חבל נחלתו יג ז
סימן ז
שנויי המסורה בספרי תורה
שאלות
בקידושין (סו ע"א) נאמר שאות וא"ו של המילה 'שלום' בפסוק 'הנני... בריתי שלום' (במדבר כה, יב) היא קטועה, וכן שינויים אחרים באותיות כתובים במסורה כגון אותיות גדולות או זעירות. אם לא כתבו כן בספר תורה האם הוא פסול?
כמו"כ ישנה רשימת אותיות מיוחדות במסכת סופרים (פרק ט הלכות א-ז): "(א) ב' שבבראשית צריך ארבעה תגין, ופשוטין אותיותיו של תיבה מן כל האותיות, שהוא הקים העולם. (ב) ו' דגחון צריך להיות זקוף, שהוא חצי אותיות של תורה. דרש דרש, חצי תיבות של תורה, דרש סופה, דרש ראשה. וישחט צריך חי"ת פשוט, שהוא חצי הפסוקים של תורה. (ג) שמע ישראל צריך לכתבו בראש השיטה, וכל אותיותיו פשוטין, ואחד צריך שיהא בסוף השיטה. (ד) למ"ד דוישליכם צריך שיהא ארוך. (ה) ה' דהלי"י צריך להיות פשוט מכל ה', שהיא תיבה בפני עצמה. (ו) יו"ד של תשי צריך להיות קטן מכל יו"ד שבמקרא. (ז) ישראל שבסוף התורה צריך להיות פשוט, ולמ"ד שלו צריך להיות זקוף מכל הלמדי"ם שבתורה".
מה הדין אם לא עשה כרשום במסכת סופרים?
כמו"כ יש ספרים שיש בהם נוני"ן הפוכות בראש פרשת "ויהי בנסוע" (במדבר י, לה-לו) עפ"י האמור במס' שבת (קטו ע"ב): "פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה".
מה הדין אם שינה?
א. שינוים הפוסלים ושינויים שאינם פוסלים
פסק הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ז הל' ח-ט):
"ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש, ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה".
"כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתיקונן או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן הואיל ולא הדביקן אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר כשר".
וכ"כ בספר החינוך (מצ' תריג) ובקרית ספר (למאירי, מאמר ב ח"א).
והוסיף הרמב"ם (שם פ"ז הל' י-יא): "יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש, והן: _ _ _".
"וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל, אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא, או שכתב מלה שהיא קרי וכתב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהן, או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה, או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות".
הרמב"ם מעביר קו ברור לחלק בין שינויים הפוסלים את הספרים לבין שינויים שאינם פוסלים. ונראה שאע"פ שיש שפקפקו וכתבו שמסורות מכריעות ופוסלות ספרי תורה, בכ"ז הלכה כרמב"ם וכשאר הפוסקים שהובאו ויובאו להלן שכל הדברים הללו אינם פוסלים והסופרים צריכים לעשות עפ"י המסורת שלפניהם.
ב. חסרות ויתירות ואימתי הולכים אחר המסורה
בין ההלכות שמנה הרמב"ם שפוסלות ספר תורה הן חסרות ויתירות, והשאלה בימינו שיש מסורות שונות אף בחסרות ויתרות מה דין ספרי תורתנו.
במסכת עירובין (יג ע"א) מספר ר"מ: "וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו". נראה שחומרת החרבת העולם אינה רק בגלל שהספר פסול אלא משום שהיא קלקול הענפים ביחס לשורש וכיון שהתורה היא תכנית העולם, המקלקל את ספר התורה פוגע בכל הקשר בין נשמת המציאות לעולם.
כתב הרא"ש לגבי תפילין (הלכות קטנות [מנחות], הלכות תפילין): "וצריך שידקדק בחסירות ויתירות שאם יחסיר או יתיר אות אחת הרי הן פסולין נמצא המניחן מברך בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בלא מצות תפילין נמצא עונש הסופר מרובה. לכך צריך שיהא מאד ירא שמים וירא וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ובתיקונן וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב היטב בכוונת דקדוק פעמי' או שלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה".
וכן לעיל הובא מהרמב"ם שאם כתב המלא חסר ולהפך פסל את ספר התורה.
