חבל נחלתו ז ה
סימן ה
אמירה לישראל בשבת
שאלה
האם למי שקיבל שבת מותר לבקש מישראל שלא קיבל עליו עדיין את השבת שיעשה עבורו מלאכות, וכן ביציאת השבת אם לא הוציא שבת וחבירו כבר הוציא שבת. וכן בשבת עצמה לבקש ממי שאינו מחמיר כמותו בהלכה מסוימת שהוא מחזיק בה או מצד מנהג עדתו או מצד חומרא, שיעשה עבורו מלאכה מסוימת? כמו"כ השאלה נשאלת ביו"ט שש"ג האם בן א"י יכול לעשות מלאכה האסורה לבן חו"ל בעבור בן חו"ל – בא"י או בחו"ל.
תשובה
א. כתב בחידושי הרשב"א (שבת קנא ע"א): "אמר ר' יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני פירות שבתחומי. כלומר אע"פ שאינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן אין באמירתו כלום, וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה, ודוקא לישראל חבירו מותר ואע"פ שהוא אינו יכול לעשות אבל לגוי אסור לומר לו שמור לי פירותי שהוא חוץ לתחומי, דכל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק י"ב א'), ומסתברא באומר לו לגוי לך ושמור לי פירותי שבמקום פלוני, אבל אם הגוי כבר באותו תחום כל שכן שהוא מותר לומר לגוי, דלא אמרו כל שאינו עושה אינו אומר לגוי להחמיר עליו יותר מישראל חבירו".
דברי הרשב"א ברורים, ההיתר לומר לחבירו לשמור הוא מחמת שלחבירו אין שום איסור בדבר וא"כ האמירה מותרת. ואין זה משנה שלאומר הפעולה אסורה. לעומת זאת לגוי אסור לו לומר כאשר לאומר הפעולה אסורה מצד אמירה לנכרי, ורק אם הגוי כבר נמצא בתחום שישראל אינו יכול להגיע אליו מותר לומר לו. וזו הסיבה שמותר למי שכבר קיבל עליו שבת לומר לחבירו שיעשה עבורו מלאכה שהרי לשני הפעולה מותרת ולכן אף האמירה מותרת.
ואף הריטב"א (שבת קנא ע"א) כתב: "כתבו בתוספות מדשמואל שמעינן כי דבר האסור לאדם לעשותו בשבת והוא מותר לחבירו כי זכאי הוא באמירתו לחבירו שיעשה אותו, כגון שקיבל עליו שבת בזמן התוספת קודם בין השמשות והוא אסור במלאכה מותר לומר לחבירו שלא קבל עליו שבת עדיין שיעשה לו מלאכה, דהא הכא אע"פ שאסור לו לשמור פירות שבתחום חבירו מותר לומר לחבירו שישמרם דהיינו מאי דאתא שמואל לאשמעינן, ועם כל זה אסור לו לומר לגוי לך ושמור לי פירות שבתחום פלוני שאין הגוי עומד בתוך אותו תחום דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ואע"ג שמותר לומר כן לישראל שבתחום הרי הגוי הזה אינו באותו התחום ודינו בזה כישראל דעלמא שהוא חוץ לתחום ההוא שאסור זה לומר לו שילך וישמרם".
האיסור המדובר הוא דיבור חול בשבת שאיסורו מדרבנן, ואומרים הרשב"א והריטב"א שכיון שחבירו יכול לשמור עבורו, יכול ישראל שתחומו אינו מגיע לשם לומר לו לשמור פירות שבתחומו. ומכאן לומדים תוס' שישראל שקיבל עליו תוספת שבת יכול לבקש מחבירו שיעשה לו מלאכה כיון שהוא לא קיבלה.
ב. הר"ן על הרי"ף (שבת סד ע"ב) מביא את הרשב"א ומגיב עליו: "ולי נראה אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר". היינו אין הדימוי נכון כיון שלשמור פירות מחוץ לתחום יש אפשרות לישראל עצמו לשמור אילו היו לו בורגנין, ולכן יכול לבקש מחבירו, אבל ישראל שקיבל על עצמו שבת כבר אינו יכול לעשות ע"י עצמו. רואים שהר"ן סובר שהיתר האמירה נובע מיכולת האומר ולא ממי שנאמר אליו מישראל, ובעוד שתוס' ורשב"א וריטב"א סוברים שהכל תלוי במי שנאמר לו ואם לו זה מותר – ניתן לומר לו בשבת, הרי הר"ן תולה זאת בהיתר לאומר.
