חבל נחלתו יח הקדמה
הקדמה
לפני התקיעות אנו אומרים: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". בפירושו של ר' אברהם בן הגר"א מפרש כך: "קראה נחלתנו, להיותה נחלה נערכת אלינו, והיא תאבד מעלתה מבלעדינו כאשר אנו גולים מעליה וכן אנו מבלעדה. ואמר את גאון יעקב כי אם תחשבו שיש ארצות אחרות יותר מרוממות ומשופעות בזהב טוב ובדולח ואבן השוהם כמו ארץ חוילה, אמר דוד המלך ע"ה מי גדול לנו מיעקב אשר בעינו לא היתה ארץ טובה ממנה כי אהב אותה בחייו ובמותו, כי אפילו לראות את בנו יוסף אשר אהב מכל בניו ונתמנה למלך לא היה רוצה ללכת, אם לא נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה וגו', ובמותו אמר אל נא תקברני במצרים, וא"כ בה נתגאה יעקב ונתעלה והוא אשר אהב אותה סלה. כ"מ שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולמים".
אנו עדיין לא הגענו למדרגת נחלה בארץ ישראל, ובמוסדות המדינה והמערכות הכלליות מוכנים כבי' לחלק את ארץ ישראל וליתנה לגויי הארץ.
מסופר במסכת תמורה (טז ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'".
נראה שאין השכחה המתוארת בגמרא מקרה, אלא היא מצב עצמי מוכרח מצד קיום התורה בארץ ישראל. במדבר, התורה בקיומה בפועל היא רובה בבחינת דרוש וקבל שכר, קיומה מצומצם מאד, תקופת המדבר היתה נצרכת כדי לחנך את עם ישראל כולו בעת שאין לו שום דאגות נוספות פרט ללימוד התורה. אבל עם הכניסה לארץ ישראל כל עם ישראל משנה מצב: מעם של לומדי תורה, לעם שיש לו ארץ והוא צריך לעובדה ולשומרה בהתישבות בארץ ושמירה על גבולותיה ועם זאת לקיים את התורה בכל מדרגותיה מהמערכות הציבוריות של מקדש ומלכות עד המערכות הפרטיות שבכל בית ושדה, וא"כ כל לימוד התורה וחדירתה עד לקיום היום-יומי היו צריכים להילמד מחדש.
בהמשך הגמרא מלמדת: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר – וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב (הקטן ממנו) [ויתן לו את עכסה בתו לאשה]".
התורה לא אבדה ומה שלא ניתן להשלמה בנבואה, ניתן להשלמה בחכמה שחכם עדיף מביא כאמור בב"ב יב ע"א.
אולם כל תקופת השופטים עם כל סיבוכיה ויסוריה עד המלכות היא תוצאה של המעבר לקיום התורה בארץ ישראל.
בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרשה יב) נאמר במדרש: "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו (בגדים) [בגדיהם] למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח, ושנו חכמים במשנה, הוי (מעט עוסק ועסוק) [ממעט בעסק ועסוק בתורה], והוי שפל רוח בפני כל אדם [ואם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך] (אבות פ"ד מ"י), וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו, אמר לא נתתי תורתי לאילו (לא) [אלא] שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ אלא לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ ורדפו מכם חמשה מאה (ויקרא כ"ו ח'), אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה (דברים ל"ב ל'), לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן".
במקום שאין הדרכה של תורה נכנסים כל מיני דרכים זרות ושיטות רוחניות מקולקלות עד כדי עבודה זרה וגלוי עריות.
אף בדורנו, השיבה לארץ ישראל בדורות האחרונים גורמת לצורך בשינויים גדולים מאד בדרכה של תורה. התורה צריכה להקיף את כל מערכות החיים, החיים הציבוריים והחיים הפרטיים, בצבא בערים ובחקלאות והיא צריכה להילמד בכל מערכות החינוך ולהיות הבסיס היחידי עליו נשענת מערכת המשפט.
אולם כשם שלאחר כיבוש א"י נמשכה תקופת השופטים עד להעמדת מלכות והמשך בניית בית המקדש, כן בדורנו נכנסות כל הדרכים הזרות שישראל הביא מארצות הגויים ומשבשות את קיום התורה בכל מערכות החיים. אף השואה האיומה שהכריתה את יהדות התורה המעטירה בארצות אירופה גם היא גרמה לריקנות וכניסת שיטות רוחניות מקולקלות מארץ העמים.
