חבל נחלתו יא כה
סימן כה
יציאה ללימודים בשבעת ימי משתה
שאלה
זוג סטודנטים מתחתן בתקופת לימודיהם, המוסדות שבו הם לומדים מקפידים על נוכחות מלאה או שהם חוששים מהפסד חומר לימוד, האם הם מותרים ללמוד ביום בשבעת ימי המשתה?
תשובה
א. כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"ב): "וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון". וכ"כ הטור (אה"ע סי' סד).
ובאר הבית יוסף (אה"ע סי' סד):
"הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים שלא יעשה מלאכה ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה. בפ"ק דכתובות (ז.) אמרינן דבתולה שבעה לשמחה".
"ומ"ש שלא יעשה מלאכה. כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות (הי"ב) וכתב הרב המגיד שכך מפורש בתוספתא (פ"א ה"א) ובפרקי רבי אליעזר וכ"כ הר"ן בריש כתובות (ב. דיבור ראשון) אהא דתניא מפני מה אמרו אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו' שאם אתה אומר תבעל בה' למחר משכים לאומנותו והולך וכו' לא שיהא מותר במלאכה אלא שחכמים ייחדו לו ימים הללו ימי בטלה והכי איתא בתוספתא התקינו שיהא בטל ג' ימים ה' וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה נמי לשבעה של בתולה שחתן אסור בהם במלאכה והכי איתא בפרקי רבי אליעזר בפי"ו החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו מה המלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה".
וכ"פ בשולחן ערוך (אה"ע סי' סד ס"א): "הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. (וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק) (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א)". והוסיף השו"ע בס"ב: "וי"א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים". והרמ"א הגיה: "והאשה יכולה למחול על שמחתה (ר' ירוחם נכ"ב)".
ב. השאלה היא מה הם גדרי האיסור, האם הוא מוטל על החתן בלבד או אף על הכלה, וכמו"כ האם מחילת הכלה מתירה אותו.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז) נאמר כך: "ר' יוסי אומר שבעת ימי המשתה ממי אנו למדין מיעקב אבינו שעשה שבעת ימי המשתה ושמחה ולקח את לאה, ועוד הוסיף שבעה ימים אחרים משתה ושמחה ולקח את רחל, שנאמר: ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה, אמר הקב"ה: אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי ואני אתן שכרכם לבניכם לעתיד לבא כי בו נתן ה' תשועה לאדם, שבעת ימי המשתה ממי אנו למדין משמשון נזיר אלהים כשירד לארץ פלשתים ולקח לו אשה ועשה שבעת ימי משתה ושמחה, שנאמר: ויהי כראותם אותו ויקח שלשים מרעים ויהיו אתו, מה היו עושין אתו, היו אוכלין ושותין ושמחין, שנאמר: ויאמר להם שמשון אחודה נא לכם חידה, וכתיב אחר אומר: ולא יכלו להגיד את החידה שלשת ימים. החתן דומה למלך מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה, שנ' והוא כחתן יוצא מחופתו".
לא בואר מתוך דברי המדרש מה הוא גדר הפעולות המותרות ומה גדר הפעולות האסורות על חתן. ובכ"ז עולה מן המדרש שהחיובים הם על החתן.
כתב הרשב"א (חידושים, כתובות ה ע"א) שההגבלות על חתן הנושא בתולה נלמדו מנושא אלמנה שצריך לשמוח עימה ג' ימים. וכתב: "שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך התקינו וכו'. וכיון שהתקינו לו שלשה לשמחה הוא אסור במלאכה בהן, וגרסינן בתוספתא התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים, וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן, ובפרקי ר' אליעזר בפרק י"ו החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו מה המלך אינו עושה מלאכה אף החתן אינו עושה מלאכה". וחזר על הדברים בשנית בדף ז ע"א.
וכן הר"ן על הרי"ף (כתובות ב ע"א): "ודאמרי' למחר משכים לאומנתו לא שיהא מותר במלאכה אלא שחכמים יחדו לו ימים הללו שהם ימי בטלה והכי איתא בתוס' התקינו שיהא בטל ג' ימים חמישי וע"ש ושבת ג' ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה נמי לז' של בתולה שחתן אסור בהם במלאכה והכי איתא בפרקי ר"א בפרק ט"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה".
וכן המאירי כתב (כתובות ב ע"א): "ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר' אליעזר".
