חבל נחלתו יג נט
שימוש בכלבי תקיפה מדין עביד דינא לנפשיה
בחלק ז מספרי סימן נט דנתי בענין שימוש בכלבי תקיפה במטע על מנת לפגוע בגנבים.
בפרק ג דנתי בענין 'הנכנס ללא רשות ופגע בו כלבו של בעה"ב'. וזה לשון הפרק:
נעבור לדין גנב הנכנס שלא ברשות למטע ונשכוהו כלבי תקיפה.
המשנה בב"ק (פ"ה מ"ג, דף מז) קובעת: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור".
ובתוספתא (ב"ק פ"ה הי"ג): "יש נותן את הכופר ואין נסקל נסקל ואין נותן את הכופר. נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות נגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית ומת נסקל ואין נותן את הכופר". ועוד בתוספתא (פ"ו הכ"ז): "פועל שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו אע"פ שיש לו רשות ליכנס ולהגבות את שכרו נגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור ואם אמר לו הכנס בעל הבית חייב". ומסקנת הסוגיה בדף לג ע"א פוטרת את בעל החצר שנכנס אליה גנב וכד'.
וכ"פ הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ז ה"ד) לגבי פגיעות בגוף: "המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו פטור".
ולגבי פגיעה בנפש פסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"י הי"א): "אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא (=בהמתן) בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר. כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו".
וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שפט ס"י): "בד"א, כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו. אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית, הרי זה פטור על הכל, שהרי הוא אומר לו: אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק. הרי מפורש בתורה, ושלח את בעירו ובער בשדה אחר (שמות כב, ד)".
ונראה על כן שבניגוד לשיטת המשפט במדינת ישראל בעל כלב ששחרר כלבו בחצרו בלילה ונכנס גנב וננשך ע"י הכלב בעל הכלב פטור מנזקיו.
אולם כל זאת בנכנס ללא רשות שפגעה בו במקרה בהמתו של בעל הבית. אולם כלבי תקיפה אינם סתם בהמתו של בעה"ב, הם אומנו לתקוף ולעתים אף להרוג. (כלבי תקיפה ממשיכים לתקוף עד שהנאבק מולם מפסיק להתנגד, ולכן ח"ו יכולים להגיע להריגת גנב). במתקנים בטחוניים כלבים אלו הם נשק כנגד אויבים. אבל גנב אינו אויב.
ולכן, אם נכנס גנב ונהרג ע"י כלביו של בעל הבית במקרה כזה בעל הכלבים חייב. מפני שהכלבים אולפו לתקוף ולהרוג, ואילו המדובר בפוסקים הוא שכלבו של בעה"ב לא אולף לכך. ועוד, עונשו של גנב אינו נפשות או חבלות בגופו ואפילו אם הותר לעשות דין לעצמו היינו כדי למונעו מלהזיק או ליטול את של בעל החצר, אבל האם מותר למונעו ע"י חבלה חמורה או ע"י הריגתו?! ולפי"ז אסור להשאיר כלבי תקיפה משוחררים בשטחו כדי שיפגעו בגנבים.
על המשפטים המודגשים לעיל, הקשה הרב דוד פנדל שליט"א ראש ישיבת שדרות, שהם ללא מקור ומנלן החילוק בין כלבי תקיפה לבין סתם כלבו של בעל הבית.
מה מותר לעשות לנכנס לחצר חבירו ללא רשות
[עריכה]השאלה היא האם אדם מותר לבצר את ביתו בכל מיני משחית על מנת למנוע כל כניסה שלא ברשות לביתו/חצרו ואפילו התוצאות תהיינה מאד קשות ופוגעות, או אסור לו.
נראה לענ"ד שמותר (במסגרת החוק) לאדם לבצר את ביתו כמה שירצה כל זמן שאינו פוגע ויוצא מרשותו. אולם כל זה בטרם נכנס אדם לרשותו – אם נכנס מאן דהו הוא אינו יכול לעשות לו ככל העולה על רוחו, ואפילו הלה נכנס ללא רשות. אם הלה נפל לבור עמוק ברשות אליה נכנס ללא רשות ומת ח"ו – אם בעל המקום לא סייע בהריגתו – הוא פטור כיון שנכנס ללא רשות.
אבל אם פעל בידים או בגרמא לפגיעה בנכנס ללא רשות הוא חייב על מעשיו אם בחבלה ואם ברציחה. מעשה הכניסה של אדם לא מורשה אינו מתיר את דמו (אא"כ הוא בא במחתרת, עי' בספרי ח"י סי' סא, ובהערות הגר"א נבנצל למאמר שצטטתי לעיל ותשובותי). הנכנס הוא עבריין מותר לתפשו ולהחזיק בו אבל לא להעניש אותו. ואפילו הנכנס הזיק לבעל המקום אין זה מתיר להעניש אותו. דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' מתיר עצירת המזיק מהיזק אך אינו מתיר את תקיפתו או הענשתו.
