חבל נחלתו א סא
<poem> ~סימן סא . איסור עלי דפנה בערלה שיח הדפנה (בבוטניקה קרוי ער) מוגדר בהלכה כעץ. עלי השיח משמשים בבישול כתבלין, ולאחר נתינת טעמם אינם נאכלים. האם חייב בערלה? (השאלה קיימת אף בתה, שיבא וכד'). צריך לברר שני עניינים: א) האם עץ כזה שאך עליו נאכלים חייב בערלה. ובמידה והתשובה חיובית, ב) האם שימוש כתבלין נאסר בערלה. .(בכתיבת דברים אלו הסתייעתי רבות בתשובותיהם של הגר"ש ישראלי זצ"ל ויבלח"א הרבנים: יעקב אריאל, יואל פרידמן ויהודה עמיחי בעלון מכון התורה והארץ גליון . ולא דבקתי בשיטתם). א. החלק בצמח המחייב ומתחייב בערלה א. קיימת בערלה שאלה עקרונית מה החלק שאכילתו מחייבת את העץ בערלה? ונלענ"ד שאין לערב שאלה זו בשאלה איזה חלק נאסר כתוצאה מכך שחל על העץ דין ערלה. ואמנם המשנה בערלה [פ"א ו'-ז'] מפרטת: "העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה. אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהן קלפי רימון והנץ שלו קלפי אגוזים והגרעינין אסורין בערלה". ועולה מדברי התנאים שהחלק הנאסר הוא הפרי, אבל אין בדברים אלה כדי לפתור את שאלתנו, שהרי התנאים עסקו מה מן העץ שהוא כבר ערלה — נאסר, אבל מנלן שהוא גם האוסר היינו שקביעתו למאכל תקבע שם איסור על העץ. ב. נצטוינו בתורה: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו". [ויקרא י"ט כ"ג]. ובולט שהמינוח התורני שונה בין הגורם האוסר (עץ מאכל) לחלק הנאסר (פרי), אולם עדיין אין להוכיח מכאן להלכה הנלמדת בתושבע"פ. האבחנה מודגשת בלשון הסמ"ג [ל"ת קמ"ו] שפותח: "הנוטע אילן מאכל — הפירות שעושה אותו אילן". וכן הכלבו [סי' צ"ב]: "הערלה היא שכל פירות שיעשה כל אילן מאכל בג' שנים". שניהם מבחינים בין הקריטריון לאסור — אילן מאכל, לנאסר — פרי האילן. אולם עדיין ניתן לדחות שנקטו לשון התורה, והדגישו שאך הפרי נאסר ולא כל חלקי העץ. (וכן הדגיש אבחנה זו בערוה"ש סי' רצ"ד). ג. כתב זאת במפורש, והגיע מחמת זה לתוצאה הלכתית — הרמב"ן, שמתקשה מדוע כתבו הגאונים לברך על אכילת פלפלין בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ, ומתרץ: ."ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור, זהו ענין הפלפלין בתולדתן. ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופא של אילן הם. וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל, הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה פרי האדמה, מברכים כעץ הנאכל, וקבלת הגאונים נקבל". פירוש לדבריו, אף חלקים הנאכלים מהעץ עצמו גורמים לעץ להאסר משום ערלה. ואל תאמר שזהו בפלפלין שפריים נאכל אם כי גדל במקום ובצורה משונה, שא"כ מאי קמ"ל וכי מהיכי תיתי שאין ערלה חלה עליו?! הרמב"ן לא פרט האם גם עלים או פרחים הנאכלים יקראו 'עץ מאכל' ויגרמו לעץ להאסר משום ערלה, או שהם אינם עץ אלא חלק אחר בעל שם בפני עצמו. והזכיר שיטה זו הריטב"א [סוכה ל"ה ע"א] ז"ל: "וי"א שהפלפלין אינן כשאר פירות שנעשין באילן, אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף או אבעבועות, ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פרי ושחייבין בערלה אפילו שאינו פרי כדאיתא במסכת ע"ז פרק אין מעמידין ואינו נכון". ד. חולק במפורש על דרך לימוד ומסקנה זאת הראב"ד [מובא בשו"ת הרשב"א ח"ז שנ"ז] שכתב: "שהזרע הוא הפרי, והפרחים הן כמו עליו ולפיכך אין חוששין להן משום ערלה לפי שאינו פרי ולא שומר הפרי". הראב"ד לומד שעץ מאכל פירושו עץ שפריו נאכל, וע"כ חלקים אחרים כגון פרח וכד' אף שנאכלים לא נאסרו בערלה. וכן סובר הריטב"א [ברכות ל"ו ע"ב] שכתב: ."