וכן במנורת המאור (פרק ב – תפילה תפלות של שבת עמוד ) כתב: "מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו, כך אדם בשבת לבוש בגדי תפארתו, מה חתן זה מעונג כל ימי החופה, כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה, כך האדם בטל בשבת".
וכן הלבוש (אה"ע סי' סג ס"א) הביא את עיקרי הדברים ללא פירוט וז"ל: "מצינו ביעקב אבינו שאמר לו לבן [בראשית כט, כז] מלא שבוע זאת, וכתיב בשמשון [שופטים יד, יב] שבעת ימי המשתה, לפיכך הנושא את הבתולה הצריכוהו חז"ל [כתובות ז ע"א] לשמוח עמה שבעת ימים כדי שישמחה. ואותן השבעה ימים יהיו לו כיום טוב שלו, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, ולא יצא יחידי לשוק, מפני שהחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה ואינו נושא ונותן בשוק ואינו יוצא יחידי לשוק, כן הוא החתן, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון נושא בתולה".
ג. כתב החלקת מחוקק (אה"ע סי' סד סק"ב) על דברי הרמ"א בשו"ע: "וחתן אסור בעשיי' מלאכה – נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה, משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכדאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמי' שומעין לו ע"כ כתב דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה, אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת מ"מ הוא אסור בזה ומטעם שהוא דומה למלך כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח".
החלקת מחוקק דייק שלגבי מלאכה ויציאה לבדו אין מועילה מחילת הכלה משום הטעם העצמי שהוא דומה למלך.
אמנם בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח) חולק על ביאור זה בדברי הרמ"א וסובר שמחילה מועילה. וז"ל: "שלא יעשה מלאכ' וכו' מלשון הרמב"ם פ"י מה' אשות שכ' אינו עוסק במלאכתו וכו' יש מי שהבין דדוקא במלאכתו המיוחדת לו אבל מלאכ' קלה יכול לעסוק וכן נרא' ממ"ש ולא ישא ויתן בשוק משמע בשוק אינו נושא ונותן אבל בבית דבר קל יכול לישא וליתן. ואין הדבר כן דכל זה תקנו כדי שישמח עמה ולכן כל מלאכ' אפי' קלה וכל דבר המונע מלשמח' לא יעשה. ואם הוא ת"ח ורגיל לעסוק בעיון נמרץ נרא' דבימי חופתו לא לטריד בעיונו דשכיחא ליה לשמח כלתו. ומ"ש בהגה' וחתן אסור בעשיית מלאכ' וכו' כתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל דמור"ם חידש דלא מהני מחילה שלה ואני בעניי אומר דאם איתא הו"ל למור"ם לפרש ולא לסתום. ותו דאין דרכו של מור"ם בהגה' לחדש חידושים מדעתו שלא הביאם בדרכי משה. ומה גם דבדרכי משה הביא דברי רי"ו דיכול' למחול על שמחתה ושתק ולא פליג עליה. וידוע כי כל הגהותיו מהבית יוסף ודרכי משה לוקחו. ואפשר דמרן בש"ע נקט לשון הטור דלא קאמר אסור ולכך כתב הוא ז"ל דאיסורא איכא. וכן נרא' מדברי הרב הלבוש דאם הבין כמ"ש הרבני' הנז' היה מפרש. וראיתי להרב המובהק מהר"ר יעקב פראג"י מהמה זלה"ה בתשובותיו כ"י סי' ק"ב שכ' דחתן שיש לו שותף מותר לשותף לפתוח החנות בימי החופה. וזה שנים בהיותי בארץ מצרים כה הראני הרב הכולל כמהר"ר אברהם מונסין זלה"ה תשו' אחת שכ' על זה הוא ז"ל לאסור איסר לשותף ואני הדל דחיתי ראיותיו ואמרתי לו שאין ראיותיו מכריעות ולהרב הנז' שומעין שאמר כהלכ' להתיר. ושוב ראיתי בספרי האחרונים שהתירו כדברי הרב הנז'".
עולה שנחלקו האחרונים האם הגזירה על חתן שלא לעשות מלאכה היא מצד שהוא חשוב כמלך ואינה תלויה ברצון הכלה, או שזו תקנה עבור הכלה, ובמקום שהיא מוחלת יכול לצאת למלאכתו.
