חבל נחלתו טז טז
סימן טז
כיבוי כיריים גז ביום טוב
שאלה1
באלו איסורים עוברים בכיבוי כיריים גז, האם ניתן לסגור ברז ראשי כדי שהאש בכיריים תכבה?
תשובה
א. כדי לבאר את נושא כיבוי ביו"ט נבאר תחילה נושא כיבוי בשבת.
הרמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ז) פסק: "כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה".
הראב"ד השיג: "א"א רבינו חננאל ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".
ובאר המגיד משנה:
"כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שלא צריך וכו'. דין זה מחלוקת ר' יהודה ור"ש בהרבה מקומות. ועיקרו פ' המצניע (שבת צ"ג ב') במשנה וסתם המשנה שם כר' יהודה דמחייב. ובהשגות א"א ר"ח ז"ל פסק כר"ש וכו' פטור עליה ע"כ. ומדברי ההלכות שכתבו פרק כירה נראה שפוסקים כר' יהודה וכשמואל דס"ל הכין. ויש לי סעד לסברא זו מפני שידוע דמאן דמחייב דבר שאין מתכוין כ"ש שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאן דפטר דבר שאינו מתכוין אינו הכרח שיפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא פרק כירה (שם מ"א:) ושתיהן מחלוקת ר"י ור"ש ונחלקו רב ושמואל בפסק ההלכה ורב סבר כר"י לחייב ואפילו באין מתכוין ושמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין אבל לא בשאינו צריך לגופה ואיך נקל אנחנו משניהם. ומ"מ דעת אחרונים ז"ל כך הוא כר"ש עד שהרמב"ן ז"ל דחק לומר שאף כונת ההלכות היתה לפסוק כר"ש וזה דעת הרשב"א ז"ל והאריכו בזה. ופירשו מה שאמרו פרק אחרון (שבת דף קנ"ז) בכל השבת כלה הלכה כר"ש לבר ממוקצה וכו' שהוא כולל אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דיני מוקצה בלבד".
"כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך וכו'. פסק כסתם משנה דפרק במה מדליקין (שבת כ"ט:) וכר' יהודה ודלא כר' יוסי דס"ל התם כר' שמעון. וכבר כתבתי שדעת האחרונים לפסוק כר' שמעון ומיהו לדברי הכל איסורא איכא"...
עולה מן ההלכה שהרמב"ם פסק שאם עשה אחת מל"ט אבות מלאכה בדרך שאינה צריכה לגופה חייב עליה בשבת אף שלא עשה אותה למטרתה המקורית, והרמב"ם מדגים זאת במלאכת מכבה. ומלמד שאף שאינו צריך לגוף הכיבוי חייב. לעומת זאת לפי השיטה הנוהגת להלכה שאין חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא היא אסורה אך מדרבנן, כל המקרים שהרמב"ם מונה אין חייבים עליהם מן התורה אלא אך מדרבנן.
וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פי"ב ה"ב): "המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה".
המגיד משנה באר: "רבינו הולך לשטתו שפסק כר"י בחיוב מלאכה שאצ"ל שאילו לר"ש המכבה כחס על הנר פטור ואינו חייב אלא כחס על הפתילה וצריך להבהבה שהוא עושה פחם כדאיתא בפרק במה מדליקין (שם כ"ט ב') בהדיא בגמרא וכבר כתבתי כן פרק ראשון"...
"הנותן שמן וכו'. ברייתא פרק שני דיו"ט (ביצה כ"ב) הנותן שמן לתוך הנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ע"כ. ונראה שחיוב הכבוי הוא כרבי יוסי בדוקא". פירוש לדבריו שהנוטל שמן מן הנר חייב משום מכבה אליבא דר' יוסי, נראה שהוא עפ"י הסוגיא בשבת (קכ ע"א) שלר' יוסי גרם כבוי אסור וההסתפקות מן הנר תגרום לכיבויו יותר מוקדם.
ובהלכה ג כתב הרמב"ם: "דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה".
והראב"ד העיר לשיטתו ש"חיוב אין כאן כר' שמעון משום דאינו צריך לפחם שלו". עולה לגבי איסור כיבוי בשבת – לפי הרמב"ם כמעט בכל סוגי הכיבוי אף שהם מלאכה שא"צ לגופה – חייב עליהם, ולרוב הפוסקים שאינם מקבלים את שיטת הרמב"ם במלאכה שאצל"ג כמעט כל כיבוי יחשב איסור דרבנן ועל כן דינו יהא קל יותר.
