חבל נחלתו יד זיכרון

<< · חבל נחלתו · יד · זיכרון

שער זכרון לאבי חיים מנחם הלוי אפשטיין

נולד: א' מנחם אב תרצ"א – נפטר: י"ג אייר תשע"ג

הכתוב לחיים

כל הכתוב לחיים בירושלים – כל מי שכתוב בספר להיות

חי בעולם הנצחי ישכון בירושלים

(מצודת דוד, ישעיהו ד, ג)

אבי – חיים מנחם – הריני כפרת משכבו – נפטר בי"ג באייר תשע"ג, לאחר שנודע לנו ממחלתו הוצאתי שני כרכים מספרַי לרפואתו, את הראשון נתתי לו בעת נסיעתנו לטיפול כימותרפי במחלתו, והשני בבית עת הפסיק את הטיפולים והוא ישב בבית ולמד ועבד. כרך זה שחלקו נכתב בחייו, יוצא עתה לאחר הסתלקותו, ויהיה לעילוי נשמתו.

קבענו שער זה לזכרו בסיפור קצת מתולדות חייו (והוספנו אף מתולדות חיי אמא תבלח"א שהיתה עזרתו למעלה מששים שנה). ודברי הערכה ופרידה שנאמרו על אבא בכל מיני תקופות ועתים, מיעוטם בחייו, ורובם לאחר הסתלקותו מעימנו.

תולדות משפחתו של אבא

משפחת אפשטיין מקורה מספרד מבעל המאור – הרז"ה ונכדו הרא"ה שהיו לויים מיוחסים. במהלך השנים נוסף שם המשפחה 'בנבנישתי'. בגירוש ספרד חלק מהמשפחה ברח לתורכיה ועליו נמנים בעל כנסת הגדולה – רבי חיים בנבנישתי ואחיו בעל שדה יהושע על הירושלמי. הפלג השני ברח לגרמניה והתגורר בכפר בשם 'עפשטיין' (, ) והמשיך לשאת את שם הכפר.

אבא הוא דור ששי לרב אריה ליב עפשטיין אב"ד קניגסברג (מחבר ספרים בנגלה במוסר ובקבלה ביניהם ס' הפרדס), אליו כתב הגר"א בהסכמה לספריו: "שלום לאהוב נפשי הרב הגאון המאור הגדול המפורסם בתורה וחסידות, נר לישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, כבוד קדושת שם תפארתו מורנו ורבנו הרב אריה ליב".

ר' אריה לייב היה אחד מארבעת בניו של הרב מרדכי הלוי עפשטיין שהיה פרנס העיר הורדנא כבר בגיל תשע עשרה! ושימש במשרה זו שלשים ושלוש שנה. ארבעת הבנים היו קרויים כולם בשמות חיות: אריה ליב, זאב וולף, דוב בר, וצבי הירש. ולפי האגדה נקראו כן משום ששמות אלה מסוגלים להציל את הילדים ממחלות וכל מרעין בישין כמבואר במדרשים ובשם הגדולים לחיד"א. בנים אלו היו מכונים "ארבע חיות הקודש", וכולם שמשו ברבנות בערים חשובות בישראל.

אביו של אבא פרופ' יעקב נחום אפשטיין נולד בליטא בעיר בריסק (אז היתה חלק מרוסיה) בשנת תרל"ט. בשנותיו הראשונות למד בעירו אצל אביו ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבות מיר ובישיבת בריסק ובאוניברסיטאות של וינא, ברן וברלין. בשנת עלה סבא יעקב לארץ ישראל לבקשת נשיא האוניברסיטה העתידי י"ל מאגנס לסייע בהקמת האוניברסיטה העברית והמכון למדעי היהדות. עקב הזמנה זו סבא ביטל הזמנה קודמת שהיתה לו להיות מרצה ב'ישיבה יוניברסיטי' בארה"ב. סבא יעקב נחום עמד בראש המכון והחוג לתלמוד במשך כ- שנה, היה מראשוני חוקרי התלמוד והעמיד את הבסיס לכל מחקר ספרות התלמוד.

אמו של אבא, סבתא צפורה (לבית דה-בר) גדלה בהולנד בבית משפחת רבנים. סבה היה הרב הראשי ליהדות הולנד – הרב יוסף צבי דינר, אף היא עלתה בשנת , עבדה עד לנישואיה בבנק ולמדה בערבים בקורסים ליוונית. סבתא צפורה וסבא יעקב נחום התחתנו בשנת תר"ץ, סידר חופה וקידושין הרב הראשי לארץ ישראל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

ילדותו של אבא

אבא נולד בא' מנחם-אב תרצ"א, אחריו נולדו עוד שתי אחיות שרה דרוקמן (אשת הרב חיים דרוקמן יבלח"א) ויסכה לנדאו ז"ל (אשת בן ציון לנדאו ז"ל). אביו של אבא ראה את יכולותיו הגבוהות ולכן ניסה לשלבו במערכות החינוך הטובות ביותר ואף הצליח לגרום לכך שילמד גמרא עם הכיתה שמעליו. במשך שנים ארוכות למד אביו של אבא איתו שעה ביום תלמוד, ומאוחר יותר למד איתו תלמידו פרופסור ע"צ מלמד ז"ל. אביו של אבא נפטר בג' באדר תשי"ב. סבתא ציפורה שהיתה צעירה מסבא יעקב נחום בעשרים שנה בערך נפטרה בערב פסח תשל"ח.

ילדותה של אמא תבלח"א

אמא נולדה בי' באייר תרצ"ב בעיירה רוטנברג שעל הנהר פולדה שבגרמניה לאביה אהרן (אדולף) שפייר ואמה ברני לבית אופנהיים הי"ד. שתי המשפחות היו מתושבי העיר כבר ממחצית המאה ה-. אביה שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה קיבל על פועלו והצטיינותו במלחמה את אות 'צלב הברזל' והוא שימש בעירו כאחראי על מכבי האש וכפרמדיק של הצלב האדום.

למשפחה היתה חנות למכירת טקסטיל ואביה הסתובב בערים שמסביב לעיר מגוריהם ומכר את מרכולתו. אמה של אמא שמשה כעקרת בית וגידלה את אמא ואת אחותה הגדולה לוני – אריאלה ז"ל, בצד משפחה ענפה שגרה לצידם. אחרי ליל הבדולח (ט"ז בחשוון תרצ"ט) ברחה המשפחה לעיר פרנקפורט. כשהבינו הוריה של אמא שהמצב לא הולך להשתפר, הם הכניסו את אמא ואחותה לבית יתומים בפרנקפורט. לאחר כמה חודשים, בשנת הצליחו ההורים להציל את אמא ואת אחותה על ידי צירופן לאוניה האחרונה של 'עלית הנוער' לארץ ישראל. במכתב שהוריה הצליחו לשלוח לאמא לפני שגורשו לטרזינשטט, הם כותבים: "ילדותיי האהובות... הישארו שומרי מצוות והגונות. היו בני אדם טובים".

הוריה של אמא נרצחו באושוויץ-מיידנק בשבת בראשית תש"ה. רק לאחר השואה לאט לאט חלחלה באמא הידיעה האיומה שהיא ואחותה נשארו יתומות, כפי שהיתה אומרת: "אז הבנתי שאני לבד בעולם, והפנמתי שאני ממשיכה את דרך הוריי, לאור צוואתם... שומרת מצוות ואדם ישר וטוב בארץ ישראל".

מאז שעלתה לארץ גדלה אמא בבית יתומים של מיס לנדאו בירושלים, שהיה במעבר מנדלבאום, ולאחר מכן בבית צעירות מזרחי. בחופשות היתה אמא נוסעת לדודתה (דודתה משני הצדדים, אחות אביה – אהרון, ואשת אחיה של אימה – ברני), דודה ברטה (אוממה), שעלתה לארץ עוד לפני השואה והיתה גרה ברמת השרון.

בהגיע אבא לגיל גבורות קיימנו כל המשפחה שבת משפחתית בקיבוץ סעד של כל יוצאי משפחת אפשטיין – כל הבנים והבנות נכדים ונכדות נינים ונינות. לרגל האירוע הוצאנו חוברת זמירות שבת וברכת המזון מעוטרת בתמונות אבא ואמא מצעירותם, גלויות מצוירות של אבא אלינו, ותמונות משפחתיות בתקופות שונות. כמו כן הוספנו את תולדות המשפחה וההורים, ובקשנו מאבא שיכתוב כמה מילים לכלל המשפחה, מילים שיש בהם מסר לדורות הבאים. ואלו דבריו של אבא:

"למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח, יט)

מכתב מאבא ואמא לדור הבא

ילדינו, נכדינו ונינינו, כשאנו פוקדים את כולכם – מתאמתת נקמתה של סבתא בצורר שהעלה את מרבית משפחתה על כבשן אש:

הנכם -

בנותי ובני, ביחד עם בני זוגם – תשעה,

נכדותי ונכדי, ביחד עם בני זוגם – ארבעים ושניים,

נינותי וניני, עשרים ושניים, ככתוב "בך יברך ישראל". (כשאבא נפטר היו לו כבר שלשים ואחד נינים, לנין האחרון הוא הספיק להיות סנדק באיתמר בשומרון.)

לכל אחד מכם יש עיסוק אחר, דרך חיים אחרת ומשימות אחרות, אולם ישנם מספר מסרים שמאחדים את כולנו.

נתחיל בגרעין המשפחתי – כל השנים אנחנו, סבתא וסבא ביחד, עשינו את מירב המאמצים לחזק את משפחתנו, להבין ולאהוב אחד את השני וכמובן גם אתכם כל בנינו, נכדינו ונינינו.

גם אם לא תמיד הסכמנו עם הדרך שבחרתם בה, האמנו בכל לבנו שבתוך הבית פנימה, יש חשיבות עליונה לאהבה, להבנה, ולכבוד וליכולת לראות את הטוב בכל אחד.

אנו מתפללים ומאמינים בכל לבנו שגם אתם תשכילו לעשות כן.

אף אחד לא יוכל לעשות זאת טוב מכם.

השתדלנו לקיים בביתנו הצנע לכת וחסד עם הבריות ואנו מקווים שהצלחנו להנחיל לכולכם ערכים אלה באמצעות דרך חיינו, הליכותינו ומעשינו.

ומן הבית נעבור לעולמו הגדול של הקב"ה:

סבתא, ואני בעקבותיה, מאמינים בכמה יסודות וערכים שנראה לנו שלא ניתן להמירם בשום הון:

אחדות עם ישראל.

הנאמנות לארץ ישראל, שהיא היחידה שיש לנו וכוונתנו מהירדן ועד ים.

נכון ששטר הקניין שיש לנו על הארץ כבר התבלה מיושן, אך בינתיים לא נמצא שטר אחר.

