חבל נחלתו ט כ
סימן כ
רחצה בבריכה מעורבת לילדים
שאלה
סבתא, שילדיה חזרו בתשובה רוצה לקחת את נכדיה לבריכה מעורבת. עד איזה גיל הדבר מותר? השאלה קיימת באופן דומה באב הנוטל בת קטנה לרחוץ עמו במקום רחצה נפרד.
תשובה
א. ראשית, יש להעיר שעצם הכנסת ילדים לבריכה מעורבת אינו טוב. אפילו אם אין איסור בילדים קטנים הרי עצם החינוך לבריכה מעורבת נוגד הלכות וערכי צניעות שודאי הקטנים יהיו חייבים בהם לכשיגדלו. ולכן מצד מצות חינוך לצניעות, נראה שאין ראוי לעשות כך.
כך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קפב אות ב): "ומש"כ כבודו מדוע לא מצינו גדר חינוך באיסור יחוד, אעתיק לו מש"כ בעניי בחי' לשו"ע אה"ע סי' כ"ב סי"א, תינוקת שהיא פחותה מבת ג', ותינוק פחות מבן ט' מותר להתיחד עמהם: ביש"ש קידושין פ"ד סי' כ"ב מתקשה בלשון הסמ"ג שכ' שאין יחוד אלא כשהוא בן י"ג והיא בת ג' לכה"פ, וא"כ גם לדידה יהי' צריך בת י"ב שנה, וצ"ל דא' מהם צריך שיהי' בת ובן עונשין, וא"כ איסור יחוד מבן י"ג עם בת ג' ולמעלה, ולבת י"ב עם בן ט' ולמעלה יע"ש ובאוצה"פ, וכ"כ הב"ח לעיל ס"ט.
"ולעת עתה לא ידעתי בעניי למה לא שייך גדר חינוך גם בקטן וקטנה באיסור יחוד דהא חינוך שייך להלכה גם בפרישה מאיסורים עיין או"ח סי' שמ"ג, והוא ענין חמור של עריות, ואפילו יחוד פנויה דרבנן, והבת לא הגיעה עדין לנִדוּת מכ"מ גם בדרבנן שייך חינוך, ובפרט ענין המורגל הרבה כיחוד עכ"ל שם". (והביא את לשון החידושים שם בסי' רד).
וכן צריך לומר לגבי ענייני צניעות והכשלת הבריות ב'לא תתורו' ודאי קיים חיוב חינוך ואפרושי מאיסורא אפילו בקטנות, ואפילו אם הילדים אינם מבינים מאומה, עצם זה שמחנכים אותם להסתובב כמעט ללא בגדים בחברה מעורבת יש בכך דרכי חינוך שאינן נכונות. אולם כיון שהשאלה נשאלה, והמצב הוא שזו הדרך לחבב ולחזק את הקשר בין הסבים לנכדים נדון בשאלה.
ב. יש בגדרי ההלכה בדין זה שלשה תחומים הלכתיים שקשורים זב"ז ויכולים ללמד זה על זה. ) דיני ערוה ביחס לאמירת דברים שבקדושה. ) דיני אברים שצריכים להיות מכוסים מצד דיני ערוה כמו שוק וכד'. ) הכשלת אחרים בלא תתורו וחיוב הכיסוי בילדים.
לגבי אמירת דברים שבקדושה בפני שוק של קטנה כתב החפץ חיים בביאור הלכה לאו"ח (סי' עה): "טפח מגולה וכו' - עיין בספר שולחן שלמה שכתב דשיעור זה שייך אפי' בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה ואם היא בתו הוא מי"א שנה ואילך, וכדלעיל בסימן ע"ג עי"ש". ולדבריו אולי ניתן לחלק בין איסור הסתכלות לבין אמירת דברים שבקדושה. אם כי הדברים לא מפורשים. ואולי כשם שאב מותר בבתו עד גיל י"א, ה"ה לגבי אחרים בענין הסתכלות.
והחזו"א (או"ח טז, ח) העיר: "כתב במשנה ברורה סי' ע"ה בבה"ל ד"ה טפח, דטפח באשה הוא מבת ג' שנה ויום אחד וכן שוק [ולמאי דמבואר לעיל דבאשה אחרת כל שהו ה"נ אסור כ"ש] ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן מותר והרי דעת הר"י (=רבינו יונה ע"י להלן) שאין איסור בראי' אלא בהסתכלות ונהי דדעת ש"פ שסתמו בזה להחמיר בראי' שעינא וליבא סרסורא דעבירה, מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן".
