חבל נחלתו יב טז
סימן טז
- שביעי של פסח הסמוך לשבת
- שאלות
שביעי של פסח שחל ביום ששי מעלה כמה שאלות יחודיות לגבי שבת הצמודה לו באסרו חג. חלק מן השאלות לא עלו כלל בחו"ל כיון ששבת היתה יום טוב שני של גלויות.
שאלה ראשונה היא שימוש בחמץ בשבת שהרי אינו פסח ואין בו איסורי חמץ.
שאלה נוספת שדנו בה היא אכילת קטניות לבני אשכנז המחמירים בקטניות בפסח – בשבת, ושוב בגלל ששבת כבר אינה חלק מהפסח ובשנה שפסח מסתיים ביום אחר בשבוע מותר באסרו חג לאכול קטניות. הכנת הקטניות בפועל היא ע"י עירובי תבשילין ובישולן בשביעי של פסח ועולה שאלת ההכנה מיו"ט לשבת בדבר שאסור לאוכלו ביו"ט.
שאלה נוספת היא ברכה על המצה בשבת – המוציא לחם – לבני ספרד שמברכים עליה כל השנה בורא מיני מזונות.
- חמץ בשבת שאחר שש"פ
צריך להתבונן מהיכן יהיה לו חמץ בשבת מיד לאחר הפסח. אם המדובר בחמץ שנמכר לנכרי בערב הפסח הרי חמץ זה צריך להיקנות חזרה מנכרי במוצאי שביעי של פסח (עי' ס' סידור פסח כהלכתו עמ' רלב), וא"כ אם לא קנה מנכרי הרי אוכל חמץ גזול. וישראל אסורים לקנות מנכרי בשבת כמו כל קניין בשבת וביו"ט. כמו"כ אסור להכניס תנאי שהמקח יפקע במוצאי חג מיד כדי שמכירת חמץ לא תהא ולא תראה כהערמה בעלמא. נמצא שחמץ שנמכר לנכרי שייך לנכרי במוצאי שביעי של פסח וחוזר לרשות ישראל רק אחר צאת הכוכבים של שבת שאז יכול לקנות ממנו בחזרה. (אמנם בחוזה המכירה מכניסים תנאי שאם ישראל טרם יקנה החמץ בחזרה לישראל הוא ישלם לנכרי וע"כ אין זה גזל).
ישנה אפשרות אחרת שנכרי יביא לישראל פת במוצאי שבת. פת זו כשלא היתה ביד ישראל מצד דין חמץ מותרת מן התורה כפסיקת השו"ע (או"ח סי' תמח סעי' א-ב):
"חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח, מותר אפילו באכילה".
"אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח, לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו; וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו".
הראשונים והאחרונים האריכו לגבי ההלכה האחרונה האם בקבלת החמץ לרשותו אינו רוצה בקיומו ונאסר מצד חמץ שעבר עליו הפסח ובארו זאת והוסיפו שאף אם הגוי הביא ביו"ט שני וישראל קבלו – החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. אולם לאחר צאת הכוכבים של שביעי של פסח לכו"ע חמץ מותר לישראל מצד דיני חמץ.
- מוקצה מחמת יום שעבר
השאלה שהעלו האחרונים היא שהחמץ היה אסור בבין השמשות של שבת כספיקא דיומא של הפסח, וא"כ הוא מוקצה מחמת איסור, ואם נכרי הביאו לבית ישראל במוצאי חג – בשבת, האם מותר יהיה לאוכלו בשבת.
בשאלה זו עסק בשו"ת יחווה דעת (ח"ב סי' סד) והביא מתוספות (ביצה ד ע"א ד"ה נימא) שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ורק דבר שהיה אסור בכניסת השבת מחמת השבת נאסר כל השבת. וכ"כ הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ה). ומביא משער המלך (הל' יו"ט פ"א הכ"ד) ומפמ"ג (או"ח סי' תצח מש"ז ס"ק ב, פתיחה כוללת הל' יו"ט סי' יז) שסברו שבאיסור תורה אומרים מוקצה מחמת יום שעבר ובאיסור דרבנן אין אומרים. ועל כן פסקו שאם שחט את האם של הבהמה בערב יום טוב, אסור לשחוט את הבהמה עצמה ביום טוב, משום איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', והואיל ונאסר בשחיטה בבין השמשות של יום טוב, משום שאולי עדיין יום הוא, נאסר לכל היום, כיון שהוא איסור תורה. ולפי"ז יאסר לאכול חמץ בשבת שאחר שביעי ש"פ. והגר"ע יוסף חולק עליהם ומביא ראיות מהרמב"ם ועוד ראשונים. ומביא ראיה לכך מדברי הר"ן (ביצה ד ע"א) שכתב כתוספות.