הרי"ף (ב"ק יב ע"ב) פסק: "רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דדינא קעביד אמר לא מצינא דאיטרח: והלכה כרב נחמן".
ובאר הנימוקי יוסף: "והא דעביד דינא לנפשיה. היינו דוקא בממונא דשכיח בעיניה כי הכא גבי גרגותא דקא בעי מאריה למשקליה ולאצולי מידא דהיאך דבעי למגזליה או לאזוקי ממוניה ואין צריך לומר גבי הצלת נפשות... אבל היכא דליתיה ראיה ולא מודה ליה אי עבד דינא לנפשיה ע"י הכאה וכיוצא בה מיחייב לשלומי לניזק דמי חבלה דע"כ לא קאמר רב נחמן אלא היכא דעביד דינא דאי נמי לא הוה עביד איהו לא עבדי ליה בי דינא בציר מהכי".
וא"כ הנכנס לחצר אדם אחר – על הפרת הפרטיות אולי יקנסוהו בממון אבל זה בלבד וודאי אינו חייב מלקות.
הרא"ש (ב"ק פ"ג סי' ג) הגדיר במה חלקו רב יהודה ורב נחמן. וז"ל: "רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. לא פליגי הני אמוראי בראובן שבא לגזול חפץ משמעון ועמד שמעון נגדו והכהו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו וראובן מיחה בו והכה שמעון לראובן עד שהניח לו את שלו. אי איכא פסידא כההוא עובדא דגרגותא דבי תרי דשמא יכלו המים ונתקלקל שדה. או אשה המצלת את בעלה כשאין יכולה להציל ע"י דבר אחר. עביד איניש דינא לנפשיה ופטור במה שחבל בחבירו אם לא היה יכול להציל את שלו אם לא שיכנו".
"ובדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בדין בהא פליגי. דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבל בו. ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר. אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי. ודוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא".
דברי הרא"ש ברורים, כל מה שהותר היא הצלת טורח להוציא את שלו מידי חבירו וכיון שהלה אינו רוצה למוסרו מותר לחלצו מידו בהכאה, אבל אסור סתם להענישו אפילו הוא יודע שפלוני חייב בעונש. ונלמד מכאן לגבי הוצאה מרשותו מי שנכנס ללא רשות שלא נטל ממנו (בינתיים) מאומה וכל שהותר הוא להוציאו מרשותו אפילו בכח אבל לא יותר.
וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב: "אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה. ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר אחר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהי' לו לשומטו ולא שמטו".
ועוד יותר חריף בדבריו המאירי (ב"ק כח ע"א): "כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו, עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי".
עולה מדברי המאירי שאם עתה אין זו שעת האונס או הגניבה והגזילה אין בסמכותו להוציא את שלו מיד הגזלן, ואינו יכול ללכת לביתו ולהכותו כדי להוציא את שלו מיד חבירו.
וכן נראה מפסיקת השולחן ערוך (חו"מ סי' שעט ס"ד): "הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן, אפילו הכניס ברשות, הואיל ולא קבל עליו בעל החצר לשמור, ה"ז נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מהכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהם. ואם שברם בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, ה"ז חייב".
ועי' בביאור הגר"א שהותרה השבירה משום עביד איניש דינא לנפשיה.
וכן נראה מדברי הסמ"ע (סי' שיט ס"ק א): "ובדרישה [סעיף א'] כתבתי דמהרא"ש [ב"מ פ"ח סי' כ"ו] והטור משמע דס"ל דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו, אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו, וגם אינו רשאי להוציאו ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם, ודוקא היכא שהטעה לבעה"ב שעשה שלא כהוגן אמרינן שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש".
וכך הביא בים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' סו): "על אודות ראובן ושמעון שנתקוטטו יחד, והושיט ראובן ידו נגד שמעון, ואמר לשמעון תנשוך. ושמעון השיב, אם אתה תוחב לי אצבעך בפי אנשכנו. ובכן תחב ראובן אצבעו לתוך פיו של שמעון, ונשכו שמעון. נראה דשמעון חייב... ועל מה שתחב אצבעו לתוך פיו אין לפוטרו, מטעם דאצבעו בתוך פיו מאי בעי, כדאמרינן במכילתא דהתם (לעיל י"ג ע"ב) תורך ברשותי מאי בעי. דגבי אדם לא אמרינן הכי. דאמר רב' בפרק שור שנגח את הפרה (לעיל מ"ח ע"א) הנכנס לחצר בעל בית שלא ברשות, והזיקו בעל הבית, פטור. ואמר רב פפא, לא אמרן אלא דלא ידע ביה. אבל ידע ביה חייב, מאי טעמא, דא"ל, נהי דאית לך רשות לאפוקאי, לאזוקאי לית לך רשות. ובנדון זה נמי היה לו להוציא אצבעו, ולא לנשכו... אמנם אם תחב אצבעו בחזקה לתוך פיו, כדי לשבר שיניו, או להזיקו בענין אחר. ונשכו כדי להציל את עצמו ממנו, פטור. דבכה"ג דאיכא פסידא אדאזיל לבי דינא. ואין יכול להציל עצמו בענין אחר. לכ"ע עביד דינא לנפשיה, אפילו לגבי ממונו, כ"ש לגבי גופו כו'. והאריך עוד, וקצרתי, עד כאן דברי רבי מנחם בהר"ר פנחס, במעיל צדקה שלו".
