אין היחיד כו'. והב"ח כ' דגם היחיד מחויב ליתן לו כל די מחסורו אם ידו משגת וכדלעיל ר"ס רמ"ט, וכ"כ הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע ליתן צדקה כו' לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו אם אין לו כסות כו' בפרק מציאת האשה (דף ס"ז) ת"ר אמרו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו כו' אלא ע"כ כל אדם שידו משגת מצוה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני. ואין מכל זה הכרח וי"ל דכל זה מיירי בשאין רבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו".
היינו, קשיא ליה מהלל, ועל כן הוא תרץ שמלכתחילה המצוה מוטלת על הרבים ואם אין ידם משגת אז היא מוטלת על היחיד. הגר"א התייחס לש"ך וכתב שדבריו אינם נראים, אבל לא פרט במה.
אמנם הב"ח (יו"ד סי' רנ) סיים כרמב"ם: "אלא בעל כרחך על כל אדם קאי וכל אדם כשידו משגת מצווה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני וכו' והכי נקטינן כהרמב"ם ורבינו".
בערוך השולחן (יו"ד סי' רנ ס"ד ו-ה) נתן תירוץ אחר האם המצוה מוטלת עליו, או על כל הציבור וז"ל:
"וכתב רבינו הרמ"א בסעי' א' ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת עכ"ל ואינו מובן כלל דממ"נ אם יד היחיד משגת כגון שהוא עשיר מופלג ועניים מועטים שיכול למלאות לכולם די מחסורם למה אינו מחוייב הלא מצות הצדקה הוא על כל אחד מישראל כמפורש בתורה וכמ"ש ריש סי' רמ"ט ואם אין היד משגת אפילו הגבאי פטור והרבים פטורים אם אין יד כולם משגת כגון שהעניים מרובים ועשירים מועטים כמו בעוה"ר בזמנינו זה וכן בדורות הרבה שלפנינו האם אפשר למלאות די מחסורו ואינם מחוייבים רק במעשר או חומש כפי מ"ש בר"ס רמ"ט ע"ש [הב"ח והגר"א השיגו עליו והש"ך סק"א מתרץ דס"ל דכשרבים אצלו אינו מחוייב לבדו אפילו ידו משגת ע"ש וכתב הגר"א דדבריו אינם נראים והט"ז סק"א כתב ג"כ דוודאי אין על היחיד חיוב ליתן לו די מחסורו ע"ש ודבריו תמוהים דאם ידו משגת למה אינו חייב ע"ש]:"
וכך כתב בסעיף ה: "ויראה לי דה"פ כגון שמצבינו טוב ורוב עשירים בעיר ועניים מועטים דוודאי החוב על כולם ולא על יחידים והגם שהיחיד יכול בעצמו למלאות די מחסורם מ"מ הרי מוטלים על כולם וזהו כוונת רבינו הרמ"א דכ"ז בגבאי צדקה שהוא עומד בשם כל העיר או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן די מחסורו בלבדו אפילו ידו משגת כשיש עוד עשירים בעיר, ואפילו אם העני בא אצלו מודיע לכולם ויתנו כולם ובאמת אם אין רבים אצלו כגון שאינם בעיר או שהוא דר ביחידות חייב הוא לבדו לשאת אם ידו משגת וכן אם האחרים אינם רוצים ליתן ואין בידו לכוף אותם החיוב עליו לבדו וזהו דומה לכל המצות דאם אפילו הרבה רשעים בעיר מחוייב הוא לקיים המצוה כשידו משגת [ונ"ל דגם כוונת הש"ך והט"ז כן הוא וזהו גם כוונת הב"י ולחנם השיגו עליו וגם הטור אינו חולק בזה והב"י שהשיג על ריהטא דלישנא, וגם זה אינו מוכרח ע"ש ודו"ק]".
מתבאר מדברי ערוה"ש שבעצם אין כאן מחלוקת אלא אם המצב הכלכלי של נותן הצדקה מאפשר מן הראוי שייתן די מחסורו של כל עני כאשר אין הציבור נותן. ומצב זה הוא נדיר מאד.
