חבל נחלתו י כז
סימן כז
מקום וזמן הדלקת נרות חנוכה בימינו
שאלה
האם בימינו שניתן להדליק בפתחי הבתים צריך להדליק בפנים או בחוץ, ומה הזמן הנכון להדלקה?
תשובה
א. במסכת שבת (כא ע"ב) מקשה הגמרא למ"ד כבתה אין זקוק לה: "ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".
עולה כי זמן מצות נר חנוכה הוא מהשקיעה עד שתכלה רגל מן השוק. ובגמרא שני תירוצים לציון זמן זה: האחד שאם לא הדליק מדליק, ותירוץ שני לשיעור השמן שצריך לתת בנר חנוכה. נראה שהתירוץ השני מוסיף על הראשון ואינו חולק עליו, היינו הזמן שבו יוצאים י"ח מצות נ"ח הוא רק בין השקיעה לכלות רגל מן השוק. וכן עולה מסדר רב עמרם גאון (הרפנס, סדר חנוכה) ומהרי"ף.
והרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה) כתב: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק".
ובאר בהגהות מיימוניות (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה אות ב): "והנה פסק כשני הלשונות וכן כתב ראבי"ה שמצא בשם ר"ת דבהני תרוייהו אזלינן לקולא בשיעורא ובדלא אדליק דבשל סופרים הלך אחר המיקל, אבל ר"י אומר שנהגו העם כלשון ראשון".
עולה שהרמב"ם ור"ת פסקו כשני התירוצים, שזמן ההדלקה משקיעה עד כלות רגל מן השוק, וכן שצריך לתת בו שמן כשיעור זה. לעומת זאת ר"י הביא שהחשיבו את התירוץ הראשון כעיקרי ומשמע שהיו מדליקים בשקיעה אך לא שמו שמן בשיעור כה גדול*.
ב. תוס' כתבו (שבת כא ע"ב ד"ה דאי לא): "אבל מכאן ואילך עבר הזמן*. אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים".
תוס' בדבריו הראשונים מדגיש שאחרי כלות רגל מן השוק עבר זמן המצוה. ומביא את שיטת הר"י פורת שמ"מ אם איחר מדליק מספק, וטעמו שהתירוץ השני של שיעורא אינו תלוי בזמן הראשון אלא הוא תירוץ בפנ"ע המסביר את הברייתא ששיעור השמן הוא כזה, אולם מצות נר חנוכה לפי תירוץ זה כל הלילה, ולכן בדיעבד ניתן להסתמך על התירוץ השני. ונ"מ שאם מדליק אחר זמנו מצד הספק אינו מברך שספק ברכות להקל. (בסיום התוס' נעסוק להלן).
ג. שיטה נוספת נמצאת בחידושי הרשב"א לשבת (כא ע"ב) שסובר כר"י פורת לא מצד הספק, וז"ל: "והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי, ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו"*.
והקשה על פירוש זה המגיד משנה (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה): "ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה דהא תנן (מגילה כ') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה, אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה אלו דבריהם ז"ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה דא"כ הוה להו למימר לאדלוקי".
עולות שלוש שיטות ראשונים להלכה: שיטת רוב הראשונים שאחרי כלות רגל מן השוק לא מדליק כלל מפני שזה הזמן שתקנו חכמים, שיטת הר"י פורת שמדליק מספק וללא ברכה מתוך הסתמכות על התירוץ השני בגמרא, שיטת הרשב"א שאותה דחה המגיד משנה שמדליק בברכה כל הלילה אע"פ שיש בכך מעט פרסומי ניסא.
ד. ביחס למקום ההדלקה אומרת הגמרא בשבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו". וכן במגילת תענית: "ואם מתירא מן הגויים (נ"א מפני הלצים) מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו". וכן כתבו: שאילתות (וישלח סי' כו), הלכות גדולות (סי' ט), רי"ף (שבת ט ע"ב), ראבי"ה (ח"ג הל' חנוכה סי' תתמג), רוקח (הל' חנוכה סי' רכו), רא"ש (שבת פ"ב סי' ד).
והר"ן (על הרי"ף, שבת ט ע"ב) מוסיף: "ובשעת הסכנה שגזרו על המצות מניחה על שולחנו [ואף על פי] דמאן דחזי סבר האי נר לאו דמצוה הוא אלא נרו הוא".
