חבל נחלתו א סב
<poem> ~סימן סב . מירוח נכרי המציאות בימינו שעובדים זרים נמצאים ברוב ענפי החקלאות כשכירים, ברוב הגידולים האסיף והאריזה נעשים ע"י נכרים למצב זה השלכות בדיני הפרשת תרומות ומעשרות, ומן הראוי לשים לב אליהן כדי למנוע מצבים של קלקול בתרו"מ. א. התלות בקנין בא"י במנחות [ס"ו ע"ב-ס"ז] מסקנת הגמרא שהשאלה האם מירוח נכרי פוטר מתרו"מ מצויה במחלוקת תנאים [עפ"י דמאי פ"ה מ"ט]. ר"מ ור' יהודה סוברים שמירוח נכרי אינו פוטר וע"כ טבלו של נכרי חייב בתרו"מ, כמו"כ ניתן להפריש משל נכרי על ישראל ולהיפך. לעומתם ר' יוסי ור"ש סוברים שמירוח נכרי פוטר, וע"כ א"א להפריש מזע"ז. המחלוקת עפ"י המתבאר בהמשך הסוגיא היא מחלוקת בדאורייתא, (ומדרבנן הדינים שונים). שיטת רש"י [במנחות ובקידושין מ"א ע"ב] שהמחלוקת היא בדרישת הפסוקים, אולם מוכרחים לומר לשיטת הסובר מירוח נכרי אינו פוטר שאין קנין לנכרי בא"י, וע"כ עדיין צריכים להפריש. אבל למ"ד מירוח נכרי פוטר לכ' אין צורך להגביל דוקא למ"ד יש קנין, אלא בין כך ובין כך לומד מגזרת הכתוב לפטור. וכ"נ שפרשו הר"ש והריבמ"ץ בדמאי [פ"ה מ"ט]. תוס' [מנחות ס"ו ע"ב ד"ה מירוח] דחו את הקשר שבין שני הנושאים (מירוח וקנין נכרי בא"י) והמחלוקת במירוח נכרי היא מחלוקת עצמאית שאינה תלויה בפסיקה בדין קנין לנכרי בא"י. וכן הכפו"פ [ריש פ"ד] הסיק שהן לרבה והן לר' אלעזר (החולקים בגיטין [מ"ז ע"א] בדין קנין לנכרי בא"י) מירוח נכרי פוטר. פסיקת הבבלי (בניגוד לירושלמי ואף הרמב"ם בפה"מ שפסק כירושלמי חזר בו בספר יד החזקה — עי' בבי' הגר"א ליו"ד של"א ס"ק ח'-י"ז) היא שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, ומאידך נפסק כר' יוסי ור"ש שמירוח נכרי פוטר מהתורה. (אמנם חכמים גזרו ועי' לקמן). ב. מירוח נכרי במצבים שונים ובירורם ברמב"ם [פ"א הי"א-י"ד] מונה את המקרים הבאים: .) פירות שגדלו בקרקע שקנה הגוי בא"י ונגמרו על ידו — פטורים לגמרי שנ' "דגנך" ולא דגן נכרי. .) קנאן ישראל מנכרי לאחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרם ישראל — חייבים בתרו"מ מן התורה. (והקנייתם מפורטת ברמב"ם שם). .) מכר הנכרי פירות מחוברים לישראל וגמרם ישראל, אם מכרם קודם שהגיעו לעונת המעשרות חייב בהפרשה מן התורה וחייב בנתינה למקבלי המתנות. .) אם מכרם הנכרי לישראל אחר שהגיעו לעונת המעשרות חייב בהפרשה מהתורה, ונתינתם לפי חלק הגידול ביד ישראל. .) ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרם הגוי פטורים מן התורה ומדרבנן מתרו"מ. .) אם מכרם ישראל לנכרי לאחר שבאו לעונת המעשרות וגמרם הנכרי חייבים בתרו"מ מדרבנן. .) נכרי שגמר פירות ישראל — חייבים בתרו"מ מדרבנן כיון שדיגונם ביד נכרי. .) מכר הנכרי פירות מחוברים לאחר עוה"מ לישראל ומרחם הנכרי ברשות ישראל פטורים מתרו"מ אף מדרבנן, הואיל ובאו לעוה"מ ביד נכרי ואף דיגונם היה ביד נכרי. (ונראה שמירוח הנכרי פוטר מהתורה, וזה שגדלו עד עוה"מ ביד נכרי מפקיעים אותם אף מחיוב דרבנן). עיון ברצף המקרים מלמדנו שארבעת המקרים הראשונים עוסקים בגידול