חבל נחלתו ט ו

<< · חבל נחלתו · ט · ו · >>

סימן ו

קריאה בתורה ע"י נכה

שאלה

האם מותר להעלות לקריאה בתורה או שבעל הקורא יהיה נכה היושב על כסא גלגלים ואינו מסוגל לעמוד ולהישען על הבימה?

תשובה

א. כתב בספר ילקוט יוסף (כרך ב' סי' קמא ס"ב): "שליח ציבור שיודע לקרוא בתורה בטעמיה ובדקדוקיה, וחלה ברגליו עד שנעשה נכה ל"ע, והוא מרותק לכסא גלגלים, אם יכול להתאמץ בעזרת אנשים אחרים שיקימוהו ויוכל לעמוד ולהיסמך על התיבה, רשאי להיות שליח צבור ולקרוא בתורה, אבל אם אינו יכול לעמוד כלל, אפילו ע"י סמיכה גמורה, אין להתיר לנכה כזה להיות שליח ציבור ולקרוא בתורה מיושב*".

ובמקורות האריך בראיות שבקריאה ע"י סמיכה מותר אבל בישיבה אין להתיר לו להיות שליח ציבור ולקרוא בתורה מיושב ומקורו מכף החיים (סי' קמא אות ו*): "שלא הותר לחולה לקרות בספר תורה אלא לכל היותר ע"י סמיכה, אבל בישיבה ממש לא. ע"ש וכן עיקר. [תשובה בכת"י למרן אאמו"ר שליט"א*]".

וכיון שלענ"ד הדברים צריכים תיקון נברר את הדברים בשורשם.

ב. ראשית, נקדים שכל המושג 'שליח ציבור' בקה"ת הוא מושג מאוחר שתוקן כיון שאנשים לא ידעו לקרוא בתורה. והרמב"ם פוסק, וכן נוהגים בני תימן, שהעולה קורה בעצמו כפי שהיתה התקנה במקורה. וא"כ מעיקר הדין אין להבדיל בין עולה לתורה לבין בעל הקורא, ולא נזכרו בפוסקים הגדרות מיוחדות לבעל קורא, אלא כל עולה הוא בבחינת בעל קורא ('שליח ציבור' בלשון ילקוט יוסף). ואם כן השמטתו של בעל ילקוט יוסף את דינו של עולה שהוא נכה אינה מקרית אלא עולה ובעל קורא לכתחילה חד הוא.

במסכת מגילה (כא ע"א) נאמר במשנה (פ"ד מ"א): "הקורא את המגילה עומד ויושב". ובגמרא: "תנא: מה שאין כן בתורה. מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא: ואתה פה עמד עמדי". והגמרא ממשיכה בעניין לימוד תורה* בישיבה.

ופרש רש"י: "הקורא, עומד ויושב – אם רצה עומד, אם רצה יושב". ואילו בתורה צריך לקרוא דוקא בעמידה. כפי שפרש רש"י בהמשך: "מה שאין כן בתורה – שאין קורין בתורה בצבור מיושב". פשט הדברים וכפי שיבורר להלן, שבמגילה קוראים לכתחילה עומד או יושב, ובקריאת התורה לכתחילה עומד ובדיעבד אף אם הקורא בתורה יושב – יוצאים י"ח.

ג. בירושלמי דיון (את סופו הביא הב"י) בו נאמר: "זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים? אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה, אין תימר מפני כבוד הרבים אפילו בינו לבין עצמו*, מפני כבודה הוא עומד אם אומר את כן אף הוא מתעצל ואינו קורא. רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה ויראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה".

היינו, הירושלמי חקר מפני מה צריך לעמוד בקה"ת האם מפני כבוד התורה או מפני כבוד הרבים. ומסקנתו שצריך לעמוד מפני כבוד הרבים, שאם תאמר שהוא צריך לעמוד מפני כבוד התורה יתעצל ויבטל ולא יקרא בתורה. למדנו מכאן כמה נקודות חשובות, ראשית, שהקריאה בתורה היא לימוד תורה ולכן הסיקה הגמרא שכדי שלא יבטל תיקנו שיקרא וילמד בישיבה, ורק הקורא בציבור מפני כבוד הציבור צריך לעמוד. וכל זה תקנת חכמים ולא מעיקר הדין. רבי שמואל בר רב יצחק חידש צד נוסף שצריך לעמוד בגללו והוא כדרך שהתורה ניתנה באימה וביראה, כך קריאת התורה בציבור יש בה צד של קבלת התורה וע"כ מן הראוי שכך יקרא בתורה באימה וביראה – בעמידה ולא בסמיכה.