לעומת זאת בקידושין (ל ע"א) הגמרא אומרת: "לפיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו (ויקרא יא) דגחון – חציין של אותיות של ס"ת, (ויקרא י) דרש דרש – חציין של תיבות, (ויקרא יג) והתגלח – של פסוקים, (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער – עי"ן דיער חציין של תהלים, (תהלים עח) והוא רחום יכפר עון – חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן".
נשאלת השאלה אם הם לא היו בקיאים אנו ק"ו וא"כ איך אנו יוצאים י"ח כתיבת ס"ת וקריאות מן התורה בספר תורה?
ענה על כך המאירי בספרו קרית ספר (מאמר ב חלק ג): "ומעתה צריכין אנו לברר בענין חסרות ויתרות האיך אנו מכריעין במה שמצינו בו מחלוקת בין מדרשי רבותינו ע"ה לספרי המסורת הקדומים שחברו חכמי הלשון והספרים המדוייקים, והוא שבמדרשי רבותינו מצינו ולבני הפלגשים פלגשם כתיב. ובספרי המסרת מלא, [וכן ואשימם בראשיכם אמרו ואשמם כתיב], וכן ביום כלות משה במדרש אמרו כלת משה, ובספרי המסרת מלא, וכן קרנות קרנת כתיב, וכן את בריתי שלום אמרו רבותינו ע"ה וי"ו דשלום קטיעה היא, ובספרי המסורת לא כתבוהו באותיות קטנות והרבה כיוצא באלו, ולגדולי הדור ראיתי בענין הזה שכל שבא בתלמוד בדרך עקר ושיוצא לנו ממנו איזה פסק בדבר הלכה סומכין על דברי רבותינו כגון קרנות קרנת בסכות בסכת טוטפות טטפת סומכין על דין התלמוד, וכל שבא דרך מדרש סומכין על ס' המסרה. ואם מצינו מחלוקת בין ספרי המסרה סומכין על הרוב. וכמ"ש במס' סופרים (פ"ו ה"ד) ג' ס"ת היו בעזרה בא' מצאו מעון אלקי קדם ובב' מצאו מעונה וקיימו את הב' ובטלו את הא', בא' מצאו וישלח את זאטוטי ובב' מצאו נערי וקיימו הב' ובטלו הא'".
היינו המאירי מביא כלל בשם חכמי דורו שכל מקום שהתלמוד הביא מסורות כתיבה בתורה וסמך עליהן הלכות למעשה הולכים אחריהן אע"פ שהן סותרות לספרי המסורה. וכל שהתלמוד למד מהם מדרשים הולכים אחר המסורה ומביא ראיה לכך ממסכת סופרים שכך עשו בספרי התורה בעזרה והלכו אחר גירסת רובם.
שאלה דומה נשאל מהר"ם חלאווה תלמיד הרשב"א (שו"ת מהר"ם חלאווה סי' קמד) על ספרי התורה העתיקים בברצלונה.
שנשאל: "בכתבך ספרת כל משפטי פיך אמרת: נמצא חומש מוגה בתכלית ההגהה מחסרות ויתרות ופרשות ותגין, הכל כתיקון ס"ת, ובסוף כל סדר וחומש סכום אותיות ותיבות, ונעתקו ממנו ספרי תורה ופרשת נשיאים שבמדבר סיני ושבשלח לך כתובות בו ראשי שבטים בראשי שטות. וכך נמצא במסורת: שבטיא דבמדבר סיני ודויתורו בריש שיטיא. ואתה שמעת וידעת שהרב ר' ניסים ז"ל הרגיש בספר התמיד שבהיכל ברצלונה שהפרשיות הנז' היו מתחילין הפסוקין בראש שיטין ומסיימין בחצי שטין, ובטל התמיד, שאמ' שהוא כעין שירה, עד שהתקין והאריכו האותיות עד סוף כל שטה ושטה, ותמהת על הדבר מה נעשה למסורת, ושני ספרים אחרים קדומים לקדומים: ספר כתר תורה וספר סיני נמצאו הפרשיות (הזכרות) [הנזכרות] מתחילין בראשי שיטין ומסיימין בסוף שיטין, ובקשת להעמידך על דעתי".