אהובים,

לעתים הנאמנות לערכים – המשפחה, התורה האומה וארץ ישראל – יעמידו אתכם במבחן קשה, ובכדי לשמור עליהם – תשלמו מחיר יקר.

אנו מאמינים שבחשבון הסופי תהיו שלמים עם מה שעשיתם.

באהבה רבה

סבתא וסבא

אבא עבד בכפר עציון וראש צורים בהקמתם. כשסיים פרסם הרב חנן פורת ז"ל, חבר כפר עציון, דברי פרידה בסגנון תורני-הומוריסטי בעלון של כפר עציון. על אף סגנונם המשעשע יש בהם ללמד על אבא ואופן עבודתו. והחלטתי לשבצם בשער זה זכרון לאבא ולרב חנן. אבא עמד בקשר עם חברי כפר עציון גם שנים רבות אחר סיום עבודתו.

מקצת שבחי חיים / הרב חנן פורת ז"ל

"מי יודע מה טוב לאדם בחיים"

(קהלת ו, יב)

מעין הקדמה והתנצלות בצידה

בבואי לדבר נכבדות בחיים שלנו/ ולספוד לו עם לכתו מעמנו/

נאלץ אני לגייס לעזרתי את שארית חוש ההומור בו חוללתי בעווני/

למען לא אבוש ואכשל בלשוני./ במטותא מכם אל נא תחפזו להסיק מכאן/

שחיים הינו ליצן או בדחן/ אדרבה, יהודי מפוכח הוא והחיוך שורה עליו במידה ובמשקל/

ואינו מתגלה אלא בשעת רעוא דרעוין מתחת לשפמו שזה עתה גידל/

אלא מאי, חרדה מקננת בי שאם אבוא לספר בחיים מילים כהוויתן/

אצא קרח מכאן ומכאן./

הללו שזכו ליצוק מים על ידיו ולהיות שרויים במחיצתו/

יהיו סבורים שלא ספרתי אפילו מקצת שבח של שכמותו./ ואותם שלא הכירוהו עדיין/

יהיו סבורים שאין דברי אלא גוזמא בעלמא, כגבר עברו יין/

בין כך ובין כך יצא ר' חיים מקופח/ כמי שנמלט מן הפח ונופל אל הפחת/

כי לבוא ולספר בשבחו של ר' חיים/ מבלי לגלוש לפראזות העולות לשמיים/

אי אתה יכול אלא בעזרת ההומור/ ואידך פרושא הוא זיל גמור.

פרק ראשון: – הלא הוא:

קושיית "העולם" על ר' חיים מרמב"ם מפורש/ ותרוצה ע"י דמויו לגאון מוילנא ממש.

מסובים היינו לקפה של חצות כמה מזקני עציון, בתום ישיבת מזכירות יגעה, ומהרהרים נוגות בר' חיים העומד לפרוש מעמנו. מעלים זכרונות מן הימים שעשה זה בינינו ומנסים להגדיר הגדרות ולדמות דמויים שיש בהם מעין בבואה דבבואה של האי גברא יקירא.

פתח אחד מאלופנו המסובלים ואמר: מיום שעמדתי על טיבו של חיים היתה לי עליו קושיא עצומה מרמב"ם מפורש ולא נתרצה לי קושיא זו עד שעמדתי ודימיתיו לגאון מוילנא. לכאורה שואלים אתם מה עניינו של הגאון לכאן, והלא הגאון סגור היה בחדרו, פרוש מהוויות העולם, ועוסק בתורה, ואילו חיים טרוד בעסקי ציבור עד שאין תורתו נעשית אלא בשעות שאינן לא יום ולא לילה, ואף תפלת מנחה מתפלל הוא עם דמדומי חמה בשולי דרכים או בזוויות משרדים. אלא עד שאתם מפלפלים בתירוץ צאו וראו כיצד מפרנס ר' חיים את דברי הרמב"ם. דהנה כתב הרמב"ם בהלכות דעות בהאי לישנא: היום והלילה עשרים וארבע שעות (חדוש נפלא!!) די לו לאדם לישון שלישן שהוא שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה כדי שיהיו מתחילת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות. ורמז לדבר כתב המאירי במסכת אבות דכתיב "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג' י"ג), א"ז בגימטריה – שמונה. והנה יגעתי באנחתי ומצאתי שמכל דברי הרמב"ם אין חיים מקיים אלא את הפיסקא "ויהיו בסוף הלילה" אבל על גופי הדברים עובר הוא להכעיס ובשאט נפש "למען ספוה הרווה את הצמאה". סבור הייתי עתיד חיים ליתן את הדין על עבירה זו כמו שאמרו הם ז"ל לעניין הנודר שלא יישן "מלקין אותו ויישן לאלתר", עד שמצאתי שיש לישבה ע"י הגאון מוילנא.

מספרים היו חסידי הגאון ז"ל/ שבנעוריו פנה אליו אביו ושאל/

מדוע אין הוא ישן אלא מחצית השעות/ ממה שקבע הרמב"ם בהלכות דעות/

השיב הגאון בצחות לשון: אף אני דורש את הפסוק באיוב/ אלא שלדידי מיושב הדבר בטוב/

ישנתי א"ז – דהיינו שמונה שעות/ ינוח ל"י – שהם שתי יממות.

ובהכי מתרצא כמין חומר קושית "העולם" על ר' חיים שאף הוא תומך יתדותיו וסומך מנהגו לשיטת הגאון מוילנא.

פרק שני: "נים ולא נים תיר ולא תיר כשנת הסוס והבעיר"

ליגלג עליו אחד מן החבורה ואמר לו: אתה, שאומרים עליך פיקח אתה, מה ראית לשטות זו. וכי תעלה על דעתך שחיים מוציא ארבע שעות שינה בלילה, לבד משבתות וימים טובים? צא ופשפש במעשיו: אימתי קורא הוא שמע על המיטה אין אנו יודעים, אלא כלל זה נקוט בידינו אין ר' חיים מפליג מעבודתו מעמנו לארץ הנגב אלא לאחר שנער החמור וצעקו הכלבים בתום אשמורה שניה. ואימתי נעור הוא משנתו, לא שלטא עין כל בריה, ודאי קודם שיכיר בין חמור לערוד.

ברם צא ושאל את ראשוני מניין שחרית ויגידו לך שכל אימת שבאים הם לבית המדרש מפלבלים בעיניהם ומסירים קורי שינה אחרונים, מוצאים את ר' חיים עומד בזווית זו ומתפלל בחשאי.

צא וחשוב כמה שעות נסיעה מן ההר אל הנגב ומן הנגב אל ההר, הוסף חומש ופרוטרוט לעסקי ציבור בסעד ואי אתה מוצא אלא כשתי שעות ואולי אף פחות מזה, כשיעור "פלג המנחה" ולמטה. שמא תאמרו בשנת צהריים משלים הוא שנתו, מעיד אני על עצמי שמים וארץ שכל שעות היום לא פסיק פומיא מגירסיה והריהו מיטלטל בין הסוכנות ומשרד השיכון ובין כפר עציון וראש צורים, ולא עוד אלא שפעם התוודה באזני שאף כשמבקש הוא לישון בשעת צהריים טורפין לו שנתו בפניו.

אלא עד שבאת לדמות את חיים לגאון מוילנא, צא ודמהו לדוד מלכא משיחא. שהרי אמרו במסכת ברכות על דוד המלך שלא היה ישן אלא פחות משיתין נישמין.

"נים ולא נים, תיר ולא תיר"'/

כשנת הסוס והבעיר/

ובעצם מה תימא בדבר, הן על קיבוץ סעד כור מחצבתו דרשו ליצנים ופירחחים/

שראשי תיבות שלה "סוסי עבודה דתיים"

פרק שלישי: "מלאכי עליון קוראים: אדיר אדירנו/

מה לילוד אשה זה ביננו".

"הגאון מוילנא או דוד המלך" – נשתרבב קולו של אחד מצעירי הצאן – "מכל מקום דבר אחד ברי לי, למדרגת מלאכי השרת לא הגיע ר' חיים ואלו היה מבקש לעלות בהר, כמשה רבנו במדבר, היו מלאכי השרת קוראים: אדיר אדירנו/ מה לילוד אשה זו בינינו".

מעקימת שפתותכם ניכר בכם שמפקפקים אתם בדברי/ וסבורים אתם שאינם אלא פטפוט והבאי/

בכן אם קריתם לא שניתם/ ואם שניתם לא שילשתם/

דברי מלאכים וחידותם/ סוד ה' ובריתו להודיעם/

כך מקובלנו מפי חז"ל/ שכל דבריהם כדבר שכינה בהיכל/

אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות/ וכהאי גוונא שרפים ואופנים וחיות/

ואילו חיים שלנו: בא אדם למשרדו, בנחת, לאיטו/

ומוצא את הבחור נתפס בקלקלתו/

לאוזנו צמודה פומית טלפון תקנית ואורגנית/

בפיו מכתיב הוא מכתב התראה אחרון באמצעות פקידה חוורינית/

בידיו מנסח הוא אותה שעה חשבון לסוכנות/

וידו השניה מפזזת על מכונת החישוב במרוצת תחרות/

פליאה היא כיצד בעיצומה של כזו המולה/

אפשר לשוחח עמו בנחת ולזכות במילה!

פרק רביעי: "כעבד כנעני הפושט יד/ וגיטו וידו באין כאחד"

"ולא זו בלבד" – החרה החזיק אחריו אחד מיושבי קרנות ומשרדים

אלא שלעיתים היה ר' חיים בחינת עבד משוחרר – גיטו וידו באין כאחד,

או מה שקורין היום מודרניים "בו זמנית". את חטאי אני מזכיר היום פעם עמדתי וביקשתיו להסדיר רכישת מכונת גזירה עבור מחסן בגדים, אגב בירור מחירים ופרטים. והוא כדרכו בקדש מאזין בשלוה, יונק ממקטרתו בנחת ואצבעותיו מפזזות על חוגת הטלפון. תרעומת היתה בליבי עליו על שאינו מאזין; נענה לי הלה במנוד ראש, ללמדך שלא תהא צעקת הדיוט קלה בעינך ופנה בניחותא לאפרכסת הטלפון בהאי לישנא:

"רציתי לברר את מחירה/ של מכונת הגזירה העומדת למכירה/

ומה המחיר, למען השם/ המתן, מיד אני רושם..."/

אותה שעה כבשתי פני בקרקע והרהרתי ביני לבין עצמי: מקצת שבחו של זה שאיני מכיר עוד אחר מלבדו/ היודע להושיט בחדא מחתא גיטו וידו/

ויש בו מדעת קונו לקיים באותה נשימה/ "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע"./

פרק חמישי: שני כוחות באדם אליבא דסוגיא דידן/

או: זהירות סכיזופרניה רחמנא ליצלן.

