חבל נחלתו יד יט
סימן יט תקיעה ותרועה של ראש השנה
א. מספר התקיעות מהתורה
כתב הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"א) ומסכימים עמו כל הראשונים:
"כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה, תשע תקיעות, לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה".
ב. הגורמים לריבוי תקיעות
בבבלי ראש השנה (לד ע"א): "אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. – מה נפשך? אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! – מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. – מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. – מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. – אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח – הא עבדיה, אי ילולי יליל – הא עבדיה! – מספקא ליה דלמא גנח ויליל. – אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! – סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא – ברישא גנח והדר יליל".
הר"ן (על רי"ף ר"ה י ע"א) הביא את תשובת הגאונים: "אתקין רבי אבהו בקסרי וכו'. נשאל לרב האיי גאון ז"ל וכי עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר ובל' הזה השיב: אל תחשבו בלבבכם כי [י ע"ב] בימי רבי אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה ג' יבבות ואחת אומרת תרועה שלשה שברים והא אמרינן בהדיא אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה שהרי התנאין כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעים אלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה".
עולה מדברי רה"ג שהוספת התרועות והתקיעות אינה מצד הספק אלא מצד השוואת השיטות כאשר יוצאים י"ח בכל אחת משלש הדרכים שנקבעו להלכה.
לעומת זאת הרמב"ם כתב (שם ה"ב) שכל התקיעות שלנו נובעות מספק מהי התקיעה מן תורה: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל".
וכן תוס' (ר"ה לג ע"ב) כתב: "ולקמן (דף לד.) אמרינן דאתקין רבי אבהו בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק משום דמסופק בתרועה דקרא אי תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דהוא ילולי יליל או שברים דגנוחי גנח או שברים ותרועה שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל"...
כמובן, שיש השפעה מכרעת ביחס למקרי ספיקות אם התרועה היא איחוד מנהגים או מפני הספיקות. הדיון בהמשך יהיה לפי הדעה של ספיקות שהיא הדעה העיקרית בין הראשונים.
ג. מה היחס בין תקיעה לתרועה
המשנה המסודרת לנו בראש השנה (לג ע"ב) אומרת: "סדר תקיעות: שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת"...
בגמרא דיון על המשנה: "והתניא: שיעור תקיעה כתרועה! – אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא – קא חשיב חד בבא, ותו לא".
היינו אין מחלוקת בין התנא במשנה לתנא בבריתא.
וכ"פ רש"י:
"תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי – והכי קאמר: שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות".
"ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא – שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי".
עולה עפ"י רש"י ששיעור תקיעה כשיעור התרועה וכיון שהתרועה משתנה אף אורך התקיעה משתנה.
אמנם הרמב"ם פסק בהלכה ד כך: "שיעור תרועה כשתי תקיעות, שיעור שלשה שברים כתרועה".
וכן בחידושי הרמב"ן (ראש השנה לג ע"ב) מעיר: "רבינו חננאל ורש"י ז"ל פירשו דה"ק שיעור [שלש] התקיעות כשלש תרועות ומתני' ה"ק שיעור התקיעות כשלש תרועות כלומר כשיעור כל אחת מן השלש תרועות, ואחרים פי' דה"ק שיעור כל התקיעות שהן שש כשלש תרועות ובברייתא שיעור תקיעה כלומר של סימן אחד שהם שתים כתרועה אחת שבו נמצאת תקיעה חצי תרועה, ואינו נכון דתקיעה מוהעברת נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והיינו נמי פשוטה, ועוד מדקתני ברייתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמר, דשל סימן אחד תקיעות מיקרו, ובמתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות ש"מ דאחדא קאמר כדפרישית".
למחלוקת זו תהא השפעה על אורך התקיעות. וכן הביא מחלוקת זו הרשב"א. (בהמשך נתייחס לשיטה המשווה תקיעה לתרועה ולא לשיטה זו).
ד. מה היא תרועה של תורה
ממשיכה הגמרא ושואלת לגבי תרועה: "שיעור תרועה כשלש יבבות [רש"י: שלש יבבות – שלש קולות בעלמא, כל שהוא.] והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! – אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל".
מפרש רש"י:
"שברים – ארוכים מיבבות.
"אמר אביי בהא ודאי פליגי – אף על גב דאוקימנא דברישא לא פליגי, על כרחך בהא סיפא פליגי, דלית לשנויי בה מידי, והיינו פלוגתא".
"דמתרגמינן – תרועה – יבבה, ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב".
"מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח – כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן".
"ילולי יליל – כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה".
עולה מרש"י עה"מ שתמיד תרועה של תורה היא שלשה קולות ויש מחלוקת בין המשנה לברייתא האם תרועה של תורה היא שלש יבבות (יללות) או שלשה שברים. וזאת בניגוד לשאר הראשונים הסוברים שתרועה של תורה היא שלשה שברים או תשעה קולות קצרים מאד (יבבות).