נכרי ומכירה לישראל: תלושים אחר מירוח, תלושים קודם מירוח, מחוברים קודם הגעה לעוה"מ, מחוברים אחר שהגיעו לעוה"מ. בכל המקרים המדובר הוא במכירת פירות אף ללא קרקע, ופרט למקרה הראשון הם חייבים מהתורה, והטעם כיון שאין לנכרי קנין בא"י (כמבואר בהל' י') אם הפירות נגמרו על ידו ה"ז דגן נכרי ופטור מכלום, ואם נמכרו קודם מירוח כביכול אריא דרביע עלייהו (הנכרי) הסתלק, וממילא חייבים. עוד למדנו שעונת המעשרות ביחס לגידול נכרי ומכירתו לישראל, אין לה משמעות איסורית של עצם החיוב, אלא משמעות ממונית מחמת יכולת הטיעון "באתי מכח מי שאין לך כח לדון אתו", או חיוב נתינה רק במה שגדל ביד ישראל. ארבעת המקרים האחרונים עוסקים בגידול ישראל ודיגון נכרי ובכולם פטורים מהתורה בגלל הגימור ע"י נכרי. במקרים אלה לעוה"מ חשיבות בקביעה האם חייב מדרבנן או פטור לגמרי, ולאבחנה זו בלבד. עולה מהרמב"ם שמירוח נכרי פוטר מהתורה בכל אופן (אפילו שהפירות בבעלות ישראל וברשותו), אמנם לחייב בתבואת נכרי צריך שהיא תהא בבעלות ישראל ותגמר על ידו. הטור לפני שמביא את הרמב"ם מביא את המקרים הבאים: .) ישראל הלוקח קודם מירוח בין מישראל בין מנכרי חייב בהפרשה מהתורה. .) המוכר פירותיו לנכרי ומרחם הנכרי נפטרו מהתורה וחייבים מדרבנן. .) נכרי שמרח פירות ישראל (בבעלותו) לא פטרם, (סעיף זה יתברר בפרק הבא). השו"ע [סי' של"א ס"ד'-ז'] פסק כדברי הרמב"ם. בתוס' [מנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי] ישנה שיטה שהובאה בראשונים [רמב"ן ע"ז מ"א ע"ב, רשב"א ביצה י"ג ע"א ועוד] לפיה מירוח נכרי פוטר מהתורה בשל ישראל רק מאכילת עראי אבל מאכילת קבע אינו פוטר, ובשל נכרי פטור לגמרי. ז"ל הרשב"א: ."ותירצו מקצת רבני צרפת דמירוח הגוי נמי לא פטר מן הדין אלא מאכילת עראי משום דמירוח ישראל מחייב בעראי אע"פ שהיה מותר בעודה במוץ שלה ומירוח הגוי אינו מחייב אבל מיפטר לא פטר, והילכך הרי הוא כאילו לא מירוח והרי הוא כאלו עדיין במוץ שלה, וה"מ בתבואת ישראל שהיתה אסורה באכילת קבע במוץ שלה אבל מירוח הגוי בשל עצמו פוטר אפילו מאכילת קבע לפי שאפילו קודם מירוח היתה מותרת אפילו באכילת קבע". שיטה זו לא הובאה להלכה. ג. מירוח נכרי בעלות או מעשה שאלה שניה שנחלקו בה הראשונים האם מירוח נכרי הפוטר הכונה היא כשהפירות בבעלות נכרי; או כשהפעולה המעשית נעשתה ע"י נכרי אף שהפירות בבעלות ישראל. מלשון הרמב"ם [פ"א הי"ג] "וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבין בתרו"מ אלא מדבריהן", ניתן להוכיח שמעשה המירוח פוטר ללא תלות בבעלות, דיוק זה מוכרח לאור תחילת ההלכה העוסקת במכירה של ישראל לנכרי. לעומתו הטור [יו"ד סו"ס של"א] כתב: "אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך". והב"ח [יו"ד של"א] כתב שהטור חלק על הרמב"ם וסובר שכל שמרחו הנכרי ברשות ישראל חייב מהתורה. המאירי פסק במפורש כטור [גיטין מ"ז ע"א ד"ה זה שביארנו] ז"ל: "דוקא בשלקחן הגוי והן שלו, אבל אם הם של ישראל אלא שגוי ממרחן בשכירות אין זה פוטר כלל". מרש"י נראה כשיטת המאירי שבלישנא בתרא