המקנה (קונטרס אחרון סי' סד ס"א) הסכים עם הח"מ, וז"ל: "בהג"ה חתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי דר"א). כתב הח"מ אף על פי שכבר כתב בשו"ע הוסיף הרמ"א דאינו מועיל מחילה שלה משום דבלא זה אסור וחתן דומה למלך כדאיתא בפרקי דר"א שהביא הר"ן. ונדחק דמ"ש בסעיף ב' דמועיל מחילתה היינו לענין לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל לא לענין מלאכה... ונראה פירושו דלא חיישינן שיעבור אלא שיפייס אותה שתמחול לו ומהני בזה מחילה אף דהוי צערא דגופא מ"מ מהני בה מחילה כמו בעונה וכדאיתא בכתובות דף ס"א ברשות כמה דבעי אלא אורחא דמלתא בכמה ופי' הרא"ש אעפ"י שהיא בושה ומוחלת לו ואפ"ה אית לה צערא ולא אורחא בהכי, ה"נ חשו שמא יפייס אותה אפ"ה אית לה צערא, משא"כ בבתולה כיון שהחיוב עליו מצד עצמו שלא לעשות מלאכה כדאיתא בפרקי דר"א לא מהני מחילתה ואפי' אם ירצה הוא למחול על כבוד עצמו לא מהני. והיינו דקאמר בפרקי דר"א דהחתן דומה למלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".
והבית שמואל (אה"ע סי' סד ס"ק א) כתב: "אבל שמחה היינו ביטול מלאכה תקנו משום תקנות דידה מ"ה אלמנה דא"צ פיתוי כ"כ סגי לה בביטול מלאכה ג' ימים כ"כ הר"ן לפ"ז נראה דיכולה למחול על השמחה וביטול מלאכה דהא משום תקנתא דידה תקנו יכולה לומר א"א לי בתקנה זו ומ"ש הר"ן החתן אסור בעשיית מלאכה משמע דלא מהני מחילה דידה לא כתב כן אלא לדעת הפוסקים שהביא בסעיף ב' דס"ל דצריך לשמוח ז' ימים הואיל דמברכים ז' ימים אין בדין שילך הוא למלאכתו והם יברכו בשבילו לפ"ז א"י למחול, והר"ן ס"ל כהני פוסקים דהא כתב וכן נהגו ורי"ו שכתב דיכולה למחול כ"כ לדיע' קמייתא והרב רמ"א שהביא דברי רי"ו בפשיטות צריך ישוב".
ובס"ק ב הוסיף הבית שמואל: "וחתן אסור בעשיית מלאכה – הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה וזאת לא נשמע מדברי המחבר מ"ש שלא יעשה מלאכה דה"ה דמהני מחילה שלה. ואסור לצאת יחידי. כתב בפרישה מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לבית הכנסת כל שבעה ימים כי אין בנמצא שילווהו אותו מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו".
מתברר מדברי הבית שמואל שנוטה לדעה שהחיובים על חתן הם מצד שמחת הכלה, ולכן היא יכולה למחול.
בערוך השולחן (אה"ע סי' סד ס"ג) העיר: "וזה שכתב הרמב"ם שאינו עוסק במלאכתו ולא במסחרו לא נמצא זה מפורש בש"ס ובמדרשים מפורש כן [פדר"א פט"ז] חתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו וכ"כ רבינו הרמ"א דחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק עכ"ל והרמב"ם נראה שמפרש דלאו ליציאה הקפידה אלא לעניין משא ומתן וכן נראה דאם ליציאה בלבד מ"ש שוק מכל הרחובות. ואם תשאל דאם למשא ומתן מהו לשון שלא יצא לשוק לבדו דוודאי כן הוא דאם יש לו איזה שותפות בעסק השותפים יכולים להתעסק ורק הוא לבדו לא יעסוק במלאכה ובמסחור [עי' פ"ת סק"א] אבל כמה מהראשונים פירשו דגם היציאה לבדו בלא משא ומתן יש איסור לחתן בשוק ולאו דווקא שוק אלא כל מקום שרבים מצויים שם שלא יראוהו בודד לבדו וגם בגמ' אמרו חז"ל שחתן צריך שימור [ברכות נ"ד ב] וכיון שצריך שימור ממילא שלא יצא יחידי וכן משמע בש"ס שלא יעשה מלאכה אם כי אינו מבואר שם בפירוש שאסור מ"מ משמע כן [כתו' ה'. משכים לאומנותו והולך] ולשון הש"ס שצריך שימור משמע דגם בביתו לא ישב לבדו ואף ביום צריך שימור [כ"מ ע"ש] ועוד אמרו באגדה שהחתן ילבש בגדי כבוד כל ז' ימי המשתה והכל יקלסו אותו כל שבעת ימי המשתה ופניו מאירים דכתיב והוא כחתן יוצא מחופתו [פדר"א שם] ומשתה ושמחה לפניו כל ז' ימי המשתה [ילקוט שפטים] והכלה צריכה ג"כ שימור [גמ']".