"תשובה דעות חלוקות לחכמי תורה בדינין במצות ובאיסור והתר רבו כמו רבו, עד שירדה תורה לסוף דעתן של (בנות) [בריות] ונתנה קיצבה לדבר בשני פנים, הא' אחרי רבים להטות, והשני אשר תקראו אותם אתם אפי' שוגגין אפי' מוטעין ואפי' מזידין. גם רבותי' ז"ל נתנו קצבה לדבריהם ואמרו כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כן, ואלמלא סייגין הללו היו רגליהן של שונאי ישראל מתמוטטות, שהרי אפי' בגופה של תורה ובקריאתה נחלקו, אמרו בפ' קמא דקדושין ובפ' אין בין המודר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואעפ"י שהכל הלל"מ כמו שאמרו שם ושום [שכל] אלו הפסוקים, ובפ' עומד ויושב אמרו כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקי' ליה, ובפ' הישן לבוד הלל"מ כל פחות מג' כלבוד דמי רשב"ג חולק ואומ' ארבעה, ובפ' העור והרוטב ר' יוסי לית ליה טומאה רצוצה בוקעת ועולה והיא הלכה למשה מסיני, והרבה כדומה לזה, והכל מתוקן על ידי אחרי רבים להטות. ולפי' אין מחדשין שום דבר על פי המסורת שיש בחדושו ספק פסול, אלא הולכין אחר ספרי רוב הסופרים שהם כדאי לסמוך עליהם ואחר מנהג הכללי. תדע לך שהרי בגמ' ובמדרשים אמרו כלת כתיב, פלגשים כתי', ואשמם כתי' ובספרי התורה אשר אתנו כלם מלאים ולא עלה ל... לתקן, ולא תהא המסורה גדולה מן הגמ' ומן המדרש. וכבר העמידו חכמים דבריהם בהגהת הספרים על דין זה של תורה ללכת אחר הרב. אמרו במס' סופרים אמר רשב"ל ג' ספרים נמצאו בעזרה ספר מעון וספר זעטוטי בני ישראל וספר היא, באחד מצאו כתו' מעון אלקי קדם ובשנים מצאו כתו' מעונה אלקי קדם וקיימו שנים ובטלו אחד, לפיכך אין משנין. באחד מצאו כתו' וישלח אל זעטוטי בני ישראל ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד. לפיכך אין משנין מדרך רב הספרים לעשות פרש' הנשיאים כשירת האזינו, שאם עשה פרשה שבתורה כאחד השירות פסל, כדאיתא בפ' הבונה, וכ"ש בענין הזה שאפשר לקים מסורת בלא פסול, ואמרו בריש יבמות כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. וכאן איפשר להתחיל בראשי שיטות ולמלאות כל שיטה ושיטה בהארכת האותיות. גם אם נכתבו תחלתן בראשי שיטין ומסיימין הפסוקים באמצע שיטין בלתי הפסק ובלתי צורת שירה אין לפוסלו בכך בדיעבד אעפ"י שרוחב הדף מתקצר באותן השיטין, אחר שאין שם לא צורת שירה ולא צורת פרשה שהם לצורך ענין שנוי הדף בקצור מקצת רחבו אינה מעכב, כדמשמע בפ' הקומץ רבה גבי לעיני כל ישראל באמצע שיטה ובסוף הדף, דאמר מקצר ועולה עד שמגיע לסוף הדף, פי' מקצר ארך השיטין בסופם. ולא דמיא הא לההיא דפ' הקומץ דקרי למזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת עשויה כשירה, דהתם שעשה דפין או תיבות כפי הפירושין שתים ושלש ואחת למטה באמצע והיא כעין שירה אבל הכא בשיטין שוות אלא שהן קצרות משאר שיטות הדף אין זה כשירה, ואלו כדרך זה נמצאו אותן הפרשיות בספר התמיד, שכך נראה מלשונך, תמה אני מה ראו על ככה לבטל ולחזור ולתקן. ואם אתה עושה אותו כשירה צריך היה לסלק כל הדף כמו שאכתוב וכמדומה אני בתחלת שימושי לפני הרב נאשתרוק שלמה ז"ל נתעוררו על ספר התמיד הנז' על אותה פרשה ולא הוציאוהו מחזקתו ולא הורידוהו מקדושתו ולא נתתי אל לב מה הוא הענין, כי נער הייתי, אבל אין משיבין את הארי לאחר גניזה זהו דעתי באותן הפרשיות".