ב. לגבי כיבוי ביום טוב כתב הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ד ה"ב):
"אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב, שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה".
ובאר הלחם משנה: "אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה. כלומר אף על גב דאיכא למימר כיון דהובערה לצורך אכילה ראוי להתיר סופו משום תחלתו כלומר שאם הוא רואה שלא יוכל לכבותו כשאינו צריך לו לא יבעיר וימנע משמחת יום טוב והוי דומיא דעור לפני הדורסן קמ"ל דלא התירו הכבוי".
והוסיף הרמב"ם בהלכה ג: "אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו, אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר".
ובהלכה ד: "אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא, ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר או מוציאו לבית אחר, ואם אינו יכול לעשות אחת מכל אלו הרי זה אסור לכבות ואסור לשמש עד שתכבה מאליה".
נראה מהרמב"ם שכל כיבוי שאינו לצורך אכילה אסור לגמרי ביו"ט ואף לוקה עליו.
ונראה לומר בשיטת הרמב"ם שביו"ט אמנם הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש, אבל אם אין בהן צורך אוכל נפש אסורות לגמרי כבשבת. ואיסור מלאכה שאינה צריכה לגופה קיים ביו"ט כבשבת.
ג. לגבי דעת הפוסקים האחרים לכאורה היה נראה שביו"ט יקלו אף במלאכה שאינה צריכה לגופה כשם שמקילים בשבת.
אולם ניתן לומר שביו"ט יחמירו יותר מבשבת (לא בענישה שבשבת היא סקילה אלא באיסור המעשה). והטעם לשיטתם: בשבת נאסרה דוקא מלאכת מחשבת ועל כן מלאכה שאצל"ג מותרת – כי לא אותה אסרה התורה אלא דוקא כזו שלגופה, אבל ביום טוב התורה הגדירה מהו לגופה – לצורך אוכל נפש או לצרכי גופו ביו"ט, וכל מלאכה שמטרת עשייתה אינו לצורך אוכל נפש תאסר מן התורה ואפילו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה2.
ויש להסביר זאת, בשבת לגופה היינו כבמלאכת המשכן, אבל ביו"ט הרי התורה התירה הרבה יותר, ואפילו מלאכות שאינן צריכות לגוף עשייתן במשכן, כגון לגבן גבינה משום בונה (שבת צה ע"א תוס' ד"ה והרודה) ואם כן במלאכות שאינן לצורך אוכל נפש התורה לא התירה יותר.
לפי"ד יצא שלשיטה המקילה בשבת, דוקא ביו"ט יאסרו יותר מבשבת במקום שאין בו צורך אוכל נפש. לעומת זאת לפי הרמב"ם מעיקר הדין הכל נאסר, ומה שהותר הוא רק לצורך אוכל נפש.
אמנם נראה שאף שיש מקום לסברא זו הפוסקים סברו שמלאכה שאצל"ג ביו"ט קלה יותר משבת.
ד. בשו"ת בית שערים (או"ח סי' רנט) עסק בשאלת משאצל"ג ביום טוב.
"ובגוף הדבר שכתבת דביו"ט גם משאצל"ג חייב עליה א"א לומר כן, דא"כ מה תענה למשנה שלימה במגילה ז' אין בין יום טוב לשבת אלא או"נ בלבד ודייק מינה בגמ' הא לענין מכשירי או"נ שוין מתניתין דלא כר"י ואם איתא לדבריך הא איכא משאצ"ל דפטור בשבת וחייב ביום טוב ועיין רמב"ם פ"א מיו"ט כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותו ביום טוב וכו' לוקה משמע הא כל שפטור בשבת כ"ש שפטור ביום טוב וכן לשון השו"ע רסי' תצ"ה כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב ועלה בדעתי להצדיק דבריך עפמ"ש פנ"י בשבת מ"ו בתוס' ד"ה דכל דהא דפוטר ר"ש בשבת משאצ"ל היינו מסקילה וכרת וחטאת משום דמלאכת מחשבת במשכן כתיב וקרא דכל העושה בו מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן אבל מ"מ איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמרה בסיני קודם מלאכת המשכן וכו' ע"ש באריכות וא"כ גם בשבת מלשאצ"ל אסור מה"ת בלאו ול"ק קושית הנ"ל אבל כבר דחי לה פנ"י שם ויפה דחה לה ע"ש ועוד גמרא ערוכה בביצה ח"י אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"כ אסור וכ"ש דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור וא"כ ליתא למ"ש".
