חבל נחלתו יז כח

<< · חבל נחלתו · יז · כח · >>

שאלה

אדם הלווה לחברו סכום כסף גדול בדולרים (עשרות אלפי דולרים) לפני כעשר שנים, ללא רבית (הסכום הומר מיד לשקלים לצורך הוצאה במדינת ישראל). לא נחתם ביניהם חוזה. ההלוואה היתה לזמן קצר. הלווה לא החזיר את ההלוואה כעשר שנים.

עתה הלווה רוצה להחזיר למלוה את כספו בשקלים לפי שווי הדולר עתה. הלווה טוען: אחזיר את ההלוואה לפי שווי הדולר היום, אף שהדולר ירד ביחס לשקל ביותר מעשרים אחוזים (בזמן ההלוואה כארבעה שקלים וששים אגורות לדולר ועתה בסביבות שלשה שקלים וששים עד שמונים אגורות.)

המלווה טוען: לא רק שהלווה לא החזיר את ההלוואה בזמנה ומשך כ"כ הרבה זמן, אלא שיפסיד אותי בהלוואה זו ואקבל רק כ-80 אחוז מכספי?! אני מעונין שיחזיר לי את ההלוואה לפי שווי הדולר ביום ההלוואה.

יש לציין כי לא היה פיחות או ייסוף יזום ע"י המדינה, אלא בגלל השינויים בכלכלות ארצות העולם – הדולר ירד והשקל עלה.

נתייחס לדולר כאילו הוא מטבע היוצא בארצנו ולא פירות. (על דולר כפירות עי' להלן)

תשובה

א

נאמר במסכת בבא קמא (צז ע"ב-צח ע"א):

"בעא מיניה רבא מרב חסדא: המלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו, מהו? (רש"י: והוסיפו עליהן מהו – אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב) אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה (רש"י: באותה שעה – בשעת פרעון). א"ל: ואפילו כי נפיא? א"ל: אין. א"ל: אפי' כי תרטיא? (רש"י: כי תרטיא – סלע גדול במדה מחזקת רובע), א"ל: אין. והא קא זיילין פירי! (רש"י: והא קזיילין פירות – לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית). אמר רב אשי: חזינן, אי מחמת טיבעא זיל – מנכינן ליה, [צח ע"א] ואי מחמת תרעא זיל – לא מנכינן ליה. (רש"י: מחמת תרעא – שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות), והא קא שבח לענין נסכא! (רש"י: לענין נסכא – אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית). אלא, כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא (רש"י: עבדו עובדא – באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה)".

עולה מן הסוגיא כי מלוה שהלוה שמונה שקלים ועתה הם שוים תשעה שקלים (לפי השווי בזמן הלואה) מקבל את שמונת השקלים אע"פ שנוטל בפועל יותר ממה שהלוה ואין זה אסור מצד רבית, בתנאי שהתוספת נובעת מירידת שער הפירות (=מחמת תרעא). אולם אם התוספת היא מחמת עלית ערך המטבע (=מחמת טיבעא) מנכים מתשלום ההלוואה את התוספת בערכו. וכך בחידושי הרשב"א (ב"ק צז ע"ב): "אבל בדזל תרעא אפילו כל שהוא לא דהא איכא משום רבית". כמו"כ אם השינוי גדול מחמת תרעא ששמונה שקלים עתה שוים עשרה שקלים (של זמן ההלוואה) מקבל מהלווה רק שמונה שקלים.

לגבי שאלה דידן. המדובר בירידת ערך המטבע (דולר, לא בפיחות יזום) והשינוי בשער הדולר הוא מול מטבעות אחרים כגון השקל והאירו. וברור שכיון שערך המטבע עתה פחות מזמן ההלוואה יכול לקנות פחות פירות. וצריך לעיין מה הדין וכמה על הלווה להשיב למלוה.