ונראה הן מצד הטעם והן מצד לשון הבריתא שכאשר הסכנה חלפה יש להדליק בפתח הבית מבחוץ כעיקר התקנה. מצד הטעם שהרואה אינו מבחין שהוא נר של מצוה, (ואע"פ שבימינו שמשתמשים באור חשמל וכל ההדלקה בנר שמן או שעוה ניכרת שאינו לצורך מאור בביתו אלא לצורך מצוה, בכ"ז עד ימינו ודאי היתה לכך חשיבות.) ומצד לשון הבריתא שכן אם בכוונת הבריתא היה להצביע על שינוי במקום ההדלקה מן הסכנה ולהבא היתה צריכה לומר כלשון המשנה בכתובות (פ"ט מ"ט) "מן הסכנה ואילך", ואז היה ברור כי בית דין מאוחר תיקן לשנות את מקום ההדלקה ולא רק מצד כורח המציאות.
ה. ומקצת ראיה ניתן להביא משבת (מה ע"א): "והא בעו מיניה דרב: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא? ואמר להו: שפיר דמי. – שעת הדחק שאני. דהא אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הכי הלכתא? – אמר להו: כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". ולכאורה אם נשתנתה התקנה ומסכנה ואילך מדליקים בפנים מהיכן עלתה שאלה זו? הרי היתה הגמרא צריכה להעיר שכבר נשתנה הדין ואין מדליקים בחוץ, וממילא השאלה שנשאל רב אינה למעשה. וכן בתוספות הרא"ש (שבת מה ע"א) הקשה: "וא"ת נר של חנוכה מאי קא מבעיא ליה והלא יכול להניח על השולחן כדאמרינן בריש פרק במה מדליקין ובשעת הסכנה מניחה על גבי השולחן ודיו, י"ל דמיירי הכא אם אירע כך שלא הניחה על שולחנו". ואינו סובר שההנחה מבחוץ היא שלא כדין ולא כתקנה החדשה.
מלשון הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ח): "בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו". נראה ג"כ כפי שהסברנו עד עתה שלא היתה תקנה להכנסה פנימה, אלא היה היתר לכך, ובזמן שאין סכנה חוזרת התקנה למקומה.
ו. הטור (אוח סי' תרעא) מביא לגבי שעת הסכנה כשאר הפוסקים. אולם בסי' תערב כותב: "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה. והתוספות כתבו דלדידן א"צ לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שיעור, שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין, אבל אנו שמדליקין בבית ואין היכירא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן, וכתב בס"ה ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים".
לפי הטור בשיטת תוס' (דברי ר"י שהובאו לעיל) כיון שמדליקים בפנים יכול להדליק כל הלילה, כיון שממילא אין פרסומי ניסא לבני רה"ר, ומביא את סייגו של הסמ"ג שאף לשיטה זו ידליק בזמן שבני הבית ניעורים ופרסומי הניסא יהא להם*. ומסכם הטור שכיון שנוהגים להדליק בפתח הבית מבפנים, והבית פתוח יש פרסומי ניסא לעוברים ושבים ועל כן צריך לדקדק בשיעור. ונראה שדברי הטור בסיכום הסימן הם עפ"י עיקר התקנה, אבל לפי תוס' אף שחלפה הסכנה לא חזרה התקנה למקומה. וכן עולה מדברי הב"ח (או"ח סי' תרעב, ג): "ונראה שאף לדידן וכו'. היינו דוקא לזמן רבינו שהיו מדליקין בפתח הסמוך לחצר אלא שהיו מדליקין בפנים, אבל עכשיו שמדליקין בבית החורף אין צריך לדקדק כלל בשיעור אלא שידליק בעוד בני הבית נעורים וכמ"ש בסוף סימן הקודם וכן כתב מהרש"ל (בביאורו לטור) ופשוט הוא".
מתבאר כי לשיטת תוס' אע"פ שאין סכנה בכ"ז לא חזרה התקנה הראשונה למקומה. טעם ברור לכך לא מובא בראשונים.
וכתב העיטור (עשרת הדיברות, הל' חנוכה קיד ע"ב): "ואחר שנהגו על הסכנה נהגו, ומי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ ואם לאו על פתחו". כלומר הוא מבין שהתקנה להדליק בפתח ביתו לא בטלה, אלא שכל אחד יעשה לפי יכולתו, ואם אינו מדליק על פתח הבית מבחוץ ידליק על פתח הבית מבפנים. והו"ד בשבולי הלקט (ענין חנוכה סי' קפה).
