חבל נחלתו יב לח
סימן לח
חילול מעשר שני על מטבע
שאלה
[עריכה]כמה פעמים מותר לפדות מעשר שני על מטבע בימינו?
א. פדיון במטבע
במסכת בבא מציעא (מז ע"ב) נאמר: "רבי ישמעאל מאי היא – דתניא: (דברים יד) וצרת הכסף בידך – לרבות כל דבר הנצרר ביד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה".
מפרש הר"ש (מע"ש פ"א מ"ב): "והא דמפרש בהזהב (שם) דדריש וצרת לרבות כל דבר הנצרר ביד ור' עקיבא פליג ואמר לרבות דבר שיש עליו צורה מודו תרוייהו שיש עליו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא דרבי ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר שמצניעים אותו מאחר דיש בו צורה, אף על פי שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו. ורבי עקיבא סבר לרבות דבר שיש עליו צורה חשובה ויוצאה בהוצאה".
וכן הובאה מחלוקת זו במדרש תנאים (דברים יד, כה): "ונתת בכסף אין נפדה אלא בכסף: וצרת הכסף דבר שדרכו להיצרר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר דבר שיש עליו צורה ואיזה זה מטבע פרט לאסימון שאין עליו צורה".
ובפסוק הבא: "ונתת הכסף עד שיהיה אותו המטבע ראוי להוצאה פרט למטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום". ומשמע שהיינו אליבא דר"ע. וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, דברים ראה, כג ע"ב).
וכך שונה המשנה במעשר שני (פ"א מ"ב): "אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא ולא על המעות שאינן ברשותו".
בפירוש אסימון נפלה מחלוקת בין הראשונים. הריבמ"ץ (עה"מ שם) פרש שהוא חתיכת כסף – "ליטרא כסף". והרמב"ם (עה"מ) וכן רש"י (ב"מ מז ע"ב) פרשו שהם מעות ללא צורה (=הטבעת צורה). וכך כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (ברכות פ"ז מ"א): "ועוד כלל אצלינו שאין מעשר שני נפדה אלא בכסף חרוט, שהרי אמר הכתוב וצרת הכסף ובא בקבלה דבר שיש עליו צורה, אבל אינו נפדה בלשון של כסף או בלשון של זהב". ור"ת (הו"ד בר"ש וברא"ש על המשנה במע"ש) פרש שהוא מטבע שנפסל.
ובפירוש הרא"ש עה"מ סיים: "ונראה כפי' רש"י וכל דבר שאינו עשוי כתקונו כדין מטבע קרי ליה פולסא, מטבע ואין בו צורה (מטבע) [פולסא] מיקרי והתם שיש בו צורה והוא של עץ נמי פולסא".
ובתשובות הגאונים (הרכבי סי' עח): "מטבעות הרעות ואסימון דהוא פולסא דלא טביע וכל שכן נסאכא וכלי כסף".
וכן המאירי (ב"מ מז ע"ב): "מעשר שני אין מחללין אותו על אסימון אלא בכסף מפותח או בצורה או בכתב ואם פדה באסימון לא עשה כלום שנאמר: וצרת הכסף – כסף שיש עליו צורה. והאסימון הוא כסף שאינו טבוע לא בצורה ולא בכתב ונקרא בלשון תלמוד פולסא ואע"פ שבמסכת שבת פרק במה אשה אמרו אי משום צורתא ליבעי פולסא לא שתהא צורה בפולסא אלא פירוש הדברים ליבעי פולסא שיעשה בה צורה ויש מפרשים שיש בו צורה שוקעת כמו שביארנו במשנה".
לגבי מטבע היוצא פרש הריבמ"ץ: "ולא על המטבע שאינו יוצא. פי' כמו מטבע של מלכים הראשונין, או מעות כוזביות".
וכך פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פ"ד ה"ט): "אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף, וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן, ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב [שנאמר וצרת הכסף], ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום, ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון".
ובהלכה י הוסיף: "אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהיה ראוי להוצאה, ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו".
