חבל נחלתו יז ז

<< · חבל נחלתו · יז · ז · >>

שאלה

באירועים וכד' יש מזנונים בהם מגישים פיצה או בורקס עם רוטבים למיניהם שמורחים על גבי פת הבאה בכסנין או ירקות וכד', וכן יש המגישים גלידה עם סירופ וכד'.

האם המזון הנאכל עם הרוטבים המרוחים טעון נטילת ידים מצד דבר שטבולו במשקה.

א. טעם נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה

המשנה ברורה (סי' קנח ס"ק א) באר את טעם תקנת נטילת ידים לסעודה כך:

"טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה. ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]".

מתבאר כי שני טעמים לתקנת נטילת ידים.

וכך כתב הטור (או"ח סי' קנח): "ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים".

וכתב הבית יוסף (או"ח סי' קנח, ד [א]) בביאור הטור:

"בפרק ערבי פסחים (קטו.) א"ר אלעזר כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ופירש רש"י צריך נטילת ידים משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וכן דעת ה"ר יונה (ברכות מא. ד"ה כל שטיבולו) שכתב בפרק אלו דברים פירוש עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים שהנטילה היא משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מהפת אבל לפירות אין צריך נטילת ידים שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהם יין והזיתים אחר שיעשו שמן שלא מצינו תרומה מן התורה אלא בראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל המשקים כיון שאינם נאחזים בידים שאדם שותה אותם על ידי הכלי לא היו צריכים נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקים עלולים יותר שמקבלים טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרינן (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה לפיכך החמירו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקה נטילת ידים עכ"ל".

היינו עיקר טעם נטילת ידים לפי רש"י ורבנו יונה לאכילת פת הוא משום סרך תרומה. בפת הדבר מובן, ובדבר שטיבולו במשקה גזרו ג"כ מפני שאם ייגע בידים במשקה בו מטבילים, המשקה יהפוך ראשון לטומאה ויטמא את האוכל הטבול בו. וכנראה כשם שהכהנים היו צריכים להיזהר בגלל אכילת תרומה גזרו על כל ישראל כדי להרגיל גם את הכהנים. וגזרו רק באוכל הטבול במשקה משבעת המשקים1 אבל לא בשתית משקים מפני שאין דרכו לגעת בהם בידים אלא בכלי.

ונראה שכשם שאסרו לא רק יין ושמן אלא כל שבעת משקים כך נאסרו בעת טיבולם במשקה כל סוגי האוכלים אף בשר וכד' שאינו יכול להיות תרומה לא מן התורה ולא מדרבנן.

וכן נראה מהרמב"ם שהגורם העיקרי לנט"י בדבר שטבולו במשקה הוא סרך תרומה, וכלל את שתי הנטילות יחדיו (הל' ברכות פ"ו ה"א) פת וטבולו במשקה:

"כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה".

ובאר הכסף משנה (הל' ברכות פ"ו ה"א):

"וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'. פרק ע"פ (פסחים קט"ו) מימרא דרבי אליעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש"י אף על גב דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ"ב דחולין".

וכ"נ מהרשב"ם (פסחים קטו ע"א):

"כל שטיבולו במשקין. כגון ירק בכותח או בחומץ צריך נטילת ידים משום משקה שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה [לעיל יד ב]".

ממשיך הב"י בדעה החולקת:

"והתוספות (פסחים שם ד"ה כל שטיבולו) כתבו שאין נראה לפרש כן ונראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך (חולין קו.) וכל שכן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמינו ומלאכול אוכלים טמאים ואין אנו צריכים לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל הסדרים כתוב שצריך לברך על הנטילה ואין נראה כדפרישית עכ"ל".

