חבל נחלתו ב לז
<poem> סימן לז
צדקה שנאספה עבור ניתוח לחולה שמת קודם הניתוח .
שאלה נערכה מגבית עבור טיפולים רפואיים לחולה במחלה ממארת (ל"ע) שבעלה עיוור ומשפחתה במצב קשה. בבקשה לתרומות הוזכר מצבה הקשה של משפחתה. לפני שהחולה נכנסה לניתוח נפטרה לבית עולמה ושבקה חיים לנו ולכל ישראל. ונשאלה השאלה ע"י אוספי הממון במגבית, מה צריך לעשות בממון? האם לתת ליורשיה או ליתנו למטרה דומה או שיהא מונח? תשובה השאלה העיקרית ממנה נגזרות התשובות לשאלות היא: מה היתה כוונת הנותנים האם לתת למשפחה או לתת לה, ואם לה האם דוקא לצורך הטיפול הרפואי או לכל הנצרך לרפואתה. שאלה זו היא שאלה של אומדנות. ננסה להסיק עפ"י הסוגיות השונות. א. שנינו במסכת שקלים [פ"ב]: "מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. ר"מ אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו. ר"נ אומר בונין לו נפש על קברו". בירושלמי [פ"ב ה"ה] נאמר על המשנה: "גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו? ר' ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו, אמר ליה ר' אידי דחוטרא: הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה. אמר ליה אנא לא אמרית את מנן לך?!". כאמור ר' ירמיה סבר שאף במקרה שגבו לצורך החולה ונמצא שיש לו המותר עובר ליורשיו. לעומת זאת ר' אידי חולק. מפרש בעל "תקלין חדתין" (הרב ישראל משקלוב בעל פאת השלחן): "הגע עצמך, כלומר תעיין בזה ותמצא דלא דמיין אהדדי, דלא כוונן אלא ליה שהנותנים לא כוונו אלא ליה ולא ליורשיו, והכא כיון שיש לו ולא יוקח מהם כלום לצרכו והיורשים יטלו הכל — אדעתא דהכי ודאי לא התנדבו, וכי קתני במתניתין מותר המת ליורשיו היינו שנתוותר ממעות נדבתם אחר שנעשה צרכי המת, דאמדינן דעתייהו דהמתנדבים דאדעתא דהכי התנדבו בתחילה באם שיתוותר שיהא ליורשיו דא"א לצמצם". היינו, ר' ירמיה חשב לומר שכיון שהגבאים זכו עבורו אף שאינו זקוק — המגבית ליורשיו. לעומתו ר' אידי דחוטרא סובר שכיון שהנותנים לא כוונו אלא עבור אותו פלוני והוא לא צריך ממילא זוהי מתנה בטעות, וע"כ צריך הממון לחזור לנותנים. וכעין זה כתב המאירי [שקלים פ"ב ד"ה מותר] "ויראה מן הסוגיא שכל שגבו בחזקת מי שאין לו ונמצא שיש לו שאין אותה גובינא כלום". ב. הטור הביא את המשנה (לגבי מתים) בסי' שנ"ו. הב"י בהלכות צדקה [רנ"ג, ז'] הביא שתי תשובות ראשונים האחת מהרשב"א [ח"ד סי' נ"ה]: "על מעות שגבו לפדיון שבוי ואח"כ מת השבוי עד שלא נפדה דבר ברור שהוא של יורשים ממתניתין דשקלים דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי". ונראה שסבר שכיון שהוצרך לשבוי אע"פ שאח"כ לא הספיקו לפדותו עד שמת, הרי המותר ליורשיו מכח זכיית אביהם שזכה לו הגבאי. לעומתו הוא מביא את תשובת הרא"ש [ל"ב, ו'] שדן באשה שנשבתה ואימה גבתה מעות לפדותה ונתנתם ביד נאמן. ובינתיים הבת המירה דתה וילדה בנים לנכרי. ועתה האם תובעת את המעות לעצמה. והקהל תובעים שהמעות יעמדו לצורך פדיון שבויים אחרים. ותלמידו (=השואל) צידד שהמעות עומדים ותלויים שמא תחזור בתשובה או בניה יחזרו לדת ישראל, ואם ימותו כלם יזכו יורשיה ישראל במעות. הרא"ש דוחה דעת תלמידו ונוקט: "דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי מאחר