ד. כתב הרשב"א בחידושיו למגילה: "הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. ואע"ג דקתני יצא אפי' לכתחלה קאמר, ותדע לך דהא קתני קראה אחד קראוה שנים יצאו וההוא על כרחין לכתחילה הוא". היינו הגירסא לפניו במשנה היתה: 'עומד ויושב – יצא' גירסא שאינה לפנינו, ואעפ"כ מפרש שיוצא במגילה עומד או יושב לכתחילה.

לדבריו השלכה לגבי קריאה בתורה כביאור המאירי (מגילה כא ע"א): "ואמר על זה הקורא את המגלה עומד ויושב, ר"ל עומד ויושב כלומר הדבר [תלוי] ברצונו ואע"פ שבספר תורה אנו צריכין לקרוא מעומד ואין גורסין בכאן עומד או יושב יצא, שאם כן היו הדברים מוכחין דיעבד אין לכתחילה לא והיה יוצא לנו ממנה שבתורה אף דיעבד לא יצא ביושב ממה שנאמר על משנה זו בגמרא מה שאין כן בתורה, וזה אינו! שלא נאמר בקריאת התורה מעומד אלא לכתחלה כדי לעמוד ביראה, הא במגלה אף לכתחלה אלא שמ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור".

הא קמן שהמאירי דייק מלשון המשנה שמותר בדיעבד לקרוא בתורה בציבור מיושב. והדברים מדוייקים בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ד ה"א): "הקורא את המגילה עומד ויושב כו' מה לשעבר הא בתחילה לא והא תני מעשה בר"מ שקרייה מיושב בבית הכנסת של טיבעין ונתנה לאחר ובירך עליה [דף עד טור ד] כיני מתניתא מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב". כלומר, הירושלמי מבאר שקריאת המגילה היא לכתחילה עומד או יושב ואין מדינא דמשנה חיוב לקרותה עומד, ומכאן שאף ההגבלה על קה"ת עומד היא רק לכתחילה.

ה. פסק הטור (או"ח סי' קמא): "וצריך לקרות (=בתורה) מעומד דתנן הקורא את המגילה יושב יצא משא"כ בתורה, ומטעם זה נמי צריך ליזהר שלא לסמוך דאמרינן בפ"ב דזבחים עמידה מן הצד פירוש ע"י סמיכה איכא בינייהו לרבנן לא הוי עמידה".

ובאר הבית יוסף: "דתנן (כא.) הקורא את המגילה עומד יושב. כלומר אם רצה עומד אם רצה יושב ובגמרא (שם) תנא מה שאין כן בתורה, ופירש רש"י מה שאין כן בתורה שאין קורין בתורה בציבור מיושב, ומשמע דדוקא הקורא צריך לעמוד אבל לא שאר הציבור וכן נוהגים. ואף על פי שהמרדכי כתב בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת סי' תכב) שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' קפב) היה עומד בשעת קריאת התורה וכן נוהגים קצת אשכנזים וצרפתיים, בהלכות קטנות (מרדכי סי' תתקסח) כתב יש עומדים בשעת קריאת התורה ומביאים ראיה מדכתיב (נחמיה ח, ה) וכפתחו עמדו כל העם, ואין ראיה מכאן דבסוטה (לט.) מפרש עמדו לשון שתיקה והכי משמע בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) דההוא גברא דהוה קרי וסמיך א"ל עמוד מה נתינה בעמידה ובאימה וכו' משמע דוקא לחזן יש לעמוד עכ"ל. וכן כתב רבינו בסוף סימן קמ"ו בשם רב שר שלום". והב"י מפרש את הגמרא במגילה כמאירי שכל החיוב בקה"ת לעמידה הוא בדיעבד ומדרבנן.

ובשולחן ערוך (או"ח סי' קמא ס"א) פסק: "צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור, אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות)".

ולא כתב מפורש האם העמידה לעיכובא ואין לקרוא בתורה בציבור בישיבה בשום מקרה, או שבדיעבד מותר לקרוא. ונראה שדברי המאירי לא עמדו לפניו.

ו. הטור בהל' מגילה (או"ח סי' תרצ) כתב: "הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחלה לא יקרא יושב ובירושלמי קאמר דאפילו לכתחלה. והרמב"ם ז"ל כתב אבל לא יקרא לכתחלה יושב בצבור מפני כבוד הצבור".