אולם כל זאת איננו מרפה את ידינו אנו יודעים ובטוחים שהיד האלוקית שהוציאה את ישראל מארץ העמים ומשיבה אותה לביתם בארץ ישראל תמשיך ותוביל אותנו עד שובנו לבצרון.
וכבר הבטיח לנו הנביא צפניה (ג, יט): "הנני עשה את כל מעניך בעת ההיא והושעתי את הצלעה והנדחה אקבץ ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בשתם". הצולעה והנידחה מבחינה רוחנית המתבססים על משפטי העמים גם הם ייקבצו לארץ ישראל ושם יהיו לשם ולתהילה. וכן מסיים הפסוק הבא: "בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה' ".
ולכן עפ"י נבואות נביאי הנחמה אנו בטוחים ששעת בושתנו תעבור מאיתנו ונהיה לשם ולתהילה בכל עמי הארץ בב"א.
נשוב להמשך הסוגיא שם בתמורה.
נאמר בדברי הימים (א' ד, י):
"ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל".
יעבץ לפי הגמרא הוא עתניאל בן קנז אשר הכה את קרית ספר והוא תיקן בחכמתו את השיכחות שיצאו מהמעבר מדור משה רבינו – דור דעה, לדור באי הארץ.
וכך נדרש בהמשך שם בתמורה:
"תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו – יהודה אחי שמעון שמו. עתניאל – שענאו אל, יעבץ – שיעץ וריבץ תורה בישראל. ומנלן שענאו אל – דכתיב ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל. אם ברך תברכני – בתורה, והרבית את גבולי – בתלמידים, והיתה ידך עמדי – שלא ישתכח תלמודי מלבי, ועשה מרעתי – שיזדמנו לי ריעים כמותי, לבלתי עצבי – שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו – הריני הולך לנסיסי לשאול (רש"י: עצבי – משמע לשון עצב והכי אמר לפניו אם אתה עושה לי כך מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול הריני מת בעצבוני כדמתרגמינן [בראשית לד] ויתעצבו ואיתנסיסו), מיד – ויבא אלהים את אשר שאל. כיוצא בדבר אתה אומר (רש"י: כיוצא בדבר אתה אומר – שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו): רש ואיש תככים נפגשו (רש"י: ואיש תככים – בינוני שיודע שני סדרים1 או שלשה שמוסמך בינוני), מאיר עיני שניהם ה' (מאיר עיני שניהם – שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקדוש ברוך הוא), בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: למדני תורה! אם מלמדו – מאיר עיני שניהם ה', ואם לאו, עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו חכם לזה – עושה אותו טיפש, טיפש לזה – עושה אותו חכם, זו משנת ר' נתן".
"ר' יהודה הנשיא אומר: אם ברך תברכני – בפריה ורביה, והרבית את גבולי – בבנים ובבנות, והיתה ידך עמדי – במשא ובמתן. ועשית מרעתי – שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, לבלתי עצבי – שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו – הריני הולך בנסיסי לשאול, ויבא לו אלהים את אשר שאל. כיוצא בדבר (רש"י: כיוצא בדבר כו' – שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו) אתה אומר: רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר: פרנסני! אם מפרנסו – מוטב, ואם לאו – עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו עשיר לזה – עושה אותו עני, עני לזה – עושה אותו עשיר".
רבי נתן מפרש את תפילת יעבץ על תורתו שתתקיים בו ותתברך ויוכל ללומדה וללמדה ללא מצרים. רבי יהודה הנשיא מפרשה על צרכי עולם הזה שילכו למישרין אם בבנים ובנות ואם בפרנסה ואם בבריאות הגוף. ועל שניהם נאמר – "ויבא אלהים את אשר שאל".
רש"י בשתי הדרשות של ר' נתן ושל רבי יהודה הנשיא נזקק לפרש את ה'כיוצא בו' אולם מפרשם בשונה זה מזה. בדרשת ר' נתן: "שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו". ובדרשת רבי: "שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו".
ונשאלת השאלה מאי כיוצא בו בין תפילת יעבץ לדרישת הפסוק: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' ". הרי אצל יעבץ אין צד שני שביקש ממנו ויעבץ נעתר לו, ולכן מאיר עיני שניהם ה'. חפשתי במפרשים ולא מצאתי תשובה לשאלה.
