חבל נחלתו יא מג
סימן מג
חילול מעשר שני על סוכר בימינו
שאלה
האם ניתן בימינו לחלל מטבע מעשר שני על סוכר?
ביאור השאלה
בהלכות מצוות התלויות בארץ לגר"מ אליהו זצ"ל, נאמר שכחלק ממצות ביעור מעשרות בשנה רביעית ושביעית הרב הורה לחלל את המטבע של מעשר שני על סוכר ולשוטפו בכיור. לשעבר הסוכר היה נעשה מקני סוכר בעיבוד ללא מים והסוכר נחשב כפרי ולא הוכשר לקבל טומאה. לעומת זאת בימינו רוב הסוכר מיוצר מסלק סוכר וממוצה בפעולות שטיפה במים, ולכן הוא רק מעין תבלין היוצא מהסלק וכבר מוכשר לקבל טומאה, וצריך לדון אם מותר לחלל עליו.
כיון שהלכות אלה אינן מוכרות נחזור על יסודותיהן.
א. על מה מותר לחלל דמי מעשר שני
המדובר הוא בביעור דמי מעשר שני. היינו, בימינו שלא ניתן לאכול מעשר שני בירושלים בטהרה מחללים אותו בשנות מעשר שני על מעות (אפילו פירות רבים על שוה-פרוטה), ובהגיע זמן הביעור מבערים את המעות או ע"י איבוד המעות או בחילולם על דבר אחר וביעורו. מעיקר הדין אין דינים מיוחדים לביעור מעשר שני (בניגוד לחמץ ופירות שביעית) כיון שכולו היה נאכל קודם זמן הביעור, ורק בימינו שאי אפשר לאוכלו נוצרה צורת הביעור בכילוי.
במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) בסיום הפרק נאמר: "זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו". ופרש הרמב"ם (שם מ"ה): "אמר ה' במעות מעשר שני ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואמרו בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך – כלל, וכלל הוא אצלינו במדה זו כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא מאכל וגדולו מן הארץ, לפי שבקר וצאן מצמחי הארץ הם גדלים, ואינם מחוברים לקרקע, ואפשר שיתקיימו כמה זמן, כך אין לוקחין במעות מעשר שני אלא מה שיש בו תנאים אלו. ולפיכך אסור לקנות ממעות מעשר שני מים ומלח שאע"פ שהם נאכלים אין גידולם מן הארץ, לפי שהמים יסוד פשוט ואינו רובה מן הארץ, והמלח אדמה שרופה הוא".
ומקור לימודו מהסוגיה על המשנה בעירובין (פ"ג מ"א) בה נאמר: "והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח". וכן הביא רע"ב על המשנה.
ופרש רש"י (עירובין כז ע"ב): "פרי מפרי – עגל נולד מאמו, וכן שה, וענבים מחרצנים, שזורעין החרצנים".
"וגידולי קרקע – שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע".
וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ז ה"ג): "אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו מן הארץ, או גידולי גידוליו מן הארץ, כגון הפרט המפורש בתורה בבקר ובצאן וביין ובשכר".
ב. תבלינים מכסף מעשר שני
נאמר במסכת עוקצין (פ"ג מ"ה): "הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחים בכסף מעשר ואינן מטמאין טומאת אוכלין דברי ר"ע אמר לו ר"י בן נורי אם נלקחים בכסף מעשר מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלים ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים אף הם לא ילקחו בכסף מעשר".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא:
"הקושט – כך שמו בלע"ז ובערבי. והוא נמנה עם סממני הקטורת".
"והחמס – יש שפירשו זנגביל. ויש שפירשו קנמון".
"וראשי בשמים – כגון אגוז מוסקאט"ו, ונרד, וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב"
"התיאה – מין חלתית".
"וחלתית – כך שמה בערבי. ואע"פ שריחה רע, רגילים ליתן ממנה במזונות"
"חלת חריע – כרכום יערי. וקורין לו בערבי אלקר"טום".
"אף הן לא ילקחו בכסף מעשר – דרחמנא אמר (דברים י"ד) ונתת הכסף וגו' ואכלת שם, דבר שהוא נאכל כמות שהוא אתה קונה בכסף מעשר, שאינו נאכל כמות שהוא אין אתה קונה בכסף מעשר. וכן הלכה, דאין מטמאין טומאת אוכלים ואין נקחים בכסף מעשר".