של בעלי כיסין כתב: "משום בעלי כיסין שיש להן קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעובדי כוכבים וימריחום עובדי כוכבים ומפקע ליה ממעשר". ולכאורה לא היה נצרך להקנאה כדי לפטור. וכ"נ מהרשב"א בברכות [ל' ע"ב] שכתב: "משום בעלי בתים עשירים שמוכרין תבואתם לנכרי קודם מירוח וחוזרים וקונין מהם לאחר מירוח". בסוגיית בכורות [י"א ע"ב] לגבי הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שמעשרן והן שלו, מעמידה הגמרא שמרחם ישראל ברשות נכרי, ומפרש רש"י: "שהיה ישראל אריס וקרקע של עובד כוכבים הוי". ומקשים תוס': "וקשה לפירושו אי בחלק עובד כוכבים היינו מריחת עובד כוכבים, אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים". וכן מקשה בתוס' חיצוניות מהשטמ"ק ומוסיף: "ועוד וכי מירוח הקדש ר"ל מירחו ההקדש עצמו, אלא הוי פירוש מירחו ברשות הקדש, וא"כ מרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים הוי כמו מרחינהו העובד כוכבים עצמו". בתוס' אחרות [שטמ"ק אות ט"ו] חולקים על רש"י במנחות ועל תוס' בבכורות, ז"ל: "ובחינם נקט מקנים אותה לעובד כוכבים שהרי מירוח העובד כוכבים פוטר למאן דאית ליה אפילו בתבואת ישראל". ולעיל [אות א'] הוכיח זאת מהסוגיא בבכורות [י"ב ע"א], ובסופו מקשה: ."ותימה מאי שנא מגלגול העובד כוכבים דהא מעשים בכל יום דגלגול העובד כוכבים אינו פוטר בעיסת ישראל? וי"ל דהכא גבי מירוח כתיב 'דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים' אבל התם מי כתיב גלגולך ולא גלגול עכו"ם 'עריסותיכם' כתיב וכיון דעיסה של ישראל הוא חייב בכל ענין בחלה". במאירי בקדושין [ל"ו ע"ב] מביא שנחלקו בדבר הרי"ף והגאונים; שהרי"ף אזיל בתר הבעלות, ואילו הגאונים אחר המעשה בפועל. בגוף המחלוקת נראה להסביר ששתי גישות לפנינו, המתחשבים בעושה רואים את פעולת המירוח כעשיית חלות וקובעת חיובו בתרו"מ, ונכרי שאינו מצווה אינו יכול להחיל מצוה על חפץ של ישראל. לעומתם השיטה החולקת רואה את פעולת המירוח כסיום הכנת הפירות לתרו"מ וע"כ אם זה נעשה ברשות קניינית הפטורה מתרו"מ שוב לא ניתן יהיה לחייב את הקונה ממנו לאחר מירוח להפריש שהרי הוא בא מכח מי שפטור מהפרשה. המשמעות המעשית למחלוקת ראשונים זו תהיה האם פירות של ישראל שפועליו הם נכרים חייבים בתרו"מ מהתורה (לשיטת הטור והמאירי), או פטורים מהתורה וחייבים במקרים מסויימים מדרבנן (לשיטת הרמב"ם ותוס' מנחות), וממילא הפרשה מזע"ז אסורה ולא יוצאים בה י"ח. וע"כ יהודי שעובדים אצלו ישראל ונכרי העוסקים בגמר מלאכה בפירות יצטרך להזהר בהפרשותיו. ד. גזרת בעלי כיסים בהמשך הסוגיא במנחות שואל רבינא על רבא הסובר שחלה ותרו"מ בהדי הדדי ומי שפוטר מירוח נכרי פוטר גלגול נכרי — "והא האי תנא דאמר מירוח העכו"ם אינו פוטר גלגול העכו"ם פוטר"? ומתרצת: "מדרבנן, גזרה משום בעלי כיסים", ודנה בתירוץ ונשארת בו. נמצא שלפי רבא חכמים חייבו במירוח נכרי הפרשת תרו"מ, והשאלה היא האם פוסקים כמותו וא"כ באלו מקרים. הרמב"ם בהלכות העוסקות במירוח נכרי לא הזכיר גזרת בעלי כיסין ונראה