ב

הרי"ף (ב"ק לה ע"א) מבאר את הסוגיא כך:

"פירוש כגון דהוה ליה גביה חבריה מאה זוזי כל זוזא מינייהו אית ביה תמניא פריטי ואוסיפו עליה השתא ועבדוניה לכל זוזא עשרה פריטי חזינן אי לא קא זילי פירי מחמת ההיא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי יהיב ליה השתא מאה זוזי מהאי טיבעא דהוא סכום כל מה דאית ליה גביה מההוא טיבעא קמא ולא מנכי ליה כלום ואף על גב דקא שבח לענין נסכא חומשא מלבר דאינון תרתי פריטי בכל [זוזא] כיון דליכא גביה שבחא לענין פירי לא איכפת לן בההיא תוספת חומשא דאיכא בנסכא והיינו דקאמר רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ואי קא זילי פירי מחמת ההיא תוספת אפילו לא אוסיפו עליה אלא כל שהוא מגבי ליה מהאי טיבעא כוותיה, ואי אוסיפו עליה טפי מחומשא אף על גב דלא קא זילי פירי לא יהיב מהא טיבעא דנפיק אלא כשיעורא דאית ליה מטיבעא קמא וכ"ש אי קא זילי פירי דמנכי ליה כל דהוא טופיאנאה דאוסיפו ליה עד גמירא. והוא הדין למלוה את חברו על המטבע ופחתו ממנו והוא הדין נמי במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופוחתו מן הכסף שבהן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא".

נראה שבעקרון אין הבדל בין דעת רש"י לדעת הרי"ף.

עוד עולה מהרי"ף שאף אם פחת המטבע יש לדון באותה דרך. היינו אם ירידת ערך המטבע מחמת עצמו (טיבעא) צריך הלווה להשיב יותר מעות ממה שלווה ואין זה רבית. ואם ירד ערכו ביחס לפירות עד חומש מלבר אין הלווה מוסיף, ומחומש מלבר בירידת ערך ביחס לפירות על הלווה להוסיף לפי ערך ההלוואה בשעת הלוואה.

ג

אף הרמב"ם כתב שכן הדין הן לענין ייסוף והן לענין פיחות (הל' מלוה ולוה פ"ד הי"א):

"המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת1 ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, בד"א בשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשאו ה' אבל אם הוסיפו לו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אף על פי שלא הוזלו הפירות וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו".

השו"ע (יו"ד סי' קסה ס"א) כתב את לשון הרמב"ם.

וצריך להעיר שבימינו אין המתכת במטבע שווה את משקלו (וכש"כ בשטרות כסף), והכל נאמד בשוויו כלפי מטבעות אחרים וכח הקניה שלהם. ולכן כל החשבון שעשו הראשונים והאחרונים שמה שהוא מרויח חומש בשווי המטבע מפסיד בהתכה אינו שייך ומתאים למצבנו בימינו שהמטבעות נאמדים לפי כלכלת המדינה אותה הם מייצגים, והיחיד אינו טובע מטבעות וגם אסור להתיכן.

משמע לפי הרי"ף וסיעתו שבמקרה כמו המקרה שלפנינו על הלווה להוסיף למלוה לפי ערך המטבע בשעת הלוואה ואין זו רבית.

ד

הרא"ש (ב"ק פ"ט סי' יב) באר כרש"י ורי"ף, והוסיף:

"כתב רב אלפס ז"ל דה"ה למלוה את חבירו ופחתו ממנו והוא הדין במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכספים שבהם או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד. והראב"ד ז"ל כתב דדוקא בהוסיפו על המטבע הוא דאמר הכי משום דמיחזי כרבית. אבל בפחות לא. ומסתבר כרבינו רב אלפס ז"ל דהכי נמי אית למיחש לפסידא דמלוה".

נראה כי הראב"ד חולק וסובר שהניכוי במקרה של הוספה הוא כדי שלא תהא רבית, ולכן אנו מתערבים בגובה התשלום שלא יהא יותר ממה שהלווהו, אבל בירידת ערך הלווה אינו משלם רבית שהרי משלם פחות ממה שהלוהו בערך המטבע, וכאן אין מקום לתקנה שישלם לפי הערך בשעת הלוואה. ולפי דעתו גם במקרה כמו שלפנינו הלווה משיב את כמות הדולרים שלוה, אף שערכם פחות.