ב. פדיון על פרוטה
כתב הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פ"ב ה"ב): "מדת חסידות שפודין מע"ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית, והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול".
ובהלכה ג הוסיף הרמב"ם: "וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות ה"ז מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שבארנו בהלכות איסורי מאכלות".
והראב"ד השיג: "א"א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של ח"ל שעשאו כדמאי".
ובאר הרדב"ז: "והורו הגאונים שאם רצה לפדות שווה מנה בפרוטה וכו'. הטעם מבואר כיון דבפני הבית אם עבר וחללו על שוה פרוטה מחולל שלא בפני הבית אפילו לכתחילה יכול לעשות כן". ועל השגת הראב"ד השיב: "והקשה הראב"ד ז"ל פ"י מהלכות מאכלות אסורות דילפינן קדש קדש ממעשר שני מה להלן כסף אף כאן כסף ויש לומר דלא אמרינן הכי אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה מחללין לכתחילה מעשר שני והקדש שוה מנה על שוה פרוטה כדין נטע רבעי".
ובכפתור ופרח (פ"מ) כתב: "ומנהגנו היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שוה פרוטה ממנה, וכשאנו אומדים שהיא כבר טענה משאה נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון המעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם. האמנם בשנת מעשר עני אין לך עסק באותו כסף שמוכרח אתה להפרישו. ובעל נפש שנותן בזמן הזה המעשר שני לעניים (=אחר פדיונו) תבוא עליו ברכה וכדאיתא בירושלמי זכרנוהו פרק מ"ו".
לפי דברים אלו עולה שבימינו מספיק לפדות מעשר שני על פרוטה מתוך מטבע המכילה כמה פרוטות וב'התמלא' המטבע לחלל את הפרוטות על מטבע אחר ולאבדו.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סעי' קלח): "אין פודין מעשר שני אלא בכסף. וכן אם פדה מעשר שני שלו, שהוא מוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף, כקרן. ואין פודה בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב; ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, והוא הנקרא אסימון, לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון. ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום. ואינו פודה במעות שאינם ברשותו. ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל, אין להקפיד בכך. ומ"מ יש לחוש בדבר, ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא, והוא ברשותו, או יחלל על פירות אחרים".
ומש"כ השו"ע 'ואפשר' לא כתב מה מקורו, ואולי נסמך על דברי הגאונים שהקלו לפדות בפרוטה ולכן אפשר שיכול לחלל על מטבע שאינו ברשותו או אף על פחות מפרוטה וצ"ע.
ג. מספר חילולים על מטבע לפי שוויו בשוק או לפי עלות הטבעתו
שאלה קשה לגבי ימינו היא: כמה פעמים ניתן לחלל על מטבע. האם מחללים לפי שוויו היוצא בהוצאה או לפי שוויו האמיתי שהוא נאמד עפ"י עלות הייצור של המטבע (=חומרים+עבודה). היינו מטבעות בימינו אין שווי ייצורן כפי שהם משמשים בשוק, אלא ככמות המתכת שבתוכן ושוויו ועיצובן הכולל למטבע. ולפי"ז אף מטבע ששוה שקלים בשוק עלות הטבעתה קטנה יותר כגון שקל או שניים למטבע. והשאלה היא האם מספר החילולים על מטבע הוא לפי שוויו בשוק או לפי עלות הטבעתו.
יש להוסיף, עד לפני כמאתים שנה כל מטבע – שוויו נאמד לפי ערך המתכת שבו, ועל כן היו משתמשים במתכות יקרות כגון כסף וזהב. ומטבע של שקל – המתכת בו היתה שווה שקל. בימינו אין מטבעות כאלו יוצאים בשום מדינה, ובכל המדינות המטבע הוא לפי השווי שאוצר המדינה בה נטבע – קבע. ועל כן מטבע ששוויה האמיתי הוא שני שקל יוצאת באותה מדינה בעשרה שקלים. ולכאורה אין הבדל עקרוני בין שטרות כסף לבין מטבעות (פרט לחומר: מתכת או נייר/פלסטיק וכד').