שאף במקום שחייב מדרבנן נתינת תרו"מ במירוח נכרי (מקרים , לעיל) אין זה מטעם גזרת בעלי כיסין. וראיה לדבר שהרי במירוח נכרי לא חייב מדרבנן בתרו"מ לפי חשבון, ואילו גזירת בעלי כיסין נראה שמחייבת נתינת התרו"מ כולן לבעליהן, דאל"כ מה הפסידו אותם בעלי כיסין. ואף שתוס' בכורות [י"א ע"ב ד"ה דגנך] דחה סברא זו נראה שהרמב"ם החזיק בה. והזכיר הרמב"ם גזירת בעלי כיסין בנכרי שתרם, עי' בפ"ג הט"ו. לעומת הרמב"ם, משאר הראשונים נראה שפסקו להלכה גזרת בעלי כיסין. והנ"מ בין הרמב"ם לשאר הראשונים היא במידה ולא הגיעו לעונת המעשרות ביד ישראל (מקרה לעיל), לפי הרמב"ם פטורים מהתורה ומדרבנן, לפי הראשונים האחרים (טור ועוד) חייבים משום גזירת בעלי כיסין. ה. גזרת בעלי כיסין אף בתבואת נכרי? תוס' [ד"ה גזרה] כתבו מפורש: "ואין לומר דה"מ כשהיה מתחילתו של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ומירחו עובד כוכבים דלא מיפטר אבל באותו שהיה מתחילתו של עובד כוכבים התם לא שייכא גזרה משום בעלי כיסין, לאו מילתא היא דאפילו בגר מסקינן הך גזרה דלא מיפטר במה שממרח קודם שנתגייר". עפ"י שיטתם משמע שכל מירוח נכרי שמהתורה פטור — חכמים חייבו בגזרתם ואף בגידולי נכרי. וכן בכפו"פ [פ"ד] כתב ששיטת הר"ש, הר"י והראב"ד ורש"י ועוד ראשונים לפסוק שאף במירוח נכרי בגידוליו גזרו חכמים שאינו פוטר, וע"כ צריך ישראל הקונה להפריש. הרמב"ם חולק, ולא חייב כשהתבואה היתה של נכרי ומרח נכרי, והסבירו בכס"מ: "ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח גוי היכא שהיו של הגוי, משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותיהו דבתראי נינהו, ובהכי אתי שפיר ההיא דפ"ק דבכורות דפטר אפילו מדרבנן". הסמ"ג [עשין קל"ג] כתב כרמב"ם שעל פירות נכרי שמרחן לא נגזרה גזרת בעלי כיסין ופטורים לגמרי. וכן הביא שאף הר"ש הסתפק להקל (והכפו"פ מביא משמו להחמיר). וכן הביא באו"ז [חלה סי' רל"ה] בשם הר"י מקורביל לחלק בין תבואת נכרי שמרחה שפטורה לגמרי לבין תבואת ישראל שמרחה נכרי שעליה חלה גזרת בעלי כיסין. הכס"מ [פ"א הי"א] מסיים שבא"י נהגו כרמב"ם וקם חכ"א ורצה להנהיג כטור וסיעתו עד שהוצרכו משום לא תתגודדו לגזור נח"ש על כל מי שינהג כמותם אלא חייבים לנהוג כרמב"ם דוקא. בשטמ"ק [נדרים נ"ח ע"ב] כתב שגזירת בעלי כיסין לא גזרו באכילת עראי. ה. המסקנות למעשה בנושא גמר המלאכה שכה קובע לעניננו דן הרמב"ם בהל' מעשר [פ"ג ה"ח-ט"ז] ואחריו דיונים מפורטים בעיקר בצורות הגמר בימינו, עכ"פ בכל גידול יש לדון לגופו. ולגבי הנושא דנן נראה לענ"ד אע"פ שאנו פוסקים שתרו"מ בזה"ז מדרבנן, וחלק מהפירות ההפרשה בהם מדרבנן מצד עצמם, בכ"ז אין לערב יבולים שנגמרו בידי נכרי וחייבים אך מדרבנן מעיקר הדין — ביבולים שנגמרו ביד ישראל ולא להפריש מזע"ז מפני צד חיוב על הפטור ופטור על החיוב ואע"פ ששניהם דרבנן בזה"ז. ועוד, מלשון השו"ע לא מוכרע האם מירוח נכרי הפוטר הוא בבעלותו או במעשיו אף ללא בעלות, וע"כ מן הראוי להחמיר בכך אף בימינו שהרי זה דין שעיקרו מהתורה וע"כ אין לערב את הטבלים.