חבל נחלתו ז ד

<< · חבל נחלתו · ז · ד · >>

סימן ד

ספר שאינו מוגה

שאלה

מה צריך לעשות בספרי תורה פסולים שנמצאים בארון הקודש?

תשובה

א. במסכת כתובות (יט ע"ב) אגב האיזכור של שמירת שטרות פסולים נאמר כך: "אתמר: ספר שאינו מוגה — אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר: אל תשכן באהליך עולה".

בגמרא לא מבואר טעם האיסור להשהותם. ניתן לומר שהאיסור הוא מן הצד הסגולי של הס"ת, אין זה כבודו של ספר תורה שיהא מונח כאבן שאין לה הופכין בארון. אלא שא"כ סיום המימרא לא מתאים שכן אין בספר פסול עוְלה, ובפשטות הוא עומד בקדושתו ואי"צ בקידוש מיוחד לאחר שיתקנוהו, ולכן נראים יותר טעמים אחרים.

ב. הרא"ש (כתובות פ"ב סי' יא) כתב לאחר הבאת המימרא: "פרש"י ס"ת נביאים וכתובים. ואפשר שפירש כך משום דבימי רב אמי לא היה להם כתובים ספרים אחרים ולא למעט ספרים המצויים לנו עתה, דאם נמצא טעות בגמ' או בספר מפוסקים יבא להתיר האסור ולאסור את המותר ולזכות את החייב ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו". היינו הרא"ש סובר שהעוְלה בספר זה הוא מצד התקלה היוצאת ממנו לציבור. ולא רק בספר תורה אלא אף בגמרא ובפוסקים. ואע"פ שאיננו מורים הלכה מס"ת צריך לבאר או מצד הקריאה כשהספר פסול, או מצד הכנסת שבושים בדעת הציבור או בשגור על פיהם.

וכן כתב תוס' על הנאמר בפסחים (קיב ע"א) ע"י ר"ע לרשב"י: "וכשאתה מלמד את בנך — למדהו בספר מוגה. מאי היא? אמר רבא ואיתימא רב משרשיא: בחדתא, שבשתא כיון דעל – על". שואל תוס': "תימה דרבא גופא אית ליה בלא יחפור (ב"ב דף כא.) שבשתא ממילא נפקא, ויש לומר דהיינו כשלומד קמי דגריס ולא דייק שיכול להבין מעצמו כשיגדל, אבל כאן דאיירי בספר שאינו מוגה סומך על ספרו ואינו יוצא מידי טעותו".

היינו, החשש בספר תורה שאינו מוגה הוא של השגרת טעויות. ולפי"ז לא כל ספר שאינו מוגה הוא עוְלה, שכן אם האותיות כהו או אינן מחוברות וכד' אין בכך בעיה של טעויות שפשו בקוראים בספר.

ג. אמנם בבית הבחירה למאירי במסכת כתובות כתב: "ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור ודבר זה עיקר פירושו בכל ספר אע"פ שאינו ספר תורה אלא הן חומש הן נביאים הן כתובים אע"פ שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו וגאוני ספרד פירשוה בספר תורה ומחשש שמא יבוא לקרות בה בצבור, ויש מפרשין בה לשיטה זו שאף בנביאים כן שמא יבוא לקרות בהן בצבור בהפטרות ועיקר הדברים כדעת ראשון".

וכן בקרית ספר (מאמר שני ח"ג, לר"מ המאירי) כתב: "שנינו בשני של כתובות ספר שאינו מוגה עד ל' יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור שנאמר אל תשכן באהלך עולה עכ"ל הגמרא. ופירשוה גאוני ספרד דוקא בס"ת ומחשש שמא יבא לקרות בה בצבור ויברך עליה, ולשטה זו פרשו קצת גאונים שאף בנביאים אסור שהרי אף בנביאים יש לחוש שלא יקרא בהם לקריאת האפטרה ויברך עליה. ומ"מ יש מפרשים אותה בכל ספר, אעפ"י שלא נעשה אלא לקרות בינו לבין עצמו ומפני שהטעות לפעמים מפסיד כונת הכתוב, ועל דרך האמת ראוי לדקדק את כלם מפני חששא זו, אלא שבס"ת הדבר מוכרח מפני שהיא פסולה מצד הטעות ויבא לקרות בו, ולדעת גדולי המחברים טעון גניזה ושאר ספרים מיהא אעפ"י שמצוה או חובה להגיהם ולדקדקם כל שלא עשה אינו טעון גניזה".

נראה שלפי המאירי החשש הוא של קריאה בס"ת פסול, ולא על הלימוד ממנו, ואף בספרים שלא נועדו לקריאה בציבור ישנו חשש של לימוד טעויות ולא חילקו חכמים בגדר ספר שאינו מוגה.

