חבל נחלתו ח מה
סימן מה
הבאת ביכורים של המוכר שדהו לפירות
א. בגיטין (מז ע"ב–מח ע"א) נאמר: "איתמר: המוכר שדהו לפירות, ר' יוחנן אמר: מביא וקורא, ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי; ר"ל אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. איתיביה ר' יוחנן לר"ל: (דברים כ"ו) ולביתך – מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא! א"ל: שאני התם, דכתיב: ולביתך. ואיכא דאמרי, איתיביה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן: ולביתך – מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא, התם הוא דכתיב ולביתך, אבל בעלמא לא! אמר ליה: טעמא דידי נמי מהכא קאמינא. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: המוכר שדהו [מח עמוד א] בזמן שהיובל נוהג, ר' יוחנן אמר: מביא וקורא, ר"ל אמר: מביא ואינו קורא; רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי; ר"ל אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. א"ר יוסף: אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, דא"ר אסי א"ר יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביובל, ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון".
לפי ר' יוחנן, כיון שקנין פירות כקנין הגוף השדה והפירות שלו ויכול להביא ולקרוא מקרא ביכורים ולומר: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי", ואילו לפי ר"ל כיון שקנין פירות אינו כקנין הגוף אינו יכול לומר כן שהרי האדמה אינה שלו. ורש"י הוסיף שהמדובר במכירה בזמן שאין היובל נוהג, שכן מכירה בזמן שהיובל נוהג היא תמיד מכירה לפירות שהרי השדה חוזרת ביובל לבעליה.
רב יוסף קבע שלולא סבר ר' יוחנן שקנין פירות כקנין הגוף לא היתה לדעתו מציאות של הבאת ביכורים אלא רק ביורש יחיד בכל דור. שכן ר' יוחנן סבר שהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירים זל"ז ביובל, מפני שאין ברירה. וא"כ נמצא שבין יובל ליובל כל אח מחזיק בפירות שדהו בקנין פירות אבל הגוף אינו מבורר שהוא שלו, ולכן סתם יורש בין כמה אחים אינו יכול להביא ולקרוא על ביכוריו. ורק לדעה שקנין פירות כקנין הגוף יכול להביא אף מי שאינו חד בר חד.
ב. כתב תוספות (מח ע"א ד"ה אי לאו): "הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ (יבמות דף לו:) וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה דבסוף מסכת ביצה (דף לח.) פסקינן כרבי אושעיא ורב נחמן דקיימא לן (כתובות יג.) כוותיה בדיני ואמרינן בריש פרק ב' דקדושין (דף מב:) האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ופסקינן נמי בהמוכר את הבית (ב"ב דף סה.) דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפ' בית כור (שם דף קז.) כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא (דף ט.) ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף מח.) גבי חמש ולא חצי חמש ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי, אי נמי הא דידיה הא דרביה, והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין (דף מו:) כר"א בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה (ב"ק דף נא:) אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים (ב"ב דף נז:) ומותר במודר הנאה".
היינו ר"ת מקשה שאנו קי"ל שקנין פירות לאו כקנין הגוף כר"ל, וקי"ל שהאחים שחלקו כלקוחות מפני שאין ברירה ומחזירים ביובל, וא"כ לשיטת ההלכה הנוהגת נמצא שאי אפשר להביא ביכורים ולקרוא עליהם אלא חד בר חד!
יש לדייק שהקושי' מורכבת משלש הנחות יסוד שאם נשנה אחת מהם שוב אין מקום לקושיה. א) קנין פירות לאו כקנין הגוף. ב) האחים שחלקו כלקוחות. ג) מחזירים זל"ז ביובל. ולהלן יבואר שכן דרך הראשונים והאחרונים לבאר אחת מהנקודות שהודגשו בצורה שונה או שלא נפסקה במקרה זה.
ג. מתרץ תוספות: "וי"ל דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין (שם דף קלו:) לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם, אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי, ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) ובפרק הזהב (ב"מ דף מח.) קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש אף על גב דרבא קאי כר' יוחנן בר מתלת (יבמות דף לו.)".
תוס' מתרץ בתירוץ אחד שמה שקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא דוקא בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה שהאב מוחל לבנו שקנין הגוף שנתן לבנו עומד בפ"ע, אבל בשאר דינים קנין פירות כקנין הגוף, ולכן יכול להביא ביכורים.