הדיון צריך להיות מה דרשה התורה בהגדירה 'כסף צורה' לפדות מעשר שני. ניתן לומר שהתורה הקפידה על שני דברים: שגופו יהיה מתכת ותהא עליו צורה שהיא החותמת של המדינה שהוא הליך עובר לסוחר. ואילו יצוייר שהיו בימינו פודים מעשר שני בערכו המלא, לא היו פודים לפי עלות ייצור המטבע אלא לפי כמה שיוצא בהוצאה, ולפי"ז לא אכפת לנו שהוא יוצא בהוצאה יותר מעלותו, וכך מורים דברי הרמב"ם: "שאין מעשר שני נפדה אלא בכסף חרוט".
אבל אם נאמר שניתן לפדות בפרוטות רק על פי עלות ייצור המטבע, לכאורה התורה לא נתנה אפשרות כזו וזהו שטר על מתכת, וכשם שאין פודים מע"ש על שטר אין פודים במטבע שאין עלותו כשוויו. לפי צד זה ניתן לומר שבימינו יהיה מותר לחלל רק על פירות חולין אחרים בשווי פרוטה ולא לפדות כלל בכסף.
וניתן לומר שאע"פ שמטבעות אין בשווי הוצאתם אלא בשווי עלותם בכ"ז התורה התירה לפדות בהם ויפדו עפ"י עלותם ולא עפ"י שווים.
עולה איפוא השאלה האם מטבעות הכסף שלנו ראויות בכלל לפדיון מעשר שני ואם כן לפי מה, לפי שווין להוצאה או לפי עלות הטבעתן.
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קלד) למד שמדין תורה ניתן לחלל על כסף לפי שוויו הבנקאי ולא למעט רק לפי עלות הטבעתו. וז"ל: "והנה לפ"ז אין ספק אצלי דהני באנק"א (=שטרות כסף) המה כסף גמור אפי' לקדש אשה והוי שפיר דומיא דעפרון וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני דאלת"ה בקידושין ה' ע"א דבעי למילף שטר בק"ו מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוצי' אינו דין שמכניס ופריך מה לכסף שכן פודין הקדשות ומע"ש תאמר בשטר שאין פודין בו ה"ה שאין מקדשין בו, ואם איתא לימא שטרא דמלכותא יוכיח כעין באנ"קא שמקדשין בו ואין פודין אף אני אביא שטר קידושין שיקדשו בו אעפ"י שאין פודין אע"כ פודין בו ועדיף מאסימון אף עפ"י שהוא כסף גמור מ"מ וצרת כתיב והא באנקא עדיפי דמקיים ביה וצרת וכסף דקרא הוא לאו דוקא שהרי פודין על נחושת רק תליא אי חריפי ומסגי בעלמא כמבואר ר"פ הזהב ע"ש וכדמות ראיה מש"ס ב"מ נ"ד ע"א וצרת הכסף לרבות כל דבר שיש עליו צורה ע"ש ומלשון לרבות כל דבר לומר אפי' אינו כסף רק שיש עליו צורה פודין בו [עכשיו הראוני שכבר קדמני בזה באבני מילואים סימן כ"ח ססקט"ז]". עולה לדבריו שפודים מעשר שני בשטרות כסף כיון שיוצאים בהוצאה והם חריפי.
מוסיף החתם סופר: "וא"כ יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א כיון שפודין בו הקדשות ומע"ש נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקונים והמוכרים פודים בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרים משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה כי לי כל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן, אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט [=שמות של מדות] כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחוש' שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה ואע"ג דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה היינו משום שאם הי' לו ה' סלעים היה נותנים בעד הסודר משא"כ אלו הצורו' אינם שוין גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא אפשר אין פודין ועדיין צ"ע [ויש לעיין היטב במ"ש אבני מילואים שם בסוף דבריו ע"ש]".