לאחר חיפוש במקבילות לאותה דרשה מצאתי במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו – מסכתא דעמלק סוף פרשה ב):
"ומנין לבני יונדב בן רכב שהם מבני בניו של יתרו, שנ' (דה"א ב נה) המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב. הם בקשו את הרב ויעבץ בקש חכמה, שנא' (שם א' ד, י): ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל. אם ברך תברכני, בתלמוד תורה; והרבית את גבולי, בתלמידים; והיתה ידך עמי, שלא אשכח את משנתי; ועשית מרעה, שתעשה לי רעים כמותי; לבלתי עצבי, שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה; ויבא אלהים את אשר שאל, מלמד שנתן לו מה ששאל ולהם נתן מה ששאלו, שנאמר (משלי כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', ואומר (שם כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'. – הא כיצד, תלמיד ששימש את הרב והרב רוצה להשנותו, מאיר עיני שניהם ה', זה קונה חיי עולם וזה קונה חיי עולם; אבל תלמיד ששימש את הרב והרב אינו רוצה להשנותו, עושה כלם ה', מי שעשה זה חכם סוף יעשהו טפש ומי שעשה לזה טפש סוף יעשהו חכם".
לפי"ז ברור מי הם העניים שבאו לבקש מהרב שילמדם תורה – "ומשפחות ספרים (ישבו) ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א' ב, נה).
ועל הפסוק בשופטים (א, טז): "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם". מפרש רש"י: "מעיר התמרים – היא יריחו שניתן להם דושנה של יריחו לאוכלה עד שיבנה בית המקדש ומי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטלנה כדי שיהא לכל ישראל חלק בבית הבחירה, ונתנוה לבני יתרו ת"מ שנה והתלמידים שבהם הניחוה והלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה".
"וישב את העם – עם התלמידים היושבים לפניו הוא בקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים שנאמר ויקרא יעבץ לאלהים וגו' וזימן לו החסידים הללו".
עדיין לא מובן לפי"ז ה'כיוצא בו' של רבי יהודה הנשיא בתמורה. במכילתא (שם):
"כיוצא בו אתה מוצא בנותני צדקה, כיצד עני שפשט ידו לבעל הבית ובעל הבית רוצה ליתן לו, מאיר עיני שניהם ה'; אבל עני שפשט ידו לבעל הבית ואין בעל הבית רוצה ליתן לו, עושה כלם ה'. מי שהעני זה סוף שיעשרנו, ומי שהעשיר זה סוף שיעני אותו. – ר' יהודה הנשיא אומר, הרי הוא אומר, ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו'; אם ברך תברכני, בפריה ורביה; והרבית את גבולי בבנים ובבנות; והיתה ידך עמי, במשא ובמתן; ועשית מרעה, חיים שנתת לי, לא יהיה בהם לא חולי מיעים ולא מיחוש עינים ולא מיחוש הראש; לבלתי עצבי, הא אם אין אתה עושה לי כן, הריני יורד כבן סיסי לשאול; ויבא אלהים את אשר שאל, נתן לו מה ששאל".
ונראה שזה הסדר הנכון. הכיוצא בו של רבי יהודה הנשיא מובא קודם מפני שהוא מושווה לכיוצא בו של בני יתרו – שם בתורה וכיוצא בו בממון – רשות ועשירות בתורה, ורשות ועשירות בממון. ושניהם ביד ה'.
וה'כיוצא בו' בדרשת רבי יהודה הנשיא בתמורה אינו במקומו. ולדרשת רבי יהודה הנשיא אין כיוצא בו כיון שמפרש את דברי יעבץ בצרכי העולם הזה.
יהי רצון שתפילת יעבץ על כל פירושיה יתקיימו בכל מרביצי התורה ולומדיה.
הנני מודה לרבש"ע שזיכני לשבת על התורה ועל העבודה, ולהגיע לכרך י"ח בשעה טובה.
הנני מודה מאד לכל הרבנים שעברו על דברי בספרי, על אף שזמנם מצומצם, והם מחסרים מזמנם כדי לעבור על דברי תלמיד.
הנני מודה לכל השואלים והמקשים שפנו אלי, מהם וממני תסתיים שמעתתא.
הנני מודה לאשתי שמסירה ממני הרבה מעול הבית ונותנת לי להגות בתורה ולהשיב לשאלות.
ומתפלל על כל משפחתי העניפה שכולם יהיו מלומדי תורה ומקימיה כהלכתה.
ונהיה כולנו לומדי תורת ה' לשמה. ונזכה בקרוב לשיבת מלכות בית דוד ולבנין בית המקדש בב"א.
יעקב הלוי אפשטיין
מרחשוון תשע"ז שומריה ת"ו