והרשב"א בסוגיין הביא תירוץ ר"ת כך: "ותירץ ר"ת ז"ל דאנן לא קי"ל כר"ל בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואע"ג דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לר"ל לאו דמימרא דס"ל כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה, ויש לנו כיוצא בה בפ' הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם קרא ומתניתא מסייעי ליה לר"ל, ואפילו הכי קיי"ל כר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה".
היינו בדר"כ קי"ל שקנין פירות לאו כקנין הגוף פרט לביכורים שהתורה גילתה שאדם מביא ביכורים מנכסי מלוג של אשתו ולכן בביכורים קנין פירות כקנין הגוף.
תוס' מביא תירוץ נוסף: "ועי"ל דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראים סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר. וא"ת לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וי"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה".
היינו אף מי שסובר שאחים שחלקו כלקוחות הן סובר שאין מחזירים זל"ז ביובל, ולכן יכול להביא ולקרוא מקרא ביכורים.
ד. הרמב"ן בחידושיו לגיטין הביא את קושיית ר"ת ואת תירוצו הראשון ומקשה עליו: "ואין הפי' מחוור וישר שהרי בפ' יש נוחלין מדמי הא דהמוכר שדהו לפירות לההיא דמכר הבן בחיי האב ולא מתרץ בכורים שאני, וכן אמר ר"ח ז"ל דסבירא לן כר"ל בשתים אלו, אלא איכא למימר דשאני אחים שחלקו משום דירושה לא אמר רחמנא דתהדר ואע"ג דקי"ל אין ברירה כדאיתמר בריש פ' כל הגט, והא דאמר רבא בפ' האיש מקדש האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכן הא דאיתמר בב"ב פ' המוכר את הבית האחים שחלקו אין להם דרך זה על זה ואיפסיקא הלכתא הכי אינן (=מן) השם אלא משום שע"מ כן חלקו, והיינו נמי דלא קשיא לר' יהודה דאמר הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וסבר אין ברירה ולמאן דסבר אין ברירה אחים שחלקו לקוחות הן וכיון שכן היאך ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש, אלא ש"מ דאעפ"כ אינן מחזירין ביובל כדפרישית".
היינו הרמב"ן מתרץ דוקא את תירוצו השני של התוס'. וכן תרץ תוספות בבכורות (נב ע"ב ד"ה אמר רבי אסי) וכן הריטב"א בגיטין. שאחים שחלקו בתורת ירושה אינם מחזירים זל"ז אע"פ שאין ברירה. ורק היחסים הממוניים שביניהם הם כלקוחות.
והרשב"א מביא תירוץ זה כך: "ובתוס' תירצו דאנן אע"ג דקיי"ל דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפ"ה לא סבירא לן כר' יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל, ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל, וטעמא דכתחלתה של א"י שחלקו שאין מחזירין זה לזה אע"ג דירושה היא להם מאבותיהם, ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואפילו הכי לא החזירו ביובל, והילכך קי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקי"ל דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן, ומיהו אין מחזירין זה לזה ביובל ולפיכך מביאין בכורין וקורין, ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו (ב"ב ס"ה א') אין להם דרך זה על זה ולא חלונות ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה".
ה. וכן ר"מ המאירי תרץ זאת בצורה דומה (גיטין מח ע"א): "נראה לי דכי קים לן כריש לקיש דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף בנכסי מלוג אתה יכול לפרשה מטעם זה והדבר דומה ליובל ראשון שדעת המוכר אינה סומכת לחזור לו שאף כאן אין דעת אחים לחזור מזה לזה הואיל ואין בתורה להיות ירושת אחים חוזרת, וכן שאע"פ שמצינו שהם לקוחות לענין חזרת יובל בכאן ולענין סולמות וחלונות ודרך בבבא בתרא ס"ה א' ולענין אונאה במסכת קדושין כבר מצינו שהם יורשים בענין בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור, וא"כ בזו ודאי ראוי לפסוק דלא כריש לקיש להיות לענין זה קנין פירות כקנין הגוף ויש טורחים לישבה בדרך אחרת וזו נראית לי עקר".