"ולי, אגב עיון בר' חיים" – אמר אחד הלמדנים – "נתישבה בעיא דלא איפשטא ממסכת שבת. הגמרא בפרק ראשון חוקרת האם כח אחד באדם. שזורק חפץ מצד אחד ורץ לקבלו אחר ד' אמות; והנה עמדתי פעם לפי תומי לפני ולפנים במחיצתו של ר' חיים וראיתי מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע. יושב ר' חיים מצידו האחד של השולחן ושלח חשבון כביסה כבא כוח מכפר עציון לראש צורים. והנה ירד וטבל עלה ונסתפג ומיניה וביה, הסיע עצמו לצד השני של השולחן וישב לכתוב כגזבר ראש צורים, צ'ק "על חשבון" וערעורו בצידו. לא נתקררה דעתו עד שדפק על השולחן משני צידיו ועמד לשמש בורר בין שני הצדדים בחשבון זה – מטעם הקבוץ הדתי כמובן.

וכי יעיז מעתה לומר מאן דהוי להד"ם/ ולפקפק כי אכן שני כוחות באדם!

פרק שישי: הוא החנוני על פנקסו נאמן/ והוא הבנאי באמת הבנין.

"ובעיני דומה חיים" – צייץ אחד הצאצאים והצפיעות – לחנוני זה עליו אמר ר' יוסי בגמרא "והחנוני נאמן על פנקסו". אילו באנו לספר בפנקסו של ר' חיים אין אנו מספיקים שהרי משול פנקס זה למיטתו של עם הארץ שעליה אמרו שדומה היא לאוצר בלום – הפוך בו והפוך בו דכולה בו. רצונך במספרי טלפון, במחירי מכוניות, במרחקי זריעה ושאר ירקות, כלך לך אצל פנקסו של ר' חיים. ולעולם הפנקס פתוח והיד רושמת, ונאמן בעל הפנקס שדבר מדבריו אחור לא ישוב ריקם. כיון שזכית ודבריך בספר נכתבים, שוב אינך צריך לומר דבר ולחזור לאחוריך, יהא לבך סמוך ובטוח שכל הרשום בפנקסו של ר' חיים נכתב ונחתם לאלתר ולחיים. ומאידך גיסא, חנוני זה שעה שיוצא הוא לשוק פושט צורה ולובש צורה: חנוני מיושב הוא מכאן/ ומכאן אינו אלא בנאי באמת הבנין.

סרגל לו לחיים מעשה וחושב, חבוי במכנסיו בצרור המפתחות, ולעולם אי אתה יודע אימתי עתיד הוא לשולפו כמין משכנע במערב הפרוע.

פעם אחת, שעה שעמדתי עמו בעת ויכוח מייגע במשרד השיכון על גודל חדרים ואמדן מרחקים, נזדקף ר' חיים בכעס, הוציא ידיו ממכנסיו/ דחפו לפקיד באמת הבנין שבידיו/

והחל מודד את המפות על הקירות/ ואת המרצפות והדלתות.

ומחשב קיצין והורס ובונה/ וסופר וכותב ושוקל ומונה/

עד שברח הפקיד כל עוד נפשו בו/ והותיר את ר' חיים כמלך במסיבו.

פרק שביעי: "זכר למקדש כהלל/ וחמין של שבת בסיר מתבשל"

"לאט לכם ידידי" – קינח בדברים אחד האריות שבחבורה – "השומע דבריכם יהא סבור שעניין לו עם קפדנותו של שמאי העומד ודוחף באמת הבנין שבידו, ואילו לדידי משול חיים הדומה להלל, לחמין של שבת בסיר המתבשל. מה עניינו של חמין, שואלים אתם. בכן, נתנו חכמים סימן ואמרו:

סוד יש בו בחמין של שבת שריחו נודף, מצטמק הוא ויפה לו. וכחמין זה אף ר' חיים שלנו – מצטמק ויפה לו.

נתפייטה עליו נפשו של הלה והחל חורז חרוזים:

הנה מצוי אתה בעבורה של ישיבה סוערת,

ובה נאספו ובאו כל אח"מנו יקירי קרת.

מני המזכ"לים ועד המנכ"לים,

ומגדול האדריכלים עד אחרון האמרכלים,

ושאר מיני קטניות כנאמר:

מה לתבן את הבר.

ובשולי השולחן מצטמצם לו ר' חיים,

אצלו מילה בסלע שתיקה בשתיים.

מוצץ הוא מקטרתו ומגחך בחשאי לשילה

והריהו כמין טשלונט מצטמק ויפה לו.

המציץ מקופיא סבור שכל מציאותו כאן באקראי כביכול

ואילו המטיב לראות, יודע כי על פיו ישק כל.

הוא שזימן את "הגדולים" והביאם לעציון

הוא המושך בחוטים – ומגיש החשבון.

סיום:

כל הכתוב לחיים בירושלים

כך היינו מסובים עוד שעה ושעתיים

ומספרים כחסידים בנפלאותיו של ר' חיים

והיו הדברים מאירים ושמחים

מתובלים בפסוקים ומדרשי חכמים

ולא נתקררה דעתנו עד שתלינו עיניים

ובעוד ידינו מניפה כוס לחיים

נשאנו תפילה אל א-ל בשמים

ואיחלנו לחיים לאלתר ולחיים

שיזכה לעלות עם כל ישראל אחיו לירושלים.

תמו מקצת שבחי חיים.

עשה לך רב וקנה לך חבר

דברי זכרון מאת אורי וירצבורגר

יהושע בן פרחיה אומר בפרקי אבות פרק א משנה י – "עשה לך רב וקנה לך חבר", ועל משנה זאת אומר המהר"ל בספרו דרך החיים: "שייך לשון קנין של חבר שהרי הם כאילו קנויים זה לזה". על אותה משנה אומר אבגדור שנאן בספרו על פרקי אבות "ידיד קרוב, המשתתף עם האדם בשמחותיו ובכאביו, ידיד שעמו מתיעצים ובו בוטחים, צריך כביכול לקנות, דבר הכרוך במאמץ ובהשקעה, בוויתורים ובהדדיות".

זכיתי להיות חבר של חיים ז"ל למעלה מששים שנה בשמחותיו ובכאביו. זכיתי להיות עֵד בנישואיהם של חיים ויהודית. הידידות בין חיים וביני התחילה בסעד והמשיכה לאחר שעברנו לירושלים. שיחות נפש עד לשעות הקטנות של הלילה קשרו וחזקו את החברות במשמעות של "קנה לך חבר".

חיים בנו של פרופ' יעקב נחום אפשטין יכול היה ללא כל קושי ללכת בעקבות אביו ולהגיע להישגים משמעותיים באקדמיה, אך חיים בחר בחיי "תורה ועבודה", חיי שיתוף בקיבוץ סעד. "תורה ועבודה" אצל חיים לא הייתה סיסמה או חוג רעיוני אלא צורת חיים בתוכן ובצורה מרשימה ומהותית. חיים התמיד במשך שנים רבות בלימוד הדף היומי ולמטרה זאת השכים לקום כדי להקדיש זמן ללימוד מבלי לפגוע בעבודה. במסגרת התמסרותו ללימוד תורה הוא גם הקדיש זמן רב בעזרה לאמו בהוצאת כתביו החשובים של אביו. בחלק השני של המונח "תורה ועבודה" היה חיים מסור לעבודה ללא גבול ביום ובלילה. אם היה זה בקציר בשנות החמישים, בעבודתו במוסך, כמדריך משקי וחברתי בהתיישבות המתחדשת בכפר עציון ובראש צורים. אין צורך להרחיב את הדיבור על מסירותו לזולת הן בפעילותו כמזכיר המשק, בועדת חברים ובועדת המשק ובועדות שונות אחרות. היה זה חיים שהתמסר למשק האנרגיה בקיבוץ כדי ליעל את המערכת תוך חיסכון מצד אחד ורווחת החברים מצד שני. ניתן היה לפגוש את חיים באמצע הלילה שוכב מתחת למכונית שנתקעה על אם הדרך ובכישוריו במכונאות ידע להתגבר על התקלה.

חיים לא זכה או לא רצה להיות פרופסור באקדמיה אך הוא הפך לפרופסור של החיים במלוא מובן המילה.

פרק מיוחד בחברות שלנו הייתה בטיולים משותפים ברחבי המדינה מראש הנקרה בצפון, דרך עין עבדת ועד מספר טיולים באזור אילת. אין צורך להרחיב את הדיבור על הקשר המיוחד שנוצר בטיולים כאלה. זכיתי גם להשתתף בימי הולדת עגולים ומיוחדים. החברות בינינו גלשה במהלך השנים גם אל ילדיו של חיים כאשר השתתפנו בשמחות של המשפחה. זכינו אף לערוך מסיבת שבע ברכות ליעקב ולאילנה ולאפרת ולעודד בביתנו. הקשר עם צאצאיו של חיים התחזק בימי מחלתו כאשר דווחו לנו באופן שוטף על מצב בריאותו. בימי מחלתו השתדלתי לבקרו מעת לעת ובכל פעם הטריד אותו למה אני טורח להגיע לסעד לבקרו. אך הייתה זאת זכות גדולה עבורי לפגשו ואולי אף לשמחו בביקורי.

בקשרי עם חיים במהלך ששים ושלוש שנים הרגשתי הייתה שאכן קניתי לי חבר וזכיתי להשתתף בשמחותיו ובכאביו. אסיים דברי בברכה שחיים ברך אותי לרגל יום הולדתי השבעים וחמש:

"בגיל שלנו הביטחון הוא בסיס חשוב לחיים טובים ולאריכות ימים – ביטחון שאיננו טועים בצעדינו, שנדע לנצל נכון את הימים הבאים, ומאידך, בראש וראשונה הביטחון בצור ישראל וגואלו, ולמרות שאיננו יכולים להבין את סתרי דעת עליון על כל מה שארע לנו, כפרטים וככלל ישראל בשנים האחרונות – למרות כל אלה – יראנו הקב"ה בבנין ביתנו וישמחנו בתיקונו".

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

דברי זכרון מאת הרב זאב נוימן

חורף תשל"ד. שבנו לרפידים. בצהרי יום הכיפורים יצאנו במסגרת גדוד אל המלחמה, וכעת בתום הקרבות הקשים בהם איבדנו כה רבים מחברינו, ואנו עצמנו יצאנו בניסי ניסים בחסדי השם יתברך מן התופת, שבנו במסגרת גדוד אל מחנה "סופה".

בית-כנסת לא היה במחנה הגדוד ואנו חוצים היינו את הגדר ובאים אל בית-הכנסת של האוגדה.

