חבל נחלתו ז יד
סימן יד
הלל בפסח
פתיחה
מכל החגים מצטיין חג הפסח בריבוי אמירת ההלל – כחמישה סוגים (כעשר פעמים): בעת הקרבת קרבן הפסח היו אומרים את ההלל, אנו נוהגים בליל הסדר לומר את ההלל פעמיים, פעם אחת בהמשך לתפילת ערבית בבית הכנסת ופעם שניה בעת אמירת ההגדה, חלקו בסוף "מגיד" וחלקו לאחר ברכת המזון. פעם נוספת הוא נאמר ביום הראשון לאחר שחרית במלואו, ובשאר הימים הוא נאמר לאחר שחרית בדילוגים. ננסה לעמוד על מקור וסיבת האמירה בכל עת.
הלל בהקרבת הפסח
אמירת הלל בשחיטת והקרבת הפסח היא חלק מהקרבת קרבנות הציבור* כאמור ברמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ג ה"ב): "עבודה שלהן (=של הלויים) היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה".
ועל קרבן פסח, אף שהוא קרבן יחיד, יש בו צדדים של קרבן ציבור ואחד מהם הוא ההלל בעשייתו. כמבואר במשנת פסחים (פ"ה מ"ז). וכ"פ הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הי"א): "וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין קוראים הלויים את ההלל, אם גמרו ההלל ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב, שונים, ואם שנו ולא שלמו להקריב משלשין, ומעולם לא שלשו". וכך שנינו (פסחים פ"ט מ"ג): "זה וזה (פסח ראשון ופסח שני) טעון הלל בעשייתן".
ואומרת על כך הגמרא בעמ' הבא: "זה וזה טעונין הלל בעשייתן כו'. מאי טעמא? — איבעית אימא: לילה קא ממעט, יום לא קא ממעט. ואיבעית אימא: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?"
ומפרש רש"י: "לילה — דפסח שני מיעט, אבל יום שהוא זמן עשייתו — לא מיעט, והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, כדאמרן בתמיד נשחט (פסחים סד, א). ולקמן (קיז, א) אמרינן: נביאים שביניהן תקנו להם שיהו אומרים על כל פרק ופרק וכל דבר חידוש". לא ברור מרש"י האם הזכרת תקנת הנביאים היא לגבי הלל של הלילה, או שמתייחסת להלל בשעת שחיטת הפסח. ומהאור שמח לקמן משמע שדברי רש"י על תקנת הנביאים היא על השחיטה ולא על ההלל של לילה וצ"ב.
על דברי הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הי"ב): "הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת נסוך תוקעין בשעת שחיטה". מוסיף האור שמח: "הוא בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ה), וכן הא דאין אומרין שירה אלא על היין (ברכות ל"ה ע"א) הוא במקום שיש נסכים, הא בפסח היו אומרים בעת שחיטתו, ועיין בתוס' (שם ס"ד ע"א ד"ה קראו) בשם ר"י יעו"ש. ובאמת דכל עיקר שירה דאינה אלא קרבנות צבור יליף מקרא דותקעתם בחצוצרות כו' על עולותיכם בפ"ב דערכין (יא, ב), יעו"ש, ובזה א"ש מה דאמר ר' מאיר שם (יא, א) דהשיר מעכב הקרבן אף דנסכים גופייהו לא מעכבי, דזה אינו [עיין תוספות שם ד"ה השור] אם לא נסכו בעת הבאת הקרבן היו יכולים לאמר בשעת הקרבה, וכמו בפסח יעו"ש, ורש"י פירש בפרק מי שהיה טמא (פסחים צה, ב ד"ה לילה) כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, ולקמן (קיז, א) אמרינן נביאים שביניהם תקנו להם שיהיו אומרים על כל פרק ופרק כו', ובאמת הוא קרא מפורש גבי פסח דיאשיהו (דהי"ב לה, טו) והמשוררים בני אסף על מעמדם, דמורה דהיה בעת שחיטתו והקרבתו, כמפורש כל הפרשה שמה יעו"ש, אלמא דהיה שיר בעת הקרבת הפסח".
לא מבואר האם הלויים ברכו 'לגמור את ההלל' על שירתם בביהמ"ק.
הלל בתפילת ערבית בליל הסדר
במסכת סופרים (פ"כ ה"ז) נאמר: "דתניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד, יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן, שמונת ימי חנוכה, ושמונת ימי החג, ויום טוב של עצרת, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה הן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים".
הוספת 'לילה אחד' והנאמר על הקריאה בבית הכנסת סותרת לכאורה לנאמר בערכין (י ע"א): "שנים עשר יום בשנה מכה בחליל וכו'. מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל" ומונה את אותם ימים של מסכת סופרים ללא איזכור הלילה.