היינו, המאירי מתרץ ששונה קנין הפירות בביכורים משאר קניינים ולכן הם נחשבים כקנין הגוף אע"פ שלכאורה הם מחזירים זל"ז ביובל, זו 'החזרה' מבחינה עקרונית אך לא מעשית, וע"כ נחשב קניינם בקרקע כקנין הגוף, ויכולים להביא ולקרוא.
ו. האחרונים (לח"מ שאלה ופקדון פ"ב ה"ו, ברכת הזבח, פני יהושע גיטין מח ע"א) הקשו את קושיית ר"ת על פסיקת הרמב"ם.
הרמב"ם פסק בהלכות שאלה ופקדון (פ"ב ה"ו): "השואל מן האשה ונשאל לו בעלה אינה שאילה בבעלים שקניין פירות אינו כקניין הגוף ואין לבעל אלא פירות*".
ובאר המגיד משנה: "השואל מן האשה. פירוש פרה מנכסי מלוג שלה. שקנין פירות. פי' שיש לבעל בנכסי מלוג אינו כקניין הגוף ומפורש הדין שם ובהלכות".
וכן בהלכות ביכורים (פ"ד ה"ו) פסק: "המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף".
ובהלכות שמיטה ויובל (פי"א ה"כ) פסק הרמב"ם: "האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו".
היינו לפי הרמב"ם קנין פירות אינו כקנין הגוף, והאחים שחלקו הם כלקוחות ומחזירים זל"ז ביובל, וא"כ לשיטתו לכאורה לא מצינו אלא שחד בר חד יוכל להביא ביכורים ולקרוא עליהם מקרא ביכורים. שהרי בזמן שהיובל נוהג כל קנין לוקח הוא קנין פירות.
הפני יהושע (גיטין מח ע"א) הביא קושיה זו בשם ברכת הזבח שנשאר על הרמב"ם בצ"ע. הפנ"י דוחה את דבריו וכתב שכיון שביובל ראשון יכול להביא ביכורים משום דלא סמכה דעתיה של המוכר שהקרקע תוחזר לו, ורוב הלוקחים המביאים ביכורים הם ביובל ראשון – "דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין". ואפילו הוא לוקח קרקע שחזרה לבעליה לגביו זהו יובל ראשון. וא"כ גם אחים שחלקו דינם עד יובל ראשון שמביאים וקוראים.
אולם הוא מתרץ תירוץ נוסף עיקרי: "וכוונת הרמב"ם ז"ל נראה לי מבואר אליבא דהלכתא, דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל, נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא, משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט [כ"ה ע"א ד"ה לקוחות הן] למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י. וזה שכתב הרמב"ם ז"ל 'לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה', משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפי"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח". ולר' יוחנן הקושיה קשה משום שהוא סבר שאין ברירה כלל אף בדרבנן, ולא מחמת הספק.
תירוצו פשוט: החזרת אחים היא דוקא משום הספק בפסיקה אם יש ברירה, וא"כ אין בספק זה כדי להוציא מחזקת ממון, ולכן כ"א מחזיק באותו חלק אף אחר היובל. אבל חלקים שנטלו בתורת מתנה ולא מחמת ספק שאין ברירה חוזרים ביובל ומתחלקים מחדש. וא"כ אחים שחלקו יכולים להביא ביכורים ולקרוא.
ז. הלחם משנה (הל' זכיה ומתנה פי"ב הי"ג) מקשה אף הוא ומוסיף ששני תירוצי התוס' לא מתאימים לשיטת הרמב"ם שכן הרמב"ם פסק כר"ל בשני המקרים, ופסק שמחזירים זל"ז ביובל. ומתרץ: "ונ"ל לתרץ לדעתו דכי היכי דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"ז) בסברת ר"ל דאע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הכא איצטריך משום דלגבי נפשיה אפילו במקום בריא עדיף ליה, כלומר וכיון דשייר לעצמו פירות שייר לעצמו גוף! ה"נ אמרינן דהך קושיא דהקשו בגמרא לאו קושיא היא דכל חד וחד אע"פ שלא נתן לחבירו אלא פירות נתן לו ג"כ מהגוף מפני שחבירו נותן לו כן ותרוייהו בעי למעבד הכי כדי שיהא כל אחד מביא וקורא ולקיים מצות קריאה ומשום הך מצוה אמרינן אנן סהדי דניחא להו בהכי".
