חבל נחלתו ו מב
סימן מב
הפרשת שותף על שלו
שאלה
שותף בשמן טבל הפריש תרומות ומעשרות מהשמן. ללא ידיעת שותפו, לאחר מכן טען השותף שתרומה גדולה ותרומת מעשר הפריש עבור שניהם, אבל את המעשרות הפריש רק על חלקו. השאלה היא האם לקבל דבריו ולכן השותף צריך להפריש את המעשרות על חלקו, או שאין מקבלים את דבריו וממילא המעשרות הופרשו על הכל.
תשובה
א. עוד לפני הכניסה לדיון נראה שחלק מדברי המפריש אינם סבירים. תרומת מעשר ניתנת בדר"כ רק לאחר הפרשת מעשר ראשון (אם כי ישנה אפשרות של הקדמתה) וא"כ כיצד הוא יכול לטעון שלא הפריש מעשר ראשון עבור חברו?! ויותר נראה שאם צריך לדון זה דוקא על מעשר שני או עני.
ב. יש לדון כאן בשאלת "דברים שבלב אינם דברים". בשאלה שלפנינו היה יכול לומר בפירוש שמתכוין רק לחלקו ולא אמר זאת בקול אלא טוען שהתכוין בלבו, וא"כ אין מדובר שדבריו סותרים את המכוון בלבו, אלא שדבריו משלימים ומפרשים את הנאמר בלבו.
ונראה שצריך לדמות זאת לשאלה בשבועות (כו ע"ב): "גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין? ת"ל: לכל אשר יבטא האדם". היינו אדם אשר לאחר שנדר או נשבע ברר את הדברים שאמר בפיו בשעת דבורו באמירה שכך חשב בלבו, האם דיבורו מקובל ללא הפירוש שאמר בלבו ולא הוציא מפיו או שהנדר חל על הדיבור בתוספת הבירור שהוסיף בלבו.
כך פסק הרי"ף (שבועות י ע"ב - יא ע"א): "אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכן אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטים ולא בשעורים אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים דבעינן עד שיהא פיו ולבו שוין. אבל אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמה והנה פיו ולבו שוין דתניא בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ואמרינן הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין, ותירצה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ותנן נמי במתניתין המתכוין לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה וכו' שאני נכנס לבית הזה ואמר לזה שאני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין". וכ"פ הר"י מיגש בשבועות והרמב"ם (הל' שבועות פ"ב הי"ד).
ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רי ס"א) פסק: "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים. לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים, והוציא בשפתיו פת שעורים, מותר בשניהם. אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים), והוציא בשפתיו פת סתם, אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסי' רי"ז ס"ט). ואם נדר על דעת אחרים, אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמר אחרים שהוא דעתם, כך יחול הנדר".
ג. הראשונים התקשו על סוגיא זו מן המשנה (נדרים כז ע"ב) האומרת: "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין. שהן של בית המלך — אע"פ שאינן של בית המלך". היינו נודרים לאותם אנסים ואעפ"כ אין חייבים לקיים את נדרם. ובגמרא (כח ע"א) הסבירו: "שהן של בית המלך — ואע"פ שאינן של בית המלך. היכי נדר? א"ר עמרם אמר רב: באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך. כיון דאמר יאסרו, איתסרו עליה כל פירי עלמא! באומר היום. אי דאמר היום, לא מקבל מיניה מוכס! באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים, לגבי אונסין שאני".
מתבאר מן הסוגיא שמתייחסים להוספת דברים שבלב לפירוש דיבורו רק במקרה אונס, אבל בשאר מקרים אין מתחשבים בדברים שבלב המפרשים את דיבורו.
תוס' (שבועות כו ע"ב ד"ה גמר) מתרצים תירוץ ראשון: "דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס". ותירוץ שני: "ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפילו שלא במקום אונס". לפי שני התרוצים במקרה דילן אין חשיבות לנאמר בלבו שכן מעצם מעשי המפריש ניכר שהוא עם הארץ וכן אם התחיל להפריש על הכל משמעות דבריו שכל הפרשותיו על הכל, ולכן אין דברים שבלבו כלולים בסתמא בדיבורו.
ד. הרמב"ן (שבועות כו ע"ב) חלק על תוס' ותרץ כך: "אלא הכי הוא דאיכא למימר בשלמא התם (= נדרים) כיון שפיו ולבו שוין שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יאמר היום הוו להו דברים שבלב ואינן דברים, אבל הכא כיון שהיה דעתו לומר חטים בפיו ולא אמר דאיתניס ולא אסקיה לדבוריה על כרחך אינו אסור אלא במה שהיה בלבו שהרי בעינן פיו ולבו שוין, ואע"פ שאין בפיו אלא פת סתם אינו אסור בפת שעורים שהרי לא היה בלבו להיות נודר מן השעורין, כנ"ל, וזה הטעם נכון שהרי אמרו מנין שיהא אסור בחטים ת"ל לכל אשר יבטא האדם אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפילו בחטים מותר כיון שלא השלים הנדר שהיה בלבו לידור".
