חבל נחלתו יא טז
סימן טז קיום מצוה על תנאי
שאלה
האם ניתן להתנות על מעשה מצוה שמקיימו עתה שבמצב מסוים לא יצא בו ידי חובה, כדי שיוכל לקיימו אח"כ ביתר שלמות.
תשובה
א. בספר תשב"ץ קטן (לתלמיד מהר"ם, סי' שצד) כתב: "ספירת העומר מברך בלילה ואח"כ אומר יהי רצון וכו' [ומותר לברך בין השמשות על ספירת העומר משום דספיקא דרבנן לקולא וספירת העומר בזמן הזה דרבנן. ע"כ]".
הביאו באבודרהם (תפלות הפסח) וז"ל: "וכתוב בספר התשב"ץ מותר לברך ברכת העומר בין השמשות משום דספיקא דרבנן לקולא, וספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וכן כתב ר"י. וכתוב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ממה נפשך אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כתב אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר. ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חברו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו ביום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש".
עולה מדברי האבודרהם שיש מחלוקת ראשונים, האם ישנה עדיפות לספירת הלילה על ספירת בין השמשות (עבור היום הבא) או לאו. כאשר לדעת מחזור ויטרי לכתחילה אין לספור בבין השמשות, ולכן מציע שאם הקהל סופרים יספור עימם ללא ברכה ויתכוין שאם יספור בברכה אחר חשיכה ממילא יוצא בספירה האחרונה עם ברכה, ואם שכח או נאנס ולא ספר לאחר חשיכה יצא בספירה של בין השמשות וללא ברכה. אמנם הוא מקשה על שיטת מחזור ויטרי שלפי הרמב"ם יוצא י"ח בספירה אף ללא ברכה, וא"כ ההתניה שהתנה לא תועיל וכבר יצא בכך שספר לפני חשיכה ואינו יכול לברך שוב ואינו מביא תשובה לכך בשם מחזור ויטרי.
ב. הבית יוסף (או"ח סי' תפט) הביא את כל דברי האבודרהם.
בשולחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"ג) פסק:
"המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור. הגה: ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה (ב"י בשם רשב"א)".
עולה שהשו"ע פסק כמו מחזור ויטרי, והרמ"א הזכיר את פסיקת הרשב"א (שאינה סותרת באופן עקרוני לשיטת השו"ע).
הקושי בפסיקת השו"ע הוא שאף אם נסכים לשיטת הרשב"א שאדם המתכוין שלא לצאת י"ח אינו יוצא, וחייב במצוה ובברכתה לאחר מכן, אבל היכן שמענו שיכול להתנות שאם ישכח יצא בספירתו עתה שאליה התכוין בכוונת ספירה, ואם יזכור לספור בלילה יוכל למנות בברכה. הרי מדברי האבודרהם בשם הרמב"ם עולה שאם כבר ספר אינו יכול לחזור ולספור בברכה, כיון שכבר יצא ידי חובה.
ג. שאלה זו שאל הט"ז (שם ס"ק ו): "מונה עמהם בלא ברכה – פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז. ואיני יודע א"כ מה תועלת יש לו במה שמונה עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחלה שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר. אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר, ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקינן ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה".
ד. אף המג"א (שם ס"ק ז) הקשה על דברי השו"ע מלשון הרמב"ם באבודרהם והוסיף כעין דבריו מדברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' רלה): ומתרץ: "ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו, וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת, והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי".
עולה מדבריו שלמ"ד מצוות צריכות כוונה יכול להתנות שאם יזכור לא יצא בספירה זו ולכן יכול לברך עליהם אחר חשיכה.
ה. הגר"א תמה על הב"י ונשאר בשאלה עליו מכיון שדעת הרמב"ם עיקר שאם כבר יצא י"ח אינו יכול לחזור ולברך. במשנ"ב לא מצאתי התייחסות לשאלה ששאלו האחרונים.
בערוך השולחן (או"ח סי' תפט ס"ח) כתב שהתנאי מועיל לצאת ידי חובה.
בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תפט סי"ב) כתב כשו"ע עפ"י הבנת המג"א והדגיש שצריך להתכוין לצאת י"ח בספירת בין השמשות אם לא יזכור לספור משחשיכה ורק אז יכול לברך משחשיכה.
ו. מצאנו שימוש בתנאי לצאת ידי חובה אף לגבי קריאת שמע, אם חושש שיעבור זמנה והוא קורא לבד ביחידות ללא ברכות ועם הציבור בברכות ועם תפילת עמידה כאשר הציבור מאחרים אולי את זמן ק"ש.
כתב בהגהות רעק"א (או"ח סוף סי' מו): "לענ"ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע ויכוין בדרך תנאי אם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה כמ"ש הב"י סימן תפ"ט לענין ס"ע".