ומביא נימוק נוסף להיתר החמץ בשבת: כיון שהחמץ שייך לגוי על פי המכירה קודם הפסח, לכן אין לאוסרו משום שהוקצה בבין השמשות, שאין מוקצה בשל גוי עפ"י הירושלמי (ביצה פ"ג ה"ב), וכ"כ הר"ן (סוף ביצה). וכן פסקו בשו"ע (או"ח סי' תצח ס"ג). והרמ"א (סי' שי ס"ב, וסי' תקה ס"א). והוסיף מן האור שמח (הל' יו"ט פ"ד), שמותר ליקח חמץ מן הגוי בארץ ישראל בשבת שלאחר שביעי של פסח, מפני שאפילו נאמר מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא גם במוקצה מחמת יום שעבר, מכל מקום הואיל ובחמץ של גוי לא שייך מוקצה, לכן מותר לקחת ממנו חמץ בשבת שאחר יום טוב האחרון של פסח.
ומביא טעם נוסף מן הראשון לציון הגאון רבי מרדכי יוסף מיוחס בספרו ברכות המים (סימן תמו), שכתב כאו"ש והוסיף עפ"י הריטב"א (סוכה מו ע"ב) לחלק בין בין מוקצה מחמת יום שעבר שדחה בידים כגון נויי סוכה לבין דבר האסור מעצמו כגון חמץ.
ומביא עוד מדברי האחרונים להתיר זאת (שו"ת מקור ישראל סי' קד; שו"ת רעק"א סי' ה; שו"ת כפי אהרן, קונטרס בני יוסף, סי' יג; שו"ת ציץ הקודש סי' לט; שו"ת מנחת החג ח"ב, דף קכג ע"ב; שו"ת הוד יוסף, ארוואץ, ליקוטים סי' ח). ומביא שהגרי"מ טוקצינסקי פסק בלוח א"י לאיסור.
ומסיק: "ובהיות שבשטר מכירת החמץ לגוי נכתב במפורש, שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת אחר הפסח מהחמץ שנמכר מאליו, וישלמו לו אחר כך מחיר החמץ, אין לחוש בזה גם משום גזל הגוי שהוא אסור, כמבואר בחשן משפט (סימן שמח סעיף ב, וסימן שנט סעיף א). ולכן מותר ליטול ולאכול מן החמץ הנמכר לגוי בשבת שאחר שביעי של פסח, ואין לחוש בזה כלל".
ויש להעיר על דבריו שבשיטות הראשונים יש כמה שיטות נוספות.
הרשב"א (עירובין מ ע"א, ביצה ד ע"א) מביא בשם הראב"ד את החילוק הבא: "דלא אמרי' אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרי' הכי, תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסורה משום דאתקצאי לבין השמשות אבל בתשיעי ספק שמיני מותרת ולא אמרי' הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות ש"מ כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו האסור בזה מותר בזה". נראה שכוונתו שמשום יו"ט שני אין אומרים מוקצה מחמת יום שעבר, אבל משום שבת או יו"ט אומרים מוקצה מחמת לשעבר.
הרשב"א מקשה על הראב"ד: "דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא ואפי' למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה, ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואלו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו, וכדאמרי' התם אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט ואל תשיבני מביצה דהתם כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזו להסקה אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביו"ט כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא ואמאי ליתסרו מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה".
ונראה שהוא דוחה את חילוקו של הראב"ד, ומביא דברי תוס' שאין אומרים מוקצה מחמת יום שעבר אלא רק מחמת היום הבא כנר שדלק בכניסת השבת ומביא את ראית התוס': "מדאמרי' לעיל לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום וקא מפרש טעמא משום דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא".
ומקשה הרשב"א: "וא"ת והא גבי סוכה אמרי' דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלמא אמרי' מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר".
ומביא תירוץ משם תוספות: "והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים, ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מגו דיום שעבר משום חומר מצוה אבל בתשיעי ספק שמיני מותרת משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר אף בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דידיה משום דאיתקצאי בין השמשות דיום שמיני, ועדיין צריכה עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין [ל ב'] הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא".
