חבל נחלתו ב עט
<poem> סימן עט
פועל-שליח שלא עשה שליחותו
שאלה ראובן ביקש משמעון, שהיה לרגל עסקיו במרכז הארץ, שיוביל עבורו בשכר כלי חשמלי גדול ממרכז הארץ לביתו. ניתנו לו מידות הכלי, ונאמר לו שהכלי מגיע ארוז באריזה המגדילה את נפחו, וע"כ יבדוק היטב אם הוא מסוגל להכניסו למכוניתו. השליח בדק והחליט ליטול על עצמו את ההובלה. השליח טרח שעה ארוכה ולא הצליח להכניס את הכלי למכוניתו. ובעל הכלי הוצרך לשלוח במיוחד מוביל עם רכב גדול המתאים להובלה. האם שמעון זכאי לשכר חלקי, אע"פ שלא הוביל את הכלי? אם אינו זכאי מצד מידת הדין, האם הוא זכאי לפנים משורת הדין? א. מדין שליחות שלא בוצעה במסכת בבא קמא [קט"ז ע"א]: "בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל ולא הציל (=שני חֲמָרִים שנשטפו חמוריהם בנהר, ואחד הפקיר את שלו כדי להציל את של חבירו והתנה עם השני שיתן לו דמי חמורו), מהו? אמר לו: וזו שאלה, אין לו אלא שכרו (שכר פעולתו ולא דמי חמורו). איתיביה: השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא — נותן לו שכרו משלם! א"ל: מי דמי? התם עביד שליח שליחותיה, הכא לא עביד שליח שליחותיה". וכ"פ הרמב"ם [גזלה פי"ב ה"ד]. והטור (רס"ד ד'). והבית יוסף [חו"מ סי' קפ"ה אות ו'] הביא: "כתב הרא"ש בתשובות (כלל ק"ה סי' א') על ראובן שהיה סרסור של שמעון למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו ולא אבה למכור ללוי כי אמר שהיה שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור דמי סרסרותו. לא ידענא במה נתחייב לו מעות, מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים זה מסרסר ללוי וזה מסרסר ליהודה ומי שנגמר המקח על ידו זכה בסרסרותו. ודאי אם אחר שאמר לו הסרסור שלוי רוצה לקנותו ואמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואחר כך מכרו ללוי זה ודאי היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו, אבל בנדון זה אינו חייב ליתן לו כלום, ודמיא להא דהגוזל בתרא (ב"ק קטז.) ירד להציל ולא הציל מהו, אמר ליה זו שאלה אין לו אלא שכרו. פירוש שכר טרחו ולא דמי חמורו הכא נמי יתן לו שכר טרחו שהלך ודבר עמו ולא שכר סרסרותו. ועוד דלא דמי כלל דהתם הפסיד המציל חמורו כדי להציל חמור חבירו אבל הכא לא הפסיד מאומה הסרסור עכ"ל (הרא"ש). נראה מדבריו ששכר טרחו מיהא צריך ליתן לו. ואפילו לפי טעם שני שכתב דלא דמי כלל איפשר דהכא נותן לו שכר טרחו דמכל מקום מפסיד הוא זמנו אבל אין מנהג העולם כן. ולפיכך נראה לפרש דברי הרא"ש דהכי קאמר אפילו אי הוה נדון דידן דומה לההיא דירד והציל יתן לו שכר טרחו אבל שכר סרסרותו ודאי לא יטול ועוד דלא דמי כלל, והילכך אפילו שכר טרחו לא יטול כנ"ל". מתבאר מדברי הב"י שאין מנהג העולם לתת שכר על הפסד זמן במקרה שלא עשה שליח את שליחותו. ובדרכי משה [רס"ד] כתב: "כתב מוהר"ם פד"ו בתשובה סי' ס"ג על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה, ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר (=ללא השתדלות שמעון), ופסק שם דאפילו התנה עמו תחילה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו, וכאן