חבל נחלתו ג לח
סימן לח
קבורת איש מעל אשתו
שאלה
אדם שאשתו נפטרה רוצה להיקבר בסמוך אליה, אולם הוא לא קנה חלקת קבר ליד קברה. ועתה הוא שואל האם מותר שיקברוהו מעל קברה, וכך יוכלו להציב מצבה משותפת לשניהם.
תשובה
א. באבל רבתי (פ"ב ה"ד): "אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את המת בצד העצמות, ולא את העצמות בצד המת, ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה, והאשה נקברת עם בנה קטן, ועם בן בנה קטן, זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו, וכל שאין ישן עמו בחייו אינו נקבר עמו במותו". והובאו הדברים בטור (יו"ד סי' שס"ב).
לכאורה איש עם אשתו מותר לקוברם בקבר אחד. אולם בהתבוננות יותר מעמיקה הדברים צ"ב. ראשית, כבר כתב על כך הפרישה (ס"ק י"ב): "נראה פשוט דדוקא אקטן הנ"ל קאי אבל בן גדול אף שמותר לישן עם אביו וכן בת גדולה עם אמה — אסור לקברם עמהן". ולפי"ד לא ברור מה הדין לגבי איש עם אשתו.
אולם הברייתא עוסקת בקבורה באותו קבר, בלא שום הפסק, ובקבורה בו-זמנית. ואילו במקרה דילן, המדובר בקבורה של יותר מעשר שנים בין זל"ז, וכן מדובר בהפסק אדמה בין שני המתים. וע"כ אין צריך להזדקק לדברי הפרישה.
ב. עוד הביא בתורת האדם (שער הסוף — ענין הקבורה) "והתם תנן אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנהו שאין נוהגין בזיון במתים. ודוקא בנוגעין אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתים ג' טפחים מותר". אמנם הטור (סי' שס"ב) כתב: "אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר". ועיין בגשר החיים (עמ' רצ"ד סעיף ו' בסוגריים) שהביא דעות לכאן ולכאן להקל אף ברווח ג' טפחים.
עוד כתב בתורת האדם: "ונשאל מרבינו האי ז"ל, הני מערות שבא"י ויש בהן כוכין שמכניסים מתים לשם, ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מערבין עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומא שבמערות, שרי למעבד הכין או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור, ויש קברים ישנים, חופרין אותן קברים ומכניסין את העצמות לצד אחד וקוברין בהן, מאן דעביד הכי איכא מידי עליה או לא?"
והשיב: "הכין חזינא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי משמיא למעבד הכי, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי, דתנן .(ב"ב ק' ב') המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו' דאלמא לא שרי למדבקינהו למתים להדדי, ואי אפשר שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים שלשה לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה. ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי אפילו שהיא רחוקה משם מה יעשה, אי אפשר למשבקיה למת כדלא קביר, אבל אי אית מקום אחר אפילו בטרחא ובדוחקא ילך לשם ואל ינוול את המתים, וכמה בתי קברים שנדחקו מתים שנדונו שלא יקבר בהן אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא קובר בעומק ובין מת למת ששה טפחים שפיר דמי אע"פ שזה למעלה מזה, דהתם. (ב"ב ק"א ב') מקשינן והא קא נגעי כוכין בהדי הדדי ומפרקינן במעמיק. הרי נתברר שאסור לקבור היכא דנגעי כוכין בהדי הדדי, ואם העמיק ונתן לכל אחד תפיסתו אע"פ שזה למעלה מזה שפיר דמי. ע"כ לגאון ז"ל".
וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' שס"ב ס"ד): "אין נותנין ב' ארונות זה על זה; ואם נתן, כופין העליון שיפנה. ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר".
ג. והש"ך העיר (ס"ק ד'): "אין נותנין כו' — כתב הב"ח דאפילו אי אפשר לקבור במקום אחר ולכן צריך למחות בקהלות שהקוברים עושים כן שלא ישימו זה על זה אלא בדאיכא בבירור הפסקת ו' טפחים. מיהו אם אי אפשר לקברו בענין אחר ודאי שרי. וכן משמע מתשובת רב האי גאון שהביא הטור בסי' שאח"ז ופשוט הוא".
עולה לכאורה, שבדיעבד, כשבין המתים רווח של ששה טפחים עפר — מותר לקבור. ואמנם שמעתי שהחלו לקבור בדרך זו מפאת חוסר מקום.
אולם למעשה נראה ש"חברא קדישא" לא תסכים לקבורה בדרך זו, ויש לכך מספר נימוקים.