וכך בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה תניינא סימן לו) כתב: "ולזה נראה די"ל דהא דאסור לשהות ספר שאינו מוגה בתוך ביתו, היינו היכי דיש חשש תקלה שיקרא התיבה שלא כהוגן, ויפרש פירוש זר או קלקול אחר, זהו עולה, אבל היכי דליכא חשש קלקול, כגון נפסל האות מצורתו, מה עולה יש בו, וליכא חשש רק בס"ת העשוי לקרות בציבור, יש חשש שיקרא ביריעה אחרת ולא ידע שנפסלה".

עולה שלגבי ס"ת החשש העיקרי הוא של קריאה בספר פסול בציבור, ויחד עם זה יש חשש של הסקת טעויות ופירושים שאינם נכונים. בשאר ספרים אם מותר להגיהם החשש הוא של לימוד טעויות בהלכה ולא נעסוק בהן בעיוננו.

ד. בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רכה) סיכם את דעות הראשונים: "והנה בהאי דכתובות י"ט דאסור לשכון ספר שאינו מוגה איכא כמה דעות, דדעת הרמב"ם ודעמי' וכן י"א במאירי כתובות שם דדוקא בס"ת מחשש שמא יבא לקרות בה בציבור והוא דעת מהר"י מיגאש בשטמ"ק שם ורמב"ם פ"ז מס"ת ומשמעות שיטת הטור שם, ויש אומרים דגם נביאים בכלל האיסור מחשש קריאת ההפטרה בהם בצבור עיין מאירי שם, וי"א דגם כתובים בכלל דצריך לדקדק על כל אות, ועיין ברש"י כתובות שם, ולדעה זו כ' בהגמי"י פ"ז מס"ת ובב"י שם דהזהיר גם בתלמוד תבא עליו ברכה, משמע רק בדרך תע"ב לא מעיקר הדין, אלא דהב"י מביא מרבינו ירוחם נ"ח ח"ב דהה"ד לגמ' ופירושים ולשאר ספרים שצריכים לפרש דיני התורה ומצותיה שאסור להשהותן בלי הגהה שמא יטעה בגירסת הגמ' או בספר אחר ויאסור המותר או יתיר האסור ואין לך עולה גדולה מזו".

ה. הראי"ה קוק זצ"ל משנה את הבנתנו בדורנו לגבי ס"ת פסולים. כך הוא כותב בשו"ת דעת כהן (סימן קעד):

"עד"ת בס"ת פסולות, המונחות באה"ק עם הכשרות, ואין מקיימים בהם דין גניזה ע"י קבורה בכ"ח (=בכלי חרס) אצל ת"ח, המבואר בגמ' ופוסקים. לע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל תורה, דיש לחקור מהו עיקר החשש של התקלה, שתוכל לבא ע"י הספר הפסול, אם לא יהיה נגנז וישהה בפיסולו. ופשוט שיש לדון בזה שני אופני תקלה: הא' שמא יביא לידי טעות ע"י הלימוד מתוכו, ויכשלו לפעמים עי"ז גם בהוראה, תו עכ"פ ישננו להם טעות בלימוד התורה, גם בענינים שאינם נוגעים למעשה, ושבשתא כיון דעל על, וכה"ג שחוששין במקרי דרדקי דגריס ולא דייק, בב"ת כ"א. והב' שמא יכשל לקרות בו בציבור להוציאם ידי חובתם. ונפ"מ יש בין שני הטעמים הללו לענין פסול הניכר, שכתב כת"ר, דאם נאמר שהחשש הוא רק מפני מכשול של טעות בלימוד, לא מהני פסול ניכר, דמ"מ י"ל שמי שילמוד מתוכו יקלוט את השיבוש ושבשתא כיון דעל על, שאע"פ שניכר הוא שיש בו איזה פסול אין מוחזק בזה שאי אפשר לסמוך על מה שכתוב בו, אדרבא ע"פ רוב הלא רוב המקומות הם מתוקנים, והלומד יוכל לסמוך ע"ז, ומתוך כך יבא לידי טעות. אבל אם הטעם הוא מפני תקלה לצבור, שיצאו יד"ח בספר פסול, י"ל שפיר שבפסול הניכר אין חשש בשהי', וכה"ג דקיי"ל בסי' נ"ז, בד' הרמ"א בשם השערים, שבטריפות הידועה מותר למכור לנכרי ולא חיישינן לתקלה, וי"ל דמטעם זה מותר ג"כ להשהות ע"י הסימן הנהוג, שכורכין את המפה על המעיל בס"ת הפסולות".