ערוה"ש הכניס אף את הצורך בשימור של החתן והכלה בשבעת ימי המשתה. ונראה שהתקנה על שניהם שצריכים לשמוח ולשמח ואסורים להתעסק בדברים נוספים בימי המשתה.
ד. בשו"ת מהריט"ץ (ישנות, סי' קעח) נשאל האם חתן בשבעת ימי משתה מותר ליטול רווחים מן השותפות שלו בבית מלאכת צביעה אע"פ שאינו יכול לעשות מלאכה בשבעת ימי המשתה.
וזו תשובתו: "ועתה אחר העיון והחקירה נלע"ד דאין חתן דומה לאבל דאבל וודאי אסור בעשיית מלאכה וסחורה וכמה דקדוקי דינין נאמרו בו גם כתבו הפוסקים שהשותפים בחנות סוגרים החנות אם אירע לאחד מהם אבילות וכיוצא בדינים אלו.
"אמנם בחתן כפי אשר מצאתי ראיתי ובינותי בספרים אין אסור במלאכה אלא כדי שיהיה שמח עם אשתו ג' לאלמנה וז' לבתולה וזה שאמר בגמרא שתקנו ח' כדי שיהיה שמח עם אשתו ג' ימים וכן אמר א' לברכה שלשה לשמחה נמצא שעיקר מה שנגעו בה לא היה אלא מפני שמחה וכן תמצא שכתב הרמב"ם פ"י מאישות וז"ל וכן תקנו חז"ל שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעה ימים אינו עוסק במלאכה ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח וכו'. ראה דייק שלא אמר אסור במלאכה כמ"ש באבל אסור בעשיית מלאכה אלא תקנו שיהיה שמח עמה אינו עוסק במלאכתו וכו' אלא שמח אוכל ושותה משמע דאין איסור בדבר וכן כתב הטור א"ה סימן ס"ד הנושא אשה בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכה ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה עכ"ל הרי שלא הזכיר איסור מלאכה אלא מפני תקנת שמחה נגעו בה".
עולה מדבריו שלגבי חתן כל האיסורים נובעים מחמת חיוב שמחה, אולם אם משמח בדרך אחרת או שיציאתו למלאכתו משמחת את אשתו – מותר לצאת למלאכתו.
וכן בשו"ת מהרי"ף (סי' פט) נשאל על חתן שיש לו שותף בחנות מהו לנעול החנות כל ימי המשתה מפני שהחתן אסור בעשיית מלאכה, כשם שהדין באבל.
וענה: "לא היא ולא דמי כלל לאבל דבאבל מה שאסור במלאכה הוא משום דאסור לו להתעסק בדבר שמסיח מלבו צער האבלות או יבא לו ממנו קורת רוח ולפיכך אין מלאכתו נעשית אפילו ע"י אחרים... אבל החתן שהטעם שאסור במלאכה הוא משום שיהיה שמח עמה כל שבעת ימי החופה א"כ כל שיושב עמה בבית ולא יתעסק בדבר שמונעו מלשמוח עמה אפילו מלאכתו נעשית ע"י אחרים שפיר דמי כל שאינו נמנע מלשמוח עם כלתו... נמצא דעיקר הדבר דכיון דהוא מקיים תקנה דרבנן שישמח עמה כמו שחייבוהו די בהכי...
"הרי למדנו שהטעם שאסרו החתן במלאכתו הוא משום דדומה למלך. וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מלך מלאכתו נעשית ע"י אחרים כמבואר בספר שמואל במשפט המלך כדכתיב ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם את בניכם יקח ושם לו וגו' ולחרוש חרישו ולקצור קצירו וגו' וכן מבואר בהרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלכים [ה"ג] א"כ פשוט הוא דכמו שהמלך מלאכתו נעשית ע"י אחרים הנה חתן מלאכתו נעשית ע"י אחרים".