הלכך הני ורדים. דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא, והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד, והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות, ומגיעין בתחילת הפרי. הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא". וכשיטתם נראה מהר"ש ומהריבמ"ץ בערלה. וכ"נ שסברו התויו"ט והחת"ס (יובאו לקמן). ועולה שאך פרי היינו החלק בצמח בו מתפתחים הזרעים הוא האוסר והנאסר בערלה. ה. הרדב"ז [ח"א סי' מ"ד] הסכים באופן עקרוני לשיטת הראב"ד והריטב"א שכתב בתוך דבריו: ."ולענין ערלה לא אסרה תורה אלא עץ שנטעו למאכל. הילכך כל אילן הנטוע לפירות כגון ניימון ונארג' ואתרוג וכיוצא בהם שיש להם זה"ר פי' פרח צריך לדקדק שלא יהא בפרי עצמו אעפ"י שהוא בוסר. ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר. מותר להריח בו או לאוכלו, דקרא כתיב 'ונטעתם כל עץ מאכל' ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק. ואעפ"י ששנינו לענין שביעית הורד והכופר והקטף. שאני שביעית לפי שנוהגת אפי' באילן סרק אבל לענין ערלה עץ מאכל אמר רחמנא". עולה מדברי הרדב"ז שמגדיר עץ מאכל דוקא זה שפריו נאכל, וע"כ עצים שהחלק הנאכל בהם אינו פרי כגון קטף אינם חייבים בערלה. (ובורד הסתפק מה מגמת נטיעתו ע"ש). אולם יצויין שהרדב"ז עצמו אוסר באכילה ובהנאה חלקי צמח שאינם פרי אם הם נאכלים, לפחות אם בעץ הזה פריו נאכל, וזאת על אף שמצד דין המשנה אך הפרי וחלקיו בשלבים השונים אסורים (כמצויין לעיל). הרדב"ז כתב: ."וא"ת הרי כפניות של ערלה אסורים אע"פ שהם סמדר, הרמב"ם תירץ קושיא זו וכתב: 'אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהם כפרי' [מע"ש פ"י הכ"א] כלומר כיון שדרך העולם לאכול אותם הרי הם כפרי ואסור, ולא חשוב כסמדר אלא כבוסר דנוהג בו ערלה". ובפירושו לרמב"ם בהל' מע"ש הרחיב יותר. דברי הרדב"ז מתיחסים למשנה האחרונה בפ"א דערלה. ובפירוש הרמב"ם תרגם הרב קאפח: "שלא ירכיבו בדקל אשכול של תמרים מפני שהוא פרי אסור להרכיבו. ואשכול התמרים בתחילת צמיחתו נקרא בתלמוד כפניאתא". ובהערותיו כתב הרב קאפח שהכפניות הן נרתיק המחזיק את האשכול כשהתמרים בקטנותם, והמתרגם הראשון תרגם לולבים והטעה את הרדב"ז בהלכות מע"ש לחשוב שכפניות הם לולבים עצמם. ועי' ביאור הגר"א [רצ"ד ס"ק ל"ז] שהסביר איסורם מצד שומר לפרי ואך לר' יוסי. אמנם כ"ז איננו גורע לענ"ד ממסקנתו של הרדב"ז שלולבים שראויים להאכל בקטנותם אסורים באכילה ובהנאה מצד ערלה. (ועדיין קשים לענ"ד לולבים במשנת ערלה). החילוק בין דרכי הלימוד הוא שהרמב"ן לומד מעץ מאכל, שעץ הנאכל אף לא בחלק הפרי יחול עליו דין ערלה, לעומת זאת לפי הראב"ד וסיעתו גדר עץ מאכל הוא עץ שפריו נאכל, ואם חלקים אחרים נאכלים אין בכך כדי להחיל דין ערלה. ו. שיטת לימוד שלישית בסוגיא היא שיטת הרשב"א שלמד כראב"ד, אלא שמכניס תחת שם פרי כל חלק הנאכל באילן, וע"כ חל על האילן דין ערלה. בתשובותיו [ח"ז שנ"ו, שנ"ז והופיעו הדברים בקצרה בח"א סי' שצ"ז, ובסי' תתכ"א, ובבדק הבית יו"ד סי רצ"ד] הוא דן אם ערלה נוהגת בורדים כשהחלק הנאכל בהם הוא עלי הפרח. ומסיק שכל שהוא פרי לענין ערלה חייב בשביעית, ויתרה שביעית על ערלה שכל הנאכל מהצומח חייב בה (כולל שורשים וכד'), ומח' חכמים על ר"א היא בקטף בלבד, אבל בורד כו"ע מודו שזהו פריו ואסור. עפ"י זה למד הרשב"א שכל הנאכל מהצמח קרוי פרי ונאסר בערלה, בין באילן שפריו נאכל ובין באילן שפריו אינו נאכל, אבל חלקים אחרים בצמח נאכלים. ונראה שבשרף או בשורשים יסבור שאין זה בכלל פרי ולא יאסר. ומוסיף הרשב"א: ."