שהתנדבו לצרכו". ומוסיף הרא"ש: "הגע עצמך הא דאמרינן: מותר המת ליורשיו חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא, וכי תעלה על דעתך שתנתן לו הצדקה והלא לא אמרו אלא מותר המת וכן בנדון זה כאילו מתה השבויה ולא נפדית דמה לי מתה מה לי נתחלפה (המירה) הילכך לא זכתה בהן השבויה". ג. בפירוש "משנת אליהו" למס' שקלים (גם הוא לר"י משקלוב) כתב: "עי' בפירושי, ועוד יש לפרש ("דלא כוונן אלא ליה") דצריך שיזכה הוא ואשר נותר אח"כ ממנו הוא, משא"כ הכא דלא זכה כלל. ונ"מ בין ב' הפירושים שגבו לצורך עני או שבוי אחד בעוד שהיה בחיים איזה משך, אך שעדיין לא פדו ולא נתנו לו ואח"כ מת, דלה"ט דתליא בזכיה כבר זכה ומגיע ליורשים, ולה"ט דלא כוונן אלא ליה והוא אינו בעולם ולא נעשית המצוה לא יותן ליורשים". בפירוש זה מסביר הר"י משקלוב את דברי ר' אידי בצורה שונה. לא רק שכוונו לו, אלא הנותנים כוונו שתיעשה המצוה לה הרימו מכספם, ועד שלא תיעשה המצוה א"א לקרוא לכך מותר. החילוק בין שני הפירושים אינו המקרה בגמ', אלא הנ"מ שמביא בעל "משנת אליהו" שגבו לצורך מצוה מסוימת ולא הספיקו לעשותה עד שמת אותו שגבו לו. אם תולים את הנתינה בקיום המצוה הרי לא נעשתה המצוה, אבל אם תולים אותה בצורך האמיתי של מי שגבו לו היה צורך, וע"כ הוקנה לו וממנו ליורשיו. ממשיך הר"י משקלוב: "וזהו סברת תשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ו'. דדעת השואל יש לכוין כפי' הב' (=הפי' בתקלין חדתין), ודעת הרא"ש כפי' הא' (=הפי' במשנת אליהו). וב' הדעות בטושו"ע יו"ד סי' רנ"ב (צ"ל רנ"ג) ס"ז. ורבינו הגאון נ"ע (=הגר"א) בביאורו שם ס"ק י"ד וט"ו ציין ב' הדעות וכתב תחילה לדעה דהם של יורשיו מטעם דמותר המת כו' והיינו ע"כ מטעמא דזכיה, וסברא הב' כתב סברת הרא"ש בקצרה דדוקא היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה והותר, ושא"כ כה"ג אמדינן דעתייהו דלהכי לא התנדבו". ד. בתוספתא [שקלים פ"א ה"ח] שנינו: "אם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו". מפרש בעל חסדי דוד: אע"פ שהעני אינו עני עתה אלא אך בשעת גביה, וכן השבוי כבר נפדה, הממון שלו "לפי שמשעה שגבו בשבילו לשמו הרי זכה כלם". ה. באו"ז, בהל' צדקה [ח"א סי' ו'], מביא מחלוקת הדומה למחלוקת הרשב"א והרא"ש שהובאה לעיל. השאלה היתה במי שנדר להשיא יתומה מסוימת, והפריש מעות לצורכה. ומתה היתומה קודם שהשיאוה, ותבעו היורשים את המעות ונחלקו בכך ר' חיים כהן צדק (כ"ץ) והראבי"ה. ר' חיים כ"ץ טען שכיון שלא נדר אלא ע"מ להשיאה לא זכו לא היא ולא יורשיה. לעומתו הראבי"ה [סי' תקצ"ב] סבר שכיון שנדר לצורכה, הוי כנודר לצורך המת שאם הותיר — ליורשים. האור זרוע עצמו חלק על רבו (הראבי"ה) ואומר: "דאומדן דעת גדול הוא שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים". ונראה שנחלקו במחלוקת האמוראים בשקלים. ר' חיים כ"ץ והאו"ז סברו כר' אידי עפ"י ההסבר השני וכדעת הרא"ש. ואילו הראבי"ה סבר כר' ירמיה. (את דברי ר' חיים כ"ץ ניתן להסביר אף כר' אידי עפ"י הפירוש הראשון). חזר והביא את המחלוקת בשיירי כנסת הגדולה [יו"ד סי' רנ"ג אות ז'] ומביא שהרשד"ם דייק ברשב"א שאף שלא נעשית המצוה — הממון ליורשיו, וכ"כ הראבי"ה שהובא ע"י המרדכי בכתובות [פ"ה