וכן בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' עז) כתב: "בספר זקן אהרן נשאל מענין חתן בתוך ימי חופתו שהוא כחג לו ואסור במלאכה אם דינו כאבל שאפילו אחרים אינם עושים לו מלאכתו כדתניא אבל אסור כל ז' ימים בעשיית מלאכה ומפני זה נאסר שותפו לעשות מלאכה ואם החתן כמוהו. והשיב הרב בארוכה ומסיק לבסוף הכלל העולה שהאבל מלאכתו נאסרה דומיא דחג. ולכן אפי' שותפו ושכירו נאסרו אבל החתן הוא נאסר במלאכה משום שמחה שלא ישכים למלאכתו ונמצא בטל משמחה ואדרבה אם אתה מונע שותפו ושכירו נמצאת ממעט בשמחתו ואנן שמחה ומשתה בעינן עכ"ל בסי' רט"ו".
לא מוכרע מדבריהם אם הכלה יכולה למחול אולם נראה קצת שמבינים שהתקנה נתקנה בעיקר עבור הכלה ולכן יכולה למחול.
ה. בשו"ת דברי משה (אה"ע סי' יט) הסיק לגבי מחילת הכלה על מלאכת הבעל בשבעת ימי המשתה וז"ל: "עיין אה"ע סימן ס"ד שכתבו הרב חלקת מחוקק והרב ב"ש, דלהכי חזר וכתב מור"ם לומר דאפילו ע"י מחילה לא מהני, אבל הרב חיד"א ז"ל בספר חיים שאל (ח"ב סימן ל"ח) דף מ"ח דחה אותם דברים, שדעתו דמהני מחילה. ועיין להרב הגדול שדי חמד ז"ל מערכת חתן וכלה דף פ"ז שהביא להרב בינת אדם שכתב לתרץ מה שהקשה הרדב"ז דאם נימא שהחתן אסור לצאת לסחורה תוך שנתו, דאם כן מי שאין בידו להתפרנס, יש לומר דבודאי אם האשה מוחלת פטור, כמו בשמחה בשבעת ימי המשתה שיכולה למחול, כדאיתא באה"ע סימן ס"ב, אף דיש לומר דהתם אינו תקנת חכמים, ובזה שייך לומר אי אפשי בתקנה זו, אבל שנה ראשונה הוא מן התורה, אפשר דלא מהני מחילתו, מכל מקום אינו מוכרח. ובסוף הביא להרב חינא וחסדא שתמה על רב וכו' שכתב שאם יוצא ברשות אשתו פטור, שלא זכר דברי הרב החינוך שהוא מחלוקת אי מהני מחילה, מסתברא דאסור כדברי הרב החינוך, ואין לסמוך על מחילתה שנותנת בעל כרחה שלא ברצונה, כיון שאינה יכולה להפציר בבעלה, וחוששת שאם לא תרשנו תהיה שנואה בעיניו, ולכן הסברא נותנת דלא מהני מחילה, ע"ש. ולפי טעם זה גם בשבעת ימי המשתה לא מהני, ומכל מקום אם ברור לן שמחלה מלב ונפש, שפיר יש לומר דמהני".
ו. בשו"ת שואל ונשאל (ח"א אה"ע סי' ט) דן האם חתן מותר להגיה ס"ת בשבעת ימי המשתה, וענה:
"תשובה טעם איסור מלאכה בז' ימי חופתו הוא משום שיהיה שמח עמה ז' ימים וא"כ הדבר ברור כשאסרוהו במלאכות הן קלים הן כבדים אסרוהו וכן מתבאר ממה שאסרו ג"כ המשא ומתן בז' ימי חופתו הגם דהוא בכלל מלאכה היותר קלה. גם משמע מהטעם הנז' דלא שנא מלאכת חול לא שנא מלאכת שמים דהרי עיקר הטעם שלא יטריד דעתו במלאכה ותהיה מחשבתו לשמח את אשתו. ותו דמדמינן חתן למלך ומלך בכל המלאכות הוא אסור הן קלים הן כבדים הן מלאכת חול הן מלאכת שמים וכ"כ ה' ב"ד ז"ל יו"ד סי' קע"ז דמטעם זה אסור החתן במלאכת דבר האבד ע"ש וכ"ר לה' זכור לאברהם ח"ב בשם ה' הנז'. ובשם ה' חיד"א בשיו"ב דאפילו מלאכה קלה ואינה מלאכתו אסור ועדיפא מהא כתב שם דאם הוא ת"ח לא ליטריד בעיוניה השכיח לו כדי לשמח כלתו ע"ש וטעמא דמילתא כדאמרן ומינה דל"ש מלאכה קלה ל"ש מלאכה כבדה ל"ש מלאכת שמים ל"ש מלאכת חול וכאמור. ומה שרצה כת"ר נר"ו לדמות זה למלאכתו שבשותפות לאהמ"ר לא דמי כלל דהתם