ג. קריאת התורה בספר תורה פסול
המשמעות של ספר תורה פסול היא לכמה הלכות. ראשית קדושתו לגבי הלכות ספר תורה היא כקדושת חומשים ולא כקדושת ספר תורה. שנית לגבי קריאת התורה בו לכתחילה או בדיעבד יש לכך נ"מ. ושלישית לגבי מצות כתיבת ספר תורה יש לכך משמעות. נדון עתה בקצרה לגבי טעות שנמצאה בס"ת בזמן קה"ת.
כך הקדים ערוך השולחן (או"ח סי' קמג ס"ג): "אם נמצא טעות בס"ת באמצע הקריאה כיצד יעשו והנה הרשב"א והרא"ש והטור ביו"ד סי' רע"ט פסקו שצריכין לקרות מחדש בס"ת אחרת ומה שקראו בהפסולה הוי כלא קראו כלל וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם בה' ס"ת. וז"ל הרא"ש בתשו' [כלל ג' דין ח'] ועל ס"ת שנמצא בה טעות דע כיון שפסול הוא הקריאה שקראו לאו כלום הוא ונמצא שגם הברכה שברכו אינה ברכה וכו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשו' [סי' רכ"ז] וז"ל כל שצריך לחזור ולקרות חוזר ומברך שהרי המצוה לקרות בס"ת כשר והברכה שעל הראשון היתה לבטלה וכו' עכ"ל אלא שבקריאה שקראו בס"ת הפסול אנו סומכים על דברי הרמב"ם בתשו' [סי' י"ט] שפסק שמברכין על ס"ת פסולה ושכן נהגו גאוני עולם וכ"כ הכלבו בשם גאוני נרבונא [ב"י שם] ותפסנו דבריהם על העבר על מה שקראו ולא על מה שנצרך עוד לקרות וכיצד יעשו ורבו הדיעות בזה".
והמשנה ברורה (סי' קמג ס"ק יג) כתב הקדמה לסעיף ד העוסק בנושא מציאת טעות בעת קריאה בס"ת בציבור.
"כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא. ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת. והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה. וה"ה אם נמצא הטעות בין גברי לגברי ועדיין לא השלימו הז' קרואים לענין מה שכבר קראו סומכין על דעת המקילין הנ"ל שיצאו בדיעבד אך לקרות בה עוד אסור ומוציאין אחרת ומתחילין ממקום שפסקו הקריאה ומשלימין הקרואים עם אותם הראשונים שקראו במוטעת והיינו דגם הם מצטרפין להז' קרואים כיון שהוא בדיעבד וכנ"ל [וכתבו האחרונים דמ"מ אם אפשר טוב יותר שיקראו ז' קרואים בס"ת שהוציאו] וכ"ז אם כבר בירך ברכה אחרונה בפסולה אבל אם באמצע קריאתו מצאו טעות אפילו כבר קראו הרבה פסוקים [וכ"ש כשלא קראו עדיין ג' פסוקים] וגם אפי' גמר קריאתו לגמרי כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אין לברך ברכה אחרונה על הפסולה דזה הוא לכתחלה אלא יוציאו אחרת ויקראו שם ג' פסוקים ויברך שם ברכה אחרונה לבד זהו שיטת מהר"י בי רב שהעתיקו המחבר בסעיף זה. ודעת המרדכי שאם כבר קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם שאינו ב' פסוקים סמוך לפרשה פוסקים שם ומברך ברכה אחרונה ומוציאין אחרת לעלות שמה יתר הקרואים ואם עדיין לא קרא ג"פ או שקרא ג"פ אלא שנשאר רק ב"פ סמוך לפרשה שאי אפשר להפסיק שם יקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאתו בפסולה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יוציא אחרת [וכן אם הוא בר"ח וכיוצא שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים וא"כ כשהטעות בקריאת הרביעי א"א להפסיק שמה לברך ברכה אחרונה שא"כ יצטרך להוסיף על מנין הקרואים וכיון שא"א להפסיק שמה יגמור הקריאה בספר הפסול ויברך ברכה אחרונה] והרמ"א בהג"ה עשה כעין הכרעה ביניהם והוא דאם לא קרא עדיין רק שני פסוקים או אפילו קרא ג"פ אך שא"א להפסיק שם כגון שהוא ב"פ סמוך לפרשה וכיו"ב לא יברך ברכה אחרונה אלא יוציא אחרת ויגמור קריאתו שמה ויברך ברכה אחרונה וכדעת המחבר, אבל אם כבר קרא ג"פ והוא במקום שאפשר להפסיק שם דעתו כהמרדכי דיברך ברכה אחרונה על הפסולה ואח"כ יוציא אחרת".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קמג ס"ד): "אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה".