הב"י (או"ח סי' רסג, יז) מקשה על הר"ן: "ואיני מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה".
הב"י מקבל בעקרון את דברי הר"ן אלא שמשיב שה'בכח' של האמירה מתיר אף למקבל עליו תוספת שבת היות ואם לא היה מקבל על עצמו היה מותר בעצמו.
והשאלה שנחלקים עליה הר"ן והב"י היא מה מידת היכולת של המבקש לעשות את הפעולה המבוקשת בעצמו. לפי הר"ן צריך היכי תמצי עתה, לפי הב"י כיון שתוספת שבת הוא זמן שקיבל על עצמו יכול היה שלא לקבל וא"כ הוא יכול לבקש מאחר שיעשה עבורו.
מעיר החתם סופר (שבת קנא ע"א): "עיין ר"ן בשם רשב"א מי שלא קיבל שבת מותר לו לעשות מלאכה למי שכבר קבל שבת, ור"ן פליג ומ"מ טעמו של רשב"א שגם זה שכבר קיבל שבת יכול לחזור מקבלתו ע"י היתר נדר עיין בתשובה. ".
לפי דברי החת"ס — הרשב"א סובר שאין הבדל בין האמירה לגבי מקום ולגבי זמן. בשניהם כטענת הר"ן הוא יכול בפועל לעשות עתה את פעולה. וקבלת תוספת שבת כוחה כנדר ויכול להישאל עליה.
ג. בשו"ע (או"ח סי' רסג סי"ז) פסק: "י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה". והרמ"א מוסיף: "ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכ"ש במו"ש. מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל".
היינו הב"י פוסק עפ"י הרשב"א והריטב"א, והרמ"א מוסיף שלא רק הדיבור אלא אף ההנאה מותרת מאותה מלאכה שנעשתה עבורו הן בשבת והן בתוספת שבת, וכן ממשיך באותו הקו לגבי מוצ"ש שמותר לבקש ממי שכבר הוציא שבת שיבשל עבורו*.
ד. הרמ"א בדרכי משה האריך לברר שמותר ליהנות ממה שבשלו עבורו בתוספת שבת, והאריך לחלק בין מי שלא ערב עירובי תבשילין שצריך להקנות קמחו מצד קנס לבין הנאה ממלאכת אחר בתוספת שבת. וכתב הרמ"א שאף הר"ן מודה לרשב"א בזה. ז"ל (דרכי משה סי' רסג ס"ק ח): "וצ"ע מאי שנא ממי שקיבל עליו ב' ימים יום כפור שאחרים אסורין לעשות לו מלאכה כמו שיתבאר לקמן סימן תרכ"ד. ואפשר לחלק דשאני התם דראוי לעשות ב' ימים יום כפור משום ספיקא דיומא משא"כ בתוספת שבת. ונראה לומר דאף לדברי הר"ן דאוסר היינו דוקא בתוספת של הכנסת שבת דאי אפשר לו לעשות בעצמו אבל בתוספת של מוצאי שבת דאפשר לו לעשות בעצמו שיתפלל ויבדיל שרי. ועיי"ש בהר"ן דכן נראה מדבריו, ולזה נראה ג"כ דמותר ליהנות באותה מלאכה שעשו לו אחרים אע"ג דהוא עצמו עדיין אסור במלאכה מידי דהוה אמי שלא הניח עירוב תבשילין דמותר ליהנות ולאכול ממה שאחרים אופין ומבשלין לו או לעצמן ואע"ג דהתם צריך לאקנויי קמחו לאחרים. דשאני התם דאי אפשר לעשות לו בעצמו, אבל כאן דאפשר לו להתפלל נראה לי דשרי לעשות לו מלאכה וליהנות ממנה".