אפילו שכרו אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא, ולא דמי לירד להציל החמור ועי' שם חילוקים בזה". וכ"פ ברמ"א על שו"ע [רס"ד, ד']: "ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו. וכן אם עלה חמורו מאליו". וכעין דבריו כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנברג [דפוס פראג סימן תתקי"ב]: "לראובן אין לו [על] שמעון כלום שאפי' כדבריו של [ראובן] לא הי' לו לסמוך על אותו פיוס ולהחזיק באזני כלב אלא היה לו להחזיק עמו בתנאי. שאפי' הביא לו [לשמעון] ולא התנה עמו או שהתנה עמו ולא הביא לא הי' לו לראובן עליו אלא שכרו, דתנן (ב"ק קט"ו ע"ב) שטף [נהר] חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב לתן לו. ואמרי' בגמרא (שם קט"ז ע"א) בעא מיני' רב מרי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו וראובן זה לא התנה עמו ולא הביא לו אין לו עליו כלום [הרי] לך דאפיוס ליכא למיסמך". ב. מדין פועל בשו"ת מהר"ם פדובה [סימן ס"ג] הוסיף עוד בעניננו: "ואפשר לדמות נדון דידן להא דרב' פרק האומנין האי מאן דאגיר אגיר' לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים, את' נהרא פסידא דבעל הבית. ומפרש בנ"י שמעינן מהכא דכל מילתא דהו' פשיעותא דתרווייהו (= בעה"ב, פועל) וכן היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל באשר בא להוציא.". ובשלחן ערוך חושן משפט [של"ד ס"א] פסק: "השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל". והרמ"א הוסיף: "וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב)". ועוד פסק הרמ"א [של"ה, ב']: "אבל אם שלח שליח עם איגרת ומצא מי שנשתלחו אליו וחזר אין לשליח כלום אא"כ הוי לבעה"ב לידע ולא לשליח דאז הוי פסידא דבע"ה כמו שנתבאר לעיל סי' של"ד". מתבאר שאפילו באונס הידוע לשניהם או שאינו ידוע לשניהם — פסידא דפועל, וכש"כ כאן שהפועל ידע מהאונס. (ויכול היה להתקשר לחנות ולקבל את מימדי האריזה במדוייק). ובפתחי תשובה [חו"מ סי' רס"ד] הביא משו"ת חוות יאיר [סי' קנ"ד] ומפאת חשיבות דבריו נביאם במלואם: ."שאלה ראובן שביקש משמעון שישתדל לו איזה השתדלות אצל השררה ופסק עמו ליתן לו שכר עשרים ר"ט בשכרו ושמעון עשה את שלו בטורח גדול ויגיעה רבה והוציא כמה הוצאות וד"ל על זה ולא עלתה בידו. ומבקש מראובן שיחזיר לו ההוצאות וגם יתן לו שכר הכתוב לו דאיהו דידיה עביד כידוע לכל והרי הרופא נוטל שכר פסיעותיו וכתיבתו אפילו מת החולה". "תשובה: לא ידעתי למה לא שאלת גם בעלתה בידו אם נוטל גם ההוצאות מכלל דזה פשיטא לך, ומבעיא לי כמו דק"ל בכל טענות שבין בה"ב לפועל יד הפועל על התחתונה שהוא בא להוציא ה"נ דה"ל לשתדלן להתנות על ההוצאות שיחזיר לו מדלא התנה דעתו היה (לכן אין לומר הדמים מודיעים) שיהיו מעט מזעיר הוצאות או שישיג מבוקשו בלי הוצאות כלל ואינו נוטל רק מה שפסק. ואפשר שגם אתה פשוט לך זה רק דמיבעי' לך בלא עלתה בידו כי אין סברא שיפסיד זה מכיסו דא"כ אין לך מי שישתדל בעד חבירו וא"כ ה"נ השאלה בעינה אם עלתה לו רק שההוצאה מרובה על השכירות. מ"מ אין לנו להוציא ממון מאומדנא וסברת הכרס וגם מפני תיקון עולם