עולה מדברי הרשב"א שבמוקצה מחמת מצוה אומרים מוקצה מחמת יום שעבר, ורק תרי מיגו מחמת יום שעבר אין אומרים אף במוקצה מחמת מצוה. ולדבריו נראה שהחמץ נאסר בשבת אחר שביעי ש"פ שהרי אף הוא אסור מחמת מצוות ל"ת (אכילה, בל יראה). וכן הביא הרשב"א בביצה (ד ע"א).
וכן הר"ן (על הרי"ף, ביצה ב ע"א) הביא את שיטת תוס' והביא שבמוקצה למצותו אומרים מחמת יום שעבר.
הים של שלמה (ביצה פ"ד סי' ה) כתב שאומרים מוקצה מחמת יום שעבר במוקצה מחמת מצוה, ומביא שיש בראשונים טעם נוסף לאסור משום הכנה: "אבל נהגו העולם, כשחל ט' של חג בע"ש, שאין מסתפקין מהן בשבת, שהיא עשירי, ומ"ט, אי משום סתירת אהל, לא שייך בפירות, ואי משום דאיתקצאי בין השמשות דט', תרי מגו כה"ג לא אמרינן, דבט' נמי לא נאסר אלא מטעם מגו, וי"ל, דהיינו טעמא, משום הכנה, דהואיל ובערב שבת היה אסור, שהוא ט', והוא י"ט, אם היה נאכל בשבת, היה מוכן מי"ט לשבת, והוה כעין נולד, כיון שבא עתה ראויות שלה, ולא בא בי"ט, ומזה הטעם יש נזהרין, כשחל שמחת תורה אחר השבת, מלאכול האתרוג באותו יום, דהואיל ובשבת היה אסור, שהוא ח', ועוד, כי היה ראוי לברך בו, אי אתי אליהו ואמר בעברו לאלול, א"כ היה אוכל בשמחת תורה כדאמרן הוי שבת מכין לי"ט".
אולם היש"ש דוחה טעם זה וז"ל: "ומ"ש, כשחל שמחת תורה אחר השבת שנזהרין מלאכול האתרוג, כ"כ הר"ר פרץ בסמ"ק (סימן קצ"ג, הג"ה אות י"ג) והיא כסברת הר"ן שכתבתי לעיל בפ"ק, סי' ג', דכל שנאסר היום, ולמחר שרי, הוי הכנה, וליתא, כאשר כתבתי לשם, ואף שכ' בפ' אין צדין סי' ו' דוקא להלכה, ולא מעשה, להתיר פירות שנתלשו לצורך כותי, או שנשרו מאליהן, וכן דגים שנצודו משבת לי"ט, ואסורין משום הכנה, שאני התם, דאפשר לומר, מאחר שהיום נתלשו, זו היא הכנתו, וקודם תלישתו חשבינן כאלו לא באו לעולם, ודמיא קצת ללידת ביצה, משא"כ הכא, שהיה כבר בעולם, ועוד, התם הוא הכנה, שנתלשה היום, שאלמלא עדיין לא נתלשו, ונתלשו למחר, הוי אסורין, וכן לידת ביצה כה"ג, וכמ"ש התוספ' לשם בפ"ק (ד' ע"א, ד"ה אלא) לחד שנויא, שזו היא הכנה, שהקדימה לידתה, משא"כ באתרוג, שתלוי בזמן, ולא היה כאן מעשה, שראוי לומר שהקדים במעשה, דאסור משום הכנה, ושרי אף הלכה למעשה, וכ"כ הרא"ש (סוכה פ"ד סימן ה') להדיא, שכך נהגו, להתיר".
וכן הבית יוסף (או"ח סי' תרסז) הביא את החילוקים בענין מוקצה מחמת יום שעבר בין סתם איסור לבין מחמת מצוה, וכן את דין ההכנה שחדשו תוס' ודחייתו ע"י הרא"ש והר"ן.
האור שמח (הל' יו"ט פ"ד ה"י) התייחס ישירות לאכילת חמץ בשבת שלאחר שש"פ:
"עוד כתב (שו"ת רעק"א [סי' ה']), וכן באם חל ז' בפסח בערב שבת יהיה אסור לאכול חמץ בשבת".