הלח"מ מתרץ שאע"פ שקנין פירות אינו כקנין הגוף בכ"ז כאן כ"א מהאחים משייר את גוף הקרקע לעצמו ומקבלה מאחיו, וכן הוא להם, כדי שכ"א יוכל להביא ולקרוא.
ח. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רנז ס"ה): "מכר הבן בחיי האב, ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף".
ובאר הסמ"ע (סי' רנז ס"ק י): "וקנין הפירות אינו כקנין הגוף. פירוש, שנאמר שלא יהיה בקנין של הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דבר שלא היה בא לעולם, קמ"ל דזה אינו, דהרי גוף השדה היה של הבן מיד בשעת נתינה, אף שנשארו הפירות להנותן אותם, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".
ובאר בקצות החושן (חו"מ סי' רנז ס"ק ג): "ולענ"ד נראה דאע"ג דקי"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף היינו דוקא היכא שאין לו אלא פירות ולית ליה בגוף כלום כמו האי דמכר הבן, אבל קנין פירות דיובל הוי כקנין הגוף טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בו בורות שיחין. וברמב"ם פרק כ"ג מהלכות מכירה (ה"ה-ו') ז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כו', ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרוס ולא יבנה, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. והיינו נמי דינא דיובל דהו"ל קונה לזמן קצוב וחופר ובונה והורס. וכן נראה שם מדברי הראב"ד ז"ל, עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. וא"כ הו"ל קנין הגוף ממש, אלא הא דקרי ליה בש"ס קנין פירות היינו משום דכל שאינו קנוי קנין עולם הו"ל קנין פירות, וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט (ע"א ד"ה אמר ליה אביי) באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ז"ל, דנהי דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, באומר לאשה היום את אשתי כו' לא נפקא בלא גט, והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי, כדמוכח בפרק השולח (גיטין שם) גבי מוכר שדהו לחבירו בזמן שהיובל נוהג כו', וקנין דמים באשה לא אשכחן, אי אפשר להיות אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה לאו קנין הגוף הוא עכ"ל. וא"כ טעמא דריש לקיש אינו אלא משום דכיון שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא קנין פירות אע"ג דקנוי לו הגוף עד היובל, ואנן סבירא לן דקנין פירות כהאי דהיינו מה שאינו קנוי קנין עולם הו"ל כקנין הגוף, ובהאי קנין פירות דלית ליה לאב אלא קנין פירות ולית ליה בגוף כלום דהא נתנו לבן מהיום בזה הוא דלא הוי כקנין הגוף.
"וזה הטעם נראה מפורש בגמרא סוף פרק השולח (שם) שם בהאי קאמר ריש לקיש דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהך אדעתא דגוף נחית, והיינו כמ"ש דביובל הגוף שלו עד היובל להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בשלו. והא דמייתי בפרק השואל ראיה מביכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה, היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו נמי יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע דקנאה לגמרי כל ימי חייו וכמ"ש בסמ"ע סימן רי"ב (סקי"ג) ע"ש ודו"ק. ועיין מ"ש בסימן קי"ז (סק"ג) [סק"ב] ומ"ש בסימן קמ"ט סק"ב.
"ועיין רשב"ם (ב"ב) דף קל"ו (ע"ב ד"ה מביא ואינו קורא) בהא דאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא וז"ל, דלהכי מביא משום דכתיב (דברים כו, ב) אשר תביא מארצך דארצך קרינא ביה. והקשו בתוס' (ד"ה מביא) דאי קרינן ביה מארצך ומשום קנין פירות א"כ אמאי אינו קורא וליהוי נמי קורא על האדמה אשר נתת לי ע"ש. ונראה ליישב פירוש רשב"ם לפי מ"ש הר"ר אביגדור כהן צדק והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה (סי' ב') ז"ל, ואותה ששנינו (סוכה מא, ב) אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו, אע"ג דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב (ויקרא כג, מ) לכם משלכם דקנין הגוף [משמע ולא] סגי (ולא) בהנאת שימוש לחוד. וא"ת הלא מתנה על מנת להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) ונפיק ביה, יש לומר דלהכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהא קנין הגוף לשעה מיקרי ובהכי סגי, דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא, והכי מסיק התם בהדיא דאפילו מאן דפליג במכירה ואכילה, למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל ע"ש. ולפ"ז ניחא דכיון דביובל קנין הגוף לשעה הוי וכמ"ש דרשאי לחפור עד היובל אלא לפי שאינו קנין עולם קרי ליה קנין פירות, וא"כ מביא דכיון דכתיב אשר תביא מארצך וא"כ בשעת הבאה קפיד רחמנא שיהיה מארצך וסגי בזה שהיה בשעת הבאה שלו ממש, וכמו באתרוג דקרינן בקנין הגוף לשעה ולקחתם לכם משלכם. ואינו קורא על האדמה אשר נתת לי כיון דאינו קנוי קנין עולם לא הוי אלא קנין פירות לא מצי אמר על האדמה אשר נתת לי, כיון דהאדמה השתא אינו שלו אלא לשעה לא הוי אלא קנין פירות ודו"ק. ועיין מ"ש בסימן רמ"א (סק"ד) דיוצאין באתרוג הקנוי קנין הגוף לשעה וכדברי הר"ר אביגדור כהן צדק. וראיה ברורה לזה כיון דלריש לקיש מביא מהאי טעמא שכתבנו דקרינן ביה מארצך ודו"ק".