למסקנה מסיק החתם סופר שלפדיון הבן הולכים אחר ערכו הממוני ולא לפי מה שהמלכות נתנה לו שווי. אולם לגבי מע"ש נשאר בדעתו שניתן לפדות אף בשטרות כסף. וניתן לצמצם ולומר שכיון שהתורה דרשה כסף ולא נייר צריך דוקא במטבע שיש בו צורה ולא בשטרות.
בשו"ת עונג יום טוב (סי' קב) חלק על החת"ס: "ולי נראה דלא דמי כלל דמטבע כסף או נחושת נהי שאינו שוה כל שווי' מ"מ הא אינו דומה כסף מטבע קטנה לכסף מטבע גדולה ובכל מטבע יש כסף לפי ערכו ואף שאין שיווי הכסף מגיע לשיווי המטבע בזה אמרינן דכיון שיש על הכסף מטבע שטבע המלך מתעלה גם שיווי הכסף עי"ז ושוה הכסף יותר ע"י הטבעא שחתום עליו. ומקרי שפיר גופו ממון דהא בכל מטבע יש כסף או נחושת לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן למי קוטנו. ובשארי כלי כסף נמי אנו רואים שיש כסף שמשקלו קטן ושוה יותר מכסף שמשקלו גדול מפני הציורים שיש בו וה"נ ציור צורת חותם המלך מעלה את הכסף בדמו. אבל מעות נייר שהנייר שהוא יוצא בא' רוביל אינו שוה פחות מהנייר שהיא יוצאה במאה רו"כ רק שזה כתוב עליו מספר א' וזה כתוב עליו מספר מאה או חמשים ובעצם שויה אין חילוק בין נייר שיוצא למספר קטן לנייר שיוצא למספר גדול. ואין החילוק ביניהם אלא המספר שכתוב עליו וה"ז שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו".
ועולה לדבריו שהתורה קבעה שיהיה במה שפודים מע"ש שני דברים: גופו ממון ושיש לו צורה, ואז פודים לפי שוויו להוצאה.
בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמד) דן לגבי שטרות כסף ודוחה את ראיית החת"ס מקידושין שאינם נחשבים שטרות. ומביא את דברי שו"ת עונג יו"ט. ומשיג עליו: "גם מה דפשיטא ליה להעונג יו"ט מסברא דבמטבע של כסף אזלינן בתר דינא דמלכותא וחשיב גופו ממון אף שחלק הכסף שבמטבע אין בו שיווי שבמטבע, וכן ס"ל להחת"ס גם במעות נייר, והעונג יו"ט משיג עליו במעות נייר. הנה לענ"ד יל"ד דמאן פליג לן לחלק בכך ולומר דדינא דמלכותא לא מהני אלא במטבע של כסף אבל לא במעות נייר, דמה בכך דכסף יש לו איזה שיווי יותר מנייר מ"מ אם באנו לדון על אותו חלק מסכום המטבע שהוא יותר משיווי הכסף שבו למה לא נאמר דחלק זה שהוא יותר משוויו של הכסף אין גופו ממון, וכן מבואר מתוך ביאור הגר"א (יור"ד סימן שה ס"ק ד) וז"ל שם: דבזה"ז שהמטבעות אינם כסף טהורים יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק, ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף, ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי שער של כסף במטבע ההוא שם, ומ"מ לדברי החת"ס אין סתירה מדברי הביאור הגר"א שהרי החת"ס אינו מדבר בפדיון הבן שהוא ג"כ ס"ל דבפדיון הבן לא מהני דינא דמלכותא שיהא חשיב גופן ממון". וממשיך ומתרץ שוב את דברי החתם סופר, ולא מסיק להלכה.
