חבל נחלתו ו מד
סימן מד
הערות בענייני מעשר שני
מלקות באוכל מעשר שני שנקלט בירושלים והוצא ממנה
נחלקו הראשונים באלו פירות חייבים מהתורה בהפרשת תרו"מ. רוב הראשונים סוברים שרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרו"מ מן התורה. כ"כ רש"י (ברכות לו ע"א; שבת סח ע"א; בכורות לו ע"א), רמב"ן (ב"מ פח ע"א), ריטב"א (ב"מ שם), החינוך ועוד.
לעומתם הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א) פסק: "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות".
ובאר הכסף משנה (הל' תרומות שם): "כל אוכל אדם הנשמר וכו'. משנה בריש מעשרות (פ"א מ"א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע"פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא, אלא ה"ה לכל דדמי להו. ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ"ב דעירובין ובפרק הפועלים (דף פ"ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ"ק דר"ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב"ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש"י בר"פ כיצד מברכין (דף ל"ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן". וכ"כ הרדב"ז (הל' תרומות פ"ב ה"ו). והמשנה למלך (הל' תרומות פ"ג ה"ג) הוסיף: "וראיתי לרש"י בפרק ראשית הגז שכתב דכל פירות האילן הוי בס' ואזיל לטעמיה דס"ל דאין חיוב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר וכמ"ש בר"פ כיצד מברכין. והתוספתא הלזו קשיתיה דמוכח מינה דכל שאר פירות האילן חוץ מן הנזכר כאן אינה נטלת לכתחילה א' מס'. ולדידי מן התוס' הלזו יש להכריח סברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה ודוק".
הרמב"ן והריטב"א (ב"מ פח ע"א) מביאים שיטה של הראב"ד שחיוב תרו"מ מן התורה הוא בשבעת המינים. אמנם הם מעירים שהראב"ד עצמו דחה לאותה שיטה.
ומדרש תנאים לדברים (פי"ח פס' ד) מסייע ג"כ לרמב"ם: "דגנך תירושך ויצהרך כעין דגן תירוש ויצהר מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות".
והנה לגבי מעשר שני ישנם שלשה לאוים שהאוכל ממעשר שני לאחר שנכנס לירושלים חייב מלקות (רמב"ם סה"מ ל"ת קמא-קמג). היינו מעשר שני שקלטוהו מחיצות ירושלים ואכלו מחוץ לירושלים חייב עליו מלקות.
נשאלת השאלה לשיטת הרמב"ם מה חייב על אכילת פרי מעשר שאינו דגן תירוש ויצהר, מחד הוא מעשר שני ומאידך אינו דגן תירוש ויצהר. בספרים מובא שהגרי"ז (מנחות ע ע"ב) כתב שלוקה אע"פ שאינם מהפירות שהזכיר הכתוב. אולם דבריו תמוהים שכן לפי דבריו יש שני לאוין ראשית איסור אכילת מע"ש, ושנית איסור אכילת דגן וכו'. ולפי"ז האוכל דגן תירוש ויצהר של מע"ש צריך ללקות פעמיים וזו לא שמענו, ולא מצאנו לרמב"ם שכתב כן. ויותר נלענ"ד שעובר בלאו על הוצאת כל אחד מהפירות החייבים במעשר שני מן התורה אבל אינו לוקה אלא על דגן תירוש ויצהר שנזכרו בתורה במפורש.
הפרשת מעשר שני בירושלים בזה"ז
הנהוג לפי הוראת רבותינו לגבי הפרשת מעשר שני בזה"ז בירושלים שבין החומות הוא להכשיר את הפירות לקבל טומאה עוד בטבלם, ולאחר מכן לגעת בהם ולטמאותם ולהפריש בטומאה, או לגעת רק בפירות שעתיד לקבוע למע"ש. וסיבת הדבר כדי שלא יהיו בידיו פירות מע"ש טהורים בתוך ירושלים שכן פירות אלו אסור לחלל ואסור לבער או ליהנות מביעורם, וכל שהותר בזה"ז הוא להניחם להרקב, וכדי שלא יגיע למצב כזה הורו להכשירם לקבל טומאה ולטמאותם ואז ניתן יהיה לחללם אף בתוך ירושלים שבין החומות.
אלא שיש להעיר מפסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"רפ"ב הי"ב): "פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן, אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם, ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בולד הטומאה אע"פ שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכ"מ". ולפי פסק הרמב"ם פירות שנטמאו בולד הטומאה בירושלים אסורים בחילול וחייבים לאוכלם, ועתה שאיננו יכולים לאוכלם צריכים להניחם להרקב.
וצריך לעיין האם המפרישים אצלנו הם מטמאים את הפירות באב הטומאה או שרק בולד הטומאה. ונראה שראוי לעיין בכך. אדם הופך להיות אב הטומאה ממת או ע"י מגע או ע"י משא או באוהל. מציאות הטומאה באוהל היא השכיחה ביותר במקום שמספידים את המת בבית הלויות והמלוים והמת תחת אותו אוהל. מציאות של משא היא פחות שכיחה שכן רק מי שנשא מת בפועל בהלויה וכד' הוא אב הטומאה אבל הנכנס בארבע אמותיו או הנוגע ואינו נושא אינו נטמא בטומאת מת מן התורה, וכן הדין לגבי נוגע שרק הנוגע במת עצמו או בכלי שנגע במת נטמא, ובהלויה וכד' רוב האנשים אינם נוגעים בתכריכיו וא"כ אינם נטמאים בטומאת מת מן התורה.
וע"כ אדם מירושלים שבין החומות הקונה או מקבל פירות שאינם מופרשים ועומד להפריש צריך לבדוק את עצמו בזכרונו האם הוא טמא מת מן התורה וע"כ יכול לטמאות את הפירות קודם הפרשה או שהוא נצרך שטמא מת יגע בהם. ואינו יכול להוציאם בטבלם שכן כתב הרמב"ם (שם הי"ג): "בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות, אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מן התורה [שאין ולד מטמא שני מן התורה] וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא". ונראה שלפי הנפסק שפירות שלא הורמו כמי שהורמו, אם נכנסו הפירות בטבלם נקלטו בירושלים ואסור להוציאם. ולפי"ז צריך להזהר מאד בהלכה זו ולא שמעתי שהעירו על נק' זו. וראוי היה שלא יכניסו כלל לירושלים שבין החומות פירות בטבלם שכן זהו פתח לבעיות שהזכרנו אלא יפרישו בחוץ ויחללו שם.