חבל נחלתו יז לט
סימן לט - אמן לאחר ניחום אבלים
[עריכה]שאלה1
האם אבלים אשר המנחמים אומרים להם: 'תנוחמו מן השמים' או 'המקום ינחם ... וירושלים' האם צריכים להשיב אמן?
תשובה
[עריכה]נעיין במשמעות אמן ואח"כ בשאלה שנשאלנו.
א. בבבלי שבועות (לו עמוד א):
"אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמן – בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. בו שבועה, דכתיב: ואמרה האשה אמן אמן. בו קבלת דברים, דכתיב: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן. בו האמנת דברים, דכתיב: ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך".
ומפרש רש"י:
"אמן בו שבועה – העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו".
"בו קבלת דברים – האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו".
"בו אמנת דברים – וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן".
ובדומה בירושלמי סוטה (פ"ב ה"ה):
"ר' לעזר בשם ר' יוסי בן זימרה אמן לקבלה אמן לשבועה. אמן ייאמנו הדברים. אמן לקבלה מסוטה. אמן לשבועה. [ירמי' יא ה] למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו'. אמן ייאמנו הדברים [מלכים א א לו] ויען בניהו בן יהוידע הכהן את המלך ויאמר אמן וגו'".
ולפי"ז שאלתנו מתמקדת בסוג השלישי אמן להאמנת הדברים, היינו להתקיימותם.
המאירי בשבועות מבאר שכל המובנים של אמן קרובים זה לזה. וז"ל:
"אמן קבלת דברים הוא ואם בא אחר שבועה שהיה אחר משביעו הרי הוא כמו שבועה מפיו ועל זה נאמר בו שבועה. ובו קבלת דברים ר"ל שאם התנה עמו איזה דבר במקחו או בממכרו והוא אמ' על אותו תנאי אמן הרי הוא כאומר הן והתנאי צריך שיתקיים. ובו האמנה לעמוד במקום תפילה כל שמטה את אזנו ומפנה את לבו לשמוע ועונה אמן הרי הוא כמתפלל".
ב. הראיה שמביא הירושלמי במלואה היא מצוויו של דוד למשוח את שלמה למלך.
נאמר שם:
"ועליתם אחריו ובא וישב על כסאי והוא ימלך תחתי ואתו צויתי להיות נגיד על ישראל ועל יהודה. ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה' אלהי אדני המלך (מלכים א' א, לה-לז)".
ומבאר רלב"ג:
"אמן כן יאמר ה' אלהי אדני המלך – היא תפלה שיהיה רצון השם יתברך שיהיה הענין כן ר"ל שתהיה המלוכה לשלמה כי אם לא תהיה לו מה' לא יועיל לו זה".
וכן במצודת ציון: "אמן – הוא ענין בקשה על קיום הדבר".
ובתהלים (מא, יד): "ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן".
ומפרש רד"ק:
"אמן ואמן, קיום וקיום, כמו שעונה אדם אמן אחר הברכה לקיים הברכה, כי אמן לשון קיום. וכן: ונאמן ביתך (ש"ב ז, טז), במקום נאמן (ישעיה כב, כג) והדומים להם".
ג. מקור נוסף לעניית אמן בשבת (קיט ע"ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו, שנאמר בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי טעמא בפרע פרעות – משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם כי פרע הוא. אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו – פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? – אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן".
מפרש רש"י:
"אל מלך נאמן – כך מעיד על בוראו, שהוא אל מלך נאמן".
והמאירי מפרש:
"אף על פי שכל התפלה צריכה כונה מ"מ בקדיש כשאדם עונה אמן יהא שמיה רבה צריך לענותו בכל כחו ובכל כונתו מפני שיש בו רמז לייחודו ית' ולנצחותו והוא שייעדו עליו שפותחין לו שערי ג"ע ויש מפרשים הטעם מפני שאמן והשם המיוחד בכתיבה וקריאה עולים לחשבון אחד לצ"א".
ד. את סיבת עניית אמן מסביר רבינו בחיי (שמות פרק יד עה"פ ויאמינו... ובמשה עבדו):
"ומפני שהאמונה יסוד כל התורה כולה תקנו לנו רז"ל בתפלה ובברכות לענות אמן, שהוא נגזר מלשון אמונה ומלשון הודאה שמקבל עליו דברי המברך ומודה בהם, וזהו שאמרו רז"ל: (שבועות לו א) אמן קבלה, אמן שבועה, אמן קיום, ועל זה אמרו: (נזיר סו ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך".