הוא אינו עושה כלום רק שותפו. והוא נהנה ממילא וכמבואר באה"ע סי' ס"ד בפת"ת סק"ד בשם מהריט"ץ ז"ל ואפי"ה באפשר אמרה למילתיה ע"ש. אבל בנ"ד אין מקום אפי' לאפשר ומ"ש כת"ר נר"ו דאפ' בחוה"מ שרי לאה"ר הדבר קשה לומר אפשר וללמוד מהאפשר וממה שלא נמצא ותו דממה דאסרו מו"מ בחוה"מ מוכח דכל מלאכה אסרו ותו דאין ללמוד מחוה"מ לחתן כל שלא מצינו בפוסקים שכתבו דדינם שוה וטעמם שוה גם מ"ש דלא כל היום עושה כן רק ו' שעות דבריו מרפסן איגרי דאטו בשעות ובימים תלוי הדבר הלא במלאכה תלוי הדבר ואפי' מלאכת חצי רגע אסור. באופן דלע"ד כתב כ"ז לפום ריהטיה ולא דק כלל ואין שום פנים להתיר. וכ"ז הוא אפילו בלתי שכירות וכ"ש בשכירות. וכ"ש וק"ו אם מה שרוצה להתעסק בזה בשבעת ימי חופתו מפני שבשאר ימים עסוק הוא במלאכתו ומסחרו דודאי אין שום פנים להקל כלל וכלל וכאמור. הכו"ח ביום י"א אלול התרפ"ט. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א".
עולה מדבריו שאין להתיר בשום מקרה אפילו מלאכה קלה ואפילו מלאכת שמים ואפילו לכמה שעות ביום. ונראה שה"ה לדידן אסור לחתן לצאת לימודים בשבעת ימי המשתה ומשמע שאפילו מחילת אשתו לא תועיל.
ובתשובה נוספת (שו"ת שואל ונשאל ח"ב או"ח סי' כו) הוסיף שאף מלאכת שמירה (על ילדים מללכת אנה ואנה – שמרטפיות) אסורה בשבעת ימי משתה אפילו שאין בה מעשה. והוסיף עוד (ח"ב אה"ע סי' טו) שאסור לו ללמד תינוקות בשבעת ימי משתה: "דכשאסרו לחתן לעשות מלאכה לא מטעם הנאה ממלאכה אסרו אלא משום דע"י ביטולו ממלאכה יהיה לבו עסוק וטרוד בשמחת אשתו... וכמו דלא פלוג במלאכה דעלמא בין רב למעט שרצון חכמים שיהיה שמח כל הז' ולא יתטפל למלאכה ה"ה נמי בנ"ד שאינו יכול ללמד התינוקות גם כן איזה שעות וילך לו אלא צריך להסיר ממנו כל טרדת מלאכתו או אומנותו של שאר הימים ויהיה אך שמח. ומינה דבין שנהנה בין שאינו נהנה אסור כמו גבי מלאכה כשאסרו. גם אם עושה בחנם במלאכת חבירו אסרו". ומוסיף שהוא כמלך ואין מחילת אשתו מועילה. ומותר לו ללמוד בעצמו תורה ללא שום התחייבות לתוכנית או לתלמידים – "דאז ודאי שמחה ועונג הוא לו שמשתעשע במצות ה' ותורתו". ומוסיף ומבאר שכל המלאכות בכל מלאכה האסורה בחתן.
לעומתו בשו"ת שמחת כהן (אה"ע סי' נו) היקל לחתן לנסוע להשתטח על קברות צדיקים במחילת אשתו וחילק בין מלאכה עליה מעיר החלקת מחוקק שעפ"י דברי הרמ"א שאין מועילה מחילה כיון שדומה למלך ועשיית מלאכה יש בה בזיון אבל בנסיעה אין בזיון אלא רק צריך הסכמת אשתו. ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' פא אות ה) כותב שהיא מחלוקת הראשונים והאחרונים אם מועילה מחילה למלאכה.
ז. בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רפב וכן בח"ו סי' רו אות ב, ובח"ט סי' רעד) כתב שיש ג' דעות לגבי מלאכה של חתן בשבעת ימי משתה: "י"א דאין איסור מלאכה מצד עצמו אלא מצד בטול שמחתה, וממילא מלאכה קלה בתוך הבית ובפניה שאינה מבטלת השמחה אינו בכלל איסור זה וזה דעת מהרי"ט צהלון סי' קע"ח בפנים שרמז הפת"ש כאן, ולדעתו גם מלאכה גמורה מהני מחילה, וכ"ה פשטות הרמ"א כאן ס"ב, וזה דעת הלבוש והגאון עצי ארזים כאן".
