חבל נחלתו א עב
<poem> סימן עב
~פדיון מעשר שני על מטבע
שאלה אנו נוהגים בחילול מע"ש כדברי הכפו"פ [פ"מ].: ."ומנהגנו היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שוה פרוטה ממנה, וכשאנו אומדים שהיא כבר טענה משאה (=כל פרוטות שבה נתחללו). נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון המעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם". אלא שמטבעות ימינו שונים במהותם מהמטבעות בימי חז"ל. כתב החזו"א [יו"ד סי' ע"ב ס"ח].: "האידנא נשתנו ענין המטבעות, דבימי הראשונים כל שיש לו כסף עושה מטבעות, והמלך לא היה מקפיד רק על צורת מטבעת מדינתו, והמטבע היה שוה ערכו בכסף משקלו, ועכשיו כל המטבעות אינן שוות ערכן, ואינן רק שטרי חוב על אוצר הממשלה והיא חייבת לשלם עפ"י החוזה שבינה ובין יתר הממלכות". עפי"ד עולה השאלה מדוע לא יפדו מעשר שני בשטרות כסף, וא"ת שאין להן ערך עצמי — בימינו, אף למטבעות אין ערך עצמי, וא"כ אף על מטבעות לא נפדה?! תשובה א. בספרי [ראה ק"ז].: ."ונתת בכסף — מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף. ומנין לעשות שאר מטבע ככסף, ודין הוא הואיל והקדש מתחלל על הכסף ומעשר שני מתחלל, מה הקדש עשה בו שאר (מטלטלים). [מטבעות — גר"א]. ככסף, אף מעשר שני עשה בו שאר מטבע ככסף, מה להקדש שעשה בו שאר מטלטלים ככסף, תאמר במעשר שלא עשה בו שאר מטלטלים ככסף, ת"ל* כסף כסף ריבה וכו'. וצרת הכסף — דבר שדרכו ליצרר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: דבר שיש בו צורה פרט לאסימון שאין עליו צורה". וכר' עקיבא נפסק בב"מ .[נ"ד ע"א]. נראה מן הספרי שלפדיון מעשר שני די במטבע ולא צריכים דוקא עשוי כסף. ב. אולם מפסק הרמב"ם [הל' מע"ש ונ"ר פ"ד ה"ט]. נשמע שסבר דוקא במטבע עשוי כסף, ז"ל: "אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף. ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב, ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו הוא הנקרא אסימון לא עשה כלום". וכ"כ, בדעת הרמב"ם, הרדב"ז (הל' מע"ש שם). וערוה"ש [קכ"ה, ב']. וכן הכפו"פ [פ"מ].: "וזה הפדיון יהיה על כסף ושיהיה עליו צורה, למעוטי אסימון שנאמר: 'וצרת הכסף'. ואין פודין אותו במטלטלין, אלא על מטבע היוצא ושיהיה ברשותו, אבל של דמאי מחללין אותו נחושת על נחושת". וכ"נ שפסק השו"ע [יו"ד סי' של"א ס' קל"ח].: "אין פודין מעשר שני אלא בכסף. ואף בזה"ז לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא והוא ברשותו או יחלל על פירות אחרים". יוצא ששתי שיטות לפנינו שיטה אחת שפודים במטבע אף שאין עשוי כסף (וכ"כ באג"מ יו"ד ח"א סי' קצ"ב). ושיטה שניה שדוקא במטבע העשוי כסף. ג. אולם שיטת החת"ס (יו"ד קל"ד). שכסף של תורה הוא מטבע ואי"צ שגופו יהיה ממון, אלא כל שדינא דמלכותא שהוא מטבע — מקיימים בו מצוות התורה שנצטוינו בכסף. וע"כ שטרות ומטבעות דינם שווה בכל הדינים שעיקרם בין אדם לחבירו. ז"ל: ."אבל גדר המטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא. ומי שממאן מלמכור וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות, ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה. והיינו מטבע שגופו ממון, ואין חילוק אם יהיה זהב או כסף או נייר. ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראיה שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקים בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם, ועל כרחם צריכים למכור מפני אימת מלכות, כי כן יסד. נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם. משא"כ שטר, אפילו על עשיר היותר גדול ואפילו על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם, מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו, שיודעים שזה הוא אדם בטוח אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה". ובהמשך: "והנה לפי"ז אין ספק אצלי דהני באנק"א (שטרות כסף). המה כסף גמור אפילו לקדש אשה, והוי שפיר דומיא דעפרון, וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני". ומסיק החת"ס לחלק בין מעשר שני לפדיון הבן: ."נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפילו פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר, וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקונים והמוכרים פודים בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרים, משא"כ פדיון שפודים מקב"ה כי לי כל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון מהקב"ה, והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לו"ט וקווינט כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחושת שבתוכו, והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום". והחזיק החתם סופר בדעתו בשנית [חו"מ סימן קפ"ז].: ."