"ובאור הענין: כי המברך מעיד בברכתו של הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הברכה, והעונה אמן הוא מקיים השטר והוא העקר, שאין קיום העדות בעד ראשון אלא בעד שני, שהעדות נגמר על ידו והעונה אמן הוא העד השני וצריך הוא שיצטרף עם העד הראשון שהוא המברך כי עמו העדות קיים".
והאריך שם בענין עניית אמן עפ"י ההלכה ועפ"י הסוד.
ה. ומוסיף רבנו בחיי בספר כד הקמח (אמונה):
"ולכן צריך אדם להזהר בתפלה ובברכות שיענה אחריהם אמן שהיא מלה נגזרת מלשון אמונה, וכל מי שעמדו אבותיו על הר סיני וקבלו התורה הנקראת אמונה והוא מזרעו של אברהם אבינו שהוא ראש האמונה דכתיב בו (בראשית טו) והאמין בה' חייב הוא לכוין לבו ומחשבתו בעניית אמן לא שיזכיר שליח צבור הברכות והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו או שירבה דברים עם חבירו כאלו היה ברחובות קריה כמנהג קצת מן בני עמנו המקילין בדבר. כי זה עון פלילי שהרי העבד השומע שמברכין את רבו חייב הוא מדרך השכל שיענה אמן וכ"ש מי שמברך את האלהים אשר בידו נפש כל חי שיתחייב השומע לענות אמן אחר מי שמברך אותו וכ"ש שהוא ית' קובע לו מצוה בדבר זה ומצוה אותו שיברכנו והוא מצות עשה שבתורה שנא' (דברים ט) וברכת את ה' אלהיך וכן אמרו חכמי המצות חכמי האמת ישמעאל בני ברכני. וכבר העלו בגמ' בבבא מציעא בסוף פ' המקבל (דף קיד) כי הקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה כדכתיב (דברים כד) ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה שכל הצדקות שלו אבל צריך ברכה מדכתיב וברכת את ה' אלהיך, וכשם שהוא ית' חפץ בברכה הוא הדין בעניית אמן שהוא לשון קיום הברכה. וכבר אמרו ז"ל בברכות בסוף אלו דברים (דף כג ב) רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר לו רבי נהוראי השמים כך הוא שהרי גוליארים מתגברים במלחמה וגבורים נוצחין כלומר ואח"כ באים גבורים ונוצחין את הגוליארין. וביאר הענין הזה כי המשיל יתרון העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלוש כי הגבורה בסבת הכח ופירש בזה גדול כח העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלש כי הוא ממשיך כח ממקור הכחות כלן אשר משם יונק כח הגבורה ומשם כח כל מתגבר, ותן את לבך אלו מלך בשר ודם בצאת הקהל לקראתו מברכין אותו ועונין אמן בקול רם והיה שם אחד מן העומדים לפניו ולא ענה אמן ה"ז מבזה את המלך ומקצר בחק כבודו. ואם בעניית אמן למלך בשר ודם חושבין לעשות מצוה לפי שהוא סבת קיום הארץ וכענין שכתוב (משלי כא) מלך במשפט יעמיד ארץ ואמרו רבותינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ק"ו למלך העליון יתעלה אשר לב המלך בידו שנא' (משלי כט) פלגי מים לב מלך ביד ה' ואין מלכותו וממשלתו כי אם ממנו ית' שהוא סבת הכל וראשית הכל, בזמן שבהמ"ק קיים היה שליח ציבור מזכיר את שם המפורש ככתבו וכל העם היו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועתה שאנחנו בגלות אין אנו מזכירין את השם אלא בכנוי ואנו עונין אמן אחר הזכרת השם והוא במעלת ברוך שם".
ובתוספת מעשה רב (אות יב): "וצוה (=הגר"א) לכוין פירוש אמן – הלואי שיהיה כן".
ו. כתב המשנה ברורה (סי' רטו ס"ק ט):
"אחריו אמן – איתא במדרש כששומע שאחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ולכן נתפשט המנהג שעונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז [אחרונים]".
ובפסקי תשובות (או"ח סי' רטו ס"ז) דן בעניין "עניית אמן אחר בקשות שונות ואיחולים, וברכות ללא שם ומלכות".