ליתא, שהרי השתדלן בר דעת ויש בידו להתנות ולעשות מה שירצה ולא דמי לרודף אחר הרודף ששיבר כלים ואם שתק ולא התנה הרי הכניס עצמו לספק היזק מפני ריווח מעות הקצוב כי סבר היה שלא יצטרך הוצאה כמ"ש ולביה אנסי' כמו כל המשחקים שמכניסים עצמם לספק היזק מתקות הריוח. ובפסיקא עצמו שפסק עמו להשתדלות ולא עלתה בידו יש לדמותו לירד להציל ולא הציל דמ"מ נוטל שכר הראוי ואפילו לא אמר לו שיציל. וא"ת איך ס"ד זה וכי היורד לשדה חברו שלא ברשות ולא השביח כלל נוטל שכר יגיעו, ודאי אין זה דאפילו הוצאתו הפסיד דק"ל ידו על התחתונה כי גבי ירד להציל הטעם הוא משום שהתנה כמ"ש מהר"ם פדוואה הביאו רמ"א בסי' רס"ד ואם לא התנה אינו נוטל כלום. וראיה לזה מגמ' פ"ז דשבועות מ"ה ע"ב מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וגו' ודוק. ופי' הסמ"ע שהתנה עמו סתם שיתן לו שכר ר"ל שלא אמר שיתן שכר אפילו אם לא אציל יע"ש. וא"כ ה"נ הרי זה שירד להציל והתנה סתם נוטל אפי' לא הציל. ואע"פ שי"ל שאני התם דהפסיד חמור עצמו ולכן מפרשינן סתם התנאי דר"ל אפילו לא יציל מש"כ שתדלן דמנא לן לחלק בהכי, ועוד דגם שם י"ל דלמא ראה שא"א לו להציל שלו או סמך על שיעלה מאליו ועוד גם בשתדלן הוי כמניח את שלו דמסתמא יאבד זמן שהיה יכול להרויח בדברים אחרים דסתם שתדלן בעל עסק הוא, ולא בעינן בכה"ג בטילה דמוכח והיינו טעמא ג"כ ברופא ששכרו קבוע וידוע וה"ה ה"נ בסרסור ושדכן אם א"ל זה שדך לי פלונית או סרסר לי בית פלוני וקבע לו שכר אם לא אמר לו לכשתגמר הדבר רק סתם וזה טרח נוטל מה שקצב. אם אינו סך גדול ורב מהראוי לטורח כזה. שאז ודאי בין שתדלן בין סרסור אין לו רק הראוי לטורח ההוא הראוי לאיש ההוא. ואפילו עלתה בידו אין לו יותר. והנלפענ"ד כתבתי. נאם יאיר חיים בכרך". עולה מדבריו שהטעמים לחייב בתשלום אף שלא נגמר מעשהו הוא משום תנאי מוקדם ומשום שנתבטל והוציא הוצאות. במקרה דילן עצם הנסיעה אינה לצורך הבאת המכשיר, ולא היתה התנאה מוקדמת על שכר במידה ויכשל בהבאת המכשיר. והפסיד רק את הזמן שניסה להכניס את המכשיר לרכבו. והסמ"ע [סי' של"ה ס"ק ט'] הביא מהמרדכי בב"מ [סי' שנ"ג] בשליח שחזר בחצי הדרך מחמת מלחמה ופסק שכיון שלא נהנה המשלח כלום מחצי הדרך שהלך, לכן אין צריך לשלם לו כלום. ובנתיבות המשפט [של"ה ס"ק ג'] הוסיף: "ונראה דדוקא בכאן שהאונס הוא אונסו דשליח דמיקרי אונסא דפועל אז אי"צ לשלם לו אפילו מה שעשה כשלא נהנה הבעה"ב". ודן בשאלה המהרש"ם במשפט שלום [סי' קפ"ה ס"ו] ומלבד הרא"ש והב"י הביא תשובת הראבי"ה ממרדכי [ב"ק סי' קע"ג] שאם הסרסור או שדכן לא התנה על שכר טירחא אף אם לא יסתיים העסק על ידו אין לו כלום. והביא מדברי המח"א על חילוק במנהג בכך, וחלק עליו עיי"ש. העולה מדברי ראשונים ואחרונים אלו שמצד הדין בעה"ב פטור לגמרי כשהפועל לא עשה עבודתו, והעיכוב אינו מצד בעה"ב, וכש"כ שידע את כל התנאים של עבודתו. ולא התנה שאם לא יצליח במלאכתו מגיע לו שכר טירחא. ג. מדיני שמים — לפנים משורת הדין במסכת בבא מציעא [פ"ג ע"א]: "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. — אמר ליה: דינא הכי? — אמר ליה: אין, (משלי