ונראה מדבריו שבילדים שאבריהם קטנים ואינם גורמים להרהור אין איסור לגבי תפילה וה"ה לגבי חשש הסתכלות והרהור*.
ג. פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"א): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".
ובהלכה ב הוסיף: "העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומַכִּין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".
ובאר המגיד משנה (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ב): "ואסור לאדם לקרוץ וכו'. מבואר בברייתא באבות דר' נתן ואמרו באבות שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה ואמרו אל תרבה שיחה עם האשה וכמה דברים כיוצא באלו ובפרק במה אשה (דף ס"ב:) וברגליהן תעכסנה שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן ואפילו בבגדי צבע שלה אסור להסתכל כמו שיתבאר ויש בדברים אלו מכת מרדות כידוע בכל איסור שהוא מדבריהם".
ובהלכה ה הוסיף הרמב"ם: "אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור, באי זה שימוש אמרו רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת מטה לפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד". המ"מ הביא מקורו מן הירושלמי.
הלכות אלו מלמדות על חיוב ההרחקה אשר מחייב אף בקטנה, וכל שעושה זאת לשם הנאה מיופיה עובר.
ד. הבית יוסף (אה"ע סי' כא) הביא: "כתוב בארחות חיים (ח"ב הלכות ביאות אסורות סי' יג) בשם ה"ר יונה (באגרת התשובה יט כ): אסור להסתכל באשת איש מן התורה שנאמר (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה שנאמר (איוב לא א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית שכך ארז"ל (סנהדרין צב.) כל המסתכל בעריות קשתו ננערת ואשר לא נשא עיניו אל אשת איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה' מדה כנגד מדה, שכך ארז"ל (מדרש רבה סוף פרשת אחרי מות כג, יג) כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (ישעיהו לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, ונאמר אחריו (שם שם יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה וחמור הרהור פנויה ממגעה שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רז"ל (ע"ז כ, ב) שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה עכ"ל".
ובשולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"א) פתח: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה".
ובאר הבית שמואל (אה"ע סי' כא ס"ק ב): "או להביט ביופיה – הר"י (=רבינו יונה) כתב דאסור מדאורייתא שנאמר לא תתורו אחרי עיניכם, והרמב"ם ס"ל מדרבנן ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה. והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא".
היינו, הרהור חמור מהבטה. הבטה ביופי פנויה אסור מדברי קבלה ואילו הרהור ביופיה אסור מן התורה.
דברי הרמב"ם ורבינו יונה עוסקים באדם העובר על האיסורים ועושה מעשים המרגילים לערוה. אולם כפי שהזכיר המגיד משנה את הגמרא בשבת האיסור חל אף על הנשים הגורמות לאנשים שיפלו באיסורים ומושכות את ליבן ע"י בגדים ובשמים וכד' לפחות מדין 'לפני עיור' ולעתים אף סיוע לדבר עבירה. נמצא שאף הורים הגורמים שע"י ההופעה החיצונית של בנותיהם – אנשים יגיעו לידי הרהור עבירה – עוברים בסיוע לד"ע וכמובן שאינם מחנכים כראוי.
והשאלה היא מאיזה גיל יש בחלקי גוף מגולים, אצל קטן או קטנה, משום הכשלת אחרים בהרהורי עבירה. הבאנו לעיל שלגבי אמירת דברים בשבקדושה נחלקו הח"ח והחזו"א.
ה. נאמר במשנה בקידושין (פ ע"ב): "מתייחד אדם עם אמו ועם בתו; וישן עמהם בקירוב בשר, ואם הגדילו – זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו".
ובגמרא (פא ע"ב): "הגדילו – זה ישן בכסותו וכו'. וכמה? אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי: תינוקת – בת תשע שנים ויום אחד, תינוק – בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי: תינוקת – בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק – בן שלש עשרה ויום אחד. וזה וזה, כדי שיהיו (יחזקאל טז) שדים נכונו ושערך צמח. אמר רפרם בר פפא א"ר: חסדא: לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום – אסור; מאי טעמא? יצר אלבשה".
המדובר בשינה בקירוב בשר בין אב לבתו ואם לבנה. ומפרש רש"י:
"תינוקת בת תשע שנים ויום אחד - והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה, וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר.
"זה וזה – בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין [שבדדים] דהיינו בוחל כדתנן במסכת נדה (דף מז) בוחל אלו ימי הנעורים ושערך צמח אלא דללישנא קמא אי אתיא שערות מתשע שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת שתים עשרה שנים ויום אחד".