נראה שעולה הדבר בבירור שאפילו אדם ביצר את רשותו ואדם נכנס לגניבת ממון וכד' אי אפשר לפגוע בו על מנת לחבול בו ולמונעו, וכל שהותר הוא להוציאו בכח המינימלי הנצרך.
כלבי תקיפה – דינם
[עריכה]בספר 'משפטיך ליעקב' (ח"ב סי' לב עמ' תד) כתב שכלבי תקיפה מועדים מתחילתם כבר בנשיכה הראשונה כיון שאומנו לנשוך ולתקוף. ולכן פסק שבי"ד דן דינם גם בזמן הזה דשליחותייהו עבדינן.
בתשובתי שם צדדתי שהם משמשים כנשק של בעל החצר לפגוע בגנבים, הם אינם דוחפים את הגנבים החוצה מהחצר אלא נושכים אותם ולעתים הורגים את הגנבים. וכפי שכתבתי לעיל באות א אלו פעולות שאין לעשות כלפי גנב.
וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ט אות יא):
"ובדבר גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה (פאליס), שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אף אם לא היה כלל איסור לידון בדיני המדינות לפני שופטי המדינה, אבל הא אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. ועיין במו"ק דף י"ז ע"א, בעובדא דר"ל הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, ושמתיה ר"ל, וא"ל ההוא גברא אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, ושאל ר"ל בבי מדרשא ואמרו שלו נידוי שלך אינו נידוי, והוצרך ר"ל להתיר נידויו".
"חזינן דאף על גנבא אסור להחמיר יותר מדינו שחייבה תורה. וא"כ פשוט שגם מכות וישיבה במאסר וכל יסורי הגוף, שאסור, וחייב המכהו אחר המעשה מלקות, מלא יוסיף. ורק קודם שגנב רשאין להכותו שלא לגנוב. וכהא דבב"ק דף כ"ז ע"ב, בהא דגרגותא דבי תרי דאתא חד קא דלי ביומא דלאו דיליה, ומחייה, ואמר רב נחמן דלכו"ע היה רשאי למעבד דינא לנפשיה, שלא להניחו למידלא. ורב נחמן עצמו סובר דאפילו שלא במקום פסידא עביד דינא לנפשיה, שלא להניחו לגזול ממנו, וכן כשרואה חפץ שלו יכול ליקח בעצמו. אבל לתפוס חפץ ומעות בעד חוב, אף באופן שיכול לתפוס, הוא דוקא שלא בהכאה ועיין פרטי הדינים בחו"מ סימן ד'. וממילא לא שייך להתיר למסור את הגנב לערכאות, לדונו במאסר ובשאר עונשי הגוף".
וא"כ תקיפה על ידי כלבי תקיפה והריגה אינה עונשו של גנב, ועל כן אין להעניש בכך את הגנב.
וכך כתב בעל ההפלאה בפירושו פנים יפות (דברים כה, יב): "ולפמ"ש י"ל דודאי הא דעביד אינש דינא לנפשיה אפילו להזיק את חבירו היינו בשאין בו סכנה, אבל אם הורג את חבירו פשיטא שחייב מיתה או גלות"...
וכן מצאתי שכתב הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ב-ג סי' קלג, א): "שפיר מסתבר כדעתיה דמר שמברייתא זו [מסכת דרך ארץ פ"ה "לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כליסטים והוי מכבדן כר"ג, ומעשה ברבי יהושע שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לשכב ונטל סולם מתחתיו, מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכן בטליתו וכיון שביקש לירד נפל מן הגג ונשברה מפרקתו, לשחרית השכים רבי יהושע ומצאו כשהוא נופל, אמר לו ריקה כך עושים בני אדם שכמותך, אמר לו רבי לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי, אמר לו ריקה אי אתה יודע שמאמש זהירים בך"], שמעינן רק שמותר או צריך כל אדם לשמור על ממונו ולהזהר גם מכשרים כמו מליסטים אבל לא נשמע משם שמותר גם לבייש אותם, וגם נראה שאם אותו גנב לא היה בהול כל כך לבצע גניבתו לא היה בא כלל לידי בזיון וכ"ש לנזק של חבלה, כי היה רואה שהסולם איננו והיה מבקש מבעה"ב להביאו, והיה דן אותו לכף זכות שהסילוק היה לאיזה צורך ולא להיות נעלב מזה, ומה שנשברה מפרקתו היה רק מחמת רוב הבהילות שלו, וממילא לא שמעינן כלל מהך עובדא שמותר לגרום חבלה לגנב וכ"ש שלא לסכן חיים בשבירת מפרקתו דחשיב כמת שמטמא מחיים".