וכדבריו פרש בחכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קמד ס"ה): "...ואף שאפשר שאין כל זה חל על היחיד לבד אלא אם כן הוא עשיר מופלג מאד או שאינו דר באותו מקום רק הוא לבדו מכל מקום על כלל העיר ודאי חל כל החיוב הזה"...
וכך הסיק בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ג ס"ק י, המסודר על הרמב"ם): "לפי מה שחסר העני כו'. (יו"ד סי' ר"נ ס"א) ודעת הב"י והרמ"א דכ"ז דוקא כשאין רבים אצלו (חכמ"א ועה"ש) כגון שאין דר שם אלא הוא לבדו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו או שאין הרבים רוצים לתת ואין בידו לכופם שאל"כ אין היחיד מחויב ליתן לו די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו או גבאי צדקה יתן לו די מחסורו וכן הסכים הש"ך והט"ז אבל דעת הב"ח דגם היחיד מחויב ליתן לו די מחסורו אם ידו משגת (וכן משמע במאירי ב"ב ט' א' שכ' הצבור חייב ליתן לעני עד כדי מחסורו ואף היחיד כן אם יש סיפק בידו ועי' בחדרי דעה שדחה ראיית הב"ח והגר"א מהלל) וכן דעת הגר"א".
לגבי שאלה דידן נראה שאין משמעות גדולה לבירור שעסקנו בו, שכן רוב בני אדם אינם עשירים שיוכלו לתת לזוג מתחתן – כדי מחסורם. ולכן השאלה היא כמה הם מצווים לתת לאותם שליחי מצוה.
ב. עני המחזר על הפתחים
ברמב"ם לא בואר מי המפגיש בין הנותן למקבל הצדקה של די מחסורו. בהמשך הפרק בהלכה ז כתב הרמב"ם: "...ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם".
למדנו מדבריו שתי הלכות: אין מצווים לתת לעני המחזר על הפתחים – די מחסורו, אלא נותנים לו מתנה מועטת.
ובאר דבריו הר"י קורקוס (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ז):
"ועני המחזר על הפתחים וכו'. פ"ק דבבא בתרא ורש"י והתוס' ז"ל פירשוה דקאי אגבאי צדקה שיתן למחזר על הפתחים מן הקופה מתנה מועטה ואין צריך לתת לו כדי סעודה, ורבינו פירשה דקאי אכל אדם וטעמא דמילתא איתא התם שאם אין זה נותן לו גם אחר לא יתן לו וימות ברעב ומיהו מתנה מרובה לא, כיון ששואל על הפתחים די לו שיתנו לו בכל בית מעט, ולדעת רש"י ז"ל והתוספות יתן לו הגבאי מן הקופה קאמר". ומשמע שלרש"י ותוס' כל אדם פטור אף ממתנה מועטת.
הטור (יו"ד סי' רנ) כתב כך: "ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת, ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם. ולשון א"א הרא"ש ז"ל אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו".
והבית יוסף (יו"ד סי' רנ) כתב: "וכ"כ הרא"ש שם (סי' לה) אהא דמייתי מאי דתנן התם (פאה פ"ח מ"ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון וכו' ואם עני המחזר על הפתחים הוא אין נזקקין [ליתן] לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת וכן נראה מדברי בעל הגמרא שם דכתב להא דעני המחזר על הפתחים וכו' גבי הא דתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו' ומשמע דההיא מתניתין בקופה איירי וגם כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דגבי מתנה מרובה נקט אין נותנין לשון רבים לומר דמיירי בקופה שהיא נגבית משל רבים וגבי אסור להחזיר העני השואל ריקם כתב אפילו אין נותן לו אלא גרוגרת אחת לשון יחיד לומר דההיא לא מיירי בקופה אלא בכל אדם. ורבינו הפליג דעת הרמב"ם לדעת אחרת שהיא היפך המפרשים והפוסקים וכתב דהכי מסתברא ועוד שכתב דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו1 ודבר תימה הוא דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו".