ועוד דאיכא מאן דאמר התם בנדה דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' אליעזר אלא באילן שהוא עושה פירות דמודו ליה דקטפי לא זה פריו דהא אית ליה פרי אחר, אבל באילן שאינו עושה פירות מודה ליה דקטפי זהו פריו, וורד ודאי פריו הוא ואין לו פרי אחר". המאירי בסוגיית נדה [ח' ע"א] הביא את מח' הראשונים האם להגדיר קטף כפרי ולא חילק בין ערלה לשביעית, וכתב שהרמב"ם פסק שקטף הוא פרי באילן שאינו עושה פירות אחרים וע"כ נאסר בשביעית ומסיק לפי הרמב"ם: "וא"כ אף לענין גבינת הגוים העמידה בשרף של קטף ושל אילני סרק אסור, ואף גדולי הדור (רשב"א) נסכמים בה. אלא שגדולי הדורות כתבוה כדעת ראשון, וכן עיקר". ומה שכתבה המשנה בערלה שדוקא שרף של פרי חייב בערלה היינו באילנות שפרים נאכל ובהם שרף הענפים אינו פרי ולא נאסר. המיוחד בשיטה זו לפי המאירי (הרשב"א בהוספתו) שבאילן שפריו נאכל לא נאסרו חלקים שאינם פרי מפני שאין הם מוגדרים כפרי, ואילו עץ שאין פריו נאכל אבל חלקים אחרים נאכלים — הם מוגדרים כפריו ונאסרים. יש להעיר שהמאירי לא התקשה במה שהתקשו ברמב"ם שבהל' שמיטה ויובל [פ"ז הי"ט-כ'] הסיק ששרף היוצא מאילנות סרק חייב בשביעית לעומת הל' מאכלות אסורות [פט"ז הכ"ו] שבהם כתב שאך המעמיד בשרף פגים אסור בערלה. ומתוך כך התויו"ט [ערלה פ"א מ"ז] והחת"ס [חי' לנדה] יצאו לחלק בין שביעית לערלה שבאחרונה פרי בלבד אסור ובשביעית כל הנאכל. ז. עפ"י בירורי השיטות הללו באילן שפריו אינו נאכל, ועליו נאכלים: לשיטת הרמב"ן לא ברור אם אף עלים הם בכלל חלקי האילן האוסרים וממילא נאסרים. לשיטת הראב"ד והריטב"א וסיעתם כיון שהפרי אינו נאכל — האילן (שיח) אינו חייב בערלה. לשיטת הרשב"א בתשובותיו אם חלק זה נאכל חל על האילן כולו, ועל חלק זה איסור ערלה. לשיטת הרמב"ם והרשב"א, עפ"י המאירי, באילן שפריו נאכל נאסר אך פריו ושומריו, לעומת זאת באילן שחלק אחר נאכל נאסר אותו חלק הנאכל, (ופריו הבוטני פטור מערלה). ולהלכה ולא למעשה נראה שבא"י שערלה דאורייתא צריך להחמיר ולנהוג בעלים הנאכלים של אילן סרק ערלה. וע"ע שו"ת מהרשד"ם [ח"א סי' קצ"א] שפסק להחמיר כרשב"א, ושו"ת מהרי"ט [ח"ב סי ל"ד] שפסק להקל בחו"ל כראב"ד (וביחס לא"י לא כתב). ב. השימוש בתבלין מערלה באשר לשאלה השניה התשובה פשוטה ממשנת ערלה: "כל המחמץ והמתבל. ובערלה. אסור" [פ"ב מ"ד]. וכפסק הרמב"ם [מאכ"א פט"ז ה"א]: "כל השיעורים האלו שנתנו חכמים לדבר האסור שנתערב במינו המותר בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל. אבל אם היה מחמץ או מתבל. אוסר בכל שהוא", ובהל' ב' כתב: "וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרת חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע". ואם נתערבו בשאינו מינם אם אין בתערובת טעם איסור מותר [רדב"ז]. וכאן ודאי מכניסים את התבלין לתבשיל לנתינת טעם ובכמות המתאימה לכך. וכ"נ ברמ"א [יו"ד סי' צ"ח ס"ח ובאחרונים שם] וע"כ צריך להחמיר ולאסור.