ה. הלבוש בסוף סי' רסג האריך להשיב על הרמ"א רבו שאין להשוות בין כניסת שבת למוצאי שבת. ותורף דבריו שתוספת שבת היא קבלה על עצמו אבל יציאת השבת אינה קבלה אלא המשך של שבת ולכן הוא לא יכול להישאל עליה אלא להבדיל ולהוציא שבת. ולכן אסור לו לאכול ב"שבת" שלו מאכלים שנתבשלו ע"י אחרים שאצלם כבר היה חול. והביא ראיה לדבריו מאותם העושים שני ימים ליום כיפור (טור סי' תרכד) שאסורים ליהנות ממלאכות של אחרים השומרים רק יום אחד ליו"כ. והלבוש מאריך בהגהה להשיב על הקושיות ולחזק דבריו שהמוסיף על השבת ביציאת השבת חמור מראשיתה.
ובמלבושי יו"ט (על הלבוש, לבעל תויו"ט) כתב שנראה לו שאף בער"ש אסור לבקש מחבירו מפני שבורגנין יכול לעשות בעצמו ולעשות זאת בשבת עצמה, אבל בקשה מחבירו הרי אינו יכול לעשות זאת בשבת עצמה.
והביא ראיה להיפך מסי' רסא (ס"א) שאם קיבל שבת בעוד היום גדול יכול לומר לנכרי שיעשה עבורו מלאכות כבשו"ת מהר"י ווייל (סי' קטז): "וכשמוסיפין מחול על הקודש בעוד היום גדול כגון שעה או ב' קודם הערב שמש אני רגיל להתיר לומר לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי כיון שעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלו כֻלם עליהם השבת דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם. ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל הקיבה אינהו אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים" (היינו, בני א"י אוכלים חלב זה ואנו שלא אוכלים אותו לפחות יחשב לגבינו כחלב טהור שסותם נקב ואינה טריפה). ולכן הסיק מלבושי יו"ט שמצד זה מוצ"ש חמור מער"ש.
ו. הדרישה (סוף סי' רסג) הקשה על הב"י שהיתר האמירה בתחומין נובע מכך שרק אריא רביע על יכולתו לשמור מחוץ לתחום, בעוד שבתוספת שבת אינו יכול להתיר בעצמו את קבלתו ועתה הוא אסור. אולם הסכים להלכה עם הרמ"א עפ"י תשובת מהר"י וויל.
אף הב"ח הסכים עם הרמ"א להלכה וכתב שדברי הר"ן בדרך דיחוי בעלמא.
בשו"ת הב"ח (ישנות, סי' קי) השיב בנושא זה: "והנה נראה דמהרמ"א תופס עיקר סברת הרשב"א שהיא בשם התוס' לפיכך פסק דכי היכי דבאותו שקיבל עליו שבת בעוד היום גדול דמותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית כו' ה"ה במ"ש היכי דממשיך סעודתו בלילה כו' נמי מותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה פלוני וכו' דבין דבעילוי שבתא ובין דאפוקי שבתא אידי ואידי אינו אוסר במלאכה אלא משום שמוסיף על השבת יותר מחבירו וכיון דלחבירו מותר אין באמירתו כלום.
"ומה שכתב מהרמ"א ומותר להנות ולאכול ממלאכתן אעפ"י שזה אינו מפורש בדברי הרשב"א מ"מ הדברי' מבוארים מעצמם דמאחר שלא נעשה איסור במלאכה למה לא יהנה ממנה, דע"כ לא פליג ר"מ ור"י הסנדלר אלא במבשל בשבת שאסור לכל ישראל, אבל בנדון דידן שמבשל בהיתר הכל מודים שיכול להנות ממנה ואפילו הר"ן לא נחלק אלא באמירה. אבל היכא שלא אמר לחבירו לעשות מלאכה אלא חבירו עשה מעצמו המלאכה ובישל והניח לפניו מותר לזה שהמשיך סעודתו ליהנות ממנה מאחר שלא נעשה שום איסור במלאכה, אלא חבירו עשה לא מקרי מעשה שבת דאסור זו היא סברת מהרמ"א, אבל סברת מהרש"ל נראה שתופס עיקר כדברי הר"ן שדוחה הראיי'. אבל בשאר מלאכה דאין לה צד היתר לאותו שהמשיך סעודתו ומוסיף השבת א"כ לדידי' אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה. ואם עבר וציוה לבשל אסור ליהנות ממנה. וכבר כתבתי דאף לסברה זו אם לא צוה לעשות מלאכה אלא שחבירו עשה מעצמו מותר לאותו שמשכה סעודתו ליהנות ממנו אליבא דכ"ע. ואומר אני בזה שאינו אלא איסור אמירה והמיקל בדברי מהר"ם איסרליש לא הפסיד כיון שיש לו על מי לסמוך הלא הוא הרשב"א בשם התוספת והמחמיר כדברי הר"ן קדוש יאמר לו ותע"ב".
