חבל נחלתו י כד
סימן כד
יציאה ידי חובת מצות ארבעת המינים מנטיעה ברשות הרבים
שאלה
אדם נטע עץ ערבה בחצר ציבורית בישוב (ליד רפת משותפת). לאחר שנטע, העץ גדל משאריות מים שהרבים השתמשו בהם. הגיע סוכות. האם הנוטע יכול לאסור את השימוש בענפי העץ למצות ארבע מינים? האם הרבים יכולים לצאת בבדי ערבה זו ידי חובה, והאם צריכים ליטול מהנוטע רשות?
תשובה
א. ארבעת המינים צריכים להיות של נוטלם בשעת קיום המצוה. כך כתב הטור (או"ח סי' תרנח): "הלכך ביום ראשון שהוא מן התורה אין אדם יוצא בלולב של חבירו אא"כ יתננו לו במתנה גמורה דדרשינן ולקחתם לכם ביום הראשון – משלכם".
ולכן צריך לדון האם הנטיעה שייכת לנוטע או לציבור.
ב. השאלה שעלינו לברר היא למי שייכת נטיעה בשדה שותפים כדוגמת חצר בתוך הישוב.
החצר אינה של שותפות רגילה שבה לכל שותף מותר לנטוע, והוא צריך להיוועץ או ליטול רשות עם שאר השותפים, ולכן: "שותף שירד לשדה המשותף ועבדה, חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר, אפילו בקמה העומדת לקצור, ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע". (שו"ע חו"מ סי' קעח ס"ג), אלא השותף כאן נטע ברשות הרבים המשותפת לציבור מסויים*, והוא אינו רשאי לטעת בה ללא רשות פרנסי הציבור.
המשנה הראשונה במס' ביכורים מלמדת שיש שאינם מביאים ביכורים מפני שהפירות אינם שלהם, וז"ל: "אלו שאינן מביאין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או של רבים וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע ה"ז אינו מביא רבי יהודה אומר כזה מביא".
ובמשנה הבאה מבואר: "מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך".
היינו בביכורים ישנו דין מיוחד שהגידולים צריכים להיות מאדמת מביא הביכורים, וכדברי הירושלמי (ביכורים פ"א ה"א): "דאמר רבי יוחנן כולהן משום תורת הגוזלן ירדו להן". ואף ששותפים חייבים בביכורים מפני שנטעו ברשות אבל מי ששותל ללא רשות בשדה של רבים הרי הוא מעין גזלן, ואע"פ שהוא לכאורה 'שותף' כיון שאין לו חלק מבורר ברה"ר, ואף אינו עתיד להתברר אין לו רשות לטעת בה. ולפי"ז מי שרוצה לטעת ברשות הרבים יכול ליטול רשות אולם הגידולים לא יהיו שלו ובעצם הוא נוטע לצרכי הרבים.
יתר מכן, נראה, שאין הרבים יכולים למכור לו את הקרקע ואת זכות ההנאה מפירות הנטיעה, ואולי יכולים לעשות זאת שבעת טובי העיר. אולם אף הם אינם יכולים להקנות זכות שאינם מופקדים עליה. ולכן בישוב בו מיועדות קרקעות מסוימות לשימוש הציבור כולו, אף שבעת טובי העיר אינם יכולים למכור את הקרקע לאדם פרטי, אא"כ שינו את כל תוכנית הישוב בהחלטת גורמי המדינה העסוקים בכך.
ג. וכן נראה מלשון הרמב"ם בפה"מ (ערלה פ"א מ"ב) שכתב: "ואמרו הנוטע לרבים, הוא שיטע אדם נטיעה בשדה שלו לא בשבילו אלא תהיה כונתו שיאכלו כל בני אדם פירותיה וכאלו הפקיר יבולה". היינו אדם יכול לטעת עבור הרבים בשטחם או בשטחו הוא ולהפקירו לרבים.
נראה שה"ה באשר לרשות הרבים, אם נוטע ברה"ר לצורך הרבים – הנטיעה שלהם ואינם צריכים לקנותה הימנו. וכ"נ מדברי הר"ש (ערלה פ"א מ"ב): "הנוטע לרבים חייב (=בערלה) – כגון ברשות היחיד והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים".
נראה לכן שמי שנטע בשדה של רבים אין לו בנטיעה כלום, ואינו יכול להוציא ממון על כך שנטע שלא ברשות, ואם נטע ברשות הרי מסר את הנטיעה לרבים. כמו"כ נראה פשוט שאינו יכול להגביל הגבלות על מה שנטע שלא ברשותו, אלא נתנם לרבים. וצ"ב אם יכול לטעון 'עצי אני נוטל', או שכיון שנטל רשות ונטע ברשות לצורך הרבים הנטיעה הופקרה לרבים, ואולי דינה כאמור בבבא מציעא (קא ע"א) ששטף נהר זיתיו ונאמר שם בברייתא: "תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל – אין שומעין לו. מאי טעמא? – אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל". ומסברא נראה שאינו יכול ליטול נטיעתו לאחר שנטעה לצורך הרבים בהסכמת המְמוּנִים על הרבים.
ד. נראה איפוא שהערבה שייכת לרבים, ולכן הם יכולים להגביל ולתת ענפים למי שירצו. ונראה שכל זמן שענפי העץ במחובר הם שייכים לציבור כולו – כשותפים, ולאחר שהציבור נתן רשות לאנשים לקטוף, כל מי שקוטף, מגביה וקונה בכך את בדי הערבה לעצמו ויכול לצאת בהם ידי חובה.
ומי שמרשה לרבים ליטול נראה שהדין כמו בכל הדברים המשותפים אשר יש להם מְמוּנִים והם בעלי הרשות מהציבור ליתנם ולשאת ולתת בהם. ולכן אם אותם גבאים וכד' התירו לרבים ליטול משם ערבה, בדי הערבה נקנים לקוטפים. ומותר להם לתת רשות לקטוף אף למי שאינו שותף ולפי ראות עיניהם ולפי המקובל.
ה. נעיר כי שאלת רשות השימוש באדמה בא"י בימינו אינה פשוטה.
כל האדמה במדינה (למעט אחוזים בודדים) שייכת למדינה, והיא מחכירה אותה לכל 'בעלי' הקרקעות לעשרות שנים עם אפשרות להארכה. אדמות שבתחום מועצות אזוריות, מקומיות וכד' הן באחריות הרשות אבל שייכות למדינה. אף אדמות שהן לכאורה הפקר כמו בהרים ובנחלים רחוקים מישובים שייכים למדינה. ובעצם כל עץ הגדל במקום כלשהו שייך למדינה. מטעים של חקלאי גדלים על אדמה חכורה. וכל מקום נצרך לבירור מה הרשות של הממונה על האדמה רשות מקומית, עיריה, אדם פרטי באדמה הנמצאת ברשותו. ולכן גיזום עץ שלא בחצר פרטית אלא בשטח עיריה מחייב רשות של המופקד על כך. ברור איפוא, שפירות עץ בעיר אף שאינו בחצר פרטית חייב בהפרשת תרו"מ כיון שאינם הפקר. לעומת זאת עצים בבוסתנים שאדם מוצא בטיוליו נראה שהרשות האחראית על המקום (אם אין זה בגן של רשות הגנים וכד') מפקירה את הפירות והעצים, ולכן מי שקוטף מהם אינו צריך להפריש תרו"מ.
עכ"פ מן הראוי לשים לב לנושא הבעלות ורשות השימוש שבכל מקום.