חבל נחלתו י לב
סימן לב
מזיק בפורים
שאלה
האם המזיק לממון חברו בפורים לאחר שהתבסם בשתית יין וכד' חייב בתשלומים?
א. פסקי הרמ"א
א. פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרצה ס"ב): "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם. (ת"ה סימן ק"י). ועיין בח"מ בדיני נזיקין".
וכתב המגן אברהם (סי' תרצה ס"ק ז): "ובכ"ה (=כנסת הגדולה) כתב דוקא שהזיק ממונו אבל גופו חייב עכ"ל. אבל באגודה סוכה כתב כשמשחקים הבחורים בשבת ומכין זה את זה פטורים ובלבד שלא יתכוונו עכ"ל".
היינו חלוקתו של כנה"ג בין חבלה להיזק ממונו אינה נראית מלשון האגודה. עוד הוסיף המג"א בס"ק ח: "מכח שמחת פורים – פי' שעשה מכח שמחה אבל אם כוון להזיק חייב עבח"מ שם".
ובמשנה ברורה (סי' תרצה ס"ק יג) העיר: "דאם הזיק וכו' – בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן בין בגוף בין בממון דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול".
עוד כתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרצו ס"ח) בסימן הבא: "וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול* (ויקרא יט, יג) ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר (תשובת מהר"י מינץ סימן י"ז)".
יש להבליט שחלוקת הרמ"א את דבריו לשני סימנים שונים (סימן תרצה עוסק בסעודת פורים וסי' תקצו בשאר מנהגי הפורים) מלמדת שהרמ"א אינו קושר את שתי ההלכות. בסי' תרצה דיבר בנזקים וחבלות ובסי' תרצו בחטיפה.
עוד הבדל מאד עקרוני בין הסימנים הוא שחטיפה נעשית בכוונה תחילה לשם מצות שמחה והיא מצוה, בעוד שנזקים וחבלות הם עבירה ולדעת הפוטרים בתשלום הוא משום שעושים זאת בשוגג תוך כדי שמחת המצוה. אבל היזק בכוונה תחילה תוך הסתתרות אחר שמחת המצוה ודאי לכו"ע חייב.
וכך פסק בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' רי):
"כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום, וצעק ר' אליעזר על ר"ג על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כ"כ עד שנשבר עצמי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ור"ג השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו בלא כוונתו להזיקו אירע לי, ועוד האריכו דברי ריבותם".
"ואחרי שהדברים נראין ומוכיחין שר"ג כיוון להכות ולצער ר"א בגופו, ועל כל כה"ג ב"ד עונשים אפי' אם היה שלא מן הדין, וע"כ הנני מטיל על ר"ג שיעשה חרטה ומחילה וככה יעשה: ילך ביום קריאת התורה בעוד שהס"ת על הבימה, ממקומו למקום ר"א דרך פני ארון הקודש, וילכו שמה טובי הקהל, ויאמר לר"א אליעזר חטאתי לאלהי ישראל ואח"כ לך, כי זלזלתי בקדושת בהכ"נ ובמצות הי"ז*, וגם עברתי על מה שהזהירה תורה שלא להכות ולצער איש את חבירו בגופו, וע"ז אני מבקש סליחה וכפרה מאלהי ישראל ואח"כ מחילה מאתך כי נתחרטתי על אשר עשיתי. ושכר הרופא שיערתי במדה בינונית, ויתן ר"ג לר"א ב' זהובים ואותן ב' זהובים יתן ר"א בידיעת ב' אנשים נאמנים לכבוד ב"ה בגרע"ץ לאיזה מצוה שירצה, כי אינם באים לו אלא מטעם קנס כדי לחזק הגדר כאשר ביארתי לעיל, ומש"ה לא חייבתי כלום על השבת, כיון שאיננו מבואר כשכר הרופא שהוא ידוע שיצטרך ר"א להוציא ממון על ככה".
ב. חטיפת מאכל
לגבי חטיפה, השאלה היא האם עובר על 'לא תגזול', וכתב בשו"ת מהר"י מינץ (סי' טו) שהוא מקור הרמ"א: "עוד נמצא בתשובה שכתב רבינו טוביה בשם ריב"א שכל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים אפילו שלא ברשות משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם ב' לילות ויום אחד אין בהם משום גזל ואין להזמינם לב"ד על ככה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן ע"פ טובי העיר עכ"ל. הרי שכתב שבזמן הנזכר אין בו משום גזל אבל קודם לכן וכן אחר כן יש בו משום גזל ועובר על לא תגזול, מ"מ בזמנו משום שמחת פורים לא אקרי גזל כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרויח אלא משום שמחת פורים". וכן הביא זאת בתרוה"ד (סי' קי) והו"ד אף בד"מ לסי' תרצו, ובשל"ה (מגילה, פרק נר מצוה אות טז).