עוד נאמר שם במשנה ז: "הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שהוא נלקח בכסף מעשר"...
ופרש הרמב"ם: "קור הוא ראש הדקל ונקרא "אלג'מאר" והוא עץ לבן רך נחתך מעליונו של דקל כמו הגבנה היבשה ובני אדם אוכלין אותו, אינו מתטמא, אבל מותר לקחתו בכסף מעשר".
וכן ר' עובדיה מברטנורא:
"נלקח בכסף מעשר – דפרי [מפרי] וגדולי קרקע הוא".
ובתוספות יום טוב הוסיף: "אלא שהוא נלקח בכסף מעשר – והכא לא פליג ר"י בן נורי דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון... אבל התוס' שם בעירובין [ד"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע"ג דלא הוי אוכל".
ופסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ז הל' ט-י):
"הכרכום אינו נלקח (=בכסף מעשר) שאינו אלא למראה וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין אינן נלקחין בכסף מעשר, לפיכך ראשי בשמים והפלפלין והקושט והחלתית וחלות חריע וכל כיוצא באלו אינן נלקחין בכסף מעשר".
"השבת אם ליתן טעם בקדרה אינה נלקחת בכסף מעשר, ואם לכמך וכיוצא בו שהוא אוכל גופה נלקחת בכסף מעשר, עירב מים ומלח אם נתן לתוכו שמן הרי הן כמורייס ולוקח מהן בכסף מעשר, ומבליע דמי המים והמלח בדמי השמן".
ובאר הרדב"ז (שם הלכה ט): "הכרכום אינו נלקח וכו'. בתוספתא וה"ה לנותני ריח וטעם. וחלות חריע. שם פלוגתא דתנאי ופסק כהנך תנאי דאמרי לא ילקחו ואיתא נמי התם דבנות חריע נלקח בכסף מעשר שני וצריך לומר דבנות חריע נאכלין הן עצמן וחלות חריע אינם אלא למראה וחלות חריע הוא אל עצפור בערבי ונותנין אותן לתבשיל למראה כמו הכרכום ובנת חריע הוא אל קורטום בערבי ועושין אותן תבשיל":
וכך כתב הרדב"ז על הלכה י: "השבת אם ליתן טעם וכו'. פרק בא סימן (דף נ"א) דשבת לטעמא עבידא ורמינהי הקושט וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלין וחלת חריע נקחין בכסף מעשר שני ואין מטמאין טומאת אוכלין דברי ר"ע אמרו לו לרבי עקיבא אם נקחין בכסף מע"ש אמאי אין מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין אף הם לא ילקחו בכסף מע"ש אמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר שני ואין מטמאין טומאת אוכלין אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשבת העשויה לכמך ומסיק התם דסתם שב לכמך עשויה".
מתבאר שתבלין הנאכלים בתוך התבשיל אם אינם יכולים להאכל בפני עצמם ומוסיפים אותם לטעם או לריח או למראה אין קונים אותם בדמי מעשר שני. ולפי"ז קשה איך קונים סוכר אע"פ שמופק מן הצומח הרי מוסיפים אותו לטעם בלבד ואין אוכלים אותו בפני עצמו.
ג. סוכר – פרי או תבלין
כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ה): "הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל".
הטור (או"ח סי' רב) השיג על הרמב"ם: "ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על משקין היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע".
והכסף משנה כתב: "נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל, ואפילו אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב... ואני אומר (= הכס"מ) שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות".
וכתב המשנה ברורה (או"ח סי רב ס"ק עו): "שהכל – ג"כ מטעם הנ"ל דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא"א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא"כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו. וכתב בח"א דה"ה הלועס שורש שקורין לאקעריץ ג"כ אין מברך אלא שהכל דגם הוא עץ בעלמא אלא שיש בו טעם מתוק. ודע דאף שהשו"ע סתם לדינא דעל הסוקר ועל הקנים ברכתו שהכל באמת יש בזה דעות בין הראשונים כמו שמובא בטור וב"י ומספיקא פסק לברך שהכל דבזה יוצא בדיעבד לכו"ע ואולם בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא וכן בצוקער שלנו שנעשה מבוריקע"ס ג"כ יש לברך לכתחלה שהכל, ובדיעבד אם בירך בפה"א יצא וכמו שבארתי הכל בבה"ל ע"ש".