וא"כ נראה כי לפי הפנ"י היתה הו"א לומר כן כי יש איסור משאצ"ל גם ביו"ט עוד יותר משבת (למקילים בשבת), אולם הפנ"י עצמו דחה זאת.
ה. בשו"ת יביע אומר (ח"א, או"ח סי' לא) דן ה"אם מותר לכבות את מכונת הבשול (פרימוס) ביום טוב, ולכל הפחות להנמיך קצת את האש לצורך התבשיל, בכדי שיתבשל היטב".
והוא נוקט הלכה למעשה שבכיבוי פרימוס ע"י ישראל יש ג' שבותין: כעין גחלת של מתכת שאינו עושה פחם, מלאכה שאצל"ג, גרמא3. ודעתו לומר עפ"י המאירי (ביצה דף ו) שאף ר' יהודה האוסר בשבת במלאכה שאצל"ג מתיר במלאכה שאצל"ג ביו"ט, ומתיר כיבוי ע"י נכרי.
ובכ"ז מסיק (שם אות יא): "ומ"מ נלפע"ד שאין להתיר לכתחלה כבוי הפרימוס ביום טוב, אף על פי שיש כאן ג' שבותים. מכיון שבכל אחד מהם יש חולקים וס"ל דהוו מה"ת, במשאצל"ג דעת הרמב"ם וסיעתו לחייב, (ואף לד' החולקים על הרמב"ם, והכי קי"ל. אשכחן דעשאוה כשל תורה. וכמ"ש הר"ן שבת (קמה). ועוד). ובדין גחלת של מתכת, דעת בה"ג ורב האי גאון ורבינו חננאל שאסור לכבותה מה"ת, מדין צירוף. וכמ"ש בשמם הרשב"א והר"ן (שבת מב). (ומיהו התם במכבה ע"י מים, דדוקא בכה"ג שייך צירוף, ע' בד' הר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' יז) וכן מוכח מד' הרמב"ם בפי"ב מה' שבת ה"ב. וה"ה הנ"ל). וגם מש"כ דהוי גרם כבוי, אינו ברור כ"כ, כיון שהכבוי בא מיד עם פתיחת המלחצת. וי"א דבכה"ג לא חשיב גרמא. וע' בס' מאורי אש (בפ"ג), והואיל ואין בכאן צורך גדול, כי יכולים לצמצם לתת מעט נפט בפרימוס כדי צרכם, להשתמש בו עד שיכבה מאליו ככלות הנפט, וכן עושים רבים ושלמים. ואף אם ישאר מעט נפט אחר הבישול, אין בזה הפסד כ"כ, כי במה נחשב הוא. ובודאי שאין בזה משום התירו סופן משום תחלתן (ביצה יא:), שאם לא נתיר לו לכבות ימנע מלהדליקו, כיון שהתיקון קל לכל מי שירצה. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל (סי' נה). ואף על פי שאין למחות במי שירצה לכבותו, וכמו שצידדנו להקל. מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו. וכמו שכן פסק בתשו' ישכיל עבדי ח"ב (סי' י אות ח) לאסור בזה. ע"ש". ואף שהגרע"י אינו מתיר לכבות את הפרימוס, מתיר להנמיך את האש לצורך בישול כדי שיתבשל במידה הראויה ולא יקדיח. ועי"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' מד) בענין משאצל"ג.
ו. וכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קטו) הסיק כך: "ובדבר להקטין את האש ביום טוב, הנה כשצריך להקטין את האש כדי שלא ישרף ולא יתקלקל התבשיל שבקדרה מותר ואף אם יכול להניח אש זה הגדול ולהדליק אש אחר שיהיה קטן יכול להקטין אש זה ולא להדליק אש אחר כי כשהוא לצורך התבשיל אין חלוק בין הדלקה לכבוי כיון שגם כבוי מותר לצורך אוכל נפש כמו בבשרא אגומרי כמפורש בביצה דף כ"ג. ולהקטין שלא לצורך בשול אלא משום הפסד הגעז הוא כמו כבוי הגעז לגמרי ואם כבוי לגמרי אסור אסור גם להקטין".
וכעין דבריהם פסק בשש"כ פי"ג.
מסקנה
לרוב הפוסקים בכיבוי אש ביו"ט עוברים רק באיסורי דרבנן ולכן הפוסקים התירו לכבות ע"י נכרי אולם אסרו ע"י ישראל, ולא התירו אף בסגירת ברז רחוק יותר. והתירו להקטין את גובה הלהבות לצורך בישול ביו"ט.