ב') למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. — אמר ליה: דינא הכי? — אמר ליה: אין, (משלי ב') וארחות צדיקים תשמר". ופרש ברש"י ששברו בפשיעה, ואפ"ה לפנים משורת הדין חייבו את בעה"ב לפוטרם מתשלום נזקם ולשלם שכר פעולתם. ועפי"ז פסק בטור [סי' ד"ש]: "המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשברה החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם, ומכל מקום מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל". ועפ"י דבריהם כתב בשו"ת פסקי עוזיאל [בשאלות הזמן סימן מ"ו]: "הבעלים חייבים להתנהג עם העובדים במדת אהבה וכבוד, עין טובה ונדיבות לב. עין טובה ונדיבות לב כיצד? חובת בעל הבית היא שלא להתנהג עם פועליו ופקידיו במדת דין קפדנית, אלא להיפך בעין יפה ולב נדיב ולקיים בעצמו למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. וכן מסופר בגמ': ואורחות צדיקים תשמור. (ב"מ פ"ג וירושלמי ב"מ פ"ו). עובדא זו משמשת לקו המדה להתנהגות עדינה של בעל הבית עם פועליו בכל עניני העבודה ושכר פעולתה". אמנם הב"ח דייק (וכ"כ הדרישה ועוד): "ומשמע דאם יש להם כדי סעודת היום אע"ג דאי"צ לשלם ההפסד, מכל מקום אי"צ לשלם להם שכר, אבל אם אין להם אפילו לאכול צריך ליתן להם שכרן". ולפי דבריו אם שלח שליח והלה קלקל שליחותו ואפילו שבר כליו של בעה"ב בפשיעה מן הראוי לפוטרו בגלל עוניו מתשלום הנזק, ולשלם לשליח שכר פעולתו אם אין לו מה יאכל. במקרה דילן שיש לשליח מה לאכול ולא התעסק עם העברת המכשיר אלא חלק קטן מהיום נראה שאין שום סיבה לחייב משום לפנים משורת הדין. אולם במאירי הסביר את המקרה בב"מ בדרך אחרת וז"ל: "שומר שכר שנאנס במקום שהעדים מצויים ולא היה אפשר לו להביא ראיה שהוא משלם כמו שביארנו. מדת חסידות היא שלא לחייבו ולקבל שבועתו וליפטר ואף שכרו אינו מפקיעו. והוא שאמרו כאן רבב"ח. ודבר זה ראוי לפרשו בדרך זה שטען האונס במקום שהעדים מצויים ולא היתה בידו ראיה. הא אם נתחייבו מצד פשיעה יראה שאין כאן חסידות אלא מקבל מהם תשלומיו וגדולי הרבנים פרשוה בפשיעה ולא יראה כן". מתבאר שלפי דעתו המדובר באונס במקום עדים אלא שאין הפועל יכול להביא עדים וע"כ מדרך חסידות לשלם לו שכרו ולפוטרו מתשלום על היזקו. אבל אם כל ההיזק היה מחמת פשיעה היו הפועלים חייבים בתשלום ובעה"ב פטור אף לפנים משוה"ד בתשלום שכר טירחתם. ולפי"ד אין לחייב את בעל המכשיר בתשלום כלל אף לפנים משוה"ד, שהרי לא היה כאן אונס, אלא קרוב לפשיעה, ואז אין מקום אף ללפנים משורת הדין לפי המאירי. וכן בשו"ת מהרשד"ם [יו"ד סימן ר"ד] נשאל: "ה"ר פלוני קרה לו מקרי (מקרה) בלתי טהור שאח' מבניו יצא ממחיצתו והחליף דתו פה שאלוניקי וארח לחברה עם פועלי און והוליכוהו עמהם והגיעו העיר מוניסטריו ושם אנשי חסד עלה בדעתם להוציאו מידם כי שמעו דברים מן הנער שהיה נראה כונתו טובה לשוב אל אביו. והחביאוהו כמו ג' ימים עד שהוצרכו להוציא סך מעות והעלו חרס בידם כי נשאר הנער עם האדון שלקח הנער לעצמו לרע לו. ועתה האנשים אשר הוציאו הסך ההוא שואלים מפ' אבי הנער הנז' הסך שהוציאו בעד הצל' הנער כי לטובתו וטובת בנו נתכוונו. ועתה שואל אבי הנער