חבל נחלתו טו ע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סימן ע

אכילת איסורים וגעולי גויים במלחמות ישראל

א. הרמב"ן (במדבר לא, כג) משיב מדוע רק במלחמת מדין נצטוו על הגעלת

הכלים וטבילת הכלים (י"ש שהוא מדרבנן) ולא במלחמה הראשונה שלקחו שלל

– מלחמת סיחון ועוג. וז"ל:

"והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה

בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו

לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם

מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו, יא)

ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז ע"א) קדלי דחזירי

אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם

הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם

עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', כי מלחמת סיחון ועוג

בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. ועל דרך הפשט, הזהירם ואתם חנו

מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו

שוים בדבר".

עולות מדברי הרמב"ן כמה הלכות: א. קדלי דחזירי וגעולי נכרים הותרו רק

במלחמות כיבוש ארץ ישראל ולא במלחמות אחרות. מלחמות שלא נועדו

להשתלט על שטח ולצרפו לארץ ישראל, אלא רק מלחמת נקמה כמלחמת מדין,

לא הותרו קדלי דחזירי וכליהם צריכים הגעלה וטבילה. כמו"כ הרמב"ן דן לגבי

טומאת מת בציבור במלחמה אך לא נעסוק בכך.

ב. מן הרמב"ם עולים לכאורה דינים שונים. הוא פוסק (הל' מלכים פ"ח ה"א):

"חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות

וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו

האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי

חזירים וכיוצא בהן". ובהלכה הבאה מדבר הרמב"ם בהיתר יפת תואר.

ג. הרמב"ן (דברים ו, י) בפירושו עה"ת מקשה על הבנת הרמב"ם:

"ועל דעת רבותינו (חולין יז, א) ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים

המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים

נטועים כלאים או ערלה. ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח

אשר בהן, או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה, והשליט אותם בכל

הנמצא בארץ במותר ובאסור"."והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז, כמו

שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו', ולכך יזכיר

כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו', לאבד ע"ז ומשמשיה,

ושאר כל הנמצא בארץ מותר. והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם. ויש

אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם)".

"והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו

בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו,

אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, ומפי

השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. ואין זה נכון, שלא

בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו

הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי

צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך

שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל

אסור, שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ואם לא

נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי

תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות".

היינו, דברי הרמב"ם המגבילים דוקא כשירעבו קשים, וכן קשה מדוע אינו מזכיר

דוקא את מלחמת שבעת עממין, ומדוע מזכיר יי"נ.

ד. וכן העיר על דבריו הרדב"ז ומתרץ: "ונראה לי ליישב דברי רבינו דלעולם

במלחמת שאר העמים איירי ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם

צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש

מאכל היתר יקומו עליהם העמים ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים

ואפי' בשבת אבל קודם שיכנסו לגבול הרי הם כשאר כל אדם ומייתי ראיה

מדהתירה תורה בשבעה עממים כל מאכל אסור אפילו בלא צורך במלחמות שאר

העמים נחתינן להו דמא תרי דרגי שלא יותר להם אלא ע"י צורך שאין להם מה

לאכול ובגבול העכו"ם". היינו הרדב"ז מסביר ברמב"ם שבמלחמת שבעה עממין,

מותר בלא רעב ובלא צורך הן אכילת איסור והן ללא הכשר כלים. במלחמת שאר

עמים מחוץ לגבולות א"י אינם צריכים לטרוח אם אין להם דבר היתר, וממילא אף

הגעלת כליהם לצורך בישול ואכילה. וכן הכסף משנה מבאר כרדב"ז.

ועולה שבמלחמת ז' עממין געולי נכרים הם בגדר 'הותרה' לפי הרמב"ם, ואילו

ביחס לשאר עמים הם בגדר 'דחויה' מטעם מלחמה. ואילו לפי הרמב"ן אין ההיתר

משום מלחמה, אלא בכיבוש א"י, קיים היתר זה משום כיבוש א"י.

ה. בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים רה) נשאל: "פרשת כלי מדין למה לא נאמרה

גבי סיחון ועוג שהרי לקחו השלל והביזה?"

והשיב: "כבר קדמך הרמב"ן ז"ל וז"ל והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם

וארצם מנחלת ישראל והותר להם כל שללם אפילו האסורים דכתיב ובתים מלאים

כל טוב וגו' ואמרו רז"ל אפילו קדלי דחזירי אישתרי להו אבל מדין לא היה שלהם

ולכן נהג האיסור בכליהם ע"כ. ואכתי קשה שנראה שלא הותר להם האיסור אלא

בשעת המלחמה וכן כתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות מלכים וז"ל חלוצי צבא

כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות

ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכו'

מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב וגו' משמע שלא הותרו קדלי דחזירי

אלא אם הוא רעב ואין לו מה יאכל ואם יביאום בכלל השלל למקומם שיש להם

מה יאכלו אסור וא"כ גיעולי כלים אסור וי"ל דלעולם שלל הכנעניים מותר היה

אפילו בלא רעב, כמו שאר השלל אלא שרבינו כלל בתחילת הלשון חלוצי צבא

כשיכנסו בגבול הגוים שרוצה לומר אפילו במלחמה שאינה מלחמת כנעניים דאי

לא תימא הכי למה כתבו מאי דהוה הוה ולא הותר להם מאכל אסור אלא בזמן

שהוא רעב ואין לו מאכל מותר ואף על פי שאין שם סכנה מותר לאכול דבר

האסור. והביא ראיה שהרי ארז"ל ובתים מלאים כל טוב שהתירה תורה אפילו

קדלי דחזירי א"כ בשאר מלחמות מותר בזמן שהוא רעב והכי איתא בפ"ק דחולין

דכל שבע שכבשו הותר להם דבר טמא ואפילו שלא בשעת מלחמה. ובזה תירצנו

מה שהקשה הרמב"ן על רבינו בפרשת ואתחנן, וא"כ גיעולי כנעניים מותרין גיעולי

מדין אסורין. ואכתי קשה והלא סתם כלי גוים לאו בני יומם הם ונותנין טעם פגם

ונותן טעם לפגם מותר ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה ויש לומר דנותן טעם לפגם

מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבשל בהם עד שיטהרם כל כלי כראוי לו".