את התוצאות ההלכתיות מדעת רש"י מבאר תוספות: "וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות".
היינו לפי דעתו של רש"י צריך להיזהר ולעשות את השברים שכל שבר יהיה ארוך מיללה אחת אבל קצר משלש יללות כדי שלא יחשב כתקיעה. שהרי שיעור תקיעה כשיעור תרועה.
אמנם הרשב"א (ר"ה לג ע"ב) חולק על רש"י הן בפירוש התרועה והן בהסברת כל הדיון בגמרא. וז"ל:
"אמר אביי בהא ודאי פליגי. כלומר בההיא דשיעור תקיעה שלש יבבות יכילנא למימר דלא פליגי ואפי' לכשיהיה שיעור התרועה לשניהם אחד, דמר קא חשיב כולהו בבי ומר לא קא חשיב אלא חד, אבל הכא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. והילכך תו לא איצטריכינן לפרושי מתני' דתקיעות דכלהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה, אלא זהו שגורם מחלקותן ולשנות בה בלשונותן, דתנא דמתני' ס"ל תרועה דאוריתא יבבות נינהו דהיינו ילולי והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי טרימוט והילכך קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי, ותנא דבריתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות ונמצא נמי ששיעור התקיעה לדבריו שהן כתשע טרימוטי, ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשעור תרועה עצמה הוא דפליגי".
עולה שמחלוקת בין רש"י לרוב הראשונים האם תרועה של תורה היא שלש יבבות או תשע יבבות, ולפי"ז המחלוקת גם לגבי אורכן המינמלי של התקיעות.
ה. אורך התקיעה להלכה
מוסיף תוס': "ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל. ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר"ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה והוי לה תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכין ביבבות. וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ורבינו חננאל פי' כפירוש הקונטרס"...
היינו האריכות מותרת אולם אין לקצר בתקיעות כיון שהן צריכות להיות לפחות כאורך תרועה שאחריהן או שלפניהן. והתמשכות התרועה מחייבת הארכה בתקיעה שלפניה ולאחריה.
וכן הריטב"א: "שיעור תקיעה כשלש תרועות. בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה, והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה, מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול אחד פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה, ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה, דלתנא דמתניתין דתרועה [שלש] יבבות שיעור תקיעה שלה כג' יבבות, ולתנא ברא דעביד תרועה שלשה שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים, ולר' אבהו דעביד תרועה ג' יבבות וג' שברים שיעור תקיעה שלה ג' יבבות וג' שברים".
ומוסיף הריטב"א: "וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו, וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש לו ואף על פי שהיא ארוכה, ומאן דסבר אפי' אחת אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך".
אמנם הרשב"א חולק וסובר שאורך התקיעה אינו משתנה לפי התרועה. וז"ל: "ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן תשר"ת תש"ת תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל רבוותא ז"ל אמרו צריך למשוך בתקיעות דתשר"ת כשיעור שלשה שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת התקין ר' אבהו, ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלש שברים, ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות. ואינו מחוור בעיני דמה ששנו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה לאו גזירת הכתוב תלו לה דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב והעברת דהיינו פשוטה שיערו חכמים באֹמד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה, והיינו דבמתני' שיעורה בשלש תרועות ובברייתא שיעורה בתרועה אחת, ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתני' ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא אלא כדאמרן וכיון שכן הפשוטה אינה משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד תדע לך דאלו כן לתנא דמתני' דתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תקיעה של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ושלש (נ"א ותשע) תרועות ואנן נמי נעביד הכי דלא שבקינן מהני ועבדינן כברייתא. והנכון שפשוטה של תשר"ת כפשוטה של תר"ת".
עולה כי לפי הרשב"א אורך התקיעה קבוע וחז"ל נתנו שיעור לתרועות אך לא לתקיעה.
ו. הפסק המחייב חזרה
כתב הריטב"א (לג ע"ב): "ומ"מ הי דליהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול אחד הוא ולקול אחד חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים, וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת, וגדולה מזו אמרו שם דלר' יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואף על פי שקולותיהן משונין כש"כ שהוא הדין בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין, ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סימן, וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא, אלא שהרמב"ם ז"ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו שאנו עושין תשר"ת תר"ת תש"ת ג"פ מנין התקיעות שלשים, והוא מונה סימן תשר"ת לד', ואינו אלא ג', כי מנין לנו לעשות ב' תרועות באמצע אדרבה חדא מינייהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן, אלא ודאי קול תרועה אחת היא דאורחא דאיניש כד מיתרע ביה מילתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת".