הקצות משנה את הבנת קנין פירות וקנין הגוף. קנין פירות בלשון הש"ס, הוא קנין שאינו מלא. קנין שדה בזמן היובל אף הוא אינו מלא, אולם הוא כולל את קנין הגוף על השדה אלא שהיא חוזרת ביובל. ומותר האח החולק לחפור בה בורות שיחין ומערות, שלא כסתם קונה שדה לפירותיה (כמבואר ברמב"ם) ולכן לוקח בזמן היובל יכול להביא ממנה ביכורים.
ונראה שלדברי הקצות התכוין הים של שלמה (בבא קמא פ"ה סי' לב [דיני ברירה]) שכתב:
"ע"כ נ"ל, דסתמא פסק כותיה (=דר"ל). לעניין שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. ואין חילוק בין אב לבנו לאחר. ומ"מ גבי אחים שחוזרים ביובל שאני, דלא דמי לקניין פירות כלל. מאחר שלעולם גוף הקרקע קנוי לו, דהא אפילו היכא שבא היובל. מ"מ יש לו חלק בכל השדה כבראשונה, עד שיחלקו פעם אחרת. וג"כ כמה פעמים ניחא להו חלוקתם, ואינם מבקשים לחלוק פעם אחרת, הילכך שפיר מביא וקורא, והא דאמר רב יוסף לשם, אי לאו דאמר ר"י קניין פירות כו', לא מצא ידיו ורגליו כו'. אפשר דלא ס"ל חילוק זה. אבל אנו, שפסקינן בחדא כר"ל, ופסקינן בחדא כר"י, כדפי'. מוכרחים אנו לחלק כה"ג. א"נ ה"ק, אי לאו דאמר ר"י בשום דוכתא קניין פירות כקניין הגוף. וא"כ הוי כמו שלא חלקו עדיין, ופשיטא שאין שום אחד מביא בכורים, וקורא האדמה אשר נתת לי, דעדיין אינו שלו. וכן השותפין כה"ג, כאשר מוכח בסוגיא לשם, דאי קודם חלוקה נמי מביא וקורא. לא היה קשה מידי על ר"י, דאמר האחים שחלקו חוזרים ביובל. א"כ איך מביא וקורא, הא לא גרע מאילו לא חלקו לגמרי. אלא כדפי'. וא"כ השתא קאמר שפיר, אי לאו שסבר קניין פירות לאו כקניין הגוף בשום דוכתא. אף הכא גבי אחים לא הוי אמרינן, והוי כמי שלא חלקו. אבל מאחר שאמר ר' יוחנן בכל דוכתא קניין פירות כקניין הגוף. אם כן קל וחומר הכא לעניין אחים, שיועיל להיות כקניין הגוף, כדפירש' לעיל. ואם כן נוכל לומר דאף ר"ל מודה כה"ג, מטעם דפרישית, כעין סוגיא זו מצינו בתלמוד".