ז. הט"ז (או"ח סק"ג) אף הוא דן בכך ומדגיש נקודה חשובה: "ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל ועלו דברי הרשב"א כהוגן ולכך הביאו בש"ע דבריו להלכה, ותו דגם הר"ן לא נחלק פי' מצד הדין עליו אלא שכתב שאין הנדון דומ' לראייה". ונראה שלמד זאת מתש' מהר"י וייל שכדי שיהא מותר צריך מחד שיהא מותר לחבירו ומאידך דבר השוה לכל אדם מישראל.
ועפ"ז מובנת מאד דחייתו את דברי הלבוש: "ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר יום כיפור למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה משא"כ כאן דהאחר עוש' בהיתר' גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו, אלא שתירץ דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה אלא ודאי משום גדר חסידות הוא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא. ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שביום כיפור מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש".
לפי דבריו ביו"ט שש"ג לא שייך כלל שבן א"י המותר יעשה לבן חו"ל* שכיון שלפי סברתו או דרכו ההלכתית נאסר איך יבקש שיעשה עבורו? וה"ה לפוסקים לפי שיטות שונות. אולם אם פלוני מחמיר על עצמו כשיטה מחמירה ומצד הידור מצוה נראה עפ"י דבריו שמותר לבקש וכן ליהנות ממי שאינו נוהג חומרא זו. כגון מי שחושש לעירובי חצרות מצד רבים בוקעים וכד' יכול לבקש ממי שאינו מחמיר כך לטלטל עבורו סידור וכד'.
ח. וכן המג"א (סי' רסג ס"ק לג) כתב: "ומותר ליהנות — ול"ד להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ול"ד למי שלא הניח ע"ת דצריך להקנות קמחו לאחרים אבל אחרים אסורי' לאפות קמחו דש"ה דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ), וכ"כ בתשובה וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת, לא ידעתי מה מועיל ברכת המזון למלאכה וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש ססי' רצ"ט, אך צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בברכת המזון די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וס"ס קפ"ח". ואף הגר"א הסכים עם המג"א.
והעיר המשנה ברורה (ס"ק סד): "מותר לומר — דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה. וסעיף זה איירי כשיש שהות הרבה עד בה"ש דאם הוא סמוך לבין השמשות בודאי קבלו רוב אנשי העיר שבת והמיעוט נגרר אחריהן בע"כ וכדלעיל בסי"ב ולא שייך דין זה".
ובס"ק סז כתב: "כתב הפמ"ג במו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב אע"פ שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול הוא להבדיל ולעשות מלאכה משיגיע הזמן".
ט. בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רנח) נשאל על עשיית מלאכות ביו"ט שש"ג ע"י משרת מא"י בבית יהודי במצרים.
וענה: "לא ידעתי מקום לשאלה זו שהדבר הוא פרהסיא ואסור לנער בעצמו לעשות מלאכה והמצוה עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואפילו שיהיה הדבר בצנעא אסור לעשות מלאכה. וכן העלתי בתשובה אחרת שהמלאכה אסורה אפילו בצנעא. והוי יודע כי העלתי באותה תשובה דבענין אכילת דבר האסור לאלו ומותר לאלו וכגון תרבא (דאימרא) [דאייתרא] בזה יש חילוק בפרהסיא אסור בצנעא מותר אבל לענין עשיית מלאכה הכל אסור. ומ"מ לדעתך שאתה סובר שיש מלאכה מותרת לבני ארץ ישראל הבאים למצרים לא גרע אמירה לישראל מאמירה לעכו"ם שהטעם הוא משום גזרה שמא יבא לעשות הוא והכא נמי הרואה את זה מצוה לנערו לעשות מלאכה בי"ט שני אתי לזלזולי ביה, וליכא למימר דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן דהא שכיח ושכיח דבכל זמן באים למצרים בני ארץ ישראל הילכך ודאי אסור לומר לו לעשות מלאכה".