יש ללמוד מדברי הראשונים בשם ריב"א שכל שהותר היא חטיפה שנעשתה לשם שמחה ללא כונת גזילה ואף היא רק בדבר מאכל; וכל זאת בהיתר טובי העיר, היינו, שמאשרים שזה מנהג העיר.
וכן מצאנו חטיפה לשם ריבוי שמחה בליל הסדר. בתוספתא (פסחים פ"י ה"ט): "חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו". ובאר המאירי (פסחים קח ע"ב): "וכן חוטפין מצה כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה* כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבאו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה וכו' עד שנבוא לספר בענין". וכ"כ בקצרה הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ג): "וחוטפין מצה זה מיד זה".
ומקור הדברים כאמור בפירושי הראשונים על המשנה בסוכה (פ"ד מ"ז): "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן".
ופרש רש"י סוכה (מה ע"א): "מיד תינוקות שומטין את לולביהן – הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי".
"ואוכלין אתרוגיהן – של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה*".
היינו, אין כאן גזילה על מנת לגזול אלא פעולת חטיפה אולי אפילו על מנת להחזיר שנועדה להגביר את השמחה ולכן אין עוברים בה בלא תגזול. (ולכן כינו אותה 'חטיפה' ולא גזילה). נראה שפעולה זו כיון שנהגו בה היא הפכה למנהג והסכמת הציבור, ושוב אין זו עבירה אלא מצוה. וה"ה לפורים בקהילות שנהגו או בליל הסדר לפי פירושו של המאירי.
אמנם לגבי פורים, העיר הב"י (או"ח סי' תרצה): "ונ"ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך, אבל אנו שלא נהגו כן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לענין זה".
ולכן במקום שנהגו נהגו ומקום שלא נהגו לא נהגו, ומדובר בפעולה הנעשית בכוונה תחילה לשם מצוה ואחר שנהגה היא רק מצוה.
ג. פטור מתשלומים על נזק בשעת שמחה
תוספות בסוכה (שם ד"ה מיד) על חטיפת האתרוגים מיד התינוקות הביאו פירוש רש"י והסיקו מדבריו: "ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן". ומביא פירושים נוספים למשנה בסוכה.
אולם הרא"ש (בשו"ת כלל קא סי' ה) ומובא בקצרה בטור (חו"מ סי' שעח) חולק על תוספות: "שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים כמנהג הבחורים ועבר החתן לפניהם בא אחריו אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו והכהו ובא לו לחתן הפסד ש' זהובים בסיבה זו שהפרד היה של עכו"ם וטוען המזיק כיון שהיה בר"ה שיש רשות לכל אדם לילך בו שאינו חייב לשלם למאי מדמינן ליה מאחר שהכהו בסוסו הוי כמו חציו או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשליבת האוכף או נאמר כיון שכוחו מעורב בו שרגלו של הרוכב הולך בשליבת האוכף כאילו עשאו הוא בעצמו אפילו אם היה אנוס כיון שתחילתו בפשיעה חייב. תשובה: מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא בר"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ בר"ה ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה, כ"ש הרוכב סוסו שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה וחייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת דמי הפרד בשביל הכאה זו אבל אם הפרד של עכו"ם וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו דמי הפרד אין המזיק חייב לפרוע לו אם העכו"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה כיון שלא כיון".
היינו מחלוקתם היא על פי אבחנה בין פירוש רש"י שדיבר על חטיפה מכוונת מתוך שמחה לבין נזק בשוגג מתוך מנהגי השמחה. כאשר תוס' סוברים שיש לפטור על כך משום מצות השמחה, והרא"ש סובר שכיון שהזיק חייב לשלם.
הרמ"א בשו"ע (חו"מ סי' שעח ס"ט) פסק: "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורין (מרדכי ס"פ הישן ותוספות והרא"ש ואגודה פרק לולב וערבה), מ"מ אם נראה לב"ד לעשות סייג וגדר, הרשות בידם (פסקי מהרא"י סימן ר"י)". ולכן פסק הרמ"א בהל' פורים שאם הזיק בשוגג פטור מלשלם.