"בושה לעמוד לפניו – בידוע שיש בה טעם ביאה".
עולה לפי שתי הלישנות בגמרא שמעת שראויים להביא סימני נערות אסורים בקירוב בשר והמחלוקת מתי הזמן.
ו. תוספות רי"ד חולק על רש"י ומבאר את המימרא האחרונה רק על האיכא דאמרי וז"ל: "זה וזה כדי שיהו שדים נכונו ושערך צמח פירש בין י"ב דאשה ובין י"ג דאיש כדי שיהו שדים נכונו באשה וצימוח שער באיש, והמורה (=רש"י) פירש זה וזה בין לישנא קמא ובין לישנא בתרא. ואינו נראה לי שיהו שדים נכונו לבת תשע שנים". והר"ן (על הרי"ף לג ע"א) פרש כרש"י.
הרא"ש (קידושין פ"ד סי' כה) סובר שגירסת הגמרא שלפנינו מוטעית ולאחר שמביאה כתב: "וקשה דלא מצינו בשום מקום גבי תינוקת בת ט' שנים ונראה דגרסא משובשת היא ובפ' מי שמתו (דף כד, א) גבי ק"ש קתני אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר פי' לקרות ק"ש אם ישן עמהן בקירוב בשר ועד כמה תינוקת בת ג' שנים ויום אחד תינוק בן ט' שנים ויום אחד א"ד תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו וכו' פי' זה וזה קרובים לשדים נכונו וכו' שהיא שנה הסמוכה לגדלות".
ופסק בים של שלמה (קידושין פ"ד סימן כה): "והלכה כלישנא בתרא, וכדברי הרא"ש, להחמיר ולאסור שנה לפני גדלות".
בשו"ע לא כתב שנים ונראה שאף השולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"ז) מסכים עם היש"ש: "כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואע"פ שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן".
וכך כתב בחלקת מחוקק (סי' כא ס"ק יב) בהסבר פסיקת השו"ע: "הגדילו ונעשה הבן גדול – לא פי' שני הגדלות רק סתם וכתב עד שיהיו שדים נכונו ושער צמח דלאו בגדלות שנים תליא מילתא באשה כשמגיעים לסימנים אלו אף קודם שני הגדלות מסתמא הגיעו לכלל שיודעים להכלם ואף קודם י"א שנה וי"ב שנה וע"כ לא הכניס עצמו לחלוף הגרסאות שבגמר' (הובא בב"י סי' זה ס"ק ח') ומסתמ' זה הרבה קודם שני הגדלו' הגיעו לכלל בושה ובב"ח השיג על פסק זה וכתב ודלא כב"י דמיקל ופסק בש"ע דלא לאסור עד שיגיע לגדלות ולפי מ"ש אין כאן קולא".
ונראה שלכו"ע לגבי שֵנה בקירוב בשר אסור מגיל אחת עשרה לבת ושתים עשרה לבן. מסתבר שלגבי אחרים שאינם הורים הזמן מוקדם יותר. ודוקא אצל הורים כל זמן שלא הגדילו עדיין אין חשש של קלקול, אבל באחרים כגון בבריכה מעורבת או בבריכה נפרדת והבאת ילד כאן מעת שאבריו גורמים להרהורי עבירה, או שהוא בוש לעמוד באברים מגולים הדבר אסור. ונוטה הדבר לגיל שבו הילדים שואלים שאלות ומבררים לעצמם את החילוק בין המינים דהיינו שש או שבע.
ז. לגבי קריאת שמע כתב הטור (או"ח סי' עג): "שנים שהיו ישנים במטה אחת לא יחזיר זה פניו לכאן ויקרא וזה פניו לכאן ויקרא אלא א"כ היה טלית מפסיק ביניהן. ואם היה ישן עם בניו ובני ביתו בעודם קטנים מותר בחזרת פנים בלא הפסקת טלית, ואם הם גדולים צריך להפסיק בטלית ועד כמה חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י"ב שנים ובתינוקת עד שתהיה לה י"א מותר אפי' הביאו ב' שערות ובשנת י"ג לתינוק ובשנת י"ב לתינוקת אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ואם לא הביאו ב' שערות מותר ומשנת י"ג ואילך לתינוק וי"ב לתינוקת אפילו לא הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה".
והבית יוסף (או"ח סי' עג) לאחר שהביא דעות הראשונים כטור, כתב: "וכתוב בהגהת אשיר"י (סי' לה) בשם אור זרוע (ח"א סי' קלג) דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו כשנוגעין ערותן זה בזה שרי, ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממה שכתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו גבי גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו".