וכן בשיטה מקובצת (ב"ק צז ע"ב) כתב:

"אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל: כתב הרב ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפחתו דאם פחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא אבל טפי נותן לו כשיעור מטבע שהלוהו. ולי נראה דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנו לו ופטור והא דהקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומש אינו אלא משום איסור ריביתא אבל בפחות שאין בו הפרש. ע"כ. והרא"ש ז"ל בפסקיו דחה סברת הראב"ד ז"ל עיין שם".

עולה מדברי הראב"ד שאם נותן כמספר המטבעות שהתחייב אף שערכן ירד וכח קנייתם פחות אפילו פחתו לחצי נותן לפי מה שהתחייב והמלוה מפסיד את כספו.

ה

בספר התרומות (שמ"ו ח"ח) כתב:

"אך הראב"ד ז"ל חולק עליו (=על הרי"ף) ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שיעורא, ואפילו פחות כמה נותן לו ופטור, שלא הקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומשא אלא משום איסור רבית, אבל נפחת אין בו הפרש, ע"כ. וסברא זו רחוקה היא מאד שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו שהלוהו, ואם הלוהו מנה שיחזיר לו שוה חמשים בכסף. אלא ודאי מסתבר דה"ה לפחתו. והכי שדרו ממתיבתא גברא דאוזיף זוזי ואפחת וחד זוזא דאוזיף שוה תרי זוזי מהני דאפקי השתא ואפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי מה שפחתו שבחא".

והעיר על כך בגידולי תרומה (שמ"ו ח"ח אות ג) :

"בהך פלוגתא דגבי פחת הסכימו רוב האחרונים ז"ל כסברת הרי"ף ז"ל דל"ש מהוסיפו, ודלא כהראב"ד ז"ל מטעמא דיהיב רבינו ז"ל דלא מסתבר שזה ישתכר וזה יפסיד מהקרן שהלוהו".

ו

וכך באר הלבוש (יו"ד סי' קסה):

"וכן הדין אם הלוה לו סכום מטבע ופחתו ממנו, שאם לא הוזלו הפירות בשביל החסרון, שאין נותנין כל כך הרבה פירות בעד המטבע החדש כמו שהיו נותנין בעד הישן, צריך להשלים למלוה לפי חשבון הראשון. ואם הוזלו הפירות שנותנין כל כך הרבה פירות בחדש כמו שהיו נותנין בישן ואין כאן הפסד למלוה אלא בהתכה, אז אם לא פחתו רק עד חומש, שחמש מן החדש אינם שוקלין רק כמו שהיו שוקלין ארבע מן הישן, אינו צריך לשלם לו רק ארבע מן החדש בשביל ארבע מן הישן, שיאמר לו הלוה הוציאם בהוצאה ולא תפסיד כלום, כי גם בטבעא קמא הוי זוזי דקילי טפי עד חומש ושמא שלך היו כן, ואם אתן לך חמש מן החדש בעד משקל ארבע של הישן תרויח בפירות ויהיה כאן ריבית. אבל אם פחתו יותר מחומש צריך לשלם ממטבע החדש כפי משקל מטבע הראשון ולא לפי המנין, אף על פי שהוזלו הפירות ונותנין בחדש כמו שהיו נותנין בישן, מכל מקום למה יפסיד המלוה משקל הכסף שהלוהו. וכי תימא הרי ירבה בפירות מכל מקום יפסיד בהתכה ויאמר המלוה פירי הוא דזל החזר לי משקל מטבע שהלויתיך דשמא אימלך ואעשה ממנה כלי, ולא יוכל לומר הלוה אם כן אתן לך נסכא כמשקל המטבע הישן או אחזיר לך המטבע שהלוית לי אף על פי שנפסלה, שיוכל המלוה לומר שמא אימלך ואקנה פירות, ובעד מה שתתן לי לא אוכל לקנות פירות, ואני בעת שהלויתיך הלויתיך כסף שהייתי יכול לקנות בעדו פירות, לפיכך יד המלוה על העליונה".