"הדרך השני שיש איסור מלאכה מצד עצמו ולא מהני מחילה וכדעת הח"מ וב"ש בשיטת הרמ"א אבל צריכים להגדיר עד היכן הולך איסור מלאכה, ודעת גאון חזון איש אה"ע סי' ס"ד – ז' נראה דלא חמירי מחוה"מ, ודבר האבוד מותר, ותוס' כתובות ד' ע"א מבואר דחתן קיל ממועד ע"כ הרי דלהחזון איש עצמו לא ברירא לי' ועכ"פ דעתו דודאי לא חמור ממועד".
"ודעת שלישית מש"כ בס' בית דוד הספרדי הובא בתשובת מנחת אלעזר ח"ב סי' נ"ז דאפילו דבר האבוד אסור, ובעל מנחת אלעזר דחה לה בצדק, וכן דעת הגאון מנחת פתים כאן להקל, ולענין מלאכת כתיבה לא זו לדעת הסוברים דהוא רק משום בטול שמחה דודאי כתיבה קלה שמותר כשהוא בתוך הבית ואינו יוצא למלאכתו, ואינו גורם בטול שמחתה עי"ז, אם לא שאינו פוסק מלכתוב כל היום בלי משים לב בזה ודאי בגדר בטול שמחה".
"אלא גם לשיטת האוסרים מלאכה מצד עצמה, והגדר כמו חוה"מ מכ"מ גם בחוה"מ איכא כמה צדדים להקל כמבואר או"ח סי' תקמ"ה, וכן אפשר להתיר איגרת שלומים לחתן".
"ובאוצה"פ מביא בשם שו"ת ציץ אליעזר לאסור לחתן לכתוב ובעניותי כמש"כ, ואגב ראיתי שם שכ' משיורי ברכה דאם החתן ת"ח ורגיל לעסוק בעיון נמרץ נראה דבימי חופתו לא ליטרד בעיונו שלא ימנע לשמוח הכלה".
"הנה לענ"ד זה נכון אמת כשכל כולו שקע בזה ואינו משים לב לכלתו לשמחה, אבל עינינו רואות שהרבה כלות שנשאו לת"ח שמחות בזה שמחה עצומה כשהוא לומד בביתה בקול נעים גם בעיון, ונשאר עוד זמן לשמחה כהלכה, אדרבה פקודי ה' ישרים משמחי לב מוסיפים אהבה ושמחה, והכל בדעת, והכל בתבונה".
ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רצג) מסתפק בענין חתן האם מותר בכתיבה בשבעת ימי המשתה.
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' פה) החמיר שדין חתן כדין חוה"מ ומותר במלאכת דבר האבד, אבל אסור בכל מלאכה אפילו קלה שבקלות. ונראה מדבריו שהגדרת מלאכה היא עפ"י מלאכה בחוה"מ, וקצת צ"ע שא"כ אף בנסיעות ממקום למקום יאסרו, וכבר מן הראשונים מוכח שהיו נוהגים לנסוע אחר החופה (עי' שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ב). ובמיוחד בימינו שהרכב פועל על מנוע שריפה ויש בו מלאכה מן התורה.
ובשו"ת דברי משה (אה"ע סי' יט) כתב שמחילה בלב שלם של הכלה מועילה להתיר מלאכה לבעלה בשבעת ימי משתה.