בעקבות המלחמה ראינו פנים חדשות: מילואימניקים שנקראו חק"ש, היינו חיל קשישים שגוייסו כדי לסייע בשמירות ובתפקידי נהגים. כך פגשנו בבית-הכנסת קבוצת מבוגרים, שבגילם יכלו להיות הורינו. צעירים היינו, כבני שחווינו על בשרנו את אימי המלחמה ומאוד שמחנו לפגוש בם. טובה היתה לנו חברת המבוגרים, בעלי הניסיון. אלה הרעיפו עלינו את אהבתם. פעם כשראו שלא היה ברשותי מעיל, טרחו וסידרו לי ממחסן האפסנאות שלהם. בבית-הכנסת נערכו תפילות והחלו לימודים בחברותות.

אחד מאותם מילואימניקים היה חיים אפשטיין. במאמר מוסגר אומר, שלאורך תקופת היכרותנו ויכוח אחד היה בינינו: אני קראתיו "מר חיים", ואילו הוא דרש שאקראהו "חיים", כי 'כך כולם קוראים לו'.

שם בבית-הכנסת נתקשרנו בקשרי אהבה. שמחנו להיפגש ולשוחח, אף ללמוד.

זמן מה חלף ואנו עברנו למחנה ביר תמדה. המילואימניקים שבו לבתיהם (איני זוכר מה קדם למה) ואז החלה חליפת מכתבים ביני ובין חיים. בכל עת שחשתי שהשמים אינם מאירים לי, פרקתי את מצב רוחי הירוד במכתבים אל חיים והוא היה משיבני, בדרך כלל בגלויות קצרות, מעט המכיל את המרובה. היה זה כמים קרים על נפש עייפה. קמתי ואתעודד. בגלויותיו סיפר לי גם על חייו בקיבוץ ועבודתו שם. כעירוני, עולם זה רחוק היה ממני וחיים פתח בפניי צוהר לעולם זה. אך בעיקר חשובים היו לי דברי ניחומיו ועצותיו. באחת מחופשותי אף התארחתי בשבת אצלו. כך הכרתי את המשפחה, ובראש ובראשונה את רעייתו, עיקרה של בית, הגב' יהודית הנהדרה, יאריך ד' ימיה בטוב ושנותיה בנעימים.

משסיימתי את שירותי הסדיר הגעתי ללמוד בישיבת "מרכז הרב". כעבור זמן לא רב הוזמנתי לחתונת בנו, הרב יעקב, אשר עדיין לא הכרתיו. היינו, מוזמן הייתי לחתונה כחבר של חיים, ולא של החתן. רק כעבור זמן, כאשר הרב יעקב סיים את שירותו הצבאי בקבע והגיע ללמוד בישיבה נתיידדנו. אף הכרתי בישיבה את עודד בר-שלום שנשא לאשה את אפרת, בתו של חיים.

חלפו שנים והקשר נשמר. והנה, לצורך רכישת דירה פניתי לבנק טפחות ולצערי נלכדתי ברשת הביורוקרטיה: מסמכים כאלה ואחרים נדרשים, לך ושוב וכדומה. חיים הפנה אותי לידידו בנפש, מר אורי וירצבורגר יבדל"א, מנכ"ל הבנק באותם ימים, וזה טיפל בנו במלוא האהבה. לימים, כאשר ערך מר וירצבורגר את ספרו של חותנו, "הרפואה במקרא ובתלמוד", בו השקיע חמש עשרה שנה, זכיתי לסייע בידו בהגהת הספר.

זכה חיים למשפחה ענפה, ההולכת בדרכיו ומקדשת שם שמים במעשיה, בצניעות ובענוה, בשקט ובשלוה. יהי מליץ יושר עליה, על חברי הקיבוץ ועל כל עם ישראל.

עיקרי דברים שנאמרו בע"פ לכבוד אבא בהגיעו לגבורות

ע"י עופר שלומי מנהל הקהילה בקיבוץ סעד

זכיתי לעבוד עם חיים, ועדיין עומדת לי זכות זו בשנים הקרובות אני מקווה.

חיים – זה טיפוס מיוחד, שאין למצוא כמוהו. זכיתי ללמוד את התואר השני במחלקה לתלמוד באונ' העברית, ושם נוכחתי שהשם אפשטיין לא רק מרחף בכל שיעור, אלא הוא שם נרדף לתכונות מחקר שאין כמותן לבן תמותה רגיל. כשנחשפתי לספרים, ולהיקף הלא יאומן של ידע, ובעיקר של עבודה סיזיפית, ויסודית מאין כמותה – בדור שלפני המחשב – לא הבנתי איך ישנם אנשים עם תכונות כאלה.

כשהכרתי את חיים מקרוב, ראיתי שבתכונות מסויימות – התפוח לא נפל רחוק מן העץ.

ומקצת שבחו באקרוסטיכון שמו:

ח – חכמה – וסייג לחכמה – שתיקה.

י – יסודיות בלתי מתפשרת. דין פרוטה כדין מאה.

י – ייקיות ודייקנות – שכמותה -אולי היתה רק לאביו...

מ – מוכנות לכל משימה, בכל מצב.

מ – מאור פנים.

נ – נעים הליכות, נחמד תמיד.

ח – חסד – איש חסד העושה מעשים רבים נסתרים לסייע למי שצריך, שאף אני יודע את חלקם המועט.

מ – מתינות – שקט נפשי.

אני נדהם מחדש בכל פעם שאני מבקש לברר עניין כזה או אחר – למשל על מענק עזיבה שניתן לחבר שעזב לפני שנה – התגובה תמיד תהיה בכתב, מסודרת, יורדת לפרטי פרטים, מנומקת, תוך ציון מדוייק על האגורות, מה הסכום המדובר, מה שוויו מהוון להיום, וכו'. לא לחינם חיים כמעט היחידי בסעד שיודע להתמודד עם סוגיות אלה.

כל חוזה משפטי – אני שולח אליו לבדיקה ראשונית. עורך הדין של הקיבוץ – לא פעם אמר לי – "נו, מה אתה מטריד אותי, יש לך את חיים..."

במשרד התמ"ת הגיע חיים להבנה כזו בטופסולוגיה המסובכת שיש למלא בשביל כל בקשת תמיכה, שיא הבירוקרטיה עלי אדמות, שדומה שנוצרה כדי לייאש כל מבקש תמיכה, ובכל זאת אנו נחשבים כפורצי דרך בתנועה הקיבוצית בכל הקשור למיצוי זכויות, בזכות הנחישות הבלתי רגילה של חיים להצליח ולקבל את הכסף המגיע לנו... וגם פה לא פעם אתה שומע מנציגי קיבוצים אחרים שלא יודעים איך להתחיל בכלל – "מה החכמה... לכם יש את חיים..."

זכיתי להנות בעבודה עם חיים. זכיתי לראות את מעשי גמילות החסדים שלו. וזכיתי ללמוד תורה איתו בכל בוקר, קרוב לשנתיים במסגרת חברותא משותפת. אכן אלה שלושה דברים שעליהם העולם עומד – כמאמר אנשי כנסת הגדולה – ובעיקר בזכות אנשים כמותו.

אני רוצה לאחל גם למחליף העתידי שלי, שיזכה להמשיך ליהנות משירותיו של חיים. ולאחל לחיים וליהודית הרבה בריאות, ושנים מאושרות עם בני המשפחה.

הספד הרב חיים דרוקמן בהלוויה

(גיסו של אבי, אשתו שרה – אחות אבי)

החכם מכל אדם אומר: "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה).

יש מי שהולך אל בית עולמו ורק משפחתו אבלה עליו, כי הוא דאג רק לעצמו, רק למשפחתו, רק משפחתו חסרה אותו. אבל אחרים בשוק, הוא לא חסר לאף אחד. ומי יספיד אותו?

אבל "כי הולך האדם אל בית עולמו", האדם. ואדם הוא זה שדואג לאחרים, שאכפת לו אחרים. "וסבבו בשוק הסופדים", הוא חסר לאחרים לא רק לבני משפחתו.

כשאני עומד כאן, אוזני שומעות את ההספד הגדול לא רק של האנשים, של אלה שסובבים וסופדים, אלא של השוק כולו, ההספד של המקום הזה כולו. למי שהשקיע במקום הזה למעלה משישים שנים מחייו וכמה דאג לאחרים וכמה היה אכפת לו אחרים. אדם שעבד בלי שעות, ביום ובלילה ודלתו היתה פתוחה ולבו היה פתוח בכל מה שהיה צריך.

הגמרא מביאה בשני מקומות: "העומד על אדם מישראל בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע קריעה כמו על ספר תורה שנשרף". מה הקשר? אומר רש"י במקום אחד: "על התורה נאמר נר – כי נר מצוה ותורה אור ועל הנשמה נאמר נר – נר ה' נשמת אדם".

במקום אחר אומר רש"י כי "אין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות". כלומר כל יהודי הוא ספר תורה, כל יהודי הוא ספר תורה פוטנציאלי. ואתה חיים היית ספר תורה חי. למדת תורה, חיית תורה, קיימת תורה. קמת בארבע בבוקר ללמוד את הדף היומי וכותלי בית הכנסת כאן ודאי יכולים להעיד על תפילה בציבור שלוש פעמים ביום כשרק יכולת והיית במקום, היית ספר תורה, כך שעליך הקריעה היא קריעה גדולה, קריעה גדולה בלב.

בברכת החודש אנחנו מבקשים כשאומרים את תפילתו של רב "חיים שתהא בנו... שתהא בנו... חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים".

חיים איזה חיים היו בך? חיים של אהבת תורה ויראת שמים. חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה ומה לא?

בנעוריך אמרו עליך שנועדת להיות פרופסור. ואני רוצה להגיד שהיית פרופסור. היית פרופסור לקיום מצות ארץ ישראל, היית פרופסור לאידיאליזם, היית פרופסור לפעילות למען הכלל, היית פרופסור למידות טובות, היית פרופסור לאישיות משכמה ומעלה, היית פרופסור מיוחד במינו.

"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". תמים דרך היית, הכל בשלמות. אני רוצה להגיד שהכל בהצנע לכת, הכל בענוה, בפשטות, בהצנע לכת. תמים באמונתך, תמים בתורתך, תמים במעשיך, תמים במידותיך. "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'".

ועוד דבר אחד שאי אפשר שלא להזכיר אותו. שוב אומר החכם מכל אדם: "משבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עד הנה". אני חושב שאחד השבחים הגדולים ביותר שלך, ותבדל לחיים ארוכים יהודית, זה ההמשך הנפלא שאתה משאיר בעולם הזה. בנים ונכדים ונינים, ביניהם תלמידי חכמים מובהקים, יראי שמים אמתיים, בוני הארץ ויישוביה. זה שבח שאין כדוגמתו, זה שבח וזו זכות, זו זכות מן הזכויות הגדולות ביותר.