ונידון הבאנקי. אבל כבר הארכתי בתשו' זה כ"ד שנים ונלאתי לכפול הדברים אך עיקור החקירה בזה מה בין שטרות למטבע הלא פשוט דשטר שנחקק על טבלא של זהב וכמו שרגילי' על טס נחשת מ"מ דין שטר יש לו אעפ"י שגופו שוה הרבה, מ"מ לענין הראי' שבו אין לו אלא דין שטר. וגם זה פשוט דכל מטבע דמסגי בעלמא על פי מלך ושרים אפי' השווי שבו פחות הרבה ממה שהוטבע מהמלך ורוב מעות נחשת כך הוא וכל מעות התוגר אינו שוה אפי' הרביעי מ"מ דין מטבע יש לו ומה בין זה לזה. וקיי"ל בענין המטבעו' דינא דמלכותא דינא מן התורה והוא גזר אומר שתצא המטבע בכך, והממאן ליקח חייב ראשו למלך, ה"ז גופו ממון אפי' אינו שוה החצי, וא"כ מטבע כסף וזהב ומטבע נייר שוה ואין בין זה לזה כלום". ד. דברי החזו"א קרובים לדברי החת"ס בהגדרת מטבע, שאמנם אינו לפי דינא דמלכותא, אלא לפי הסכם בני המדינות [יו"ד ע"ב ב'].: "ולמדנו שקבעה התורה את התשלומין ע"פ ערך המטבע היוצאת במדינה, ותימא דא"כ נתמכין דיני התורה בזה על הסכם מקרי, שהרי אין ענין המטבעות טבעי אלא הסכם, ואם יסכימו שלא לעשות מטבעות אין לנו הלכה בתורה במנהג התשלומין. ואע"ג דמצינו בחילול מע"ש שהקפידה תורה על המטבע ואם אין מטבע אין חילול, התם אכתי אם אין חילול יכול להביא את המע"ש לירושלים. (ואפשר שאם אין מטבע בעולם, כסף צרוף הוא המטבע לכל דיני התורה כדין פה"ב ושאר דברים.). וענין מטבע כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין במדינות". וכחת"ס הסיק החזו"א [דמאי ג' י"ב]. להלכה אבל לא למעשה: "ואף דמטבעות בזה"ז אין להם שיווי עצמי מ"מ כיון שיש בהן שיווי משום שהן מטבע שפיר חשיב שיווי, וכמש"כ הגר"א סי' ש"ה לענין פדה"ב, ואם באנו להחמיר דצריך מטבע שיש בו שיווי להיתוך כמו בזמן הגמרא א"כ אין לחשוב גם במטבע של כסף אלא שיווי הכסף להיתוך, וגם בזמן הגמרא היה שיווי המטבע יותר ממה שיש בו שיווי כסף להיתוך, ולפי"ז פודין אף במטבע של נייר, אלא אין עושין מעשה במה שלא שמענו מרבותינו ואפשר דלא ליתי לזלזולי בפדיונו אין לעשות כן, וצ"ע*". והביא דברי החזו"א בשו"ת מנחת יצחק .[ח"ו ק"כ]. וכדברי החת"ס העלו בפס"ד של ביה"ד הגדול [כרך י"א עמ' רל"ה]. הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל הרה"ר למדינת ישראל, הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל ויבלח"א הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו. וכתבו שאם בזה"ז פדו מע"ש על שטרות כסף המעשר פדוי. דברי החת"ס והאחרונים שהלכו בעקבותיו חולקים על השו"ע המצריך מטבע עשוי כסף, ואף על השיטה השניה המצריכה לפחות מטבע. ולפנינו שתי שיטות בימינו למעשה. ה. החזו"א התבסס בדבריו על דברי הגר"א בביאורו [יו"ד ש"ה, ד']., וז"ל שם: .."ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו והנחושת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנ"ש, כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו, וכ"ה ברמב"ם וש"פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו היה חשבון רב, אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף, ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי השער של כסף במטבע ההוא שם". פירוש לדבריו: בפדיון הבן שצריך משקל כסף מסויים, אין אומדים את משקל הכסף הצרוף במטבע כיון שכמות הכסף במטבעות קטנה מאד, אלא פודים במטבעות בהן נקנה משקל הכסף של חמישה סלעים, ופודים בהן מדין שווה כסף ולא מדין מטבע. אולם כל זה יכול להאמר בפדיון הבן בו פודים אף בשווה כסף [ש"ה ג']., וע"כ אף שבימינו אין במטבעות כסף אפשר לפדות במטבעות, אבל במעשר שני אין פודים בשוה כסף, אלא אך במטבע (וי"א רק מכסף). וא"כ אין להוכיח מדברי הגר"א בפדיון הבן למעשר שני. ו. לפי דברינו, בדרך הפדיון בימינו אנו כבי' מזכים שטרא לבי תרי — מחד אנו מחללים דוקא על מטבעות ולא על שטרי כסף (וכאילו סוברים שמטבעות בימינו גופן ממון)., ומאידך אנו סבורים שמטבעות בימינו הם כשטר הרשום על מתכת. וא"כ אחת מן השתיים: או שנחלל על שטרות כסף, ואם איננו מחללים עליהם עפ"י סברת החזו"א שאין עושין מעשה במה שלא שמענו מרבותינו*., ומשום שלא יבואו לזלזל בפדיונו — מן הראוי שלא נחלל בימינו אף על מטבעות, אלא על סוכר וכד' ונאבדהו. והרה"ג יעקב אריאל העירני על תשובת העונג יו"ט [סי' ק"ב] שמחלק בין מטבעות לשטרות נייר. ולענ"ד חילוקו אינו מתאים למציאות ימינו.