היינו תוס' מחלקים בין נטילת ידים לפת שעיקרה הוא משום טהרה וקדושה באכילה ולכן סמכו את הנטילה עה"פ 'והתקדישתם' והוסיפו כסניף אף את סרך התרומה, אע"פ שרוב ישראל אינם אוכלים תרומה, ולכן בסתמא לא היו גוזרים על כל ישראל; לבין נטילת ידים לדבר שטבולו במשקה שאינה משום סרך תרומה אלא מצד הנהגת אכילת קודשים ותרומות בכהנים (ובישראל שאכלו חולין בטהרה) אחר שגזרו על הידים, וקבעו נטילה בדבר שטבולו במשקה כדי שלא יעשה את המשקין תחילה (=ראשון לטומאה). ולפי"ז כיון שאיננו נוהגים כלל דיני טומאה וטהרה אין מקום לנטילת ידים בימינו שאיננו חשים לטומאה וטהרה. עולה ששני הטעמים לנטילה על הפת נמצאים במחלוקת בין הראשונים ביחס לדבר שטבולו במשקה. רש"י והרשב"ם, רבנו יונה והרמב"ם סברו שהגורם העיקרי הוא משום סרך תרומה. אולם תוס' סברו שהחיוב בפת הוא משום טהרה וקדושה, ואילו בטבולו במשקה החיוב משום טומאת ידים וכיון שאיננו נוהגים בכל דיני טומאה בימינו, אף נטילת ידים לטבולו במשקה אינה נוהגת. וממילא אף הנוטל אינו מברך על נטילתו.

וכך באר זאת בערוך השולחן (או"ח סי' קנח ס"ד):

"אמרינן בפסחים [קט"ו.] כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ויש שפירשו הטעם דכמו דבפת גזרו משום סרך תרומה דשני עושה שלישי בתרומה ובמשקין קיי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אפילו בחולין וא"כ כשלא יטול ידיו יטמאו הידים להמשקין להיות תחלה והמשקין יטמא להאוכל דראשון עושה שני בחולין [תר"י בברכות פ"ח] ולפ"ז צריך ברכה כמו בפת אבל התוס' כתבו בפסחים שם דנטילה זו אינה משום קדושה ונקיות כבפת אלא משום שלא יטמא המשקין ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו וכו' ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי חכמים וכו' עכ"ל כלומר דבאמת משום טומאה וטהרה לא שייך אצלינו דאטו אנן נזהרין מטומאה ועיקר חיוב דנט"י הוא מוהתקדשתם וזה אינו אלא בפת באכילה קבועה כמ"ש וטעמא דסרך תרומה הוא טעם נוסף וכיון דבזה לא שייך הך דוהתקדשתם לא שייך ברכה וכמה וכמה מראשונים הסוברים כן ולדיעה זו אין חיוב כלל בזמן הזה ליטול ידיו לטיבולו במשקה וזה אינו רק בזמן הקדמון שאכלו בטהרה וכ"כ להדיא הטור לקמן בסי' תע"ג בשם הר"ם מרוטנבורג ומטעם זה מקילים האידנא בזה"...

ממשיך הב"י:

"וכן כתב שם המרדכי (לד.) בשם רשב"ם וגם רבינו כתב בסימן תע"ג שהר"מ מרוטנבורק (תשב"ץ קטן סי' צט) כתב דהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילה של טיבול ראשון, וכן כתב בעל העיטור (ע' עשרת הדברות מצה ומרור קלד ע"ג) ומיהו רבינו כתב שם דלא נהירא והכא נמי אזיל לטעמיה ולא חילק לענין ברכה בין דבר שטיבולו במשקה לפת וגם המרדכי כתב שם שרבותיו חולקים על אותו פסק ומצריכים ברכה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הבשר (סי' י) לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום סרך תרומה וכדברי רש"י וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) שמברכין על נטילת ידים לאכילת דבר שטיבולו במשקה כשם שמברכין לאכילת פת: וכתב רבינו ירוחם (נט"ז סוף ח"ו) יש מפרשים דהא דמצרכינן נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נטילת ידים ומברך עליהם ויש להם כל דין מים ראשונים ויש מפרשים שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהם שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נראה עיקר ואין להם דין מים ראשונים עכ"ל וכיון שיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך וגם רבינו כתב בסימן תע"ג והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ע"כ ומיהו אותו תיקון הוא על פי דעת הסוברים שאחר נטילה דעשיית צרכיו צריך לברך על נטילת ידים אבל לדידן דאינו מברך על נטילת ידים כמו שכתבתי בסימן ז' (ד"ה וא"א ז"ל) ליתא לההוא תיקון הילכך נכון שלא לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה".

עולה מדברי הב"י שפוסק להחמיר ולחייב נטילה לדבר שטבולו במשקה, ואעפ"כ אינו מברך על הנטילה מצד הדעות החולקות.

וכך פסק בשולחן ערוך (סי' קנח ס"ד):

"אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתנגב, ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה".

ואף הגר"א פסק כרש"י ורמב"ם שצריך נט"י בברכה. וכ"כ המשנ"ב.