והרב זצ"ל מסיק שבספק שהעלה חלקו הרמב"ם ורש"י. הרמב"ם שכתב את הדין רק לגבי ספר תורה סובר שטעם האיסור משום תקלת הציבור בקריאה מספר פסול אבל לקריאת הפטרה אי"צ בספר כשר, אבל רש"י והראבי"ה שכתבו שגם נביאים וכתובים צריך להגיה ולתקן סוברים שהטעם משום טעות בלימוד התורה ושבשתא כיון דעל על.

מוסיף הרב זצ"ל: "וי"ל שבין לדעת ראבי"ה, דס"ל שבשאר ספרים, כמו ספרי התלמוד וההלכות, אינו כ"א דרך חומרא לחוש שלא להשהות אינו מוגה, ובין לדעת רבינו ירוחם, דס"ל שמצד הדין אסור להשהות ספר שאינו מוגה גם בשאר ספרי קודש, חוץ מתנ"ך, תרוייהו ס"ל דטעם האיסור הוא משום מכשול של טעות בלימוד. אלא דראבי"ה ס"ל, שדוקא בתנ"ך, שהדין הוא לדקדק בו ע"פ המסורת, וכתיבתו בדיוק היא מצוה, יש בו לחוש שיטעה הטועה ויחזיק בטעות ע"י נוסח משובש, משום שעיקר הלימוד הוא בהם מתוך הכתב, אבל ספרי תורה שבע"פ, שמצד הדין צריך להיות עיקר הלימוד בהם בע"פ, אין זה כ"כ מכשול אם יש בהם טעות, שע"פ רוב הקורא בתוך הנוסח המשובש יקבל את הנוסח המתוקן כשיבא לידו, מפני שלכתחלה אין הספרים של תורה שבע"פ מוחזקים כ"כ שאין בהם נוסחאות מוטעות במקצת מקומות, שהרי לא נמסרו כמו שנמסר התנ"ך. אבל כו"ע מודים, דעיקר טעמא דעולה, שיש בשהיית ספר שאינו מוגה, הוא מפני טעות היוצאת בלימוד.

"והנה לטעם זה של טעות הבאה ע"י הלימוד בספר שאינו מוגה, לא מהני מה שעושין בו סימן, שהרי מ"מ הלומד אינו יודע מקום הטעות, ורוב המקומות הם בחזקת מתוקנים, ויסמוך עליהם".

מכאן מסיק הרב זצ"ל מסקנה המתבקשת מאד לגבי ימינו: "אמנם לפי זה צריכים אנו לומר, דעיקר דינא דספר שאינו מוגה הי' שייך בס"ת ובנו"כ רק בזמניהם, שהיו לומדים מהספרים הנכתבים בכשרות בקדושת ספרים, אבל בזמן הזה שהלימוד הוא בספרים הנדפסים, כמו שנשתנה חיוב מצות כתיבת ספר תורה לדעת הרא"ש בסי' ע"ר שעיקר החיוב בזמן הזה הוא לכתוב ספרי תושבע"פ, ה"נ אין שייך מכשול בזמן הזה, מטעם הלימוד של טעות בספרים הנכתבים בקדושה, כיון שאין למדים מהם".

והוא נכנס לדיון אם יש חשש ברכה לבטלה בקריאה בספר פסול: "וממוצא הדברים נוטה לומר כשיטת הרשב"א בתשובה, המובאה בב"י או"ח סי' קמ"ב ויו"ד רע"ט, דדעת הרמב"ם היא בחיבורו, שבס"ת פסולה אין קורין בה בציבור, וגם בדיעבד לא יצאו יד"ח, כפשטם של דבריו בפ"י מס"ת ה"א, דלא כדבריו בתשובה שמתיר לקרא ולברך בס"ת פסולה בשעה"ד, וה"ה לבדיעבד, דאם נאמר שבדיעבד ש"ד אין ראוי לסמוך בזה טעם חיוב הגניזה ואיסור השהי' בספר שאינו מוגה, שהרי בכל מילי דתקלה קיי"ל דכ"מ דאין בזה איסור בדיעבד אין חוששין בו לתקלה, וכהא דיו"ד סי' א' דנותנין לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו, דהואיל ובדיעבד אם לא בדקו סמכינן ארובא אין חוששין בזה לתקלה. ועפ"ז לדידן, דקיי"ל דעכ"פ בדיעבד סומכין אדעת הרמב"ם בתשובה, אין שייך חשש תקלה משום קריאה אצלנו, וצריך לומר דנקטינן כשיטת רש"י וראבי"ה וסיעתם, דעיקר טעמא דחיוב גניזה בפסולי ס"ת, ואיסור השהי' בלא תיקון, הוא משום טעות הלימוד שיוציא מזה, ולפ"ז בזמנינו, שס"ת הנכתבים ועומדים באה"ק אינם עשויין ללמוד, ואין בהם חשש מכשול של טעות בלימוד, אין שם חיוב גניזה, ולא איסור משום אל תשכן באהליך עולה. וק"ו דש"ד כשמסמנין אותם, לסמוך אסימנא.