ז. בשו"ת הריב"ש (סי' קיא) כורך את מנהג ההדלקה בבית הכנסת לשעת הסכנה, וז"ל: "המנהג הזה, להדליק בבהכ"נ, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ; כדתנן (שבת כא:) בההיא דגמל טעון פשתן וכו'. וכיון שעתה, שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא".
בעל ספר אהל מועד (ר' שמואל ב"ר משולם ירונדי נולד בעיר גירונה שבספרד בשנת ה"א צ"ה, ) בשער מועד קטן (דרך א נתיב ה) מתאר: "ועכשיו נהגו להניחו על הפתח ומבפנים ואע"פ שאינו בשעת הסכנה".
וכן המאירי (שבת כא ע"ב) מביא שנהגו בצרפת לאחר את ההדלקה ללא סיבה מיוחדת, ז"ל: "ומ"מ לענין מה שאמרנו שלא יצא אחר זמן זה ידי הדלקה בזמנה יראה לגדולי הדורות שלפנינו שלא נאמר אלא לאותם הזמנים שהיו מדליקים מבחוץ וצריך היכר לעוברי דרכים, אבל בזמן הזה הואיל ואין אנו צריכים אלא להיכר בני הבית ידליק מתי שירצה. וגדולי הצרפתים התירוהו אפי' עד שיעלה עמוד השחר וכן נוהגים שם בני ישיבה להדליק אחר שעומדים מבית המדרש".
לעומת המאירי, הרשב"א (כא ע"ב) מציין שישנה חשיבות להדלקה בזמנה אף לשיטת ר"י ומנהג העולם משום זריזות למצוות, ואלו דבריו: "ופירשו בתוספות דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ אבל עכשיו שמדליקין בבית מבפנים כל שעה ושעה זימניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית, ומיהו לכתחלה מצוה להקדים ולהדליק משתשקע החמה מיד דזריזין מקדימין למצוות, ואמרינן לקמן (כ"ג ב') רב הונא הוה רגיל דחליף אפתחא דר' אבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא".
ח. האור זרוע (ח"ב הל' חנוכה סי' שכג, ב) תמה: "והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות". הראבי"ה (ח"ג סי' תתמג) רבו של האו"ז השיב במעט על תמיהת תלמידו: "והוא הדין סכנה אחריתי כגון אנו שאנו דרים בין הגוים ולהכי לא מדליק מבחוץ".
והריטב"א (שבת כא ע"ב) העיר: "ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיי"ש) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפילו סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו"*.
עולה מהריטב"א שהסכנה אינה הסיבה היחידה להכנסת הנרות. אלא אף חשש איבה או כיבוי ע"י הרוח מתיר הכנסת הנרות. ומן הסתם סיבה זו היא שגרמה לכך שהמשיכו להדליק בפנים, אע"פ שכבר יכלו להדליק בחוץ.
וכן רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ט ח"א) כתב: "ועתה נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים ויש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים* וגנבים ועוד שאין רגילין לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה, ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ויהיה מזוזה לימין ונר חנוכה בשמאל".
נראה שבגלל הטעמים של דיחוקים ודיחויים שונים כגון איבה או גניבה או רוח נהגו במשך הדורות להדליק מבפנים (ובמיוחד בגלות אירופה שחנוכה חל בחורף). יש שנהגו להדליק על פתח הסמוך לחצר ויש שנהגו על שולחנו וכד'. אבל מצד הדין אם אין גורם המפריע להדליק מבחוץ ראוי לקיים את המצוה כתיקנה.
עולה מן הדברים, שאיחור ההדלקה קשור במנהג ההדלקה בפנים, ומי שמדליק מבחוץ כעיקר התקנה אין לו לדחות את ההדלקה וצריך להדליק מהשקיעה עד כלות רגל מן השוק*.
ט. השו"ע הביא בסי' תרעא (ס"ה) את דין הדלקה בזמן הסכנה, אבל בסי' תערב ביחס לזמן ההדלקה השמיט את היחס בין זמן ההדלקה להדלקה בפנים, ונראה מדבריו שמקום וזמן ההדלקה כפי דברי הרמב"ם. והרמ"א הגיה: "י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה". היינו מנהג העולם (לפחות במקום הרמ"א) להדליק בפנים ולכן אין חשיבות לזמן ההדלקה, ופרסומי ניסא הוא ליושבי הבית ולא לעוברים מבחוץ, ואעפ"כ כיון שלכתחילה מן הראוי להדליק כגוף התקנה הראשונה, ולא לפי השינויים מפאת אילוצים במשך הדורות – אין מקום לאיחור הדלקתה, ומן הראוי גם אם מדליקים בפנים להדליק בזמנו.