ואוסר לגמרי ואינו מבחין בין אם המקום בא"י או בחו"ל.
י. הברכי יוסף (או"ח סי' תצו ס"ד) כתב: "בן ח"ל שעומד בארץ ישראל, כתב מהריק"ש בהגהותיו ובתשובותיו כ"י סי' צ' דמותר לומר לבן ארץ ישראל שיעשה לו מלאכה ביום טוב שני. אבל הרב מהר"ר יעקב פאראג"י מהמה בתשובתיו כ"י סי' ע"ו והרב מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' ס"ה דחו דבריו והסכימו לאסור. ועמ"ש מורינו הרב זרע אברהם א"ח סי' ט'".
וכן בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ד סי' טז ו-יז), בסימן הראשון תלמידו, ובשניה הוא עצמו, שניהם מסיקים בניגוד למהריק"ש שאסור כיון שהמבקש בעצמו אסור לעשות אותה פעולה וכל שהותר לו הוא ליהנות אם בן א"י בישל מעצמו מיד אחר יו"ט שש"ג בלא להמתין בכדי שיעשו.
בפאת השלחן (פ"ב סט"ו) כתב: "בן חו"ל שעומד בא"י אסור לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה ביו"ט שני (מהרי"פ ומהרי"ם ובר"י)". והם אותם גאונים הרשומים בברכ"י.
יא. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' לד) באר שהאחרונים נחלקו בשאלת טעמו של הרשב"א, הב"י והמג"א סברו שמותר מטעם שאי בעי לא היה מקבל על עצמו שבת, ואילו הב"ח והט"ז סברו שכיון שחבירו אינו עושה איסור רשאי לבקש ממנו. ומביא:
"והנה במחצית השקל שם כתב דנפ"מ לדינא בין הטעמים, דלטעם הב"י והמג"א אם הוא שייך לביהכ"נ שהקהל או רובם קיבלו שבת אסור לומר לחבירו שהולך לביהכ"נ אחרים ושם באותו ביהכ"נ לא קיבלו שבת עדיין, וגם הוא לא קיבל שבת, אפי"ה אותו אדם שמביהכ"נ אחרים שקבלו שבת אסור לו לומר שיעשה מלאכה דל"ש לומר אי בעי לא קיבל שבת הא בע"כ נגרר אחר הרוב, משא"כ לב"ח וטו"ז גם כה"ג שרי דהא אין הטעם כלל משום שאפשר למצוא היתר גם להאומר, אלא כיון שחבירו אינו עושה איסור רשאי לצוות לו עכ"ד".
ולפי דברי מחה"ש מסיק שלפי הב"ח והט"ז כיון שלבני א"י מותר, יכולים בני חו"ל לבקש מהם, אבל לב"י והמג"א כיון שאינם יכולים עתה להיות כבני א"י ממילא אסור להם לומר לבני א"י לעשות להם מלאכות האסורות עליהם.
ומסיק שזה דוקא בחו"ל אבל אם שניהם בא"י כיון שאם גמר בדעתו להשאר בא"י דינו כבן א"י ממילא מותר לעשות את בן א"י שליח לעשות לו מלאכה. ומאריך עוד בדברי הכותבים השונים ונו"נ בדבריהם.*.
מסקנות
א. לגבי תוספת שבת בכניסתה וביציאתה נראה שמי שקיבל עליו מותר לבקש ומותר ליהנות כפסק הרמ"א.
ב. לגבי חומרה הלכתית שקיבל על עצמו מותר לבקש ממי שאינו נוהג אותה לעשות עבורו את הדבר המותר מבחינה הלכתית והוא החמיר בו.
ג. ביו"ט שש"ג נראה שצריך להחמיר הן בא"י והן בחו"ל, ואינו צריך להמתין בכדי שיעשה*.