לפי דברי הלבוש בימינו, כאשר ערך המטבע פחת לא צריך להיות הבדל בין חומש לפחות מחומש, כיון שלעשות כלי אף אחד אינו מתיך את המטבע ומדוע שהמלוה יפסיד?!

וכן בביאור הגר"א (יורה דעה סימן קסה, ב) כתב:

"וה"ה למלוה כו'. הרי"ף וש"פ דלא כהראב"ד שכתב דוקא והוסיפו משום רבית וכבר הקשה עליו בסה"ת וכתב וסברא רחוקה היא מאד שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו שיחזיר לו חמשים בעד מנה וכ"כ עליו הרא"ש שם".

נראה שה"ה בדין דידן, ירידת ערך הדולר בעשר שנים אינה מירידת ערך הפירות אלא פיחות בערך המטבע ולכן אפילו אם הירידה פחות מחומש כיון שהמלוה נפסד צריך לשלם לו דולרים לפי ערכם ביום ההלוואה.

ז

וכך כתב בכנה"ג (חו"מ הגה"ט סי' לט):

"נקטינן מהסכמ' הרמב"ם והרי"ף והרא"ש דכל החלוקים שאנו מחלקים בהוסיפו על המטבע לענין רבית צריכין אנו לחלק בפיחתו לענין מקח וממכר דהא בהא תליא. הילכך כמו דבענין התוספת אם הוזלו הפירות מנכה ואינו נותן לו אלא כפי אותו שיעור או אותו משקל, ה"ה בפחתו והוקרו הפירות מחמת הפחת נותן לו כפי אותו משקל שנעלו המעות בזהובים. ונאמר: כמה זהובים היו עולים המעות באותו זמן נותן לו זהובים לפי הערך דמה לי הוקרו הזהובים מה לי הוקרו הפירות דהא בהא תליא, דמאחר שהוקרו הזהובים הוקרו הפירות והסחורות. וכל זה בשלא פחתו מחומש, אבל אם פחתו מחומש לא שאני לן בין הוזלו הפירות ללא הוזלו, מהר"א מונסין ז"ל בתשו' כת"י".

וכאמור במקרה שלפנינו לא הוקרו ולא הוזלו הפירות אלא המטבע ירד ערכו לעומת מטבעות אחרים. ועי' ברית יהודה פרק כ שהביא דעות שונות בדבר.

ח

כל זה אם היתה הלוואה מוסכמת אמנם במקרה הנוכחי, הלווה השתמט מתשלום ההלוואה וגרם נזק למלוה, ולכן מן הראוי שהמלוה לא יפסיד מגמילות חסד זו, ולכן נראה לענ"ד שהלווה ישלם את ההלוואה בשקלים לפי ערכם בדולרים בעת ההלוואה.

ט

כל דברינו הם בהתייחסות לדולר – לפי חלק מהפוסקים, כמטבע ולא כפירות, אולם אם נתייחס לדולר כפירות (לפי דעות פוסקים אחרים) הרי הדבר פשוט שכל הלוואת סאה בסאה נאסרה כשלא קובעים מחיר לסאה אבל אם קבעו מחיר לסאה הרי מחירו נקוב. וכדברי ספר הלכות גדולות (סי' מה – הלכות ריבית עמוד תפא]

"הלוהו חבית של יין או סאה של חיטים בשעת הלואה בעשרה דינרין ובשעת פירעון בדינר, אם עשאה [עמוד תפב] דמים ואמר לו מלוה ללוה חבית זו שאני מלוך עומדת בעשרה דינרין ועכשיו אני נושה בך עשרה דינרין, נוטל עשרה דינרין, ואם לא עשאה דמים אסור, דהיינו סאה בסאה דאמור רבנן אסור ללות".

וכן עולה בפשטות מדברי כל הפוסקים, שאם העריכו את סאת ההלוואה בממון הרי הדבר מותר הרי משלם כשעת ההלואה ולכן גם כאן עליו לשלם לפי שווי הדולרים בשקלים ביום ההלוואה.