ט. בשו"ת עונג יום טוב (סי' לד) כתב תירוץ מצד הברירה המסביר את שיטת הרמב"ם. וז"ל: "ובחידושינו בגיטין (דף מ"ז) כתבנו ליישב קושית התוס' הנ"ל וכן מה שהקשו שם (בדף מ"ח) דכיון דרב יוסף אמר אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דהוא סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ א"כ אנן דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וקיי"ל נמי כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דהא ליכא חיוב ביכורים אלא בחד בר חד וכן הקשו כל המפרשים על הרמב"ם ז"ל. ונראה לי ליישב דכיון דר"י דאמר דלר"י לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ע"כ דסובר דגבי שותפין בקרקע אמרינן דנתחלפו החלקים ויכול להיות שהגיע לכ"א חלקו של חבירו למ"ד אין ברירה. וכמש"כ לעיל בשם התוס' להכי לא משכחת לה דמייתי ביכורים משום דכל אחד יש לו דין לוקח במה שהגיע לחלקו. אבל הרמב"ם ז"ל דחה דברי רב יוסף מהלכה משום דמצינו לר' ירמי' ורבא שחולקין על רב יוסף בענין זה והכי איתא בבכורות (דף מ"ח) אמתניתין דמי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים ומת האב והבנים קיימים ואמר ר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו וא"ל פטורים. ופריך בגמ' מ"ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי לי' כי לא חלקו נמי ליזול לגבי האי ולידחייה וליזול לגבי האי ולידחייה א"ר ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא. אמר רבא מכדי ניכסי דבר איניש אינון ערבין בו מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע לו כו' ע"כ. הרי דר' ירמי' סובר דשני יוסף ב"ש שלקחו בשותפות בע"ח גובה מהם ורבא נמי לא פליג אלא משום דניכסין דאינש אינון ערבין כו' ולרב יוסף דסובר דשותפים שיש להם שדה בשותפות יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאין חלקו ניכר והכי הוא דינא דשותפות דיש לכל אחד חלק מיוחד אלא שאינו ניכר ואחרי שאינו ניכר אדעתא דהכי נשתתפו שישתמש כל אחד גם בחלק חבירו דהא למ"ד אין ברירה יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאנו חוששין שנתחלפו החלקים והגיע לכל אחד חלקו של חבירו גם קודם חלוקה אמרינן שיש לכל אחד חלק מיוחד דהא לדעת התוס' אסור להפריש מיני' ובי' שמא מעט חיטים הם של ישראל ומעט הם של הנכרי וחוששין שמא מפריש מן החיוב על הפטור והא התם אשעת גידול קא מספקא לן דחיובא דמעשר תליא בשעת גידול התבואה דהא מייתי לה למיפטר משום דגנך ולא דגן עכו"ם והיינו אשעת הבאת שליש כדאיתא שם בסוגיא ואי נימא דבשעה שהם שותפים גם התוס' מודו דליכא חלק מיוחד לכל חטה דהאי ודהאי א"כ אמאי אסור להפריש מיניה ובי'. ומדסבר ר' ירמי' דבע"ח גובה מהן ע"כ דסובר דשדה של שני שותפים יש לכל א' חלק בכל משהו ולהכי שפיר גובה הבע"ח מהאי שדה כיון שבכל חצי שדה שרוצה ליטול עבור חובו יש ללוה שלו חלק בה וכמו שהלוה יש לו חלק בכל השדה בכל משהו ומחמת זה משתמש בכל השדה כן נכנס המלוה בשדה זו בחובו ונעשה שותף עם מי שאינו חייב לו לאכול פירותי' עד שיחלקו את השדה ויטול המלוה מחצה בחובו. וכיון דר' ירמי' ורבא סברי הכי דלא כרב יוסף דסובר דיש לכל א' חלק מיוחד כוותייהו נקטינן דאינהו בתראי ושפיר מייתינן ביכורים אף דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחין שחלקו לקוחות הן ואין ברירה. מכ"מ יש לכל אחד חלק ירושתו בכל משהו ומשהו. ומיושבים דברי ר' יוחנן וגם פסק הלכה דידן. ולפי"ז מוכח דאפילו בדבר שאינו מעורב מתחילת ברייתו כמו קרקע אמרינן נמי דיש לכל אחד חלק בכל משהו. ולמ"ד אין ברירה גם אחר החלוקה אמרינן כן. וכיון דאתברר לן דע"כ לדידן בעינן למיפסק כשיטת רש"י דלמ"ד א"ב יש לכל אחד חלק בכל משהו".