החזו"א (הל' דמאי סי' ג אות יב) מסיק שאף מטבע בימי חז"ל לא היה נערך בשווי המתכת שבו והצורה שקבעה המלכות הוסיפה על כמה שפדו בו. ומעיקר הדין הוא מקבל דברי החת"ס אבל לא נהגו כמותו. וז"ל: "ונראה לדינא דמותר להחליף על כל המטבעות בין של כסף בין של נחשת בין של שאר מינין, כיון דמפורש כן בגמ' לפרש"י ותו' וכמש"כ לעיל, ואף דמטבעות בזה"ז אין להם שיווי עצמי מ"מ כיון שיש בהן שיווי משום שהן מטבע שפיר חשיב שיווי וכמש"כ הגר"א סי' ש"ה לענין פה"ב, ואם באנו להחמיר דצריך מטבע שיש בו שיווי להיתוך כמו בזמן הגמ' א"כ אין לחשוב גם במטבע של כסף אלא שיווי הכסף להיתוך, וגם בזמן הגמ' היה שיווי המטבע יותר ממה שיש בו שיווי כסף להיתוך, ולפ"ז פודין אף במטבע של נייר, אלא אין עושין מעשה במה שלא שמענו מרבותינו ואפשר דלא ליתי לזלזולי בפדיונו אין לעשות כן וצ"ע". והו"ד בדרך אמונה (פ"ד ס"ק ס).
אף בספר אשל אברהם לגאון אברהם יעקב ניימארק (פירות גינוסר סי' ט) דן בהבדל שבין שטרי כסף למטבעות ומסתפק ומחלק בין מטבעות שגופן ממון אע"פ שהטבעת הצורה מוסיפה לערכם ולכן פודים בהם כפי שיוצאים בהוצאה, לשטרי כסף שהם שטרות ולא כסף. ומסיק שזהו ספק ואין להקל עפ"י דברי החת"ס. ומביא (שם בסי' י) תשובת הגאון הרוגאצ'ובר ודעתו היא: "והנה עיקר מטבע באמת היא הצורה רק שגם הדבר שנעשה ממנה המטבע היא שויא... דאף אם המשקל בעצמו שוה הרבה יותר מ"מ אזלינן בתר המטבע... עכ"פ כך הוא, דין מטבע הוא רק בדבר שיש בו שויא בעצם, והמלך והציבור הסכימו לעשותה מטבע פעמים פחות ופעמים יותר"... ודוחה את ההשוואה בין מטבעות לשטרות.
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' עא אות כז) מחלק בין מטבעות לשטרות כסף ומתיר לפדות במטבעות שלא מאותו מקום אם הם מותרים ומוכרים במקום החילול. וז"ל: "נלענ"ד דיתכן שבזמננו גם מטבעות של שאר ארצות, כגון דולאר של ארה"ב, שפיר חשיב ככסף שיש עליו צורה, ויכולים לפדות עליו מעשר שני גם בא"י כפי הערך שיש לאותה מטבע בא"י, דמסתבר שדווקא בזמן חז"ל שערך המטבעות היה תלוי במשקל ובערך של המתכת שיש באותה מטבע, ולכן מטבע של ארץ אחרת היתה נחשבת בשאר הארצות כמתכת גרידא שאין עליה צורה, משא"כ בזמננו שהמטבעות הן כעין שטר מבלי להתחשב כלל עם הערך של המתכת, לכן אף שאין זו ממש מטבע היוצא כי אם באותה מדינה, מ"מ כיון שבכל העולם מתחשבין בזה כמטבע, וערכה חשוב ומשתנה תמיד בהתאם לשער של כסף אותה המדינה, וגם ברור הדבר דחשיב בכל מקום לענין קנין סודר כמטבע דדעתיה אצורתא ולא נעשה חליפין, וכיון דנקטינן דחשיב ממש כסף ואין זה חשיב שטר, יש מקום לומר שגם בכל הארצות ה"ז נכלל בהא דמרבינן כל דבר שיש עליו צורה דפודין עליו מעשר שני, ואף אם אין זה כ"כ פשוט וברור, מ"מ בצירוף עם זה שכתוב בשו"ע סעיף קל"ח, דאפשר שבזה"ז אין להקפיד ופודין גם על אסימון, נראה דיתכן כדברינו וצ"ע".
מסקנה
[עריכה]נראה שנכון לנהוג לפדות בפרוטות בתוך מטבעות ולא בשטרי כסף לפי שווין בשוק ולא לפי ערך הטבעתן.