עונה על הסתירה הרמב"ן (פסחים קיח ע"א): "מכאן נראה שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, אלא שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך שכבר בירך ברבים. וא"ת והא בגמ' דילן בפרק אין נערכין (י' א') תני להא דר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח, זו אינה תורה, דהתם הלל דעל עשיית מצות לא קתני, תדע דהא לא מני נמי שבשחיטת פסחים דתני להו במתני' התם, ועוד דהתם ימים קתני לפרש משנתינו דהחליל מכה לפני המזבח כו'". מתבאר מדברי הרמב"ן שהלל הנאמר בבית כנסת בליל החג הראשון הונהג בגלל הלל הנאמר בהגדה של פסח, ולכן אם ברכו בתחילה בבית הכנסת אין מברכים על הלל שבקריאת ההגדה. עוד עולה מהרמב"ן שהלל של ליל הפסח הוא על עשיית המצוה של אכילת קרבן הפסח בדומה להלל הנאמר בעת הקרבת קרבן הפסח שהוא על עשיית המצוה, בניגוד להלל הנאמר בתפילת היום שאינו על עשיית מצוה, אלא אמירות ההלל הנמנות בערכין הן אמירות הלל על החג באותו יום, ולכן החליל היה מכה לפני המזבח.
הר"ן (על הרי"ף כו ע"ב) מביא את דברי הרשב"א על התקנה לקרותו בבית הכנסת: "וזה מה שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבהכ"נ יצא, תירץ הרשב"א ז"ל לפי שיטה זו דה"ק שעיקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבהכ"נ היתה ולא בביתו, ולפיכך בין שמעו בבהכ"נ בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי שלא שמעו מברך ומי ששמעו אינו מברך"*.
הטור (או"ח סי' תעג) כתב: "ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה, ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא ויש לו סמך במסכת סופרים". ובבית יוסף (או"ח סי' תעג) באר: "ואין להאריך מפני שמנהג כל העולם שלא לברך על הלל שאומר על שולחנו, ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו (=בבית הכנסת) כדברי מסכת סופרים (פ"כ ה"ט)".
וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תפז ס"ד): "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות".
והרמ"א הגיה: "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל".
וכתב הבאר היטב (סי' תפז ס"ק ט) שמנהג הקריאה בבית הכנסת הוא עפ"י קבלת האר"י. אמנם הגר"א (סו"ס תפז) כתב על דברי הרמ"א: "וכ"ז כו'. כי לא נתקן לבקיאים כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבה"כ וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרים את כולו, ואם א"א להם כן גומרין את כולו. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שם ושם אם שמעה בבה"כ יצא כו'".
מתבאר למסקנה שהלל שאומרים בבית הכנסת בלילה ראשון של פסח מקורו בחוסר הבקיאות לקרוא הלל, ולכתחילה נקבע כתחליף לקריאה בהגדה והיו מתחילים בו וחוזרים אחר ההגדה להשלימו, ולכן בעדות אשכנז לא נהגו בו כלל, ובעדות ספרד ניתנה לו משנה חשיבות בגלל קבלת האר"י ולכן חזרו וקבעוהו בתפילתם.
הלל בהגדה של פסח
נאמר במשנת פסחים (פט מ"ג): "הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו". ובגמ' (צה ע"ב): "הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. מנא הני מילי? — אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג — טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג — אין טעון הלל".
ופרש רש"י: "השיר יהיה לכם — ביום שתגאלו מן הגלות.
"כליל התקדש חג — כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו.
"לילה המקודש לחג — כגון פסח ראשון.
"שאין מקודש לחג — כגון ליל אכילת פסח שני, שאינו יום טוב".
וכתב הרמב"ן (פסחים קיח ע"א): "קבלתי מפי מורי רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל, והביא ראיה מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב כאן, אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו". ומפרט הרמב"ן הוכחותיו כפי שהובא לעיל ממסכת סופרים ומסיים: "עכשיו למדנו מכלל הדברים שהלל זה בלילי פסחים טעון הוא ברכה לגמור את הלל, שאין דרך בפירוש הירושלמי אלא כמו שפירשנו, וביררנו אותו עם שאר הדברים המתבררים עמו ממסכת סופרים. ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה, וכן שנינו (צ"ה א') הראשון טעון הלל באכילתו, וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ולמה לא יברכו". לפי הרמב"ן לעיל, מתבאר כי הלל זה על עשיית המצוה של אכילת הפסח שהוא על גאולת ישראל.
דעה חולקת לגמרי הן לגבי תוקף ההלל עצמו והן לגבי הברכה היא של רב האי גאון (מובא בר"ן כו ע"ב מדפי הרי"ף). ז"ל הר"ן: "אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל. וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל". מבואר מדברי הגאונים שקריאת ההלל של ההגדה היא לשירה והודאה על ניסי יצ"מ ולא כשירה על מצות אכילת הפסח.
