חבל נחלתו ו מ
סימן מ
פדיון פטר חמור ע"י אחרים
שאלה
יהודי ממקום סמוך השאיל אתון לגידול ולמשחק לילדי הישוב. האתון המליטה עייר. לא הצלחנו לברר האם הוא פטר חמור. האם חייבים לפדותו, האם הפדיון יכול להעשות ללא ידיעת בעלים, האם העייר הנפדה ע"י אדם אחר מכספו שייך לבעל העייר או לפודה, כמו"כ כיון שהוא ספק האם חייבים בפדיון?
תשובה
א. מצות פדיון פטר חמור היא מתנת כהונה, היינו בעל החמור פודה בשה את העייר הזכר הנולד מאתונו ונותן את השה לכהן. אם אין לו שה הוא יכול לתת כסף או שווה כסף לכהן בשווי ארבעה זוזים (עין יפה), או עין רעה שני זוזים (ובדורנו השווי של עין יפה הוא כששים שקל). פטר החמור אסור בהנאה לפני פדיונו. לפני הפדיון מברך אקב"ו על פדיון פטר חמור ושהחיינו* ומיד כשברך ופדה העייר יוצא לחולין, ואח"כ צריך לתת פדיונו לכהן (רמב"ם הל' ביכורים פי"ב, שו"ע יו"ד סי' שכא).
ב. הסוגיא במסכת בכורות (יא ע"א) אומרת: "אמר רב שיזבי אמר רב הונא: הפודה פטר חמור של חבירו — פדיונו פדוי. איבעיא להו: פדיונו לפודה, או דלמא פדיונו לבעלים? אליבא דר"ש לא תיבעי לך, כיון דאמר מותר בהנאה — ממונא דבעלים הוא, כי תיבעי אליבא דרבי יהודה, דאמר אסור בהנאה, להקדש מדמי ליה, ורחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו, או דלמא, כיון דקני להו בביני וביני, לא דמי להקדש? אר"נ, ת"ש: הגונב פטר חמור של חבירו — משלם תשלומי כפל לבעלים, ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן, מני? אילימא ר"ש — אמאי אין לו עכשיו? אלא פשיטא רבי יהודה, ואי ס"ד להקדש מדמינן ליה, וגונב מבית האיש אמר רחמנא, ולא מבית הקדש, ותו לא מידי".
היינו, הגמרא מביאה מרב הונא שאדם אחר יכול לפדות פטר חמור ואי"צ שדוקא בעל העייר יפדה את חמורו. כמו"כ הגמרא דנה של מי העייר של הפודה או של בעליו הראשון ומסיקה שאף לר' יהודה שהעייר אסור בהנאה, בכ"ז הוא ממון בעליו, והפודה הניח מעותיו על קרן הצבי (רש"י). ולכן השה או הפדיון הולך לכהן והעייר נשאר אצל בעליו. ואין דינו כפודה הקדש שההקדש יוצא לחולין לפודה.
והרא"ש (בכורות פ"א סי' יג) פסק: "אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. איבעיא להו פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים. ופשטינן פדיונו פדוי לבעלים. וכן הלכתא". וכ"פ האור זרוע (ח"א הל' בכורות סי' תפד). והרמב"ם (הל' ביכורים פי"ב הי"ג).
ג. תוס' על אתר כתבו: "הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי — לא דמי לתורם משלו על חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר (נדרים דף לו:) אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים".
מלשון תוס' משמע שפדיון פטר חמור אינו מצוה של בעלים דוקא ולכן מי שקפץ וזכה בה – זכה במצוה, אע"פ שהעייר והשה אינם שלו גם לאחר הפדיון (כמבואר למעלה). כמו"כ נראה שאפילו הבעלים מוחים בו שהם חפצים במצוה, בכ"ז הפ"ח פדוי. ולגבי אם חייב לבעלי הפטר חמור עשרה זהובים כדין חוטף מצוה מחברו (שו"ע חו"מ סי' שפב) עי' במחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' כה) שהסתפק בכך. ונראה שטובת ההנאה למי מהכהנים לתת את השה – היא של הפודה. ואם בא אדם מן השוק וערף את הפ"ח נראה שחייב לבעליו את נזקו (כגונב פ"ח של חברו) ואולי נחשב כמפקיע את מצות הבעלים ומזיק מתנות כהונה.