"נ"ב. זה אינו, דנחזי, האוסרין מוקצה מחמת יום שעבר לאו טעמא הוא משום מוקצה, דנימא מיגו דאיתקצאי מחמת איסור בעצם. דהא אם הוא לילה אז לא איתסר כלל, אלא שאינו מוכן הוי, דכיון דלא ידע אם הוא לילה, והוא סבר שעדיין יום הוא, א"כ לפי חסרון ידיעתו שהוא לילה היה אסור באכילה, והוי אינו מוכן. והנה בעיסה שנתחמצה בשבת אחרון של פסח הלא לא היתה מוקצה כלל, ואם היה של עו"ג, והוא לקחה בשבת, הרי של עו"ג אינו צריך היכן כמבואר בירושלמי (שבת פ"א ה"ז) הביאו (הרי"ף) (הר"ן סוף ביצה כב, א בדפי הרי"ף) וכן בשו"ע סימן ש"י (ס"ב בהג"ה), תצ"ח (ס"ג)". הא קמן שהתיר אכילתו.
- סיכום
אכילת חמץ בשבת הסמוכה לשביעי של פסח נתונה במחלוקת הראשונים והאחרונים. ויש להטות להקל אם אמנם החמץ היה של נכרי בפסח.
- הכנת קטניות משביעי של פסח לשבת לבני אשכנז
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' לג) פותח בדברי לוח א"י ומבאר בדבריו שתי נקודות: ראשית כיון שאין מוקצה מחמת יום שעבר (וכש"כ במנהג איסור בלבד) ממילא לכו"ע מותר לאוכלם בשש"פ, ויכולים אף לבשלם על סמך עירוב תבשילין עפ"י הואיל ומקלעי אורחים וביניהם ספרדים האוכלים קטניות.
הגרי"י וייס כותב שהלכה זו אינה לפי כל הפוסקים, וז"ל:
"הנה בדברי הפוסקים מצינו בזה ג' חששות:
"א' כיון דההיתר הבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין, הוא מטעם דמדאו' מותר מטעם הואיל ומקלעי אורחים חזי להו, ובדברים שאין אוכלים ביו"ט ל"ש הואיל הנ"ל.
"ב' משום המבואר ברמ"א (סי' תקכ"ז סעי' כ') דמי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב תבשילין, וא"כ הה"ד היכא דאסור לו לאכול תבשיל א', דאסור לבשל אותו התבשיל, ול"מ העירוב תבשילין.
"ג' משום חשש דלמא אתי לאכול מיני'."
לגבי החשש הראשון דן האם אומרים הואיל בדבר שאורחים לא יאכלוהו ביו"ט והאם ניתן להתיר על סמך שיש מי שיכול לאכלו ביו"ט כגון חולה או קטן ולאחר שנו"נ מסיק: "אכן ראיתי בשד"ח (מע' חו"מ סי' ו' אות ו') שהעיר על דברי הרעק"א, דאמאי הצריכו לחולה שאין בו סכנה, ועדיפא הוה לי' למימר כיון דמניעת אכילת פירות יבשים תלוי במנהג, ואיכא אינשי דלא נהגו בהו איסורא, א"כ נימא הואיל ומקלעי אורחים הרגילים לאוכלם בו ביום וכו', ושמא דבמקומו של הרעק"א היו כולם נוהגים שלא לאכול פירות יבישים בפסח, אבל במקום שמקצתם נוהגים היתר, וכן באורז במקום דשכיחי בעיר אחת מקצתם אוכלים, ומקצתם מושכים ידיהם, גם החת"ס מודה דאמרינן הואיל ומקלעי אורחים דנהיגי בהו היתר עיי"ש".
"ובזה לפי דברי השד"ח הנ"ל, שפיר כתב בלוח הנ"ל דכיון דשכיחי בינינו ספרדים האוכלים קטניות בפסח, יש להתיר לבשלם ביו"ט על סמך העירוב תבשילים כנ"ל".
וכוונתו שאף לבני אשכנז מותר להכין אורז על סמך עירובי תבשילין שמא יבואו להם אורחים בני ספרד ביו"ט.
לגבי החשש השני הביא ראיות שמי שאסור לו לאכול נחשב כמתענה ואסור לבשל לאחרים אף על סמך עירוב תבשילין. ויסוד דבריו מתשובת מהרי"ו (סי' נ"ה) והביאה הרמ"א (או"ח סי' תקכז ס"כ) וכו' דהמתענה בי"ט תענית חלום אסור לבשל ולאפות לאחרים ע"י עירוב תבשילין אפילו לצורך אותו היום, משום שהוא כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים. ודן המנח"י לאוסרים (שו"ת כנה"ג סי' סב) האם האיסור מן התורה או מדרבנן והביא בכך מחלוקת אחרונים. וכנה"ג עצמו הביא ממהר"י אישקפה שהתיר.
