חבל נחלתו ז ז
סימן ז
השקאה ע"י נכרי בשבת
שאלה
בערב שבת כמה שעות לפני שבת נשאלתי על מטע צעיר בן כמה ימים שנתגלה שמערכת ההשקיה לחלק מהשטח אינה משקה כראוי וישנה בעיה של התיבשות השתילים הצעירים. בשטח מתגורר בדואי, והשאלה היא האם מותר להורות לו, או לשכור אותו לשבת זו, כדי שיפתח מים בשבת בחלקות הבעיתיות.
תשובה
א. מסופר במסכת עירובין (סז ע"ב): "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! — אמר ליה: נסמוך אשיתוף. — אמר ליה: הא לא שתפינן! — נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא — מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן — עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה: דתניא], הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי — שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים".
אביי הקשה מהזאה שכל איסורה הוא שבות מדרבנן, ואעפ"כ אינה דוחה את השבת, והישוה אמירה לנכרי להזאה. ורב יוסף השיב שיש לחלק בין הזאה שיש בה מעשה לבין שבות שאין בה מעשה.
ומפרש רש"י: "מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת — ואפילו במקום מצוה, כגון לשחוט פסחו, כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (סה, ב)".
ב. ממקרה זה למדו הפוסקים שתי שיטות הלכתיות עקריות, השיטה הראשונה היא שיטת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ומרבית הפוסקים. כך מנסח אותה הרמב"ם (הל' שבת פ"ו הל' ח-י):
"(ח) ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת אע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה, ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד, וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת".
"(ט) דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה".
"(י) כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה".
ומבאר המגיד משנה (הל' שבת שם):
"זה מוסכם מן הגאונים ז"ל שדוחין שבות דשבות לגבי אמירה לנכרי במכשירי מילה אף ע"פ שאין דוחין את השבת. ולמדו כן ממ"ש פ' הדר (עירובין דף ס"ז) שמותר לומר לנכרי להביא חמין לתינוק דרך מבוי שאינו מעורב וזה בהסכמה מהם ז"ל. ומכאן למד רבינו לכל המצות כולן".
ג. וכן כתב הרמב"ם בהלכות מילה (פ"ב ה"ט): "שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים, כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה, ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה אסור לנו לומר לעכו"ם לעשותו בשבת".
מבואר מדבריו שאמירה לנכרי הותרה באיסור דרבנן ולצורך מצוה וכד'.
וכתב הכסף משנה (הל' מילה שם): "שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'. עירובין פרק הדר (דף ס"ז ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו"ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו"ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי. וכתב הרי"ף בס"פ רבי אליעזר דמילה דה"פ הא דאמרת אמירה לעכו"ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו"ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי"ף והרא"ש והוא דעת רבינו".
שיטה זו שהיא הנוהגת להלכה מתירה אמירה לנכרי רק במקרי הפסד או מצוה או צער הגוף ורק באיסורים דרבנן. באיסורים האסורים לישראל מדאורייתא אמירה לנכרי אסורה.
ד. הרי"ף (שבת נו ע"א) מביא את השיטה השניה – שיטת בעל הלכות גדולות שהוא אינו מסכים לה וכותב שהיא טעות. וז"ל: "וכמה מרבוואתא טעו בהאי פירושא דהאי מימרא דקסברי דהאי דא"ל ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה אשבות דהזאה קאמר ליה דשבות דהזאה שבות דאית ביה מעשה ושבות דאמירה לית ביה מעשה בידים דדיבורא בעלמא הוא ואקשו בה הכי ואמרי הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית ביה מעשה הוא מה לי א"ל אייתי לי מגו ביתאי ומה לי א"ל זיל אחים לי תרוייהו שבות דלית בהו מעשה נינהו דדיבורא בעלמא הוא ושרי, ואטעו לכולהו נוסחאי דגמרא דקסברי דליכא בגמרא 'דהא מר לא א"ל זיל אחים לי' אלא טעותא דנוסחי הוא".
היינו לפי בה"ג כל אמירה לנכרי כיון שאסורה מדרבנן אפילו במצוה דאורייתא – מותרת. ולמסקנה זו הוא מגיע מתוך שלא היה לפניו הנוסח: "דהא מר וכו'". הרי"ף יוצא בתקיפות גדולה כנגד שיטה זו ועומד על כך שמנוסח הסוגיה ועפ"י הבנתה הנכונה מותרת אמירה לנכרי רק באיסור דרבנן.
ה. אבל שיטת בה"ג בניגוד לרוב הפוסקים שלצורך מצוה או צער או הפסד מותרת אמירה לנכרי גם באיסורי דאורייתא. ובה"ג אינו יחיד בשיטתו.