מחלוקתם היא האם עני המחזר על הפתחים מוטל רק על הציבור ואף להם במתנה מועטת, ומשמע שאין חובה כלל על היחידים (רש"י ותוס'), או שחובת מתנה מועטת מוטלת אף על היחידים (רמב"ם), ולגבי הציבור לשיטה זו נחלקו: יש אומרים שמוטל עליהם אף כדי מחסורו (טור בשיטת הרמב"ם), ויש שמשמע שפטורים לגמרי (מהר"י קורקוס בשיטת הרמב"ם). ויש שהבינו שחייבים ג"כ במתנה מועטת וכ"ד החכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קמד ס"ה): "אבל עניים המחזירים על הפתחים נותנים לכל אחד מקופת הקהל וכן כל יחיד ויחיד שמחזר אצלו נותן לו מתנה מועטת (שם סעיף ד')".
לגבי שאלה דידן, לכאורה מצבם של הנערים האוספים כסף עבור יתום ויתומה הוא כמחזרים על הפתחים ואף פחות מכך, שכן ההבדל שבין עני הבא לקופת צדקה ואומר פרנסוני לבין מחזר על הפתחים הוא שלאחרון יתנו רבים ולזה ייתן רק אחד ועוד שמחזר על הפתחים עבר את סף הבושה לבקש ולשאול ואילו עני שעניותו אינה מפורסמת מתבייש לשאול. נערים אלו האוספים עבור גר וגיורת אינם גבאי צדקה שיכולים לחייב כל אדם לתת, הם מעין שלוחים של העניים ולהם ודאי אין בושת שהרי הם אוספים עבור אחרים וכולם יכולים לתת להם. לכן נראה שהם ודאי לא עדיפים מעני המחזר על הפתחים שפוטרים אותו במתנה מועטת.
ג. עניי עירך
נראה שחובת 'די מחסורו' היא רק בעניי אותה העיר, היינו, לא מוטל על אדם מהמקום וכן גבאי צדקה של עיר פלונית לפרנס עניים שאינם בני מקומם.
כך עולה מהרמב"ם שכתב (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ח): "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע סאין בסלע וכבר בארנו כל המדות, ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו".
ויעויין לעיל בדברי ערוה"ש שהדגיש כמה פעמים שחובת הנתינה היא באותה עיר.
היינו עני שעובר וצריך להתפרנס נותנים לו כדי פרנסתו אבל אין צריכים לתת לו די מחסורו. עבור עניי העיר אוספים גבאי צדקה מן העיר ולעתים אף בכפיה, וברור שאם השליחים אוספים עבור אחרים בעיר אחרת אין חייבים לתת אלא כדי מתנה מועטת.
וראיה נוספת נראית מדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ד): "יתום שבא להשיאו אשה, שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה". וכי יעלה על הדעת ששוכרים דירה ליתום בעיר אחרת?! לכן נראה שאין חובת די מחסורו כלפי עניי עיר אחרת וממילא צריך לתת מתנה מועטת אבל לא לפי צרכיו.
וראיה נוספת שחובת צדקה העיקרית היא בעניי אותה העיר מהאמור ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט) שפתח בהלכה א: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה".
ולאחר שעסק בדין תמחוי בהלכה ב, כתב בהלכה ג: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת".
נראה על כן שאין חובת די מחסורו אלא בעניי אותה העיר
ד. עניי הערים הגדולות
שאלה קשה היא דין עניי העיר בערים גדולות. וכי מי יודע על פלוני שירד מנכסיו ונזקק לבריות ומתבייש לחזר על הפתחים, ולמי ייגש ויגלה את עניותו. כמו"כ גם אם נאמר שייגש לרב הסמוך ויגלה לו עניותו, וכי הרב הוא עשיר גדול שיכול למלאות מחסורו של כל עני?!
נראה לי שכל קהילה שיש לה בית כנסת אחד או שכונה צריכה להקים לה קופת צדקה, וגבאי צדקה אשר יגבו מן הציבור ויוכלו לתמוך די מחסורו בעני שאינו מחזר על הפתחים ונזקק לסיוע. ותפקיד זה לענ"ד מוטל על הרב בבית הכנסת או בשכונת מגוריו שידאג לכך שתהיה קופת צדקה ויוכל לסייע לנצרכים לכך.