היית ראש שבט, ראש שבט גדול וחשוב ומבחינה זאת ניתן לומר מה שהגמרא בתענית (ה ע"ב) אומרת: "יעקב אבינו לא מת", למרות שספדו אותו, חנטו אותו, קברו אותו, אלא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ואין ספק שהשבט הגדול בחיים, הוא ימשיך את דרכך בעולם הזה ואתה מקומך ודאי שמור בגנזי מרומים. אנחנו נתפלל לקיום נבואתו של ישעיהו הנביא (כה, ח):

"בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר".

הספד אחי אהרן (רן) אפשטיין בהלוויה

כתוב בספר הנביא מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".

כזה היה אבא, איני יודע האם פסוק זה היה שגור על לשונו, אבל זו הייתה תמצית עשייתו רבת השנים.

אבא איש של עשיה ציבורית משחר ימיו עת הצטרף לקבוץ בתחילת שנות החמישים ועד ממש הימים האחרונים היה עסוק בשליחות ציבורית, למעלה מ– שנה, זו הייתה זו שליחותך בעולם.

כמעט לא היה תפקיד ציבורי בקיבוץ שלא נטל עליו. והכל בחרדת קודש של שליח ציבור של ימים נוראים. יעידו כאלף עדים כל הציבור הגדול שבא להיפרד ממך. בכולם נגעת. בשקט הנפשי שלך, במיעוט הדיבור, בעשיה המדויקת, בפרטים הקטנים שרק אתה ידעת איך להגיע אליהם, ובענוה האין סופית, וכולם אהבו אותך. על הדרך הישרה, על המחשבה הבהירה, על ההסתכלות על כל אחד, בין אם צעיר או זקן בגובה העיניים בסבלנות אין קץ ורק לעזור. איש של עבודות מיוחדות עבור מנהל הקהילה עופר, שאמר לי שרק אתה יודע מהיכן לאסוף את הנתונים הללו.

שנים רבות עבדת מחוץ לקיבוץ כמלווה משקי ביישובי גוש עציון המתחדש ועסקת ממש בבניין הארץ. יצא לי בתור ילד להתלוות אליך מספר פעמים וראיתי עד כמה כולם רוחשים לך כבוד של בר-סמכא שיודע להוביל אנשים צעירים שבונים יישוב חדש והכל בשקט העשייה האין סופי שלך.

אם היה צריך להביא חולה מבית החולים לקיבוץ או להחזירו לשם, אתה היית הכתובת, הרכב שלך תמיד היה מלא טרמפיסטים.

רצית להספיק עוד ועוד, את היום היית מתחיל בארבע וחצי בבוקר בדף היומי, ואחרי תפילת הבוקר כפותח בית הכנסת היית עובד עד הערב, וזאת ממש עד השנה האחרונה, כך ראית את שליחותך בחיים. רק לפני כמה חודשים עת נחלשת, העברת את המשרה שלך, שהתפזרה על כמה אנשים, וגם פה סיפרו לי חברים שיש דברים שרק חיים יודע לעשות.

בחומש במדבר בצמידות פרשיות מקשרת התורה בין כפרת הפרה האדומה למיתתם של מרים ואהרן האחים לבית לוי. ומסביר שם ר' שמשון רפאל הירש:

"מה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרן לאהרן לא מת במותם. כדרך שפעילותם חיה לעד באומתם, כן עצם מהותם היא נצחית. היא עזבה עתה את הארציות בת החלוף ושבה אל ה' שהוא מקור החיים. והנה אמרו חכמים: 'למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת' ולמדנו מכאן אמת גדולה: כדרך שמצוות פרה אדומה מורה שהאדם הוא בן אל-מוות ובעל חירות מוסרית, כן מיתת הצדיקים מורה על שני אלה. אכן מותו של צדיק מעיד כמאה עדים על הישארות הנפש... רק עיוור לא יראה שגופת הצדיק היא רק לבושו של אדם שנסתלק לעולמו – והשליך מעליו את אדרתו".

הנה האדרת הושלכה, אבל הרוח הגדולה, הנפש הגדולה איתנו ומלווה את כולנו. את אמא שאהבת עד כלות, ותמיד דאגת שיהיה לה כל מה שהיא רוצה וצריכה, אותנו את הבנים לכל אחד בדרכו ולנכדים הרבים, ולנינים משפחה גדולה וברוכה שבניתם יחד, שאתה בדרכך המיוחדת השפעת ותמשיך להשפיע.

אתמול כשנפרדתי ממך אמא ליוותה אותי ואמרה לי תראה את הצדיק באיזה שקט הוא הלך, חיימל'ה קראת לאבא, חיימל'ה הצדיק שלי.

אבא נוח בשלום ותהיה מליץ יושר עבור אמא ועבורנו לימים רבים וטובים.

מתוך דברי הספד של אחותי מיכל מישל בהלוויה

אבא שלנו, היה אדם מיוחד,

אדם כי קודם כל אבא היה אדם בכל הליכותיו, בחוץ ובבית, בעבודתו ובמשפחה, ברחוב ובבית הכנסת. מכבד את הבריות והבריות כיבדוהו.

מיוחד, כי היו בו מרכיבים שנדמה כי לא יכולים להתיישב יחד, ואילו הוא הוכיח לכולם כי אלו יושבים יחד היטב.

בעל כישורים רבים, מנהיג ומנהל אבל בצד זה צנוע ועניו, אין לו צורך בכיבודים, ואינו צריך להוכיח את כישרונותיו ויכולותיו, אשר ממילא העמידם לרשות הציבור.

אבא שלנו היה שליח ציבור וכל חייו שירת את הציבור.

כשליח הציבור, טובת הכלל עמדה מול עיניו. אולם כפי שיכול היה לשרת ציבור שלם, כך התייחס והקדיש זמן רב, ככל שנדרש, גם לטיפול בענייניו של היחיד. באותה המסירות והאכפתיות שפעל למען הכלל, קיבל כל אדם במאור פנים וטיפל בכל פנייה קטנה כגדולה, באותה הרצינות, הכוונה וההתמדה, באותם הנחישות והשקט שכה אפיינו אותו. עוד קודם לתקופה שחלה, ובפרט לאחר שנודע לו שהוא חולה, פנו אלי אנשים רבים שאבא סייע להם, גם כאלו שעזבו את הקיבוץ כבר לפני שנים, וסיפרו לי כי אבא שלנו הוא "איש יקר, איש נדיר", כך הם אמרו, כי הם מרגישים שהם חבים לו. חבים לו כי עשה הרבה מעל ומעבר לתפקידו, חבים לו בעיקר על האופן בו טיפל בעניינם, במאור פנים, באכפתיות אך בעיקר ביחס המכבד, שלא גרם להם להרגיש שהם נזקקים לו, כזה היה אבא.

אבא כשמו, כבר מרגע לידתו ועד לימיו האחרונים, דבק בחיים, הלך בדרכו ובאמונתו, גם בהתמודדות עם מחלתו, נאחז בשיגרה, בתפילות, בקיום המצוות, בלימוד הדף היומי, ובעבודה אשר כה היתה חשובה לו, העבודה אשר היתה בעיניו עבודת קודש.

כשבועיים לפני שנאלץ להפסיק לעבוד, ביקש את עזרתי בענין הקשור לקיבוץ שטיפל בו במסגרת עבודתו, ענין שנדרש בו המשך טיפול לאורך חודשים ואולי אף שנים. רציתי להקל עליו ושאלתי אותו: אבא, למה אתה לא מעביר את הטיפול בענין הזה למישהו אחר? והוא השתומם על השאלה, מדוע להעביר הטיפול למישהו אחר, כאשר אני כבר מטפל בו.

משך זמן רב ביקש אבא להאמין שעוד יחלים ויחזור לשגרת עבודת החול ועבודת הקודש אשר הוקיר, וכששאלתי אותו: אבא, איך אתה מרגיש? השיב לי "עדיין אין שינוי", כמו רצה לומר, אמנם השבוע אין שיפור, אבל הוא עוד יגיע.

גם כאשר הלך ונחלש, הקפיד להתפלל, ללמוד דף יומי, ואף כשגופו לא נשמע לו עוד, התנהל בכבוד ובאצילות, ואנו שסייענו לו, הרגשנו את הזכות והכבוד שנפלו בחלקנו, להיות לצידו ולסייע לו ברגעים אלו.

כזה היה אבא, גם כ"אבא" הראשון שרצינו להתייעץ עימו, בעל יכולת הקשבה נדירה, שאת דעתו יאמר רק אחרי ששמע את כל מה שרצינו לומר. הראשון להתייצב לעזור, גם אם מדובר במעבר דירות, וגם אם יש צעירים ממנו.

כזה היה אבא גם בחיים המשותפים עם אמא. בעל יכולת נתינה והכלה, והאופן בו סעדו האחד את השני כאשר חלו – במסירות, בכבוד ובאהבה – מעיד יותר מכל על עוצמת אהבתם.

תמיד אומרים שקשה לדבר בלשון עבר על אדם לאחר לכתו, ואני אף פעם לא הבנתי עד כמה זה קשה, עד עכשיו. אבא, גופך החולה אמנם עזב אותנו, אך נשמתך ורוחך ממשיכה ותמשיך ללוות אותי, אותנו, את כל משפחתנו הגדולה שהעמדת אחריך.

אבא, דרכך ומשפחתך הם צוואתך.

דברי הספד של בן דודי יחזקאל לנדאו

(בן אחות אבי – יסכה ז"ל) בהלוויה

הגמרא במסכת שבת (קה ע"ב) אומרת: "שכל הבוכה על אדם כשר – מוחלין לו על כל עוונותיו, בשביל כבוד שעשה", ובהמשך: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".

דוד חיים היקר והצדיק שלנו, אינני יודע למה בדיוק התכוונה הגמרא באומרה "אדם כשר", אבל אתה היית ודאי הרבה יותר מזה, וודאי ראויות כל הדמעות שאנחנו מורידים עליך היום.

דוד יקר, שיחד עם דודה יהודית היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים, אתם כבר מזמן לא סתם דודים, ואנחנו, ילדי לנדאו בסעד, אימצנו אתכם כמעין סבא וסבתא.

כפי שלמדת אותי פעם, לא היתה לך שאלה איך עליך לנהוג, פשוט השתדלת להיצמד לדברי המשנה והגמרא המורחבים שאנו אומרים כל בוקר בתפילה:

"אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, והַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא; וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, הֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם".

לכן בין השאר, היה לך פשוט שצריך לנסוע לכל לוויה שאפשר, כי ברשימה שקראתי כתוב "לווית המת" ולא "ניחום אבלים", ומכאן ברור מה יותר חשוב...

עד שחלית, לפני קצת יותר משנה, התאמצת להגיע לכל לוויה שנוגעת אליך, גם אם היתה רחוקה, ואתה כבר ממש לא צעיר.