סי' קע"ו]. וכנגדם הביא כעזר לרא"ש את ריא"ז בפסקי הר"מ ריקאנטי. ו. השו"ע [רנ"ג ס"ז] פסק: "מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה: יש מי שאומר שהם של יורשיו, ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה. דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כן. והוא הדין לנטמע השבוי בין העובד כוכבים קודם שנפדה". והרמ"א הוסיף: "ועי' בחו"מ סוף סי' רפ"ג*. והוא הדין אם נדר א' ליתומה מעות להשיאה ומתה דלא זכו בהם יורשים (מרדכי פ' אע"פ בשם הר' חיים והרא"ש כלל כ'). ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה, וצריך לתת לה מיד ואין ממתינים עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין, ועיין בחושן משפט סי' רנ"ג סעיף ט"ז". פסק השו"ע ביו"ד סותר לכאורה, לפסקו בחו"מ [רנ"ג, ט"ז]: "אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתא חייבים לתת לה מעכשיו יוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה". והרמ"א מגיה: "בכל אלו אין חילוק בין ש"מ למתנת בריא בקנין. ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה וכנ"ל עיקר". ונראה שהב"י חילק בין "לנדונייתה", והיינו פרנסתה ע"מ להינשא, לבין "להשיאה" שהם לצורכי נישואיה. וע"כ פסק ביו"ד שלא זכו יורשים לעומת חו"מ שזכו היורשים. והרמ"א שפסק שבשניהם לא זכו יורשים חולק וסובר שכיון שדעת הנותנים היה לשם נישואיה, אם לא נישאה אינה זוכה ואף צריכה להשיב*. ז. למסקנה בשאלתנו, נראה שהאשה לא זכתה בממון ע"י הגבאים, וממילא אף יורשיה אינם זוכים בו. אמנם יש לחלק, שכאן הוזכר מצבה המשפחתי הקשה לא רק לשם הסברת מצבה, אלא לשם סיוע כללי למשפחה. וא"כ ישנה אומדנא שאולי זכו הגבאים עבורה ומשפחתה. אולם אין הדבר ברור שאמנם היו נותנים את הממון רק למשפחתה אילולא מצבה הקשה ל"ע. וע"כ בפשטות נראה לומר שלא זכו היורשים בדמים. ח. וכעין שאלתנו נשאל החת"ס [יו"ד סי' רל"ח], בשכ"מ שציוה לפני מותו לתת מאתים זהובים לאפוטרופוס ע"מ להשיא בת עני מסוים ולא ינתנו לה המעות אלא ביום החופה או כשבוע קודם. ומתו העני ובתו, ויורשי הבת ויורשי השכ"מ דורשים את המעות. והביא בקצרה את תשובת הראשונים מהמרדכי ומסיק שרוב הראשונים הסכימו לדברי ר' חיים כ"ץ. ובתשובות מהריב"ל [ח"ב סי' ס"ז] מסיים שדברי ר"ח כ"ץ מסתברים, ואפילו תפס מוציאים ממנו. ומביא דעת השו"ע מחו"מ והכרעת הרמ"א שם וביו"ד, ומסיק לדינא: "לא מיבעיא היכא שלא הוציא הנודר מתחת ידו וגם לא נתבזה בו המקבל ומת דלא קנה (סברת הגמ' בסנה' מ"ח ע"א בסוגית הזמנה, ולא דנו בסוגיא שם מפני שאינה קשורה לאיסוף לחיים), אלא אפי' נתבזה כגון שגבו עבור המקבל, וכל א' הפריז ליתן כך וכך ועדיין לא נתנו, נמי נ"ל אין להוציא מידם ליתן ליורשי המקבל כיון דלא התחיל במצוה כלל ולא נתקיים מחשבתו. ולא עוד אפילו ניתן כבר ליד המקבל ונתבזה וגם אינו ביד בעלים מ"מ לא זכו היורשים כיון שלא נעשה שום מצוה". ט. נשאר לברר מה ראוי לעשות בממון שנאסף. בשאלה זו מצינו מחלוקת בראשונים. הרא"ש בתשובה לעיל סובר שמלכתחילה ראוי להחזיר את המעות למתנדבים "כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצא מרשותם עד שתפדה, אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הילכך יעשו בהם צרכי רבים. ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל והיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בו. ודרשינן בירושלמי דשקלים על מתני' דמותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים 'ואין ממחין ביד הפרנסין' כלומר אם ראו שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם". והאו"ז סיים תשובתו: "ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אי מצי לעכב אותם לעצמו (=הנודר) או שמא חייב להשיא בהם יתומה אחרת, ומסתבר לי דהואיל ולשם מצוה הפרישום ולכבוד שמים אינו רשאי לעכב לעצמו וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה אחרת או יעשה מצוה שלמעלה הימנה. ומורי רבינו שמחה אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשים כלום אלא יקח לעצמו. דגר' בתוספתא ספ"ק דשקלים. ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו. פי' של נודר. ואני המחבר אומר דאין זה ראיה כדפרי' דשאני התם שנעשית מצוה בממונו הילכך השאר והמותר על צורך המצוה היא שלו, אבל היכא דהפריש לצורך יתומה זו ומתה היתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בהם יתומה אחרת. מיהו ההיא דשקלים. היה נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי וכפרי' דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו הכל גם המותר על המצוה". עולה שנחלקו להלכה ולא למעשה הרא"ש והאו"ז מה ראוי להעשות בממון. הרא"ש סובר שהוא בעצם שייך לנותנים והאו"ז סובר שצריך להוציאו לצורך מצוה. וכיון שלמעשה שניהם מסכימים לכך ואף רבינו שמחה, המסכים לרא"ש, נראה שיודה לטעמיו שלמעשה אי"צ להחזיר לנותנים. י. ונשארת השאלה האם לשמור את הממון לצורך מגבית זהה של צרכים רפואיים או ליתנם למשפחתה. וכאן דעתי שצריך ליתנם למשפחה בצירוף סיום דברי הרא"ש על כח הציבור לשנות צדקות. וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בשקלים: "וממה שאתה צריך לדעת שגבאי צדקה אם שיש תועלת ובתנאי שיהא לדעת כל אנשי העיר לשנות אלו המותרות ולעשות בהם מה שירצו כגון שיוציאו מותר שבוים לענים, או מותר מתים לשבוים וכיוצא בזה, הרשות בידם, וכך נראה מתלמודינו, וגם בירושלמי אמרו זה: אין ממחין בידי פרנסין בכך. ואין הדין כן בכל אלו הדברים אלא כשאין צורך מכריח ולא הסכימו והזקנים ואנשי העיר לשנותה דוקא לצרכי עניים אבל לצרכים אחרים אסורים לשנותה". יא. ובשו"ע [יו"ד סי' רנ"ו ס"ד] פסק: "רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי ציבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה ה"ז יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי ציבור". והרמ"א הוסיף: "וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר". והש"ך והגר"א השיגו על הרמ"א שגבאי יכול לשנות אך לדבר מצוה, ורב המדינה או בני העיר יכולים לשנות אף לדבר הרשות (כדברי התוס' לעיל), ולדעה זו, כתב הש"ך, הסכימו רוב הפוסקים. למסקנה לדינא נלענ"ד שהגבאים האוספים יחליטו יחד עם רב הישוב להעביר את הממון שנאסף למשפחה, על דעת שאם לא זכו בממון עם פטירת האם, הרי הם משתמשים בכוחם לשנות את הצדקה מצרכי רפואה לצרכי המשפחה העניה והקב"ה ירפא וישלים שברם בב"א.