וכתב על כך המגן אברהם (שם ס"ק ו): "כל הלילה – בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא* ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך, ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפילו עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם".
נראה מהב"י והמג"א שפסקו כשיטת הר"י פורת וכר"י בעל התוספות, ולכן ההדלקה היא מצד הספק וכפי שהוסברה שיטתו לעיל, אולם בגלל צירוף השיטות מותר לברך על הנר גם אחרי שכלתה רגל מן השוק אך בתנאי שיהא בכך פרסומי ניסא.
ובאר המשנה ברורה (שם ס"ק יא): "כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה". וכעין דבריו כתב בערוה"ש.
י. אמנם מהמהר"ל (נר מצוה חלק ב, אם הבנתי דבריו) משמע שהדלקת הנר של שעת הסכנה בפנים תוקנה לעשותה בזמן פרסומי ניסא כלומר בין שקיעה לכלות רגל מן השוק. ז"ל המהר"ל: "ונראה לומר, כי לכך הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, כי עיקר המצוה הוא להדליק כאשר עדיין מתעסקין בעסקיהם. וזהו קודם דכליא רגל דתרמודאי מן השוק, שעדיין הולכים בני אדם לקנות. וכיון שכן, אפילו אם מדליקין מפנים, כיון שהולכים לצורך עסקיהם, הולכים גם לבית חביריהם בשביל עסקא. וכאשר כלה רגל דתרמודאי, ששוב אין להם עסק בשוק, הם נשארים בביתם, ואין אחד הולך לבית חבירו. לכך, היכא דכליא רגל מן השוק, שוב אינו מדליק. אבל בשעת הסכנה, מניחה על שלחנו".
אמנם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' סו) ניסה למצוא טעמים וסיבות להדלקה בפנים בזמננו והביא משום רוחות ועפ"י הסוד ואין בדבריו כדי להסביר מדוע לא להדליק לפי תקנת חכמים. והגדיל ממנו הרב יהושע מנחם אהרנברג (שו"ת דבר יהושע ח"א סי' מ) שרוצה לומר שאסור בימינו להדליק כתקנת חכמים בחוץ אלא רק בפנים כדי לא להוציא לעז על הראשונים. וכן בטלה התקנה הראשונה*. ולענ"ד אין שום ראיה. וכך כתב הרב שריה דבליצקי (קובץ המועדים חנוכה עמ' קלב-קלד) שהחזו"א והרב מבריסק סברו שצריך בימינו להדליק מבחוץ. ועי' במאמרו של הרב יהודה זולדן 'נדידת החנוכיה' (נדפס באמונת עתיך גליון ) שהביא שרבים מהאחרונים סברו שהגיע הזמן להשיב עטרה ליושנה.
וכתב הגרצ"פ פרנק (מקראי קודש לחנוכה סי' טז) שבשאלת יעב"ץ* כתב שמן הראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדליק בחוץ וכתב הגרצ"פ פרנק שכן מנהג ירושלים.
יא. נראה לי שבימינו נהגו כבר רוב ישראל בארצנו להדליק על פתחם מבחוץ. ונראה שהשבת עטרה ליושנה במקום ההדלקה צריכה להיות אף בזמן ההדלקה. משמעות הדבר שצריך להדליק דוקא משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולכן מן הראוי למי שנמצא בביתו בזמן זה אפילו אשתו אינה נמצאת בית להדליק בזמנו, וכן להיפך אם אשתו בבית והוא ישוב מאוחר עליה להדליק בברכה והוא יוצא בהדלקתה*. ויותר מכן אם כל המשפחה תשוב מאוחר לביתה, ויש לה אפשרות לשלוח שליח שידליק בפתח ביתה בזמנו זה עדיף על הדלקה מאוחרת לפני בני ביתו בלבד (הניעורים כדברי המג"א), שכן כך היא דרך המצוה ולא לאחר זמנו ובכך יצא ידי חובת כל הדעות*.
מסקנה
בימינו ובארצנו צריכים לשוב ולהדליק בזמן הראוי – משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק ובמקום שתקנו חכמים מלכתחילה – בפתח הסמוך לרה"ר, ולא להסתמך על הדלקה מאוחרת לפני בני ביתו הניעורים. ורק בשעת הדחק שאינו יכול להדליק בזמנו ובמקומו, וחוזר לביתו מאוחר בלילה ידליק בברכה בפני בני ביתו הניעורים, אבל בסתמא ולכתחילה לא ינהג כן.