כתב בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וירא שאילתא י, וכן בסוף שאילתא לז): "א"ל ומי לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה ובין שבות דלית ביה מעשה הכא דבור בעלמא הוא דכתיב ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר ומשרא". ודבריו מתאימים לשיטה שדוחה הרי"ף.
וכשיטה זו כתב בספר העיטור (ש"ג הל' מילה, דף מט ע"א): "ה"ה כל מידי דמצוה עבדינן ע"י א"י דמשום דלא ידחו מצוה, וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה מדליקין ע"י א"י בשבת ולא צרכי חולה שאין בו סכנה מקיים מצוה דהא קי"ל כ"ד שאין בו סכנה אומר לא"י ועושהו וא"ר המנונא כ"צ חולה נעשין בשבת ע"י א"י ואפי' אבות מלאכות ולא עדיף ישוב א"י מקיום מצוה בזמנה דאמרי' כותבין עליו אונו ואפי' בשבת ואסיקנא אומר לא"י ועושה ואע"ג דאמירה לא"י שבות משום דאמרי' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ה"נ ל"ש". לאחר פירוש זה הוא מביא את דברי הרי"ף ודוחה אותם: "אבל לא אשכחן לה ול"ג בספרים, הלכך מפרשינן לה בפירושא דשמעתא ובפירושא דקמאי כגון ר' אחא ובעל הלכות ובתשובת הגאון דקאמר בתשובה הכי מעשה חול להעלות מטומאה לטהרה והכי אמירה לא"י היא וא"י קא עביד מעשה".
וכן המאירי בשבת (קל ע"א) כתב: "אלא שמפרשים בין שבות שיש בו מעשה כלומר שהישראל בעצמו עושה בו מעשה לשבות שאין בה מעשה אצל ישראל כגון אמירה לגוי אף למלאכה גמורה שאע"פ שיש מעשה גמור אצל הגוי מ"מ אין מעשה אצל ישראל ומעתה שבות של מעשה לישראל אסור אף במקום מצוה, שבות של אמירה לגוי אף במלאכה גמורה מותר במקום מצוה, ומטעם זה התירו חכמי פורובינצא בחבוריהם לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת וכן כל כיוצא בזה מהבאה דרך רה"ר או שאר מלאכות כל שהוא לצרך מצוה".
ו. ודעת העיטור הובאה להלכה שמותר לנהוג בה בשעת הדחק. כך פסק הרמ"א (או"ח חיים סי' רעו): "י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ו".
ובאר המשנה ברורה (סי' רעו ס"ק כה): "דהא רוב וכו' — ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב". ועי' בהגהות מרדכי (שבת פרק טז רמז תסט).
נראה ע"כ שבמקום הפסד גדול כמטע שזה עתה ניטע, ואין דרך אחרת להצילו בשבת מיובש, מותר לומר לנכרי שיפתח מים או ישקה בהתבססות על דעת הגאונים והרמ"א בשו"ע.
ז. במקרה הנוכחי יש צד נוסף להיתר. בנטיעה בא"י יש מצות ישוב ארץ ישראל, וביותר באיזור המדובר שישנה חשיבות להציל כל פיסת אדמה מיד הישמעאלים המתרחבים ונוטלים אדמות לא להם. לגבי מצות ישוב א"י נאמר בגיטין (ח ע"ב): "והקונה שדה בסוריא — כקונה בפרוארי ירושלים; למאי הילכתא? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד? כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה; ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן". והלכה זו מקובלת על כל הפוסקים כולל הרי"ף וסיעתו לגבי אמירה לנכרי במקום אחר.
ואכן הרמב"ם פסק כן להלכה (הל' שבת פ"ו הל' יא): "הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה".
וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' שו סי"א)*.
למסקנה, יש שני צדדים להתיר זאת בשבת בשעת הדחק, הן מצד שיטת הגאונים והן מצד ישוב א"י. ועי' בסוף תשובת הגר"י אריאל (באהלה של תורה ח"ב סי' ל) שהגר"ש ישראלי זצ"ל התיר בעת מיוחדת לבנות בתים בא"י בשבת לשם חיזוק אחיזתנו בארץ מבחינה מדינית. ואמנם הגר"י אריאל חלק עליו ובתשובה הבאה אסר השקאה באמירה לנכרי בשבת אלא ע"י שותפות נכרי, אולם במקרה דילן שהוא כמה דקות לפני שבת נראה לי שדרך זו מותרת לכו"ע*.
הוספה
לאחר כמה חודשים שכחו לסגור את המים, וכמות מים גדולה מאד תלך לאיבוד וגם יכולה לגרום נזק לצמחים. ונשאלתי האם מותר לתת מספר טלפון של ערבי שגר בסמוך כדי שערבי העובד ברפת בשומריה בשבת יתקשר אליו ויאמר לו לסגור את המים. וכיון שלא היתה כאן בעית מלאכה בשבת, התרתי בדרך זו, שהיא אמירה לנכרי בדרבנן.*.