ובביאור הגר"א לחו"מ (סי' שעח ס"ק כה) כתב ששאר הראשונים בסוכה הסכימו לדברי תוס' ולא קבלו את דעת הרא"ש. ומבאר הגר"א (ס"ק כו) צורך בית דין לעשות סייג וגדר: "מ"מ אם כו'. כמ"ש לעיל סי' ב' וכן כאן יש צורך שעה בזה כי כמה קלקולים יוצאים מזה ע"ש וז"ש בא"ח ס"ס תרצ"ו בהג"ה ובלבד שלא כו'". היינו הגר"א בחו"מ מבאר שהסכמת בי"ד או טובי העיר הכתובה באו"ח לגבי חטיפה מוסבת הן על חטיפה והן על נזקים הכתובים בסימן הקודם (תרצה).
טעם הפטור לשיטת תוס' וסיעתו נראה משום שעוסק במצוה ושגג והזיק או חבל. ובי"ד פטרוהו מתשלומים. ומצאנו פטור דומה כנפסק ברמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"ט): "שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהן בחבירו שלא בכוונה, זה הרץ חייב מפני שהוא משנה, ואם היה ערב שבת בין השמשות פטור מפני שהוא רץ ברשות כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי". והעיר על כך בהגהות מיימוניות (אות ג): "ודוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות אבל לשאר מצות כגון לרוץ לבהמ"ד או לבהכ"נ דיש לו פנאי אם הזיק חייב". וכן דעת ר' יהודה במשנה לגבי נר חנוכה (ב"ק סב ע"ב): "הניח חנוני נרו מבחוץ – החנוני חייב; רבי יהודה אומר: בנר חנוכה – פטור". ואין הלכה כמותו. והגמ' (ב"ק קיח ע"ב) מסבירה את טעם הפטור לפי ר' יהודה בהו"א משום רשות בי"ד ובמסקנה משום רשות דמצות נר חנוכה להדליקה בתוך עשרה טפחים*.
לענייננו למדנו שיש דוגמאות לכך שמכח עשיית מצוה יפטר על נזק או חבלה לאדם אחר. וטעם פטורם מכיון שבית דין רצו שיקיימו את מצוות התורה במלואן, לא הגבילו את המקיים אם בשוגג עשה נזק קטן לחברו. עולה מן הדברים שבי"ד שוקלים במקרים כאלו הפסד מצוה כנגד שכרה, אבל אין היתר כולל, וממילא יש מקום לדון גם בפטור לתשלום מכאן ולהבא במקרים השונים, וגם בפטור בדיעבד לשאלות שעלו. כאשר אופי השגגה קובע מאד האם לפטור מתשלום.
בשו"ת הב"ח (ישנות, סי' סב) ענה לשאלת בנו על דבר: "ראובן שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה, וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי".
הב"ח נו"נ בשאלה וכותב: "דאפי' את"ל דשבירת כלי זכוכית הוי ליה ברשות* כההוא דתבר זוגיתא חוירתא לשמחת חתן, כי היכא דליהו' וגילו ברעדה* דאין ספק דמההוא עובדא נשתרבב המנהג הרע לשבור כלי זכוכית בכותלים בדרך שיוכל להזיק בדוכתא דשכיחא רבים ואין זה מנהג וותיקים אלא מנהג גרועים גזלנים עתיקים, כי הקדמונים שברו זכוכית ביישוב הדעת בענין שלא יגיע היזק כלל, וכדאי' פרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין אבל הני גרועים תרתי הוא דעבדי לא דיין שמכניסין עצמן בספק סכנת נפשות דשורייני דעינא בתוונא דליבא יתיב, אלא גם מחללי' את השבת במזיד וברצון, ואי כדי לקיים וגילו ברעדה כבר יוצאים י"ח במה ששוברים הזכוכית בחופה, וא"כ שבירות זכוכית אל הכותל בבית החתן הוא שלא ברשות כל קדושיו, ולכן הדבר ברור ופשוט דזה המזיק חייב בד' דברים ומיהו פטור על הבושת דאין בושת אלא במתכוין". וכך הסיק למעשה.
ובערוך השולחן (או"ח הל' מגילה סי' תרצה ס"י) פסק כך: "עוד כתב (=הרמ"א) די"א דאם הזיק אחד את חבירו בשמחת פורים פטור מלשלם עכ"ל, כלומר שלא כיון להזיק אלא כיון לשמוח ומכח השמחה הזיקו, וכבר כתבנו זה בח"מ ס"ס שע"ח. ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק, ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם ואפילו בזמן הקדמון חייב בנזק הגוף [מג"א סק"ז]". היינו הוא מחייב בנזק שנעשה בשעת שמחה בין בפורים ובין בחתונות.