ובשו"ע (סי' עג ס"ג ו-ד) פסק כטור.
המדובר שוב בין הורים לילדים לגבי דבר שבקדושה ותמיהת האו"ז מוצדקת. וכ"ז אסור באחרים שאינם הורים ומחלוקת האחרונים לגבי ראיה הובאה לעיל.
ח. לגבי יחוד עם פנויה פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"ב ה"י): "תינוקת מבת שלש ולמטה ותינוק בן תשע ולמטה מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על ייחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה". והמגיד משנה כתב שהוא פשוט ומקורו מן הירושלמי.
הטור הביא את דברי הרמב"ם, וכך פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' כב סי"א): "תינוקת שהיא פחותה מבת שלשה ותינוק פחות מבן תשע, מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה". והבאנו לעיל את תמיהת שבט הלוי.
ט. אם נבוא למצות את ההלכות שהבאנו לגבי רחצה בבריכה, נראה שיש לחלק בין קירוב בשר של הורים לבניהם לבין יחוד ולבין דברים שבקדושה. בקירוב בשר בין מצד דיני קרבה לערוה ובין מצד ק"ש בזמן קירוב בשר הגיל הקובע הוא הבאת סימנים או קרוב להם כדי שנה אחת. מעבר לכך עדיין אין איסור בדבר. לעומת זאת לגבי יחוד אסרו מהרגע שראויים לביאה בין בקטנה מגיל שלוש שאין בתוליה חוזרים, ובין בקטן מגיל ט' שנים שראוי לביאה. ולגבי אמירת דברים שבקדושה מעת שיכול לגרום להסתכלות והרהור.
בבריכה מעורבת לכאורה לגבי ילדים המצבים האלה לא קיימים. המדובר בבריכה שרוחצים בה הרבה גברים ונשים ואין בה יחוד כמו"כ אין זה קירוב בשר בין אב לבתו וכד' אלא שהייה משותפת בבריכה ואף אם יש נגיעות בין גדולים לקטנים הן נגיעות מקריות ולא מכוונות. ולכאורה האיסור של קירבה אינו בעיה. אולם נותרה בעינה בעית ההסתכלות וההרהור של שאר המתרחצים, כשהסתכלות במחלוקת ראשונים אם היא מהתורה והרהור לכו"ע הוא איסור תורה כמבואר לעיל מעת שאבריהם גורמים לאיסור הרהור.
אמנם ההורים המביאים את הילדים למקומות אלו עוברים לכאורה רק בהכשלת עיור בדבר ולא באיסור עצמו. ובמצב בימינו שיש עוד ילדים ומבוגרים הבאים לרחוץ בבריכה מעורבת, ודאי שאין זה 'תרי עברי דנהרא', שהרי לגבי אדם הנפתה להסתכלות והרהור, יש עוד הרבה רוחצים שאבריהם מגולים, וא"כ הוא יכול לתור אחריהם ולאו דוקא אחר ילדים אלו, וא"כ צד ההכשלה הוא פחוּת ומסופק. כמו"כ אין כאן הכשלה מכוונת והמתרחצים המהרהרים ומביטים הכשילו את עצמם, והשתמשו בבריכה כדי לתור אחר עיניהם, שהרי הילדים באים להתרחץ וליהנות, ולא על מנת להכשיל אחרים. ומי שההבטה בילדים לבושים בגדי ים גורמת לו הרהורים אסורים נראה שהוא הכשיל את עצמו והילדים הרוחצים הם רק מעין גרמא לכך.
עולה מן הדברים שעצם הבאת ילדים לבריכה מעורבת בה רוחצים גדולים וקטנים יש בה חשש קטן של איסור ובתנאים מסויימים. ולכן נראה שמתחת לגיל שלש מותר. ולמעלה מגיל זה עד גיל שש-שבע ישנו חשש איסור ואעפ"כ מותרים הסבים להביאם לבריכה מעורבת מכיון שעדיין אבריהם של קטנים אלו אינם גורמים להרהור. מעבר לגיל זה נראה שיש יותר חשש הרהור וממילא קרוב להכשלת הרוחצים בבריכה מעורבת. כמו"כ מגיל שש-שבע ישנו חיוב חינוך על ההורים לחנך את ילדיהם לגדרי צניעות, וע"כ מעבר לגיל זה שילדים מבינים ושואלים אין נכון להביאם לבריכה מעורבת. ועי' בספר 'אלה חמדה' (לר"י פיגנבוים, לשעבר רב מושב קשת ברמה"ג, ח"א סי' קצד).