ז. בשאלה זו התניה על מצוות לפני קיומן עסק בשו"ת יביע אומר (ח"ט אורח חיים, סי' לז). הוא מעלה את השאלה: "האם מועיל תנאי במצוה, כגון השומע הבדלה בבהכ"נ משליח צבור, ואינו יודע אם יש לו יין בביתו, אם יכול להתנות ולומר: אם אין לי יין בביתי אני מכוין לצאת י"ח הבדלה מהש"צ, ואם יש לי יין בביתי אני מכוין שלא לצאת י"ח בהבדלה של הש"צ. ואח"כ אם יבא ויראה שיש יין בביתו יחזור להבדיל בעצמו, ואם לאו כבר יצא בהבדלה שבבהכ"נ".
הגר"ע יוסף הביא את המחלוקת בסי' תפט, ואת מחלוקת האחרונים בדברי המג"א האם תנאי מועיל דוקא למ"ד מצוות צריכות כוונה או אף למ"ד מצוות אי"צ כוונה, בין מחצית השקל וערך לחם לבין ישועות יעקב והגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי. והסיק הגר"ע יוסף שבכל מקרה מועיל תנאי.
והביא משבולי הלקט השלם (סי' מח) שכתב בשם הראב"ד, וז"ל: "בקריאת שמע של ערבית (מבעוד יום) אני נוהג לענות אמן אחר ברכת מעריב ערבים ואהבת עולם שאומר השליח צבור, וקורא ק"ש עם הצבור כקורא בתורה, ועונה אמן אחר ברכת אמת ואמונה שאומר השליח צבור, ומתפלל ערבית עם הצבור, וכשמגיע זמן צאת הכוכבים אני חוזר וקורא את שמע בברכותיה, ואיני משגיח בסמיכת גאולה לתפלה בערבית, ומה שאני עושה כן מפני שאני ירא משכחה, ואם ח"ו אשכח מלקרות קריאת שמע בעונתה בברכותיה אהיה כאחד מן הצבור, אף על פי שאינם קוראים את שמע בעונתה".
וסבר שהראב"ד התנה שאם ישכח יצא עם הציבור. והביא אף דברי רעק"א שהובאו לעיל. וכ"כ אף בפלא יועץ.
עוד מביא ביביע אומר משו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"ג סי' קכז, דף פה סע"א), וכן משו"ת חזון נחום (סי' לב) ומשו"ת יגל יעקב בהגהות השלחן ערוך (דף קנה ע"ב). וכן הצל"ח (פסחים קא ע"א) התבסס על תנאי לקיום מצוה וכן בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' מב), והביא עוד כמה אחרונים שדנו בכך. ומפלפל בעוד שאלות דומות ומסקנתו שניתן להתנות על קיום מצוה ואי"צ לכל דיני התנאים אלא די בגילוי מילתא בעלמא.
ח. וכן בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ג) נשען על תנאי בברכת התורה עד זמן מסויים ואח"כ יתחייב לברך מחדש. והביא שלגבי ברכה"ת היא מחלוקת המג"א והתבואות שור, אבל לגבי מצוות משמע שיועיל. וכן מהביא משו"ת מחזה אברהם (או"ח סי' לד) על התנאה בברכת התורה.
וכן בשו"ת תשובות והנהגות (כרך א סי' נד) הסיק שיכול לצאת בתנאי בק"ש של שחרית בדרך זו וז"ל: "סוף דבר נראה דנאה הדבר להתנות כמ"ש "אם אין אני יוצא בק"ש שאומר לאח"כ (אם לפני הנץ: או מצוה מן המובחר עכשיו לפני הנץ אף בלי הברכות) אני רוצה לצאת עכשיו בזה מ"ע דק"ש, ואם הק"ש שאקרא אח"כ יותר מהודר ומועיל תנאי, איני רוצה לצאת עכשיו המ"ע דק"ש רק לתלמוד תורה", ונראה שזהו עצה נפלאה למי שרוצה לקיים כל יום מ"ע דק"ש החביבה לפני נץ כמצותה, אף שאינו עומד להתפלל כוותיקין".
אף בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ד) נשאל ע"י בנו לגבי התנאה בק"ש של שחרית, והאב הגרא"י ולדנברג עונה לו. ומביא משו"ת שאילת שמואל (סי' ד). ומשו"ת מחזה אברהם ומעוד כמה ספרי שו"ת ומסקנתו (שם אות כד): "מכל האמור ומדובר נלעפנ"ד דיכולים שפיר להתנות תנאי בק"ש הן בחששו לשמא יעבור אח"כ זמן ק"ש והן ברצותו לצאת ידי שיטות כל הפוסקים, וגם זאת שבאיזה לשון מהתנאים שהזכרת שיתנה בהם מהני ואין בזה לא חסרון מכח חששא דאין ברירה, ולא חסרון בכלל הצרכת דיני תנאים וגם לא חסרון של כוונה למצוה". (עי' לעיל סימן ב).