ולכן הרב מסיק: "וי"ל דאיסורא איתא לקבור אותם ולגרום בילויים, שאע"פ שנותנם בכלי חרס, הלא אין זו שמירה בטוחה מרקבון, כיון שהם קבורים בקרקע, והטחב שולט בהם, ואינו כ"א עצה איך לבחור את הרע במיעוטו, דהיינו שאחר שמצד חשש תקלה הכרח הוא לגונזם, אין דרך יותר בטוח מגניזה של קבורה, ועושים בזה כל מה שאפשר לעשות להאריך את זמן הקיום של הספרים הגנוזים, וכמש"כ הב"י בסי' רפ"ב שמה שהצריכו לתתו בכלי חרס הוא כדי שלא ירקב כ"כ במהרה, דכ"מ דאפשר לתקוני שיעמוד ימים רבים מתקנינן, אבל כשאין חשש תקלה, כמו בזמה"ז שאין לומדים בהם, ולענין קריאה בציבור הרי הם ניכרים ומסומנים, אין שום היתר לגנוז אותם ע"י קבורה, שמ"מ הוא ביזוי לגבי כתבי הקודש, שקדושת ס"ת גם לאחר פיסולה אינה יורדת ממדריגת חומשים, שהיא מדריגה עליונה ממדריגת הקדושה של יתר כה"ק, כמבואר במגילה כ"ז ע"א, וכמו שהעיר בזה במ"א סי' קנ"ג סק"ב.

וכך הוא מעלה להלכה: "עכ"פ בהא נחתינן וסלקינן, דבין לטעמא דגניזה משום תקלת הקריאה בפסול, בין מטעם המכשול בלימוד, לא שייך האי דינא לדידן בס"ת, כשמסמנים אותם. וכ"ז (=וכל זמן) שלא בלו לגמרי ראוי להניחם באה"ק ולא להורידם בגניזת קבורה, מיהו אם יש יכולת לתקנם בודאי עדיף טפי. ולע"ד בכה"ג אסור לדונם בגניזה, אבל כשא"א לתקנם, עדיף טפי להניחם שמורים באה"ק ע"י סימן מלקוברם, בזמן הזה דליכא חשש טעות של מכשול בלימוד על ידם.

"תבנא לדינא בנ"ד, שלע"ד מנהג ותיקין הוא להניח הס"ת הפסולות באה"ק, ע"י סי' המפה, ולא לקוברן כ"ז שלא בלו לגמרי, בזמן הזה, שאין לומדים בס"ת הכתובות ואין בקיאים בחו"י (=בחסרות ויתרות), ומכשירים בדיעבד גם אם קורין בס"ת פסולה. וראי' ברורה, שהי' המנהג כן בפני גדולי הקדמונים ז"ל, שלא לקבר את הס"ת הפסולות בזמן הזה, הוא מד' מוהרי"ל, המובא בד"מ ביו"ד סי' רע"ט סק"ג: 'פ"א הוציאו ס"ת מוטעה הרבה והתחיל החזן הבו גודל וגו', וצוה מהרי"ל להחזיר אותו, וכן הורתי הרבה פעמים בכיוצא בזה', הרי שהי' מנהג פשוט בישראל שיהי' מונחים באה"ק ס"ת פסולים ומוטעות הרבה, ולא צוו לקבר אותם כ"א שלא לקרות בהן ולהחזירן במקומן באה"ק, ובודאי ע"י ההיכר של הסימן הנהוג וכמש"כ".

עולה למעשה, שכבר הורו גדולי ישראל וכן פסק הראי"ה קוק זצ"ל שאין לגנוז ספרים בימינו, אלא להניחם בארון מסומנים היטב שלא יבואו לקרוא בהם.

ו. לגבי ספרי תורה פסולים המונחים, אפילו ניתנים לתיקון (מג"א), פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קנג ס"ג): "ספר תורה שנמצא בו טעות, דינו כחומשים (וע"ל סימן קמ"ג)".

ולגבי מכירת ספרים כאלו פסק בסעיף שלפני כן: "מכרו מטפחת, לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים; מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת, אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה".

ולכן כיון שספרים אלו אינם עומדים לתיקון ויש עליהם קופצים מותר למוכרם, ולהשתמש בדמיהם לקנית או כתיבת ספרי תורה.