באשר לחשש השלישי שמא יבוא אגב בישול לאכלו הביא משו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' קיא) שאסר כיון שאין בדלים ממנו כל השנה והביא לכך ראיות, ובסוף חתם תשובתו: "ודאתאן מכל הנ"ל דאין ברור היתרו, חוץ ממה דיש לאסור להפוסקים דס"ל דבהוקצה בין השמשות מחמת יום שעבר אמרינן דהוקצה ליום כולו, ועי' בזה בש"ע ופוסקים (או"ח סי' תרס"ה סעי' א') עיי"ש".
ואמנם המנח"י הסתפק אבל בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' עח) התיר לבשל פירות יבשים בשש"פ לשבת ולא חשש לסוברים שאין מבשלים בעירוב תבשילין דברים שאסורים למבשל מחמת שלא אמרינן הואיל.
ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא [ב-ג] סימן יז) כתב: "ויש לדון אם שרי לבשל ביו"ט אחרון של פסח שחל בער"ש קטניות אם אין ספרדים מצויים, אבל שאר הדברים [כגון מצות מכונה או שרויה למחמירים] חושבני דודאי מותר [לאוכלם בשבת] כי זה רק מוקצה מחמת יום שעבר וגם הרי נפישי אינשי שאינם זהירים בכך, ומותר אפילו לבשל ביו"ט (ועי' להלן סי' מ"ב בד"ה ויש לדון), ועכ"פ רק לאכול בשבת ודאי שרי גם בקטניות, ואפילו בחמץ גמור שהביא לו נכרי הארכתי במק"א [כמבואר לעיל] במה שכתב השער המלך לחשוש בדאורייתא גם ליום שעבר. ולכן לענ"ד יש מקום להחמיר רק בחמץ ממש או בכלי שהוא בן יומו, ולא באינו בן יומו שזה רק מדרבנן. אולם בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל כתב והמחמירין בחמץ מחמת מוקצה אין אוכלין בשבת קודש זה אורז וקטניות וכו'. ולא ידעתי מאי שנא מביצה שנולדה ביו"ט דאסור לאכלה למחרת בשבת רק מפני הכנה ולא משום מוקצה מחמת יום שעבר, וגם כאן הרי יודע ברור שעתיד להיות מותר לאחר בין השמשות.
היינו הגרשז"א אסר למחמירים רק בחמץ ממש או שבושל או נאפה בכלי בן יומו לאוכלו בשבת לאחר שש"פ. ובקטניות הסתפק אם מותר לבשלם אם אין ספרדים מצויים שם, אולם לאוכלם פשיטא ליה שמותר, ותמה על לוח א"י שהשווה בין חמץ בשבת לקטניות בשבת.
ובשולי הדברים, נראה לי שבחוה"מ מותר להכין קטניות (כשרות לפסח) או לבשלם לשבת לאחר שש"פ, ורק צריך להקפיד למחמירים בטעמם הבלוע בכלים, שלא יבשלו בסיר שבשלו קטניות שוב לשביעי של פסח זה, ולשנים הבאות הסיר כשר לגמרי לפסח ואי"צ בשום הכשר.
- ברכה על מצה בשבת במוצאי הפסח
בני ספרד נוהגים לברך כל השנה על מצה מזונות ואחריהם ברכת מעין שלוש. בפסח כיון שיוצאים בהם י"ח מברכים המוציא. כך כתב בספר גן המלך (סי' סד, לבעל שו"ת גינת ורדים): "הפת שטגנוה בשמן לא הפסידה ברכותיה דאכתי אית לה תוריתא דנהמא אבל מצה שעושין בפסח מדינא היה ראוי לדונה כפת כסנין לברך עליה בורא מיני מזונות כיון שהיא יבשה ניקודים וכוססין, אמנם להיות מצה זו לחמו של חג הפסח מברכין עליה המוציא ומ"מ אם טגנוה בשמן מברך עליה במ"מ משום דהבו דלא לוסיף עלה ודיינו לתת לה דין פת כשהוא עדין בעיניה בלא שום שינוי דאז היא לחמו של פסח".
וכן בשו"ת יחווה דעת (ח"ג סי' יב) העלה שבכל ימות השנה בני ספרד מברכים על מצה במ"מ ועל המחיה. ורק אם קובעים סעודתם עליה מברכים המוציא וברכת המזון, וקביעות סעודה היא כ- גרם.
ונראה שכיון שאין לבני ספרד אפשרות אחרת מברכים בשבת שלאחר הפסח, כמו בפסח המוציא וברכת המזון, וטוב שיקבעו סעודתם על המצה (ויכולים לאכול עימה דברים אחרים עי' מג"א סי' קסח ס"ק יג ופמ"ג).