"השכמת בית המדרש שחרית וערבית" ו"תלמוד תורה כנגד כולם" – כבר שנים רבות מאוד שאתה מתחיל את הבוקר מוקדם מאוד בלימוד דף יומי בהתמדה מפליאה, ונמנה על מדליקי האור בבית הכנסת, אי שם ברבע לשש בערך, אחרי שכבר סיימת את הדף. גם אם חזרנו יחד משמחה משפחתית באחת בלילה, זה לא מנע ממך לקום בארבע בבוקר לעבודת השם שלך. בנוסף לכך הצטרפת לעוד מסגרות שונות של לימוד תורה ושיעורים שונים, וגם בתקופת מחלתך, התאמצת ללמוד את הדף היומי כל עוד יכולת לעשות זאת.

כשאמך, סבתא ציפורה שלנו, נפטרה לפני כ- שנים, היא הסתלקה בחטף. אותך הקב"ה ידע שאי אפשר לקחת בחטף, שהרי בעבודתך המסורה והאחראית, שנמשכה כל עוד יכולת, עסקת בכל כך הרבה דברים, שהיינו חייבים שיהיה לך זמן להעביר אותם. כשהבנת שזה מה שעליך לעשות, כתבת הכל בייקיות המופלאה שלך, אך נשארת עדיין בעולמנו, כדי שיהיה לנו עוד זמן לשאלות ובירורים למה שלא הבנו.

בעבודתי כמנהל הקהילה לפני למעלה מעשר שנים, עבדנו יחד הרבה. אציין רק שני דברים מאותה תקופה: א. גמילות חסדים – כמה השתדלת לעזור לכל מי שזקוק, ובמיוחד לבני המשק. עשית תמיד את המירב והמיטב כדי לסייע לבני סעד בכל גיל, ובכל מקום. ב. שמירת הלשון – אף פעם לא הרבית לדבר. היית יכול לשבת בישיבות הנהלת קהילה ולשתוק זמן רב, וכשדיברת זה היה תמיד קצר ולענין. "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד).

שתי תמונות שחרוטות בליבי מחגים בבית הכנסת שלנו:

שבועות – אתה נשאר בדביקות עד סוף תיקון ליל שבועות, לכל השיעורים, גם אם זה מחייב אותך לעמוד זמן רב כדי להישאר ערני. כשמסיימים לפנות בוקר אתה הולך לישון, כדי לחזור למנין הרגיל ולהתפלל תפילה חגיגית בעירנות.

והשניה, יום כיפור – חיים המלאך. כך היית בעיני ביום הכיפורים. עומד בכל התפילות מההתחלה ועד הסוף, כמו המלאכים. רק השנה כשהיית כבר מאוד חולה, ישבת בחלק מהתפילות. כעת אפילו לעמוד לא תצטרך, ותתמזג ודאי עם מלאכי השרת בעולם שכולו טוב.

שמעתי פעם בלוויה, שהמנהג לחזור מהלוויה לא בדרך שהלכת אליה, הוא עמוק יותר מהדרך הגיאוגרפית בה הלכת. המשימה שלנו היא אף פעם לא לחזור מלוויה כפי שבאנו אליה. צריך ללמוד מהנפטר, ולחשוב איך אני יכול לחזור אחרת? מה אני יכול ללמוד? מה אני יכול לשפר? מה אני יכול לתקן?

העולם שלנו חסר היום איש קטן שהיה איש גדול וצדיק. וכדי לשמור על איזון הזכויות בעולם, כל אחד מאיתנו צריך לחשוב מה הוא יכול להוסיף, ומה הוא יכול לתקן.

חיים שלנו – ממך כל אחד כאן יכול לקחת משהו לעצמו: להגיע בזמן לתפילה, להוסיף לימוד תורה, לסייע למי שזקוק לכך, לגמול חסד של אמת ועוד ועוד.

יהי רצון שנצליח לעשות זאת, כל אחד בדרכו הוא, והדברים כולם יהיו לעילוי נשמתך הטהורה, שעולה ומתקרבת למקומה המכובד ליד כסא הכבוד.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים

דברי פרידה של עופר שלומי בהלוויה

מנהל הקהילה בקיבוץ סעד

" אמר רבי אבהו – כל שאומרים בפני המת – יודע, עד שיסתם הגולל" (שבת קנב ע"ב).

חיים מנחם בן ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין.

אומר הנביא מלאכי – "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי...."

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?".....שאל נתן יונתן.

קשה לכולנו. היה קשה לכולנו, לעמוד ולראותך הולך ודועך מול עינינו. מיום ליום גופך הולך וכחוש, הולך ובוגד בך. אנו מלווים אותך, היום, חיים – לבית החיים.

קשה לחשוב על קיבוץ סעד בלי חיים אפשטיין. כל מהותך היא קיבוץ סעד, דומה שהוא ספוג בנשמתך, בגופך, ועם לכתך מעימנו אתה לוקח עמך גם פיסת קיבוץ לא קטנה שנעלמת מעינינו לנצח.

היתה לי הזכות לעבוד איתך, בשיתוף פעולה הדוק במשך השנים האחרונות. כאיש-מינהל וכספים, היית איש המבצעים המיוחדים של הקהילה. הזיכרון הארגוני שלך, שנשא בחובו אלפי פרטים גדולים, קטנים וקטנטנים, מלפני שנים, ומלפני עשרות שנים, כמעט בכל תחום שבו עסק הניהול הקיבוצי מול גופים חיצוניים, מול ועדות, מול חברים, מול בנים, ומול עוזבים – זיכרון אדיר זה שאין מי שיכול כלל להשתוות אליו, ובצד זה היכולת לצלול לסוגיות המבולגנות ביותר, לארגנן, לסדרן, ולבנותן מחדש, על כל מורכבותן, ולהגישן כתובות בבהירות של מורה לתלמידיו – על מנת שמנהלי קהילה יקבלו את הרקע המתאים להחלטות – תכונות אלה הפליאו אותי תמיד.

נזכרתי תדיר, איך עמדתי לא פעם, בזמן לימודי באוניברסיטה העברית, נפעם מהיצירה הכבירה של אביך זצ"ל הרב פרופסור יעקב נחום אפשטיין, אשר שמו נישא עדיין בחרדת קודש כמעט, במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח. מעולם לא הצלחתי להבין הכיצד בן אנוש מסוגל לבצע עבודה מקיפה שכזו של ירידה לפרטי הפרטים, באופן המעורר השתאות ופליאה. את התשובה קיבלתי כשזכיתי לעבוד עמך. אבא היה גדול שבגדולים, שאין אשר ישווה לו, ואתה זכית לקבל ממנו ולפתח את אותן התכונות בדיוק.

כך למשל, כשביקשתיך "חיים, תבדוק לי בבקשה לגבי פלוני האומר שלפני שנים לא קיבל את אשר הגיע לו, בהתאם להחלטות האסיפה". אתה – ללא אומר, למחרת, היית מניח על שולחני – נייר כתוב, המסביר עד קוצו של יוד, את הרקע, את כל מה שנעשה, מה הוחלט מאז ועד היום, בכל אחת מהאסיפות שעסקה בכך, מהי התורה שבעל פה המחוברת לזו שבכתב, מהו סכום הכסף המגיע לאותו פלוני, בפרטי פרטים, מהוון להיום, ברמת האגורה, ומה הדרך הנכונה כיצד לבצע את התשלום. בעיני זה היה פשוט קסם. תמיד תהיתי – איך אתה עושה את הקסם הזה? – קסם שהיה, והלך ונעלם יחד אתך.

דאגת ככל יכולתך לכל מי שהיה זקוק לסיוע, החל מכולנו ההורים, שטיפלת ברישום בניהם למוסדות הלימוד, שילמת וסגרת את כל הקצוות, המשך בסטודנטים שרשמת לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה, דאגת למענקי הלימוד והמלגות שלהם, טיפלת בפיקדונות, ויש אצלך רשימה של כל הלומדים שהיו בעשרים שנה האחרונות, וכל הלומדים המתוכננים בעשר שנים הבאות, טיפלת בגיוס מענקי התמ"ת לאימהות עובדות, והגעת למומחיות כזו שכולם שמעו את שמעך – הקדמנו כל קיבוץ אחר בארץ, בהגשת הבקשות, מילוי הטפסים, וארגונם. עובדי משרד התמ"ת, כמו עובדי משרדי ממשלה אחרים – העריצו את עבודתך. איך אמר לי פעם ידידנו עו"ד רויזן – "אתם – מה אתם צריכים אותי – יש לכם את חיים!" איזה חבר אחר בסעד היה מסוגל להכין חומר לבתי המשפט בגין תביעות שהגשנו, ברמה של מאות עמודים, עמוסים לעייפה, בכל הנתונים שניתן היה להוציא ממערכות התמחיר והמידע?! והכל – בסדר מופתי שאין שישווה לו.

חברים ובני משפחה – אני אומר לכם – באחריות שאין דברים כאלה... וגם לא יהיו יותר בסעד.

זכיתי לראות כמה ממפעלי המתן בסתר שניהלת בשם הקיבוץ הרחק מעין הזרקורים. כיצד אתה מצליח לגייס כספים מכאן ומשם, כדי לסייע לנערות במצוקה, לבני חברים, ול"עמך ישראל" שהתגלגלו לפנות אלינו. ואם זכינו בקהילתנו לעשרה קבין של חן וחסד, בתשעה מהם היית שותף פעיל, אם לא ממש המושך בחוטים.

וכל זאת, עשית כמאמר שלמה המלך – "דברי חכמים בנחת נשמעים". תמיד בנחת, בשקט, בסבלנות אין קץ. עם מן חיוך מבויש בקצה הפה. מעולם לא שמעתיך צועק, ומעולם לא שמעתיך אומר מילה מיותרת. יכולת לשבת ישיבה שלמה ופשוט לשתוק במשך שעה – בלי הצורך להביע דעה ולהתווכח, כי "מילה בסלע – שתיקה בשניים". לעיתים במקום להיכנס ללהט הויכוח, העדפת לכתוב נייר עמדה מפורט מנומק ומקיף, המציג את גישתך, מלווה באסמכתאות ובדוגמאות מרחיבות אופקים.

הרבה דברים ראינו עין בעין. ויכוח אחד גדול היה בינינו ובו הרמתי ידיים – כי לא היה לי כל סיכוי – כאשר ניסיתי לפני כשנתיים לשכנעך להוריד מעצמך עבודה, ולסיים את עבודתך, קצת מוקדם יותר.

לא רק איש כספים, גזברות והנהלת חשבונות היית בסעד. בעבר – עבדת בפלחה, במוסך, היית מזכיר פנים. תחום החינוך היה חשוב לך. גם כמרכז ועדת חינוך, וגם שנים אחרי, השתדלת להיות מעורב ולהביע את דעותיך הנחרצות, בשקט וברכות האופייניים לך.