"ודע, כי הדברים האמורים הכא היינו בברכות ותפילות שונות שתיקנו לנו קדמונינו, וכגון 'מי שבירך' (ובערוה"ש סעי' א' שבזה שעונה אמן אחר מי שבירך שעושין לחבירו מקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, וע"ע הליכות שלמה פי"ב הערה 68 שהגרש"ז אויערבאך היה מזהיר לדקדק על כך, וע"ע בס' וזאת הברכה בשמו שהיה אומר לאבלים לענות 'אמן' אחר ברכת המנחמים המקום ינחם וכו'.) שעושים בעליה לתורה ולחולה וכדו', וכן בברכות ותפלות שכל יחיד ויחיד הוגה מלבו ומברך ומאחל לחבירו וכדו', אבל נוסח ברכה שתיקנו חז"ל, כשמברכין ללא הזכרת שם ומלכות עקב ספק בחיוב הברכה, וכגון ברכת 'ברוך שפטרני מעונשו של זה' גרע טפי ואין (שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' צ', משא"כ ברכה שמלכתחילה נתקנה בלא שם ומלכות וכגון ברוך שאכלנו משלו וכו' מצינו פלוגתא אם לענות אמן, ובס' פתחי הלכה פ"ב הערה 44 כותב לענין הנוסח (דהגר"א זי"ע ועוד) בשחרית 'ברוך אתה ה' המקדש שמו ברבים' שאין חיוב לענות אמן אף על פי שמזכירים שם שמים, דאין זה אלא שבח וכטופס תפילה בעלמא ואינה נאמרת בתורת ברכה) חיוב כלל לענות. אם כי אין בזה איסור ורשאים לענות".
ז. ומצאתי בתשובות והנהגות (כרך א סימן תרצא):
"ודבר חדש מצאתי בצפונות (ניסן תשמ"ט) מכתב מהגר"ח מבריסק זצ"ל על פטירת הגאון הגדול רבי זכריה שטרן זצ"ל כותב "יבואו דברי תנחומין כאשר כן הוא המצוה לקבל תנחומין" ומשמע שמצוה על האבל לקבל תנחומין, ואולי מפרש כן הא דמ"ק כז. כיון שניענע האבל בראשו בו אינו צריך שקיבל תנחומין, וכן הא דבספ"ב דברכות איתא על עבדו בהא דר"ג "קיבל תנחומין" למדתנו רבינו "שאין מקבלין תנחומין על העבדים" וזהו המצוה לאבלים לנענע ולקבל התנחומין, או כשמברכים המקום ינחם יענו אמן".
וכן כתב בתשובות והנהגות (כרך ג סי' שעז):
"ובמק"א הבאתי מדברי הגר"ח מבריסק זצ"ל שמצות ניחום היא שהאבל "יקבל" דברי ניחום, וזו "קבלת תנחומין" כלשון חז"ל, לפ"ז ראוי לו לאבל כאשר שומע המנחם שאומר לו המקום ינחם אותך וכו' להשיב ולענות אמן או ינוד בראשו, וזהו קבלה ואות שמרוצה בתנחומין, וכן שמעתי מגדולי הוראה שעל האבלים לומר אמן. ומה שמזכירים מנחמת ציון וירושלים זהו כדי לעורר באבלים את גודל האבידה, וכמו חורבן בית המקדש וירושלים שחסר השראת השכינה כך מצטרף אבל זה לחסרון על מצות ומעש"ט, והמקום ינחם האבלים בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
וכן בתשובות והנהגות (כרך ה סימן שט):
"עניית אמן על הניחום".
"י"ט) כשאמרו 'המקום ינחם' עניתי אמן (וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך, וכן מנהג התימנים), והאמת שאני מסופק האם זוהי בקשה וברכה וא"כ שפיר יש לומר אמן, או שאלו דברי נחמה לאבל שאז לכאורה לא שייך כ"כ אמן, שלא מצינו אמן אלא על ברכות ובקשות להקב"ה".
"ויש ליישב, דאפילו אם מתכוון לנחמה, מ"מ האבל מקבל את הדברים כברכה, ובפרט שנהגו הרבה בארץ ישראל לסיים "ולא תוסיף לדאבה עוד" שהיא ברכה, שאז יש לענות אמן"...
וכ"כ בתשובות והנהגות (קונטרס בדיני קריעה, אנינות, קבורה וכו' [ח"ד סי' רעד] פרק ט – ניחום אבלים ס"ט).
וכן הביא בספר פני ברוך בשם הגרשז"א לענות אמן אחרי דברי הניחומים.
ח. אמנם בשורה בבית הקברות, הן לפי האשכנזים שהאבל עובר בין שתי שורות מנחמים והן לפי מנהג הספרדים שעוברים על פני האבל ומנחמים אותו והוא יושב, לא מצאתי שציינו שהוא יענה אמן.
ותיקן אותי הרב גבי חוברה הי"ו שאצל התימנים נוהגים גם בשורה לאבלים, לענות אמן אלא הדבר נבלע בכל המעמד והצער.
"בלע המות לנצח ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר" (ישעיהו כה, ח).