מתברר לפי דבריו שחלוקת האחים היא לפי רב יוסף חלק שלם בפני עצמו שאינו מבורר מקומו. ומכאן שאלתו על ר' יוחנן, לעומת זאת לפי ר' ירמיה ורבא בכל חלק וחלק יש לכל האחים, ולכן לפי דברי העונג יו"ט, הם יכולים להביא מהם ביכורים, שכן יש להם קנין פירות וכן חלק בשלו בקרקעו. ולענ"ד עדיין קשה שא"כ מה משמעות שמחזירים זל"ז ביובל, הרי אין בחלק שיטלו יותר ממה שהיה להם לפני כן ועל כן לדעתי תירוצו צ"ע.
י. תירוץ נוסף מתרץ האור שמח (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"כ) בדרכו של הקצות שקנין הפירות בחלוקת אחים אינו כשאר קנין פירות. האור שמח מאריך, ונביא את תורף דבריו: "ואחרי כל אלה ההקדמות נתבונן, דלעולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג אינו מביא וקורא, כמו שאמר ר"ל (גיטין מח, א), ובכל זאת כאן באחין שחלקו אע"ג דלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל בכ"ז כקנין הגוף דמי, דהא מצי להקדישה, וזכות ההקדש תתפשט עד לצמיתות, וטפי לא סמכא דעתו דמוכר מיובל ראשון, ועדיפא מזה, הלא לא יצאתה מרשות המקדיש, דאומרין לו פדה ראשון, ויפדה אותה מיד ההקדש, ואז יזכה על ידי הפדיון מה שהיה זכות להקדש, וכמו דמיד ההקדש לא הוי הדרא, רק כהנים משולחן דילה קא זכו, ולר"י נכנסין ונותנין דמי השדה, א"כ אחרי זה כי פדה אותה מיד ההקדש תו לא הדרא להאחין, דהא זכו מן ההקדש מה שזכתה הקדש בהשדה, וכמו דמיד הקדש לא הדרא ביובל כן לא נפקא מידו, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וזכי בזכות ההקדש, ובזה ודאי כקנין הגוף דמי, וז"ב".
וא"כ מצד זה שיכול להקדישה וזכייתו מכאן ולהבא היא מן ההקדש, אפילו הוא הפודה אותה זהו קנין הגוף המאפשר הבאת ביכורים וקריאה עליהם אף לאחים שחלקו.
סיכום
בשאלת "לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון" ששאלו אותה ראשונים ואחרונים על שיטת ההלכה ועל הרמב"ם עולות התשובות הבאות:
א. תירוץ ר"ת – אין הלכה כר"ל בכל הש"ס אלא כר"י יוחנן וקנין פירות כקנין הגוף.
ב. תירוץ הרשב"א בשם ר"ת – דוקא בביכורים קנין פירות כקנין הגוף, וכן כתב המאירי.
ג. תירוץ נוסף בתוס' וכן תרץ הרמב"ן – דוקא ר' יוחנן סבר שאחים מחזירים זל"ז ביובל אבל שאר האמוראים חולקים עליו. וכן תרץ המאירי.
ד. פני יהושע בתירוץ א' – ביובל ראשון לוקחים יכולים להביא ביכורים וכן אחים שחלקו.
ה. פני יהושע בתירוץ ב' – חזרת אחים מחמת ברירה היא מספק, אבל כיון שיש להם חזקת ממון אין מחזירים ביובל ונשארים בחלקם. ולכן יכולים להביא ולקרוא, ר' יוחנן פסק שאין ברירה אף בדרבנן ולו דוקא קשה.
ו. לחם משנה – בכונת אחים לתת קרקע זל"ז כדי שכ"א יוכל להביא ולקרוא.
ז. תירוץ קצות החושן, ונראה שהוא תירוץ היש"ש – קנין פירות בשדה בזמן היובל הוא כקנין הגוף מלא ורק חוזר ביובל.
ח. תירוץ העונג יו"ט – בעלות אחים בחלקם היא שלכ"א יש חלק בכל שדה ושדה ולכן יכול להביא ולקרוא, ורק רב יוסף סבר שיש לו חלק אחד אלא שאינו מבורר ולכן מספק אינו יכול לקרות.
ט. תירוץ האור שמח – קנין פירות באחים הוא כקנין הגוף והדבר מתברר ביכולת להקדיש ולפדות ועל כן יכול להביא ולקרוא.