עולה מדברי הריטב"א שכל תרועה צריכה להיעשות ללא הפסק אפילו של נשימה, בין השברים או היבבות. ויוצא כנגד הרמב"ם שמנה שברים-תרועה כשנים בעוד שלפי הספיקות נחשבים לאחד.
עוד כתב הריטב"א ר"ה לג ע"ב): "וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג' יבבות שאם רצה לעשותה מק' יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בינתים בנשימה שאם הוא מפסיק בינתים הוה ליה ב' תרועות ואתיא תרועה חדא מינייהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה, וכן אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר"ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן, שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה, הלכך סומך לתקיעה אחרונה ר"ת והוה ליה תר"ת, מ"מ כל שלא הפסיק בינתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה, וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג' שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן, ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ממנו הוא ג' יבבות או ג' שברים, וזה מבואר, אף על פי שנשתבשו בו בתוספות, מכל מקום צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק הוה ליה שתים ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה".
היינו בין תקיעה לתרועה מותר להפסיק בנשימה בלבד אבל אין לעשות בכל סימן אלא תרועה אחת ואם פיצלה לשנים קולות הראשונים אינם עולים לו. ועי' בח"ג מספרי סי' טז שם עסקתי בטעות בתקיעות.
ז. מנהג התקיעות בימינו
כתבו תוספות (ר"ה לג ע"ב): "ועכשיו נוהגין לתקוע בִּישִיבה לאחר קריאת התורה שלשים קולות ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק ולפום סוגיא דכולה פירקין היה ראוי לתקוע בשעת תפלה אמלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק וכן אזכרונות וכן אשופרות או לאחר תפלה כולהו אבל קודם תפלה לא אשכחן כדתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר, אלא אשכחן בפרק קמא לעיל (דף טז.) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והיינו כדעבדינן. ומיהו לכאורה נראה לתקוע בתפלה כמו כן אמלכיות זכרונות ושופרות קשר"ק קש"ק קר"ק אכל חד וחד כדי לצאת מספק דרבי אבהו, ובערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי [ועבדי] שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין [עשרה] אינון כשגומרין כל התפלה קול תקיעיא דיחידאי מיתבעי למיהוי [עשרה] תשר"ת תש"ת תר"ת והם מאה".
היינו תקיעות הראשונות (=תקיעות דמיושב) אין להן מקור מלבד ערבוב השטן וא"כ תקיעות של מצוה שסדרום לפי הברכות – מלכויות זכרונות ושופרות – ראוי היה שיתקעו בכל ברכה עשרה קולות. והמנהג היה שלא כן אלא בראשונה תשר"ת, בברכה שניה תש"ת ובברכה שלישית תר"ת.
מוסיף תוס': "ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק ואי יליל כולהו קר"ק (=לפי הספיקות). והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא".
היינו ר"ת שאינו חושש להפסקות אפילו בקול שאינו לפי הסדר, שלא כריטב"א, תיקן שיתקעו בכל הברכות תשר"ת ובכך יוצאים אף י"ח תש"ת ותר"ת.
ממשיך תוס': "ונראה שיש קצת ליתן טעם על המנהג שלנו דסבר לה כמאן דאמר בסמוך אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים (=היינו רק סימן אחד חיובו מן התורה והשאר חיובם מד"ס), וכיון שעשו בִּישִׁיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא".
כלומר כיון שיצאו י"ח גם בחיוב מן התורה וגם בד"ס ובכל צדדי הספיקות בתקיעות דמיושב, לא חששו יותר לעשות את כל צדדי הספיקות בתקיעות.
מוסיף תוס': "בקדושת דאגן הסהר שעשה ר' שמשון ב"ר יונה כתיב נוי ארבעים קולות בהריענו והיינו כמנהגינו וכן בסדר רב עמרם אלא שכתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה וא"ת אהנך דישיבה היכי נפיק הא תניא בס"פ (דף לד:) תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למיעבד לאו פירכא היא דאע"ג דמשמע מתוך פי' הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות אי אפשר לומר כן דהתניא לקמן (שם) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כשהוא הולך הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ותנן מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך אלא תקיעות וברכות מעכבות זו את זו היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות יברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים תרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע".
תוס' נשאר בדעתו ומביא ראיות מקדושת אגן הסהר שכך ראוי לנו ואין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות אלא כל הברכות מעכבות זו את זו וכל התקיעות שחייב בהן על ספיקותיהן מעכבות זו את זו.
אף הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"י) כותב שתוקעים תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות. ומוסיף בהלכה יב:
"בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלשה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות"...
הראשונים האריכו בנושאים אלו כגון בדרשת ר"ה של הרמב"ן, בריטב"א ובר"ן על הרי"ף והרוצה ללמוד את כל המו"מ ילמד בספריהם.
פרטי ההלכות לתקיעות שאנו תוקעים כתבם השו"ע באו"ח סי' תקצ.