נראה מדבריו שהגירסא שלפניו היתה כגירסת הרשב"א, ופרש שלא כרשב"א אלא שיוצא רק בדיעבד בקריאת מיושב. (ולפי"ז היה מקום להסביר שבקריאת התורה מיושב לא יצא, אמנם מדבריו בסי' קמא לא משמע כן.) והב"י כתב בשם הר"ן שבמגילה יוצא י"ח יושב אפילו לכתחילה.

אולם הב"ח (סי' תרצ) דייק: "ומ"ש משמע בדיעבד וכו'. פירוש דביושב דיעבד אין לכתחלה לא ומאי דקתני נמי הקורא דמשמע דיעבד משום יושב נקט הכי, וה"ק הקורא את המגילה יוצא בדיעבד כשיושב כמו בעומד אבל עומד ודאי אפילו לכתחלה דאי אפשר בלי עומד או יושב. ומכל מקום קשה למה לי לתנא למיתני עומד ויושב כיון דדין עומד אינו כדין יושב ונראה דתני הכי למידק מיניה דבמגילה דוקא הוה דינא הכי מה שאין כן בתורה דעומד דוקא, וכדתניא (כא א) מה שאין כן בתורה מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי, אבל יושב אפילו דיעבד לא וצריך לחזור ולקרות מעומד נ"ל".

הב"ח דייק שאם במגילה קורא במיושב רק בדיעבד הרי בתורה אסור לקרות אף בדיעבד, ואם קרא צריך לחזור ולקרות. ובניגוד לרש"י ולרשב"א למאירי ולר"ן שדייקו ממגילה להיתר בדיעבד, הב"ח מדייק לחומרא. וצ"ע שלא הביא אף אחד מהראשונים שחולק עליהם, פרט לטור ממנו דייק.

ז. המגן אברהם על סימן קמא (ס"ק א) הביא את הב"ח, ורצה להטות את פסק השו"ע שם כב"ח שאינו יוצא אף בדיעבד. והוא עצמו הדגיש שהב"י כתב בשם רש"י שהאיסור בישיבה הוא רק לכתחילה. והביא לכך ראיה ממלך שקורא ב'הקהל' בישיבה ואם הקריאה בתורה בציבור בישיבה היא באיסור המעכב את הקריאה היו מחייבים אף מלך לקרוא בעמידה. ולא הביא המג"א את דברי הב"י בסי' תרצ שממנו משמע שבמגילה קורא אף לכתחילה במיושב לולא כבוד הציבור. וכן הפרישה בסי' קמא כתב שדין קה"ת במעומד לפי הטור הוא רק לכתחילה, וכן פסק בשערי אפרים (שער ג סעיף יא), וכן כף החיים (סי' קמא ס"ק ב) הביא רבים מהאחרונים שהורו שלא כב"ח.

ולכאורה מחלוקת אחרונים לפנינו. אולם בשימת לב לדברי הראשונים, לא מצאנו מי שפוסל קה"ת בישיבה בדיעבד. ולהיפך כמה וכמה מן הראשונים כתבו להיפך שיוצא י"ח בדיעבד.

ח. כל זאת באדם בריא בקריאה בציבור, וק"ו בנכה ל"ע. והרי אנוס הוא ואין בישיבתו להוכיח שאינו מקבל את התורה באימה וביראה. ולכן נראה שצריך להעלותו לתורה אף אם יושב על כסא גלגלים וממילא אם הוא נוהג כרמב"ם יקרא בתורה בעצמו, ואם כשאר קהילות רשאי לעלות לתורה ובעל הקורא יקרא עבורו והוא יענה אחריו ויתן עיניו בספר התורה, ואם יש צורך בכך ינמיכו עבורו את הספר, כדי שיוכל לקרוא. ואם אין בעל קורא אחר אלא הנכה היושב על כסא גלגלים, יהא הוא בעל קורא של כל הציבור.

וכדמות ראיה מתחילת אמירת 'ונתנה תוקף' במעשה ר' אמנון ממגנצא, כמסופר באור זרוע (ח"ב הל' ראש השנה סי' רעו): "מעשה בר' אמנון ממגנצא. אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ר"ה בקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל ש"צ. ויעשו כן ויהי כאשר הגיע ש"צ לומר הקדושה וחיות אשר הנה א"ל ר' אמנון אמתן מעט ואקדש את השם הגדול ויען בקול רם ובכן לך תעלה קדושה". וא"כ תפילת 'ונתנה תוקף' נאמרה בראשונה בשכיבה משום אונסו של ר' אמנון, וממנו למדו כל ישראל את אמירת התפילה.

מסקנה

מותר להעלות נכה שאינו יכול לעמוד לתורה, ואם אין אחר היודע לקרות רשאי להיות בעל הקורא.