ובאר את המחלוקת היטב בביאור הלכה (או"ח סי' רב סט"ו) ע"ש. ועי' עוד בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' רפה) ושו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' יט).
מתבאר מדברי הראשונים שבימיהם לא היו נוהגים לתבל בסוכר אלא לאוכלו כחתיכות מוצקות (ל' הרמב"ם: "עד שיקפא וידמה למלח") או למוצצו מהקנים, ונחלקו הראשונים האם הוא הפרי עצמו ומברכים עליו בפה"ע, או תוצר לואי של הפרי ולכן מברכים עליו בפה"א, או רק מי פירות או מי פירות מיובשים ומברכים עליו שהכל.
עכ"פ לדידן עדיין השאלה במקומה עומדת שפעם היו מתייחסים אליו כפרי ואוכלים אותו, אולם היום הוא לכאורה רק בגדר תבלין. ואולי צריך לחלק בין סוכר לפלפל ומלח, שסוכר ניתן בתבשילים ומיני מאפה בכמויות גדולות והוא נמס בתוך העיסה או התבשיל, והופך חלק ממנה ומהחומר שנאכל בניגוד לתבלינים אחרים שנותנים את טעמם בעיסה ונזרקים, או שהם בכמויות קטנות ורק נותנים טעם ואינם נותנים תוספת כמותית למזון.
אולם תירוץ זה דחוק לענ"ד, ושימוש סוכר בימינו אינו שונה מהותית משימוש במלח ופלפל.
ד. חילול מעשר שני בימינו
פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פ"ב הל' ב-ג):
"מדת חסידות שפודין מע"ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית, והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול".
"וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות ה"ז מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שבארנו בהלכות איסורי מאכלות".
ובאר הרדב"ז: "הטעם מבואר כיון דבפני הבית אם עבר וחללו על שוה פרוטה מחולל שלא בפני הבית אפילו לכתחילה יכול לעשות כן".
והכס"מ העיר: "ועל מה שכתב ומשליך הפרוטה לים הגדול כתב סמ"ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה".
וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סע' קלג): "בזמן הזה, אם רצה לפדות מעשר שני שוה מנה בפרוטה, לכתחלה, פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול; אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחלה. וכן אם חילל (פירוש אם עשאו חולין על ידי פדיון) מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות, הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים".
וכתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק רב): "ושורף כו'. אם נטמאו כמו תרומה טמאה". היינו דוקא אם נטמאו ומשמע שאם לא נטמאו צריך לקוברם.
ה. חילול דמי מעשר שני על פרי טמא או המוכשר לקבל טומאה
כתב השואל בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי ב): "ואם שנת מעשר שני הוא לוקחים מעט קמח ואומרים הרי זה המעשר שני מחולל על זה הקמח ומפריחים אותו באויר"... ור' יהוסף אשכנזי בתשובתו בתוך תשובת ר"ב אשכנזי כותב: "וכן מה שמחלל את המעשר שני על מעט קמח זה ודאי טעות גמור הוא מכמה טעמים, הראשון כי רוב הקמח טמא שבאו עליו מים כי כן מנהג הארץ ללתות את החטים ולא קנה המעשר דהא אפילו בקונה פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים תנן לא קנה מעשר מכ"ש זה שטמא מתחילתו"... וא"כ לדעה זו אין לקנות בשום פנים אוכל טמא או שהוכשר לטומאה לא בחילול על דמי מע"ש ולא בביעור מעשר שני.
בכרם ציון (אוצר התרומות, הלכות פסוקות, פמ"א סעי' טו) כתב שיש מהאחרונים הסבורים שכשמחלל מע"ש על אוכל צריך שיהיה טהור, ואוכל שהוכשר במשקין אין מחללין עליו מפני שנטמאו. וכתב במקורות ההלכה: שו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סימן ב, ארץ חיים סתהון סי' שלא סע' קלג, ישועות מלכו מעש"ש פ"ב ה"ב עפ"י התוספתא.