בפי' מהרי"ט אלגזי להל' בכורות (פ"א סי' ז, והביאו המנ"ח מצ' כב אות יב) דן באריכות מה הדין אם פדאו שלא מדעת בעלים האם פדיונו פדוי או שצריך דעת בעלים וכל הפודה פודה בשליחות או בזכיה מטעם שליחות לבעלים. ולדעת המהרי"ט אלגזי תוס' בבכורות סברו שפדיון פטר חמור הוא מטעם שליחות ולכן אם הבעלים עמדו ומיחו לאחר הפדיון אינו פדוי, והמצוה היא מצוותו.
אולם החתם סופר (נדרים לו ע"ב) סבר שאף התוס' בבכורות סברו שאי"צ שליחות. ז"ל: "טובת הנאה של מי, מבואר בתוס' ב"ק (ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר וכו' דאי בעי' דעתו של בעה"ב אין ספק שטובת הנאה של בעה"ב, וא"כ הכא באת"ל לא בעי' דעת קא בעי ליה, וכן פסק הרמב"ם ולזה נתכוון הכ"מ, וביאר דבריו בב"י בטי"ד, ועיין תוס' בכורות (יא ע"א) נ"ל כוונתם דכיון דלא כתיב פטר חמורך כדכתיב בכור בנך ושורך וצאנך, עם כל ישראל דיבר קרא ולא עם בעליו של פטר חמור וממילא אין צריך שליחות, וכ"כ מע"מ שם בבכורות ע"ש, והמשנה למלך רפ"ד מה' תרומות האריך בזה ע"ש והנלע"ד כתבתי".
לעומת זאת מדברי תוספות (ב"ק סח ע"ב) שכתב: "ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים". מדברים אלו דייק המהרי"ט אלגזי שתוס' בב"ק סברו שפודה בלא שליחות ואין זו מצוה של בעלים.
המהרי"ט אלגזי הביא מדברי הרמב"ן והריטב"א שסברו שהשאלה בתורם משלו על של חברו (נדרים לו ע"ב) יכלה להיות נפשטת מסוגיית פטר חמור אלא שלא פשטוה משום שהיא מימרא ולא משנה או ברייתא, מזה משמע שדין פטר חמור כתרומה, ולכן הפודה הוא שליח הבעלים. והביא ששיטת המחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' ז והל' שליחות סי' כה) שלגבי פ"ח אי"צ בשליחות כלל.
אחת הנ"מ בין השיטות היא אם גוי פדה חמורו של ישראל, לפי השיטה שאי"צ בשליחות – הפ"ח פדוי. אולם לפי השיטה המצריכה שליחות, כיון שלנכרי אין שליחות אינו פדוי. וכן לפי דברינו שמברכים שהחיינו על פדיון אם מקיים את המצוה מצד שליחות אינו יכול לברך שהחיינו, אולם אם הוא מקיים את מצות עצמו ולא בשליחות מברך שהחיינו.
ד. כדוגמת פ"ח נחלקו הפוסקים אף בפדיון הבן, ראשית, האם מועילה שליחות. הרמ"א (יו"ד סי' שה ס"י) הביא תשובת הריב"ש שהאב לא יכול לפדות ע"י שליח ותמהו מאד על דבריו, מה גם ששיטה זו מופיעה בדברי השואל ולא בדברי הריב"ש עצמו. ולאחר שנדחו דברי הרמ"א דנו אם מאיזה טעם לא נפדה הבן, על מי מוטל פדיונו, האם יש צורך בשליחות, ואם יש צורך האם זו זכות לבן שיפדוהו בקטנותו.
בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמב) דן בכך ומסיק: "והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאיתקוש זו לזו בכור אדם לבכור בהמה, או דילמא בבכור אדם חשוב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב, ומסיק דבכור אדם א"צ שליחות בפדיונו כמו גבי עבד כנעני דיוצא בכסף אמרינן קדושין (דף כג) קבלת רבו גרמה לו, ה"נ בפדיון הבן קבלת הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנה מאליו. וכשיטת המחנ"א מבואר גם בביאור הגר"א (יור"ד סימן שה או"ק יז) על מה שכתב הרמ"א (סוף ס"ק י) ואין האב יכול לפדות ע"י שליח, כתב בביאור הגר"א וכ"ז תמוה דלא מיבעיא על ידי שלוחו דשלוחו של אדם כמותו אלא דאף אחר יכול לפדות אפילו בלא דעתו של אב, דלא עדיף ממעשר שני שאחר יכול לפדות (פ"ד דמעשר שני) וכן נט"ר שם בפ"ה וכן הקדש וכ"ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמש"כ (בכורות מ"ח) וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה, אלא דלכתחילה יותר מצוה באב, עכ"ל. מפשטות דבריו נראה דשיטתו דפדיון א"צ דוקא האב אלא כל הרוצה לפדות בנו של חבירו במעות שלו פדיונו פדוי דמדמי לה לפדיון הקדש ומע"ש. עכ"פ נמצינו למדין דהביאור הגר"א והמחנ"א שניהם דבר אחד אמרו דפדיון הבן אין צריך לא שליחות ולא זכייה דגם אחר יכול לפדותו שלא ברצון האב כמו פדיון הקדש דיד כל אדם שוה בזה לפדותו, ולפי שיטתם במת האב או שאינו רוצה לפדותו יש כח ביד כל מי שרוצה לפדותו משלו, ופדיונו פדוי". ונראה שה"ה בפטר חמור מעיקר הדין זו מצות בעליו, אולם אם פדה אחר הוא פדוי כפסק הגר"א והמחנ"א לגבי פדיון הבן. ועי"ע בשו"ת עונג יו"ט (סי' קד), שו"ת מלמד להועיל (ח"ב (יו"ד) סי' צז) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח — יו"ד סימן לא אות ד).
ה. לגבי ספיקות דעת הרמב"ם (הל' ביכורים פי"ב הי"ט והכ"א) שבספק פודה אבל השה לעצמו משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, וא"כ ה"ה במקרה שלא הצליחו לברר אם הוא חייב בפדיון צריך לפדותו מחמת האיסור שהרי הוא אסור בהנאה מספק, אולם פדיונו לבעלים. ובמקרה שפודה מספק אינו מברך.
ו. ונשאלתי על מי שפדה בשה, ולאחר שחיטת השה נמצא שהוא טריפה וסבר השואל לומר שאינו פדוי שהרי לכתחילה אסור לפדות בשה טריפה כאמור בבכורות (יב ע"א) במשנה. ולי היה נראה שבדיעבד הוא ודאי פדוי, ושוב מצאתי כדברי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קיח) שמסיק שבדיעבד ודאי פדוי ורק צריך להשלים לכהן את דמי שוויו של פטר חמור, ובש"כ*.
מסקנה
עייר שחייב בפדיון פטר חמור ניתן לפדותו ללא ידיעת בעליו והעייר חוזר לבעליו והפדיון עובר לכהן. ואם הוא ודאי פ"ח מברך עליו הפודה עם פדיונו על פדיון פ"ח ושהחיינו* (אם הוא בעל החמור ששהחיינו שליח אינו מברך), וטובת הנאה שלו לתת את הפדיון לכל כהן שירצה. ואם הוא ספק פודהו אבל אין מברך עליו.