אם הוא חייב לפרוע הסך ההוא אם בדיני אדם או בדיני שמים". והשיב: "הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין אבי הנער חייב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים אפי' שוה פרוט' אם לא שכר טרחו כפועל ואעפ"י שאין זה צריך לפנים ואין צריך ראיה מ"מ להפיס דעת השואל ראיתי לכתוב הדין בטעמו. תנן בפ' הגוזל ומאכיל זה בא בחביתו של יין וזה בכדו של דבש נסדקה חבי' של דבש ושפך זה את יינו והציל של חברו אין לו אלא שכרו, ואם אמר הרי אני מציל את שלך ואתה נותן את שלי חייב ליתן לו. ובגמ' בעא מיניה רבא מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו ע"כ. הרי שאפי' במקום שאין אדם חייב להפסיד ממונו כדי להציל ממון חברו והפסיד ממונו כדי להציל חבירו אם לא הציל אין לו אלא שכרו. וכן כתב הרי"ף וכל הפוסקים ז"ל. והדברים ק"ו אם במקום שאין חייב להפסיד ממונו כדי להציל של חברו אם לא הציל אעפ"י שהפסיד מצד הטורח שטרח להציל של חברו אין הלה חייב לשלם לו את שלו ואפי' ירד ברשות הבעל או ברשות ב"ד עכ"ז כיון שלא הציל אין לו אלא שכרו". וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה [חלק ב — אה"ע, חו"מ סימן רי"א]: "ועוד ראי' נ"ל מגמר' סוף פ' האומנין הני שקולאי וכו' שהיו חייבים מדין שנשבר החביתא בפשיעה ופטרינהו רב למען תלך בדרך טובים ושוב חייבי' רב לרבה בר רב חנן למיהב אגרייהו ג"כ משום וארחות צדיקים תשמור, הנה מבואר דרבה בר רב חנן אזיל בתר דינא שקל לגלימייהו כדי תשלומי דמי מחיר חביתא דחמרא שנתחייבו לו ועכ"ז לא שילם להם שכרם, וגם רב דחייבי' לשלם להם שכרם וגם פטרם מלשלם לו הפסידו היינו הכל לפנים משוה"ד אבל מדינא מודה ליה רב דמפסדי שכרם אף שהם משלמים לו דמי פקדונו כנ"ל. וגם אי לאו שהיו עניים ביותר לא היו מקבלים שכרם אפי' לפנים משוה"ד ועי' בדרישה סי' ד"ש מזה. ובמקרה דידן השליח-הפועל לא עשה את שהסכים להישכר לו, וזאת בגרמתו ולא בגרמת בעה"ב, ואינו עני ואין זו עבודתו הקבועה, וע"כ אי"צ לשלם לו כלל מצד לפנים משוה"ד. ד. "וקנה לך חבר" ובכ"ז נראה לי שיש מקום לפיצוי ממוני עבור זמן הטירחא. לפנים משוה"ד (במקרה זה) הוא עשיה של בעה"ב עבור פועליו מעבר לקו הדין. במקרה דנן השליח עשה מרצונו עבור בעה"ב, ורק משום שבעה"ב לא רצה להרגיש חייב כנגדו קבע לו שכר. וע"כ אף אם מצד הדין ולפנים משוה"ד פטור בעה"ב, סו"ס את הרגשת הלב והחוב כלפי חבירו-השליח שטרח עבורו ולא אסתייעא מילתא — לא פטר, ועדיין הוא מרגיש כבעל חוב, ואולי לחבירו השליח תרעומת הלב כלפיו. וע"כ לשם קניית החבר (כפי שהדגישו מפרשי המשנה), ולפייס תרעומתו של חבירו אם נוצרה, מן הראוי לשלם שכר טירחא של השעה שביטל בנסיונות העברת החפץ. "והאמת והשלום אהבו". וכיון שבעה"ב מסופק האם השליח נסע במיוחד עבורו, נראה לענ"ד שאם השליח נסע בעבורו בלבד, אע"פ שלא צלחה שליחותו, ואע"פ שלא התנו על כך מן הראוי — לפנים משורת הדין — לשלם לו עבור טירחתו כמחצית מה שסוכם ביניהם על הבאת כל המכשיר. ואם לא נסע במיוחד עבורו, לשם פיוס מלא הייתי מציע לבעה"ב שיתן לשליח שכר בטלה של כ- שקל או דורון לשיחודיה, בערך דומה.