בהערות שם כתב הרה"ג משה א. רוזינטל:
"ויש להעיר דדין זה לא מוזכר בר"מ ולא בשו"ע ושאר פוסקים ומקור לזה הוא מדברי התוספתא פ"א מעשר שני הלכה ט"ו שאין לוקחין בכסף מעשר שני פירות טמאים ואם לקח יחזרו דמים למקומן. ויש שלמדו מזה דה"ה לגבי חילול מע"ש מהכסף על פירות בעינן דוקא פירות טהורין, אבל באמת יש לחלק דדוקא לקנות בכסף מעשר שצריכים לקנות רק דברים של גדולי קרקע וכד' ודברים הראוים לאכול לכן שפיר בעינן פירות טהורין דוקא, משא"כ כשמחלל על פירות בדין חילול אפשר דשפיר יכול לחלל גם על פירות טמאים כי לא בעינן בחילול דבר הראוי לאכול, וכדמוכח בירושלמי פ"ק דמע"ש הלכה א דמהני כשמחלל מע"ש על מעות של נסך או נוי ע"ז והפירות יוצאין לחולין אעפ"י שהמעות אסורים בהנאה, אפ"ה שפיר מתחלל המעשר עי"ש בביאור הגר"א. והנה בביאור הגר"א סי' של"א ס"ק כ'א כשהעתיק כל התוספתא המצטרך לס' זה השמיט תוספתא זו ואולי מחמת כן. ובשו"ע סע"ק קלג בדין הזה שמחלל מע'"ש על שוה פרוטה מפירות אחרות כ' ושורף הפירות שמחלל עליהם והוא מדברי הר"מ, ובביאור הגר"א ס"ק כ' "אם נטמאו כמו תרומה טמאה" מבואר דרק כשהם טמאים מותרין בשריפה, וע"כ מיירי כאן בפירות טמאים, ודוחק לומר דבשעת החלול היו טהורים ואח"כ נטמאו בין החלול לשריפה, דא"כ לא הוי שתקי הרמב"ם ושו"ע להזכיר זה ועיקר חסר מן הספר, ומסתימת לשונם מוכח דבאופן אחד מיירי ומכיון המדברי הגר"א מבואר דבטמאים איירי אפשר דרשאי שפיר לחלל על פירות טמאים ויעוין כר"צ ו' ערלה פי"ח ח"ד בהערת הגרש"פ פראנק שליט"א שהאריך בזה וכן מבואר בהלק"ט ח"א סי' קל"ט וס' חיים וחסד דצ"ב ובתשו' טל אורות (חיו"ד סי' א') להקל בזה".
עולה מדברי הגר"מ רוזינטל שמחלק בין קניה מדמי מעשר לבין חילול דמי מעשר כאשר במקרה האחרון מותר לחלל אף על פירות טמאים. ומביא ראיה מדברי הגר"א שהתיר לקוח בדמי מע"ש טמא בשריפה. ומבאר שהיה טמא כבר מקודם. ומכאן שניתן לחלל דמי מע"ש על פירות טמאים.
הובאו בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב – ג] סי' קיב) דברים שכתב הגרשז"א לגרי"מ טוקצ'ינסקי וז"ל (ומקורם בכרם ציון שם):
"כתב בספר "ארץ ישראל" להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל בפרק ה' בענין פדיון מעשר שני וז"ל "שמעתי שהיו מגדולי ירושלים שהורו להקל לחלל מעשר שני גם על חתיכת סוכר בשווי פרוטה דגם סוכר הוא פרי ולמסס את הסוכר במים ולשפכם" ועיי"ש מ"ש בזה.