ב. הלכות דבר שטבולו במשקה

ממשיך הב"י (שם):

"ולדברי הכל אין דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אלא בעוד שהמשקה טופח עליו אבל אם נתנגב לא וכן נראה מדברי הכל בו (סי' כג) ופשוט הוא. בפרק ערבי פסחים (קטו:) על הא דאמרינן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה כלומר בחרוסת משום קפא דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה לי ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נטילת ידים דילמא משקעו ליה ונראה שיש ללמוד מכאן שאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הירק או הפרי שנמצא שאין המשקה נוגע כלל בידים עם כל זה צריך נטילת ידים".

וכ"כ הרמ"א על השו"ע: "ואפי' אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפ"ה יטול בלא ברכה (ב"י)".

ופסק השולחן ערוך (שם סעיף ה): "הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח".

ורמ"א הגיה: "ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, שלא היו ידיו נקיות, מותר (הגהת סמ"ק)".

עוד פסק שם השו"ע: "ובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אף על פי שמוהל טופח עליו, דינו כפירות; ותבשיל מחטים, והם נגובים, דינו כפירות".

וכתב על כך המשנה ברורה (ס"ק כו):

"דינו כפירות – והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין2. אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אף על פי שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י'".

מתבאר מדברי המשנה ברורה שמרק אפילו סמיך אין צריך נטילת ידים מפני שדרך לאוכלו בכף, אבל דברים שנוהגים להחזיק ביד ולאכול – צריכים נטילת ידים. ולכן במזנון שמגישים בורקס או כנפי עוף מטוגנות ושמים עליהם רוטב או מטבילים בחומץ וכד' – כיון שהרוטב או החומץ רובו מים – ויש ברטיבות זו טופח על מנת להטפיח – אפילו אוכל אותם בצלחות וחותך בסכין ומזלג – צריך נטילת ידים.

כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קנח ס"ז):

"כל משקה שנקפה ונקרש עד שאין בו טופח על מנת להטפיח יצא מתורת משקה בין שנקרש על ידי בישול בין ע"י צינה. ולכן א"צ ליטול ידיו למרקחת מרוקחת היטב עד שאין על גבה דבש טופח על מנת להטפיח ויש אומרים שהדבש אינו יוצא מתורת משקה לעולם אפי' נקפה ונקרש לגמרי ואין בו משקה טופח כלל ויש לחוש לדבריהם ומכל מקום אם אין מים מצויים בקל לפניו יוכל לאכול בכף או בסכין אף אם דרך מרקחת זו להאכל ביד שאין להחמיר כל כך בזה ולגזור שמא יגע מאחר שיש מתירין ליגע".

"אבל אם יש על המרקחת דבש טופח על מנת להטפיח אין להקל כלל על ידי כף וסכין".

"אך אם בתחלת יציאת הדבש מהשעוה דהיינו כשריסק החלות של דבש כדי להוציא הדבש מהם חישב עליו לאוכלין בלבד ולא למשקין דהיינו שחישב כדי לעשות ממנו מרקחת וכיוצא בה או ליתנו לתוך התבשיל או לערב בו אוכלין אחרים ולאכלו עמהם בדרך אכילה ולא לשתותו כלל נעשה אוכל ע"י מחשבה זו ולא ירדה עליו תורת משקה כלל ויש חולקין בזה ולכן יש להקל גם בזה על ידי כף או סכין".

ולמדנו מדבריו כמה הלכות לגבי מיני אוכלין בימינו:

א) שלגון קרח שמלקקים או מוצצים (קפוא בשקיות – 'פופאי') אי"צ נטילה לפניו כיון שהוא קרוש.

ב) גלידה קשה אי"צ נטילת ידים לפניה.

ג) גלידה רכה שהיא נשפכת מכלי לכלי – אין צריכה נטילת ידים לפניה אף אם דרך אכילתה בשלגון.

ד) גלידה קשה ששמו עליה סירופ אע"פ שהוא רובו מים – אין צריכה נטילת ידים לפניה משום שדרך אכילתה בכפית.

ה) האוכל ג'לי וכד' שהם מים עם חומר מקשה כיון שהם כעת קשים ואין אכילתה ביד אין צריך נטילה.

ו) בורקס שרגילים לאכול ביד, אם שמו עליו רוטב צריכים ליטול ידים, ואם אוכלים ללא רוטב אין צריכים נטילת ידים.