ד. כתב בס' גשר החיים (עמ' קמ"ז) שנהגו להעמיק בחפירת הקבר בין מטר ורבע למטר ושבעים ס"מ. ולאחר הכנסת המת וכיסויו והשארת טפח בין המת לכיסויו נותרים כשמונה טפחים עד פני הקרקע (שם עמ' קמ"ח). לפי"ז כמעט ולא נשאר מקום לקבורת מת נוסף. שהרי נשארים כחמישה טפחים, וכיון שהמת עד כיסויו תופס עוד כארבעה טפחים, ישאר טפח לכיסוי הדפים (בלוקים) ומעט אדמה. ונראה שעומק כזה הוא מעט מדי וישנו חשש שהמת יתגלה ח"ו. ואפילו בנפל מקפידים שיהיה כיסוי אדמה של שלושה טפחים. וע"כ נראה שאין לקבור כן.
והיום במקומות שאין מקום לקבורה, קוברים זה מעל זה בהבדל ששה טפחים בין אחד לשני, כשאת הבור למת התחתון מעמיקים ליותר משני מטר, וכך נותר מספיק עומק אף לשני. לא התברר לי האם קוברים דוקא זוגות נשואים, או אפילו בודדים זה מעל זה. ולפי הנאמר לי על המצבה (עומדת) מסמנים קו באמצע, ובחלק העליון רושמים את שם הנפטר העליון ובחלק התחתון את הקבור למטה (וע"ע בס' טעמי המנהגים ומקורי הדינים עמ' תל"ה שהביא שבעל השארית יוסף נקבר בעיר קראקא ועליו אשתו הרבנית ועליה נינה הקטן ועליהם בנו של השארית יוסף).
ה. הרצון להיות סמוכים בקבורה, כפי שהיו בחייהם הוא ראוי ונכון. ומביע את האחדות והקשר שבין בני הזוג, ועם זה צריך לזכור ולהזכיר שאין זה עיקר. וכשם שבחיים הקשר הרוחני והנפשי הוא העיקר, ק"ו לאחר מיתה שהגוף חוזר למחצבו — "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ב' י"ט), והנשמה חוזרת לבוראה להיצרר בצרור החיים, והקשרים הפנימיים שבין הנשמות מתהדקים ומתחזקים, כשאין עליהם כבלי הגוף. וע"כ עיקר הסמיכות היא הקירבה הרוחנית.
וכך דברי בעל ספר הברית בפתיחתו (אות טו): "ואח"כ פושט צורתו זאת ונעשה אדם ואח"כ ביום המות ופריחת הנפש פושט הגוף צורתו ושב לדברים, והדברים לדברים, פושט צורה ולובש צורה עד שובו אל הד' יסודות, והרוח תשוב אל האלהים, ובעת התחיה ישרוק ה' לכל חלקי הגוף ההוא מן היסודות ויקבץ נדחיו מכל מקום שהם ויבן לו גופו ממש כאשר היה, ורוחו ונשמתו אליו יאסף ויחי ויקום על רגליו ויחי עוד לנצח".
ו. במסכת בבא בתרא (נ"ח ע"א): "ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא. א"ל: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא. עייל, עיין ונפק".
ר' בנאה ציין מערות למניעת טומאת הכהנים, ועם זאת ציין את מידות המערות אף מבחינה רוחנית. במערת המכפלה הוא פוגש את אליעזר עבד אברהם על פתח המערה שומר את הפתח. אברהם אבינו מרשה לו להיכנס ולציין מתוך ידיעה שר' בנאה יודע שאין יצר הרע בעולם הרוחני.
המהר"ל בחידושי אגדות שלו כותב: "דע כי אברהם ושרה מתאחדים מצד עצמם יותר מכל איש ואשה בעולם. ולפיכך חייב כי אברהם ושרה שהם שניהם התחלה שיהיו מתאחדים, ולכך ההתחלה היא אחת. ולכך אמר שאברהם אמר ליעול, כי אין החבור הזה פחיתות אליו כאשר אין יצר הרע כשהוא מופשט מן עולם הזה, והחיבור הוא מצד עצמו ואין גנאי כאן כלל. ואם החיבור הזה בעולם הזה יש בו גנאי אין החיבור בעולם המופשט כך, ודבר זה מבואר למי שיש בו חכמה, כי אף שאין בעולם ההוא ענין הגוף הנה במה שהיתה שרה שלימות מדריגת אברהם וכאילו היתה שרה עצם אברהם עד שיהיו אחד כדכתיב לכך נאמרו הדברים האלו, והבן זה". (עי' באריכות בפירוש המהר"ל).
והנה אנו איננו במדרגת ר' בנאה, וחיים בעולם בו היצרים מושכים ומטים אותנו מדרך הישר. קבורה כזו המוצעת, על אף שאין בה מעצת היצר, אבל כלפי הציבור שאינו נקי יש בכך כדי להביא להרהורים, ובמיוחד ברוב בתי הקברות שאין קוברים זעג"ז. ועל כן מן הראוי להימנע מקבורה כזו שיש בה לגרום לציבור הרחב לכל מיני מחשבות וכיוונים שאינם רצויים.
."יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כ"ו י"ט).