. לפי תירוץ הרמב"ן, בשאלה שלפנינו כיון שהתכוין להפריש מעשרות רק משלו אע"פ שלא הוציא זאת מפיו – הפרשתו הפרשה והפריש רק על עצמו. וכרמב"ן כתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן (בשבועות ובנדרים) וכ"נ מהרא"ש (שבועות פ"ג סי' יד).
ה. רעק"א כתב שרוב הראשונים סברו כרמב"ן. בחידושיו לנדרים (סה ע"ב) כתב: "ע"ד שאלתו באחד שנדר ליתן נרות בביהכ"נ על מנורה התלויה לפני העמוד, ולעת הנדר היתה המנורה בת ששת קנים, וכעת נשתנה שהמנורה ההיא הורדה ממקומה לתלותה למטה, ובמקומה נתנו מנורה חדשה בת ט"ז קנים.
"אך ראוי להסתפק אם יוצא ידי נדרו במספר נרות ששה כמו שהיה מקדם בעת נדרו, או דצריך ליתן מספר כמספר קנים דמנורה התלויה עתה לפני העמוד, אופן הספק אם עיקר הנדר שהנרות שצריכים ומדליקים במנורה לפני העמוד יוגבה הכל ממנו, או שהיה הנדר רק על מספר ששה נרות.
והנה אם הנודר יודע שכוונתו היה בשעת הנדר רק על מספר הנרות, אזי אינו מחויב יותר, לא מבעי' לדעת תוס' ספ"ג דשבועות דהיכא דבלבו פירש לנדרו לא מקרי דברים שבלב, אלא אפילו לדעת הר"ן שם וסייעתו שהם רוב הפוסקים דבנדר מפת ובלבו פת חטים, דהיינו דהיה בלבו להוציא בשפתיו פת סתם ושלא יהיה נאסר רק מפת חטים, דמקרי דברים שבלב אא"כ היה בלבו להוציא פת חטים, ולישנא הוא דאתקיל, ולא אמר רק פת סתם, עיי"ש".
וכן נראה מדברי הב"י ביו"ד (סי' רי) ובשו"ע. והרמ"א פסק בשו"ע (אבן העזר סי' כז ס"ג) עפ"י כן, והגר"א באר דעת הרמ"א עפ"י הסוגיא בשבועות.
על כן נראה שאם טוען שהתכוין לומר או להפריש רק עבורו הפרשתו חלה רק עבורו, וחברו צריך להפריש על חלקו.
ו. אולם צריך לדון אף על מעשיו, היינו האם הפריש בפועל או רק קבע מקום. ואם הפריש בפועל כמות של מעשר על הכמות כולה וטוען שהתכוין להפריש רק על החצי שלו – הרי דבריו מוכחשים ממעשיו, שהרי שם בצד עשירית של כל הכמות ולא רק חלק אחד מעשרים כפי המעשר שלו. וא"כ אם הפריש בפועל על הכמות כולה יש לפנינו מעשה המתאים לדבורו וסותר לדברים שבלבו המפרשים את דבורו. במקרה כזה הולכים אחר מעשיו ועל כן אם הפריש מעשר בפועל על הכמות כולה, כולה מופרשת וחברו אי"צ להוסיף ולהפריש. ואע"פ שניתן לומר שהפריש רק על חצי והוסיף בכמות המעשר וע"כ מעשרותיו מקולקלים כאמור ברמב"ם (הל' מעשר פ"א הי"ד): "אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין, וכל המדקדק בשיעור משובח, והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין". נראה שכאן אין לומר זאת, אלא כיון שלא אמר בפירוש שמפריש רק על חלקו, ושם בצד מעשר עבור כל הכמות – הכל מעשר, ולא טבל ומעשר מעורבים זה בזה. וא"כ המסקנה המעשית היא שהופרשו מעשרות עבור כל הכמות.
הקדמתי לעיל (סעיף א) שלפי מעשיו הפריש מעשר ראשון על כל הכמות. ולפי האמור לעיל מעשהו מכחיש את דבורו ולכן לגבי מעשר ראשון אין השותף צריך להפריש פעם נוספת.
אולם כל זאת דוקא אם הפריש ולא רק קבע מקום בתוך הכמות כולה, אולם אם רק קבע מקום בתוך כל הכמות שיהיה מעשר – אין מעשיו מכחישים את דבורו, ולכן צריך לעשות עפ"י דברים שבלבו ולא הוציאם בפיו שהתכוין לחלקו בלבד, וא"כ צריך חברו להפריש את המעשר על חלקו. וכיון שבכל הכמות ישנה תערובת טבל וחולין אם המדובר במעשר שני יכול להפריש ע"י קביעת מקום בתערובת בחלק שלא הופרש ממנו אע"פ שאינו יכול ליטלו בידים (שהרי תערובת לפניו) ואז לחלל את המעשר שני על פרוטה.
אולם אם המדובר במעשר עני, אז השותף השני צריך להביא פירות (ובמקרה הנוכחי שמן) שהופרשו מהם כל המתנות פרט למעשר זה, ולהפריש מהם על חלקו את המעשר שחברו הפריש עבור עצמו.