והיו לך גם אהבות מוזרות משהו... ניתן היה לפגוש אותך שוכב על הרצפה, מתחת מכונות הכביסה הציבוריות, אותן טיפחת ביד אוהבת – מתקן, מחליף, מרכיב, ביד אומן של איש מקצוע, זכר לעברך במוסך. גם מכונת השטיפה בחדר האוכל חייבת לך את אורך ימיה, ותפקודה השוטף, תרתי משמע, הן ביום חול, והן בשבת, וזאת כמובן לאחר שהתייעצת עם מכון צומת.

לא רק בתוככי סעד השקעת את מרצך. בשנים עברו ניתן היה לראותך שועט על הווספה (=קטנוע), ברחובות תל-אביב, עטוף בשכמיית הגשם המתנופפת ברוח, עת אתה חוצה את השלוליות, ביום חורף טיפוסי, בדרכך כגזבר אל הבנק, או למשקי הנגב. רק אתה יכולת להודיע על יציאתך מסעד לתל אביב בשעה : דקות בבוקר בדיוק!

בפועלך הציבורי אי אפשר שלא להזכיר את תפקידך מטעם הקיבוץ הדתי בליווי והקמת כפר עציון המתחדש, וראש צורים... ועוד... חיים מלאי חיים.

המפליא הוא שכל הפעילות הגדולה הזו, החלה בכל יום בשעה : בבוקר בלימוד הדף היומי, יום יום ללא שום ויתור, במשך שנים. קראתי לך תמיד – רב חיים. גם כי היקף לימוד התורה שלמדת, בהחלט היה מזכה אותך בתואר רב, לו רק רצית, וגם כי היית רבי שלי בתורת המספרים של הנהלת חשבונות.

בשנים האחרונות זכיתי להיות שותף איתך ועם מספר חברים, בחברותא של עמוד יומי בגמרא, אחרי תפילת שחרית. אני פרשתי עת עומס העבודה גבר עלי. אתה, בנוסף לדף היומי שכבר למדת לבדך באשמורת הבוקר, המשכת עם החברותא שלנו בדבקות האופיינית לך, עד ממש לאחרונה, כשכבר חשת שלימוד זה קשה עליך.

עם התגברות המחלה, וכשהבנת שכוחותיך הולכים ואוזלים – אמרת לי – "אני עכשיו עושה מכירת חיסול", ראיתיך מנקה את השולחן, ומעביר לעובדים בהנהלת חשבונות חלק מתחומי העיסוק הרבים שבהם עסקת. אני אומר חלק – כי החלק האחר – זה התומך, המלווה, המסייע לחברים בנבכי הבירוקרטיה הישראלית – כבר לא ייעשה יותר אחרי לכתך. בין השאר – הנחת על שולחני נייר מסודר, המסביר איך מטפלים בחישוב דמי עזיבה. כשזכינו בחסדי ה', להתחזקותך המפתיעה בארבעת החודשים האחרונים, כשכבר היית בביתך, התחזקות שאפשרה לך לשוב וללמוד, קפצתי על המציאה, וביקשתי ממך לחשב את דמי העזיבה הצפויים לעשרות בני קיבוץ, אם יחליטו בעתיד לעזוב. דבר שאתה כמעט היחידי שיודע לעשות. נראה היה לי ששמחת לעשות זאת, והשקעת לא מעט שעות על המחשב הנייד בבית, כמעט עד לסיום המשימה. ואולי באופן מודע, או לא מודע, הייתה סמליות בעבודה אחרונה זו שלך, כאילו אתה עוסק בין השורות, גם בעזיבה הצפויה שלך אותנו. עזיבה כואבת, המותירה חלל עצום.

כולנו חייבים לך כל כך הרבה על השקעתך ומסירותך במשך כל עשרות השנים הללו. יש היודעים זאת בכלליות, יש היודעים זאת בפרוטרוט. אבל כולם יודעים ומרגישים.

קשה לדבר עליך בלשון עבר – רוחך תרחף ותמשיך להיות נסוכה במסדרון המזכירות, ובחדרי הנהלת חשבונות עוד זמן רב. התיקים בהם עסקת, שהיו מצויים תדיר בארון מעל כיסאך, מסודרים ומאורגנים לפי מיטב המסורת שלך, יהוו דוגמא לכולנו – סדר וארגון מהו. גם בזה אתה ממשיך איתנו. ובכלל צדיקים במותם קרויים חיים. ואתה – חיים – בחייך, וחיים – במותך.

זכינו כולנו, ובעיקר זכתה משפחתך בארבעה חודשים אחרונים של חסד, להיפרד כיאות. חודשים בהם ראינו את ההתגייסות המשפחתית העצומה של יהודית רעייתך תבדלח"א, ושל ילדיך אשר לימדונו כיבוד הורים מן המעלה הראשונה, כיבוד הורים אשר יזכה אותם בעזרת ה' לאורך ימים.

ליהודית, ולילדיך אשר העניקו לך נכדים ואף נינים, ולכל המשפחה הענפה – נאמר: אנו גאים כולנו באבא חיים על כל פועלו. אבא שקיים בכל מעשה בחייו את תביעת הנביא: "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).

נפרדת מאיתנו, כשם שהיית איתנו – בצניעות, ברוגע ובשלום. וזכית להיפרד מן העולם בימיך האחרונים ללא יסורים, למרות המחלה הארורה שקיננה בכל גופך.

לך לשלום חיים-מנחם יקר ואהוב שלנו, למקום השמור לצדיקים בגן-העדן, על כנפי השכינה, וברוחך שתמשיך איתנו כאן, ננסה אנו להתנחם ולנחם.

דברי זכרון לאבא הריני כפרת משכבו

לפני שאספר מקצת דרכיו, אספר על הסתלקותו המופלאה, כפי שתארה לי אמי תבלח"א, שתמכה באבא בכל מהלך המחלה הקשה והכואבת על אף הקשיים הגדולים וכאבה העצמי.

בערב שבת פרשת אחרי מות-קדושים, לאחר הדלקת נרות היתה תגובתו האחרונה לברכת אמי 'שבת שלום' במילים 'שבת שלום' ואלה היו מילותיו האחרונות. מאז עד לפטירתו הוא לא הגיב כלל. ביום שלישי אחר הצהרים לפני נשימתו האחרונה הוא פתאום פקח את עיניו, ועל פניו חיוך של שמחה ושביעות רצון. כאמור בכתובות (קג ע"ב): "מת מתוך השחוק – סימן יפה לו". ואז השיב נשמתו לרבש"ע, ברוך דיין האמת.

אבא, הכ"מ, היה ברוך כשרונות מצעירותו. וכך העיד עליו רבו, הרב פרופ' עזרא ציון מלמד ז"ל שכבר כילד הצטיין בלימוד הש"ס. וכך גם ביתר התחומים שעסק בכל ימי חייו הצטיין מאד: אם במכונאות ואם בעסקנות צבורית, אם בגזברות בענייני ממונות ביושר רב, ואם באדריכלות והנדסת בנין. בכל התחומים הצטיין, והכל בענוה ובצניעות, ורק מכלי שלישי נודע לנו עד כמה הצליח בכל תחום. עם כל כשרונותיו המרובים הוא פעל למעלה מששים שנה לטובת הציבור בסעד ולטובת עם ישראל.

כמו בכל דבר, הוא שקל היטב בצעירותו לאן מועדות פניו, והחליט שבמצבו של עם ישראל בעת הזאת חשוב להקדיש את כל כוחותיו להקמת ישובים חקלאיים בארץ ישראל, ולכן הוא הלך להתפתח דוקא בעשייה הציבורית ובישוב הארץ בקיבוץ סעד, מתוך הכרה שצריך לתת כמה שיותר ולכולם.

התחלתי לכתוב את ספרַי הקרויים 'חבל נחלתו' וקראתים על שם אבא – חב"ל – ראשי תיבות: חיים בן לוי בהגיעו לגיל שבעים שנה.

וכך כתבתי בהקדמה לכרך הראשון על דרכו של אבא:

'על אף המשיכה הטבעית לשבת באוהלי התורה והמחקר התורני, מסר עצמו מנעוריו על בניין חבל נחלתנו – ארץ ישראל, בעבודה צבורית בבנין הארץ ובהקמת ישובים. ועם זאת המשיך וממשיך בלימוד התורה "שיגיעת שניהם משכחת עוון". "וזכות אבותם מסיעתם וצדקתן עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (אבות פ"ב מ"ב)'.

חז"ל למדונו: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

אבא הצטיין בשלושתם. ואספר מקצת מדרכיו בשלושת הדברים הללו.

על התורה – אבא היה עובד כשש עשרה שעות ביממה, מצעירותו עד גיל שמונים וגמר את הש"ס שלש פעמים בדף יומי שהחל בסביבות גיל ששים, מלבד הרבה מסכתות שלמד ולימד בכל מיני שיעורים (עשרות שנים). ויש עתים שלמד פעמיים ביום אותו דף, פעם בארבע בבוקר ופעם בנסיעה בקלטת. ועד מספר חודשים לפני הסתלקותו מעימנו, עוד היה לומד כל יום דרך האינטרנט דף יומי (פעם רביעית) עד שכוחותיו עזבוהו.

סיפר לי שכן שהיה מתחיל עבודתו כל יום בארבע בבוקר, וכל יום הוא ראה את האור אצל אבא דולק ואבא לומד. וכשעוד לא היה דף יומי באינטרנט אלא בטלפון כל שעה עגולה, היה מקפיד להתחיל בארבע לפנות בוקר לשמוע בטלפון כדי שלא לאחר לתפילת שחרית בשש.

היה בסעד בחור בעל בעיות נפשיות חמורות, שהיה מאושפז כמה פעמים, והיה זקוק לטיפול ולימוד עמו, הוא ביקש שאבא, שלא היה מורה ולא נותן שיעורים, דוקא אבא ילמד אתו פרשת שבוע.

על העבודה – אבא עסק גם בעבודת ה' וגם בעבודת הגוף במלואן. בעבודת הגוף בהרבה משימות ציבוריות בסעד ובקיבוץ הדתי במסירות אין קץ. ובעבודת ה' הוא התעסק בהרבה עניינים הלכתיים מול תלמידי חכמים וברר עימם מה ראוי לנהוג. כגון במכונת שטיפת הכלים הציבורית שתוכל לשטוף חלבי ובשרי ע"י הפיכת כיוון התנועה של המכונה וחיבר בין מכון צומ"ת לבין החברה המייצרת. או בהגעלת מכונת שטיפת הכלים בסעד לפסח, שאבא עד שנותיו האחרונות היה מכשיר את המכונה ועל ידה היה מכשיר את הכלים האחרים. אבא בנה מתקן שמעלה את חום המים במכונה קרוב לרתיחה ועמו היה מגעיל את המכונה. והודה בפני רב עיר שבמלון שהוא נותן לו כשרות אין מי שיוכל לבנות מתקן כזה.