ד. מזיק בפורים מתוך שכרות
הב"ח בתשובתו לעיל, דן על טענת שכרות וכתב: "ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שיכור נראה דאינה טענה דהא בפרק הדר תניא: שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו. כללו של דבר ה"ה כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה. ואע"ג דקאמר התם א"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ובח"מ סי' רל"ה כתב וז"ל והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט והוא שעושה ואינו יודע מה הוא עושה הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום עכ"ל. וא"כ לפי זה היה נראה לכאורה דהכא בהיה שכור כשכרותו של לוט דחשיב שוטה ותנן בפרק החובל חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ולא היא דלא קאמר תלמודא דבהגיע לשכרותו של לוט פטור אלא להני דקא חשיב בברייתא בפירוש מקח וממכר מיתה ומלקות אבל לגבי ניזקין אין ספק דחייב דה"ל להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים דמי אנסו להשתכר כ"כ עד דלא ידע מה קעביד וכיון דאונס דמחמתי' הוא דאיהו הוא דגרים לנפשי' חייב בניזקין ואפילו ישן דאי אפשר בלא שינה אפ"ה חייב בנזקין, כ"ש בשיכור דהוה פושע גמור".
בהמשך דן הב"ח על קטן שהזיק האם חייב לשלם בזקנותו. וממשיך: "אבל העיקר כאשר כתבנו ראשונה דאפילו היה שכור כשכרותו של לוט חייב מדינא מאחר שאונס זה לא אתא אלא מחמתי' מדעתי' דנפשיה וכיון דהוה ליה לעיונא שלא להשתכר ולהזיק ה"ל פושע גמור ומ"ש דאין לפוטרו מטעם דהיזק זה הגיע מתוך שמחה של מצוה בלא מתכוין להזיק משום דמשמע לך דדווקא בהיזק ממון יש סברא לומר דאין מקפידין בכך משא"כ בהיזק בגופו כדהכא דסימא עינו עכ"ד נראה דאף על פי דמלשון התוספות ואשר"י פ' לולב וערבה משמע דלא מיירי אלא בממון מכל מקום בתשובות מהרא"י בפסקיו בסי' ר"י מבואר להדיא דתופס בפשיטות דאין חילוק דבלא כיון להזיקו אף על גב דוודאי נתזק בגופו מכחו היה פטור מכלום כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק".
היינו הב"ח מקבל את דברי המג"א שהובאו לעיל שהפוטרים בהיזק מחמת שמחה של מצוה פוטרים אף בחבלה. ואעפ"כ הוא מסיק שכיון שהכניס עצמו למצב שכרות חייב על נזקים וחבלות אף שהיו מחמת שמחה של מצוה.
וכן הים של שלמה (בבא קמא פ"ג סי' ג): "והשיכור, אפי' הגיע יותר משכרותו של לוט, מ"מ מחייב בתשלומים על כל הזיקות. ומה שמסקינן בפ' הדר (עירובין ס"ה ע"א) דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד. ולא מלקין אותו. היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשיטא שחייב. דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. דאל"כ לא שבקת חיי. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר. מ"מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע. רק כמו שכתב הרמב"ם (ה' מגילה פ"ב הט"ו) צריך להשתכר להיות נרדם בשכרתו. וגם לשם בפ"ק דמגילה (ז' ע"ב) אכתוב בעז"ה כונות רבותינו מאמר מצוה לבסומי, כדי דלא ידע בין ארור המן כו'. ומעשה דרבה דשחטיה לרבי זירא כו'. ואם אדם חירף את חבירו בעת שכרותו, והוציא עליו שם רע. ולמחר אמר איני יודע. צריך לקבולי עליה ברבים שלא ידע מזה הלשון שאמר בעת שכרותו. ויאמר ברבים, אף שקבלתי עלי שאיני יודע מאומה. מ"מ אני מבקש מחילה כו'. ואין להוסיף עליו. ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו, כמו על שאר אדם. והכל לפי המבייש כו'. וראות עיני הדיין. לפי האדם והשעה, יפחות או יוסיף".
עולה מדברי האחרונים שאף שהכירו את שיטת תוס' לפטור על נזקים שארעו בזמן שמחה ע"י המשמחים, בחתונה או בפורים, לא קבלו זאת לגבי שכרות שאינה חלק הכרחי בשמחה.
מסקנה
המזיק מתוך שכרות בפורים בין חבלה ובין נזקי ממון חייב בתשלומים. ואם בייש או הוציא שם רע בשכרותו, אם רגיל בכך חייב בתשלומים, ואם אינו רגיל בכך צריך לקבל עליו ברבים שלא ממה שאמר בשכרותו ולבקש מחילה בציבור.