ומסיים: "כללא דמילתא שבעה עממים הותרו להם לעשות בהם ובשללם כרצונם

ולכן לא הוצרך לצוות על גיעולי כליהם ולא על טומאתם ולא על טומאת עצמם

מה שאין כן במלחמת מדין שלא היו מכלל ז' עממים. עוד הקשה עליו ממה

שהתיר יין נסך וי"ל דרבינו סובר דכל מה שנמצא בביתם מאכל ומשקה אפילו

שהוא תקרובת ע"ז הותר להם שלא נאסר להם כע"ז אלא דברים שאינם ראויים

לאכילה או לשתייה ואפילו בהמה שעבדוה מותרת היתה באכילה שלא נאסר

להם אלא בלקיחה שנאמר ולקחת לך".

עולה כפי שהסברנו על המחלוקת שבין הרמב"ם ובין הרמב"ן.

ו. הטורי אבן (הל' מלכים פ"ח ה"א; לר"א רוקח מאמסטרדם) שאל על הרמב"ם:

"וזה תמוה מאין הוציא הרמב"ם דין זה דדוקא כשאין להם מאכל כשר אז מותרים

לאכול נבילות וטריפות ועיין בכ"מ מה שתירץ. ואנן בדידן דנ"ל דמוכח דהיכא

דאיכא להם מאכל כשר אסור לאכול נבילות וכו' דאיתא בגמרא מסכתא עירובין

סוף פרק ראשון במשנה ארבעה דברים פטרו במחנה פירש"י היכא דנכנסו

למלחמה וחשיב חד מנייהו דמותרין לאכול דמאי ואף על פי שהוא ספק אם הוא

מעושר וכן פוסק הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות מלכים דמחנה היוצאים

למלחמה מותרים לאכול דמאי ולכאורה מאי קמ"ל במשנה דמותרין לאכול דמאי

הא דמאי אינו אלא איסור דרבנן כדאיתא בכמה מקומות בתלמוד וא"כ קשה הא

מותרין לאכול במלחמה אפי' נבילות וטריפות כדמוכח מפסוק ובתים מלאים כל

טוב אפי' קדלי דחזירי ועל הרמב"ם ג"כ קשה מאי קמ"ל דמותרין לאכול דמאי

שהוא איסור דרבנן הא אפי' איסור דאורייתא מותרין במלחמה אלא ודאי מוכח

דלא אשתרי להם לאכול נבילות וטריפות אלא דוקא כשאין להם מאכל כשר ולא

ימצא מה לאכול קמ"ל מתניתין דזהו דוקא באיסור דאורייתא אבל איסור דרבנן

כגון דמאי מותרין במלחמה אפילו כשיש להם מאכלים כשרים אפ"ה מותרין

בדמאי ואי אמרת דמותרין לאכול נבילות וטריפות אפי' כשיש להם מאכלי' כשרים

וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ודו"ק היטב".

עולה מהטורי אבן שסובר שאסור במלחמה לחיילי ישראל לאכול איסורים אא"כ

אין להם מאכל כשר אבל ח"ו שאסור אם רעב לאכול איסור, ומותר איסור דרבנן

ואינו צריך לטרוח על מאכל שמותר אף מדרבנן. ומגיע לחידוש זה מכח קושייתו

מדמאי.

אולם ביד המלך על הלכה זו דן האם הותר להם גם מאכל אסור משלהם עפ"י

הסתפקות הגמ' בחולין. ונראה עפ"י דבריו לתרץ את קושיית הטורי אבן. שאיסור

דרבנן הותר במלחמה אף בשלו אבל נו"ט רק משל גויים ובכך מתורצת שאלתו.

ז. בשו"ת פרחי כהונה (יו"ד סי' כא) דן בחיילי ישראל בצבא זר על תשובת פוסק

שהתיר להם נו"ט כדברי הרמב"ם, והוא חולק עליו מכל וכל שאדם צריך לתת כל

ממונו ולא לעבור על ל"ת, ורק אז יהא להם מותר לאכלם. וכתב: "ולא בכל חלוצי

צבא הותר להם שלל אויביהם. אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו. כמו

שמפורש בענין עכ"ל... וגם הרמב"ם ז"ל אינו חולק בזה דאיהו נמי ז"ל מיירי

בכיבוש ארץ ישראל כמבואר בה' מלכים שם. הרי שאין לפנינו שום רמז בדברי

הרמב"ם שנלמוד ממנו סמך להקיל לחלוצי צבא הנלקחים לפני הממשלה יר"ה.

ושאני ההיא דכתב הרמב"ם כמדובר. ואין לנו אלא מ"ש הרדב"ז ז"ל כאמור".

ח. האחרונים האריכו בהלכה זו, עי' במנחת חינוך (מצ' תקכז) שברר את

המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. ונראה לענ"ד שלפי הרמב"ם ודאי מותרים מדין

'דחויה' ולא מדין 'הותרה'.

וע"ע פני יהושע (שבת סד ע"א) צל"ח חולין (יז ע"א), ישועות מלכו (הל' תרומות

פ"א ה"ב; יו"ד סי' סז).