כאמור המחלוקת התבלטה לגבי הברכה בעת אמירת ההלל בהגדה אבל מקורה הוא סיבת ההלל.
וכך מביא זאת ר"ד אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה): "ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחד לפני הסעודה לקרא את ההלל וא' לאחר הסעודה לגמור את ההלל. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת הלל אלא בתורת שיר והודאה בלבד, ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברים בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג (ירו' מע"ש פ"ה)".
ויש דעה נוספת לגבי הלל שבקריאת ההגדה בספר המנהגות (לר' אשר מלוניל, דף כו עמ' א,ב): "והיינו טעמא דלא מברכינן על הלל שבלילי הפסח, שבראשו מפני שאין קורהו כלו ובסופו לפי שאין מתחיל בו, גם נאמ' שאין צריך לקרותו בתורת קרית שיר אלא בתורת הגדה, ועוד טעם אחר שהרי אומרים: לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל ולברך, וכן תירצו הגאונים למה לא יברך על שעשה נסים לאבותינו כחנוכה ופורים משום דהא מדכרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, ונ"ב שהרי אנו מזכירין הנס בקדוש ובהגדה וברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".
היינו, דעת ר' אשר מלוניל לפחות לפי הסברו הראשון הוא שההלל בליל הפסח בעת קריאת ההגדה אינו על קיום המצוה ולא כשירה אלא כסיפור יציאת מצרים.
הלל לאחר שחרית ביום הראשון
הלל זה מצויין בגמרא במפורש כאמור בערכין (י ע"א): "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת".
הגמ' בערכין (י ע"ב) אומרת: "ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה". מהסיום לגבי ר"ח ניתן ללמוד שחיוב ההלל ביום הראשון של פסח הוא בגלל שהוא מקודש לביטול ממלאכה, ולא בגלל שהוא מיוחד לעשיית מצוה כאמור לעיל בדברי הרמב"ן.
וכך כתב הר"י מיגאש (שו"ת, סי' מד): "וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח על ההלל. דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל. ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום משום דמצוה היא לקראו ביום כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן, אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא, שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה, אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה" (הו"ד גם בברכ"י סי' תפז ס"ק ז). מכלל דבריו לגבי הלל של הלילה, שהם מתאימים לדברי רה"ג וסיעתו, למדנו שקריאת הלל של יום היא בדומה לקריאת ההלל בעת הקרבנות במקדש.
הלל לאחר שחרית בששת הימים האחרונים של פסח
לגבי הלל זה שאלה הגמרא בערכין (י עמ' א-ב): "מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן".
ופרש רש"י: "ימי החג חלוקין בקרבנותיהם — דפרי החג מתמעטין והולכין".
הרמב"ם כתב (הל' ברכות פי"א הט"ז): "כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו".
והראב"ד השיג: "נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד, אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה, אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה".
והכס"מ באר: "וכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ"ל. דעתו ז"ל בראש חדש כר"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ר"ח, אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור". וכאמור הראב"ד כותב שמברך אף על הלל של חוה"מ פסח.
ובספר הכלבו (סי' נז) כתב: "ובחולו של מועד מסוכות גומרין ההלל ומברכין לפניו ולאחריו אבל לא בחולו של מועד של פסח כמו שבארנו במקומו".
וכתב הב"י (או"ח סי' תצ): "כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. כך מפורש בערכין פרק ב' (י.) והתם יהבינן טעמא מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא. ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב (משלי כד יז) בנפול אויבך אל תשמח. וכתב הרב המגיד בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) דעת רבינו (=הרמב"ם) להשוות חולו של פסח לראש חודש, וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל שחילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדילוג שעיקר תקנה כך היתה לאמרו בחולו של פסח בדילוג ולברך עליו עכ"ל, ודברים אלו כתב הר"ן בפרק במה מדליקין (שבת יא: ד"ה ובשאר)".
וכשיטת הרמב"ן כתב רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ד ח"ה): "חול המועד מברך על ההלל יחיד תחלה וסוף כמו צבור אפילו בחול המועד דפסח שאין גומרין בו ההלל דאין הפרש בין ליחיד בין לצבור לברך על ההלל תחלה וסוף כך פי' רי"ף בסוכה פ' לולב הגזול*".
בשולחן ערוך (או"ח סי' תצ ס"ד) פסק: "כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורים ההלל בדילוג כמו בראש חודש".
ובסימן תכב (ס"ב) לגבי ראש חודש פסק השו"ע: "וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה".
והרמ"א כתב: "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין אגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא".
ולפי המחלוקת בין השו"ע והרמ"א חלוקים הספרדים והאשכנזים במנהגם לגבי הברכות לפני ואחרי הלל בחוה"מ. כאשר בין הספרדים יש המברכים לקרוא את ההלל ויש שאינם מברכים כלל*.