אבא בנה רשת מים חמים בכל הישוב רשת הבנויה על מחליפי חום בהתיעצות עם מכון צומ"ת כדי שניתן יהיה להשתמש בה בשבתות ועוד ועוד.

אבא שאל אותי הרבה שאלות הלכתיות מה הדין במקרה מסויים ומה הסיבה לפסיקה זו או אחרת. הוא ניסה שבסעד כהנים יעלו לדוכן כל יום כפי הראוי בארץ ישראל, ושאל את כל הכהנים בסעד אם הם מסכימים, ורק בגלל ההתנגדות בישוב הוא פסק מהשתדלותו בנושא משום שגדול השלום. בשנה וחצי האחרונות שאלני על כל מיני מצבים מיוחדים שאינו יכול לקיים מצוה על כל פרטי הלכותיה, מה מן התורה ומה מדרבנן, ולסייע לו להחליט מה מן הראוי לקיים מכל מצוה ומצוה.

ובגמילות חסדים – כיון שאבא היה מצניע את מעשיו כשישבנו 'שבעה' שמענו עליו ספורים שלא ידענו מהם כלל, ואזכיר מקצתם ממה ששמענו וממה שהיה ידוע לנו.

בא לנחם בן של משפחה שחזרה בתשובה מאחד המושבים, והמשפחה אִם בגלל חזרתה בתשובה או מסיבות אחרות הגיעה לפת לחם. אבא דאג לכך שהם יקנו מקיבוץ סעד עגלים צעירים ויעסקו בפיטומם ומזה יתפרנסו, וכן שהקיבוץ יקנה דוקא ממשפחה זו פירות שגדלו במטע שלהם לחדר האוכל הציבורי. וכל זאת ללא ידיעתו של איש מכל המעשה.

סיפר אדם שהגיע לנחם שפעם בא לחתונה בסעד והודיע למארחו שרכבו התקלקל ואינו יודע איך ישוב לביתו. מארחו לקח ממנו את מפתחות הרכב והעבירם לאבא, ואבא עד סוף החתונה סיים לתקן את הרכב.

היה בסעד יהודי שהפך משותק בפלג הגוף התחתון כתוצאה מתאונת עבודה. היהודי בן גילו של אבא והספיק להוליד שני ילדים לפני התאונה. אבא התמסר לסייע לו בכל הניתן שנים רבות עד פטירתו, מליוויו לטיפולים רפואיים ועד טיולים בארץ. את מכונית הנכה הוא התקין לנהיגה ללא עזרת פלג הגוף התחתון, וכן הרבה לפני שבאה ה'קלנועית' לעולם, הוא תכנן והוציא לפועל עם מסגר-אומן בקיבוץ, כסא גלגלים חשמלי ממונע לרווחתו של הנכה (ואף על זה לא ידענו מאומה עד ה'שבעה').

כשהוחלט להקים בית סיעודי בקיבוץ סעד עבור חברים הזקוקים לכך, אבא השיג את התקציבים לבנייתו ולאחזקתו, ועמד בקשר עם המפעילות לעזור בכל הנדרש.

כשהיה צריך לשפץ את בריכת השחיה בסעד אבא הסתובב בין המוסדות כדי להשיג מימון, אע"פ שמספר הפעמים שאבא השתמש בה היה מצומצם מאד.

וכך שמענו עשרות סיפורים מזקנים ומצעירים, מתושבי הקיבוץ ומאנשים מרחוק ומקרוב על מעשי גמילות חסד רבים עם יחידים ועם הציבור כולו, שחוץ מאבא אף אחד לא ידע עליהם. גישתו לכל נושא היתה עניינית תוך ראיית מכלול הנושא בעין טובה, דן לכף זכות ובגמילות חסדים.

פעמים רבות שוחחתי אתו על אנשים ומשפחות בקיבוץ, שבעצם הקיבוץ תומך ומחזיק אותם הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית וחברתית. אבא היה עונה: תחשוב בלי הקיבוץ לאן הם היו מגיעים. הוא תפס את הקיבוץ לא רק כיחידה כלכלית אלא כיחידה חברתית של גמילות חסדים. אבא תמך באנשים כאלו בכל הנצרך. לעתים בשיחה – אבא היה 'כותל המערבי' שלהם, בעזרה כלכלית ועזרה חברתית. להם ולמשפחותיהם בתוך ומחוץ לקיבוץ.

בעת היותי בבי"ס תיכון, אבא עבד ארבע שנים בהקמת הישובים כפר עציון וראש צורים (עיין לעיל במקמה של הרב חנן פורת ז"ל). את היום הוא היה פותח בכפר עציון לאחר נסיעה של כשעתיים בערך – בתפילת שחרית, ובמכונית בארגזים היו כל תוכניות הישובים בתי המגורים והמבנים הציבוריים, בבית הוא היה עובר ובודק עם אמא (תבלח"א) את כל תכניות הבניה. ונאמר לו אז, שאם ילך וילמד שנה יוכל להיות הן מהנדס בנין והן אדריכל.

כששים שנה הוא נשא כמעט בכל התפקידים הציבוריים בקיבוץ, והכל למען הציבור בלא שום נגיעה פרטית או חשבון אישי עם חברים; ואע"פ שהיו שפגעו בו בהתנהגותם, במעשיהם או בדבריהם, הוא היה מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, והיה כונס את עלבונו בתוכו.

אבא עבד כגזבר הקיבוץ והקהילה (כאשר הפרידו בין המשק היצרני לצרכני) עשרות שנים! מרכזי המשק התחלפו כל כמה שנים, והם צעירים ממנו בעשרות שנים, סיימו קדנציה והלכו למקומות מושכים יותר ופיתחו קריירה עיסקית, וחלקם עזבו בשל כך את הקיבוץ, ואבא המשיך והמשיך.

סיפר לנו מרכז משק לשעבר הצעיר מאבא בכשלושים שנה, שפעם הם היו צריכים לחתום על הסכם חשוב לקיבוץ, אלא שחבילת הניירות של ההסכם גובהה היה כעשרים ס"מ! הוא התייאש והיה מוכן כבר לחתום, אבל אבא התיישב וקרא כל מסמך וסימן בקו כל שורה שאינה ברורה, לפני שחתם.

על אף שאבא היה עסוק כמעט בכל חייו בעסקי ציבור, הוא היה איש משפחה למופת. היה מתייעץ עם אמא ושומר עליה ושומע לעצותיה הנבונות, דואג לכל הנצרך לאמא אוהב ומכבד מאד. כשהייתי בערך בן שתים עשרה הוא יצא למילואים וביקש ממני לשמור על אמא, ולעזור לה להרים דברים מפני שהיא בהריון והוא לא יהיה בבית. וכן עמנו הילדים עם כל אחד למד תורה (בשבתות) והיה מעורב בלימודיו ובכיווני התפתחותו. וכמובן עת בנינו כל אחד את ביתו הוא היה בהעברות הדירה וסחב והתקין ואף עם הנכדים והנינים עמד בקשר הדוק של שיחות טלפון, מכתבים ודואר אלקטרוני.

לפני כשבע שנים אמא תבלח"א חלתה במחלה קשה ועברה ניתוח וטיפולים כימותרפיים. אבא ליווה אותה ימים ולילות, כל המשפחה נרתמה לסייע, אבל לאבא זה לא הספיק והוא היה בבית החולים ובנסיעות לטיפולים מסייע בכל הניתן, וכל זאת בנוסף לעבודתו בקיבוץ.

אלו מקצת מן המקצת של דרכיו שהיו מוצנעות מאד.

במסכת סנהדרין (פח ע"ב) נאמר: "שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה".

כזה היה אבא אם לא היה עוסק בצרכי ציבור היה עוסק בתורה והכל בשקט, בענוה ולא מחזיק טובה לעצמו. היו בסעד תחומים רבים שהוא היה היחידי היודע את כל נבכיהם כירושות ופקדונות ודמי עזיבה וקשרים עם משרדי ממשלה. כחצי שנה לפני פטירתו הוא אמר לאחותי שכדאי שיעביר את הידע שלו כיון שאף אחד אינו יודע זאת. ואז מהבית ברשת מחשבים הוא המשיך לעבוד כדי לסדר את כל הרישומים לפני הסתלקותו מעולמנו.

על מצבתו בבית הקברות חרטנו את הפסוק שכל כך התאים לו: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" (מיכה ו, ח).

עוד צד נסתר שהיה באבא והיה גלוי רק לקרוביו הוא דאגתו לעם ישראל. כאמור באליהו רבה (פרשה ד): "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל כבוד בית המקדש ועל ישועה שתצמיח בקרוב ועל כינוס גליות, [רוח הקודש] בדבריו, השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיהו סג)".

איני יודע אם אבא למד תנא דבי אליהו אבל באמונתו הפשוטה ובישרותו הגדולה הוא שאף לכך וקיים זאת.

אבא רצה מאד בטובת העם וההתיישבות בארץ לאורכה ולרוחבה, ולכן התנדב לעבודה ציבורית בישוב גוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים.

בטרם נפתח מסך הברזל של יהדות ברית המועצות, היו חברים מישובי הקיבוץ הדתי שנסעו כתיירים מטעם 'לשכת הקשר', ונפגשו עם יחידים הלומדים עברית ומצפים לעלות לא"י. אף אבא התחיל ללמוד רוסית, אולם לבסוף מסיבות שונות נסיעתו לא יצאה לפועל.

אבא לא הכיר את מו"ר הרב צב"י הכהן קוק זצ"ל, שהלוייתו היתה בפורים דפרזים בירושלים ובכ"ז כיון שהכיר בחשיבות פעולתו בתוך עם ישראל הוא הגיע להלוויה בפורים!

בימי המאבק על גוש קטיף הוא כאב על הכרסום ברוח העם, ולאחר העקירה יצא (כשגילו מעל שבעים!) לפרק בגוש קטיף את הניתן לפני מסירתו לאויבינו.

בבוקר הפינוי האלים בעמונה הוא התקשר אלי בטלפון ושאל אותי מה ניתן לעשות כדי שלא תהא שם שפיכות דמים. הוא הרגיש את הרעה המבצבצת ועולה...

וראוי להיאמר עליו מה שכתב במסילת ישרים (פרק יט) על החסידות: "נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם".

אבא, הכ"מ, לא התכוין להגן על הדור כיון שלא החזיק שום טובה לעצמו, אבל באמונתו ובמעשיו זאת היתה התוצאה.

ר' הלל משקלוב כותב בספר קול התור (פ"א) על דרכי הצמחת אתחלתא דגאולה: "אחד האמצעים העיקריים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה, עפ"י חז"ל כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. להקים אנשי אמנה בכל השלמות בעיר קדשנו, כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלנו ח"ו".

כזה היה אבא, מאנשי אמנה שבדור.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.