ח. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רד) חלק על שו"ת צי"א והתיר כתיבה. וז"ל: "ואשר שמע מע"כ ממני שאני מקיל בכתיבה בשבעת ימי המשתה אשיב בקצור בעניי – ג' דעות במלאכת חתן י"א דאין בכלל איסור מלאכה מצד עצמה אלא מטעם בטול שמחה וממילא מלאכה קלה בתוך הבית בפניה שאינה גורמת בטול שמחתה כלל אינו בכלל איסור וזה דעת המהרי"ט צהלון סי' קע"ח שהביא בקצור בפת"ש אה"ע סי' ס"ד, ולדעתו גם במלאכה גמורה מהני מחילה, וכ"ה גם להרמ"א אה"ע שם ודלא כח"מ וב"ש שכתבו דלא מהני מחילה, וזה דעת הלבוש ועצי ארזים שם, הדעה השני' דיש איסור מלאכה מצד עצמו ולא מהני מחילה וכדעת הח"מ וב"ש בשיטת הרמ"א, ולפ"ז עלינו להגדיר גבול איסור מלאכה ובא החזון איש וכמה גדולים דהוא בגדר מלאכת חוה"מ ואבל דמותר רק דבר האבוד, ולשון החזון איש אה"ע סי' ס"ד – ז' נראה דלא חמירי מחוה"מ ודבר האבוד מותר, ובתוס' כתובות ד' ע"א מבואר דחתן קיל ממועד ע"כ, הרי דלהחזון איש בעצמו לא ברירא לי' אלא דעכ"פ בודאי לא חמיר מחוה"מ, ויתכן דהוא קל ממנו, ודעת שלישית מש"כ בזכור לאברהם לאסור אפילו דבר האבוד וכן ראיתי בתשובת מנחת אלעזר ח"ב סי' נ"ז (שציין מע"כ) שכתב כן בשם ס' בית דוד הספרדי יו"ד סי' קע"ו וכתב במנח"א דאין להחמיר כדבריו, וראיתי גם במנחת פתים אה"ע שם דהביא דברי הזכל"א ודחה אותו בפשיטות דודאי אין להחמיר בדבר האבוד".
"ולהלכה לא מבעיא לדעת הסוברים גם לדידן להלכה דאין בכלל איסור מלאכה מצד עצמו אלא מצד שמחתה כשיטת העצי ארזים דלכל הדרכים מהני מחילתה ואין איסור מלאכה מצד עצם עשית מלאכה וא"כ אין לנו שום הכרח לאסור כתיבה קלה בתוך הבית ואינו יוצא למלאכתו, ואינו מבטל שמחתה עי"ז אם לא שממש לא פסיק מכתיבה ואינו מטפל בשמחתה כלל, אלא גם להבנת הח"מ וב"ש הנ"ל וכפי הגדר של דבר האבוד שכתבו קצת וכן החזון איש זי"ע, מכ"מ המעיין בהלכות חוה"מ סי' תקמ"ה יראה שכמה הרבה צדדי היתר כתיבה ישנם בחוה"מ וזה שהתרתי, ועוד אף על פי שאיני זוכר היטב מכ"מ השאלה היתה סתמא על כתיבת חי' תורה, וכבר ידוע מש"כ גדולי הפוסקים להקל בזה אפי' בחוה"מ סי' תקמ"ה ס"ט יעש"ה במ"ב ס"ק מ"ז, כמובן לא כל היום ולילה באופן שמבטל שמחתה בידים, וגם לענין כתיבת איגרת שלומים דאיכא דעות בחוה"מ גם להמחמיר בחוה"מ יש לצדד להקל לחתן זה הנלענ"ד בזה".
ט. לענין כלה בתוך שבעת ימי משתה כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רו): "ובדין הכלה תוך ז"י המשתה ומלאכתה לתפור בגדים אם מותר לה לתפור בביתה הדבר פשוט לענ"ד שאם בעלה מסכים לזה אין חשש כלל דמצות התורה הוא על החתן שישמח אשתו וגם בזה יש דיעות דמהני מחילתה ובתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס' הביא בשם י"א דדוקא לישא וליתן בשוק אסור אבל בביתו מותר ואף שהוא חולק עליו מ"מ האשה בודאי מותרת לעשות בביתה בהסכמת בעלה".
בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ח) דן באריכות במלאכת חתן בשבעת ימי משתה והביא דעת החולקים ודעתו נוטה להתיר במחילה. וסיים: "ומשמע מדבריו (של מהרש"ם שהו"ד לעיל) שהחתן אסור במלאכה בתוך ביתו אפי' במחילתה. ושלא כמ"ש בשו"ת דובב מישרים ח"ג (סי' מז) שמותר בזה. ע"ש. ודע כי אין לת"ח חתן להתעסק בלימודו בעיון נמרץ, כדי שיהיה מצוי לשמח את כלתו. וכמ"ש מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות ס). וכ"כ בס' חינא וחסדא ח"א (דף עד ע"א)". ועי"ע בשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' פא אות ה).
מסקנה
נראה שמשום הפסד חומר לימודי שהוא כדבר האבד – אין לשניהם לצאת ללמוד, ואפילו במחילת האשה. אלא צריכים להתעסק בשמחתם, ורק אם הפסד זה הוא דבר שאינו חוזר ואשתו מוחלת לו רשאי הוא ורשאית היא לצאת מחופתם וללמוד.