היינו העולה מברך לאחר קריאתו בפסול והעולה אחריו מברך על הספר החדש ואם ניתן מעלים שבעה קרואים על הקריאה בסה"ת החדש.
והרמ"א הגיה: "ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה) והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת) לכן צריך לחלק כך; ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם), ויש פוסלין (תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה /תת"ה/ ומיימוני פ"י מהלכות ס"ת); ואם חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אף על פי שיש טעות באחרים (ר"ן)".
ד. מצות כתיבת ספר תורה
כאמור, אחת התוצאות מספקותינו בחסרות ויתירות היא לגבי כתיבת ס"ת.
השאגת אריה (ישנות, סי' לו) כתב בתחילת תשובתו שמצות כתיבת ספר תורה קיימת גם בימינו אע"פ שאיננו לומדים תורה מתוכו וחולק על מה שהביא הטור משם אביו הרא"ש. אולם מוסיף:
"מ"מ יכולני לפטור מדין אחר ממצות כתיבת ס"ת בזה"ז משום דאפילו בימי אמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתירות כדאמר ליה רב יוסף לאביי בפ"ק דקדושין (ד' ל) אינהו בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאינן. והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות א' פסולה א"כ אין בידינו לקיים מצוה זו"... ומביא טעמים שבכ"ז חשוב לכתוב ס"ת אף בימינו מצד מצות ת"ת ומצד שהתורה ח"ו תשתכח מישראל. ולכן ראוי לכתוב לפי קדושת ספר תורה.
המנחת חינוך (מצוה תרי"ג אות ג) מעלה אף הוא את השאלה אם יש מצות כתיבת ס"ת וחולק על השאגת אריה. לדעתו שנויי מסורה שמעיד עליהם התלמוד ויש בהם הבדל במשמעות המילה הולכים אחר הש"ס ולא אחר המסורה במקום שאין הבדל תוכני למילה אלא נמסר שכתיבתה יתירה או חסרה כותב עפ"י המסורת ויוצא בכך י"ח מצות כתיבת ספר תורה. וז"ל: "אך יש חסרות ויתרות דאינו משתנה פירוש התיבה ע"י זה, כגון אהרן בפ' תצוה [כ"ט, ט"ו] במסורה קטנה יש מסורת דנכתב מלא בוא"ו, וכן ראיתי בספרי תורה ישנים, אך הרבה בעלי מסורת חולקין על זה, וכן נוהגין האידנא עיין באחרונים. וכן פצוע דכה דיש קצת מסורות דנכתב באל"ף לבסוף וכן ראיתי בספרי תורה ישנים, והיום כותבין בה"א בסוף, דברים כאלו אין משתנה פירוש המלה על ידי זה, בכהאי גונא אין קפידא בחסרות ויתרות. והנה החלק הראשון ודאי לא נשכח כלל, ובפרט דאנן פסקינן יש אם למסורת א"כ נדרש הרבה דינים מהכתיבה ונפקא מינה לדיני התורה, עי"ש דבית הלל ורבנן סוברים כן וכן הלכה, א"כ ע"י כתיבתו המלא חסר או להיפך מהפך תורת אלקים חיים, וחס ושלום בודאי לא נשכח אפילו כחוט השערה מהדין, ובפרט דנוגע למצות עשה של כתיבת ספר תורה, וחס ושלום שתתבטל מצות עשה ע"י שכחה, כי בודאי אינו ספר תורה כלל. אך אותם חסרות ויתרות שלא נשתנה פירוש המלה כלל בין חסר או יתר אינו מזיק כלל, ופשיטא לי דאינו מעכב כלל, וזה שכחו, על כן לא היו יודעים אם וא"ו דגחון מהאי גיסא וכו', וזה דלא נשתנה פירוש התיבה כלל אינו מזיק למצוה זו, ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלמות. ואם כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא כידוע, מ"מ כיון דאינו משתנה פירוש התיבה, ובקריאה אינו ניכר אם מלא או חסר לית לן בה. כן נראה לי, דאין סברא כלל דמצוה הנהוגה תשתכח חס ושלום שלא יוכלו ישראל לקיים מצות עשה מן התורה בכמה דורות חס וחלילה, והעיקר כמו שכתבתי וכו'".