והנה הוראה זו שמעתי (=הגרשז"א) מהגר"ד בהר"ן ז"ל ואמר לי דהוא מפני שחשש לא לחלל על פרי שהוכשר ונטמא [כי אל"כ הרי יותר קל לחלל על לחם ולפוררו ולזרותו לרוח], משא"כ סוכר הרי ברור הדבר שלא נגע במים. ונ"ל לבאר דאף שהסלק ודאי הודח תחלה ונטמא, מ"מ המשקין היוצאין מהם ע"י הבשול יש להם דין מי פירות שהם זיעה בעלמא, כי אף שע"י הבשול גם קבלו טעם מגוף הפרי, מ"מ כיון דלענין טומאה כתבו התוס' בבכורות כ"ב ע"א דלא אמרינן טעם כעיקר לכן סברי דהוא הדין נמי דפרחה טומאתן והרי הן טהורין, כי לדעת הרמב"ם בפ"א מטומאת אוכלין אין מי פירות מקבלין טומאה, ואף להראב"ד שסובר דעסיס רמונים ויין של תפוחים הרי הם כעיקר הפרי ומקבלים טומאה, מ"מ לדידיה צריכים עכ"פ הכשר מחדש כדי שיוכשרו לקבלת טומאה אף אם הם באים מפרי שהוא כבר טמא, כיון דקיי"ל כמ"ד משקין מיפקד פקידי [וכ"ש בסוכר הנעשה מקנים שמבואר במג"א סי' ר"ב שדינם כמי פירות] והן אמנם דלאחר שכבר נעשה סוכר ודאי חשיב אוכל ומקבל טומאה גם להרמב"ם, אבל מ"מ אז הרי ודאי לא הוכשר, ולכן בחרו בסוכר שיודעים ודאי שהוא טהור ולא על שאר פירות דיש לחוש קצת דשמא נגעו במים ונטמאו, אולם כל אלה שנהגו כך לא המיסו כלל אח"כ את הסוכר במים ולטמא ממש מעשר שני בידים. אך זאת למודעי שהסוכר הנעשה בזמננו מן הסלק ודאי טמא כי הוא ממש גוף הסלק ולא חשיב כלל מי פירות, ומה שנשתנה לדבר אחר לא שייך לדין "מוסק" שבשו"ע או"ח סי' רט"ז או לנבלה שנהפכה לדבש, דהתם השנוי הוא מאיסור להיתר משא"כ הכא שרק נשתנה טעמו ושמו מסלק לסוכר ותו לא מידי [ורק לענין ברכה עיין בבאה"ל סי' ר"ב דמשום כך מברכין עליו שהכל ולא בורא פרי האדמה משא"כ לענין קבלת טומאה] ולכן כל מי שנזהר מלחלל על אוכלין טמאין כמו לחם וכדומה, יזהר גם לא לחלל מעשר שני על סוכר".
"כתב הדר"ג דמוטב יותר לחלל על פרי שהוכשר מלחלל על פרי שלא הוכשר, והנני להעיר אותו שהגאון מקוטנא ז"ל כתב כמה פעמים בישועות מלכו ובקרית ארבע להרמב"ם בפשיטות גמורה דאסור וכיון בזה להמבואר בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ב' דצווח טובא על מנהג צפת לחלל פירות מעשר שני על מעט קמח והא תפ"ל שהוא טמא מחמת הלתיתה עיי"ש, ואף שבס' ארץ חיים סי' של"א ס"ק ל"ג הביא מבעל טל אורות שכתב ליישב המנהג, מ"מ יותר מסתבר דאסור, חדא דבזה שמחלל על דבר טמא נעשה כמטמא מעשר שני, ואע"ג דהמקדיש בעל מום למזבח לא חשיב כמטיל מום בקדשים, מ"מ שאני הכא דמבואר במס' סוכה ל"ה ע"ב שמוזהרים על מעשר שני לשמור אותם לא רק שלא יוטמא אלא שגם לא יוכשרו, וא"כ כ"ש שאין לטמא אותם לכתחלה ע"י זה שפודין טהור על טמא".
עולה מדברי הגרשז"א שאוסר לחלל דמי מע"ש על סוכר העשוי מסלק סוכר כיון שכבר הוכשר לקבל טומאה ובניגוד לסוכר העשוי מקני סוכר שבדרך הפקתו פרחה ממנו טומאה ופנים חדשות באו לכאן, הרי בסוכר העשוי מסלק אסר. וכן אוסר לחלל על אוכל טמא או שהוכשר לקבל טומאה. ואף כשחללו על סוכר מקנים דרך ביעורו לא היתה ע"י מים שמכשירים ומטמאים אותו. ובחזו"א (דמאי סי' ג אות י) כתב לא לחלל דמי מע"ש על פירות אלא מטבע נחושת ולבערה.
וכן פסק בדרך אמונה (מע"ש פ"ב ס"ק כב ופ"ד ס"ק יב).
מסקנה
נראה למעשה שסוכר בימינו הוא תבלין ולא פרי ולכן אין לחלל עליו. כמו"כ נראה לנהוג כמחמירים ולא לחלל מעות מע"ש על פרי טמא או שהוכשר לקבל טומאה. וק"ו שלא לבערו ע"י שפיכת מים עליו והמסתו בכיור לביוב. וע"כ מן הראוי לבער דמי מעשר שני ע"י חילולם על פרי ולקוברו (כמו תרומה).