זכרונות לבית דוד/הענק
הענק
(בשנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים ושמונה לבריאת עולם)
אני יצחק, בן יהודה המכונה "ליאון הרופא העברי"[1], בן השר דון יצחק, הדור החמישי ליהודה בן יוסף, ממשפחת אברבנאל, כותב את המגלה הזאת במושב "פורטו סיגורה" אשר בברזיליה, והיתה לך, יהודה בני, למשמרת עולם לדורותינו.
חדשה היא הארץ אשר אני מתגורר בה כעת, כי זה רק שמונה עשרה שנה להימצאה[2]; אבל צרותינו בה ישנות הן, כי מוצאן מעולם הישן, ומקורן בחוקי העמל אשר יצרו הכהנים הקתולים להשמיד את העם היהודי ולאבד מאנוש זכרו.
ויהי המעט להם חבליהם אשר סבונו בארץ הישנה באסרם אותנו בנפשנו, כי עוד מצאו להם כלא חדש, היא הארץ החדשה אשר זה מעט נגלתה לעוברי ארחות ימים ועוד לא באו עד תבונתה. בה בחרו לשלוח אליה את כל אנשי החמס והרשע, אשר לא יכלה הארץ הישנה נשוא אותם מפני רוע מעלליהם, ובתוכם — גם את אנוסינו, היהודים המנוצרים, אשר נגלה עונם כי עודם מחזיקים באמונת קדשם חרף שואפיהם סלה. בין אלה האחרונים, המלאים חמת הכהנים, נערת קנאיהם, נמניתי גם אני – ונכד דון יצחק אברבנאל, השר העברי, אשר מרומים שכן ומלכי ארץ לעצתו יחלו, שוכן עתה באחרית ים, תועה בארץ גזרה, בסבכי יערי עולם, שהם מעון קדם לפראי אדם, מרבץ לפריצי חיות – וגם שם לא ינוח לו! כי הפקדו עלינו שומרים מזוינים, אשר יעבידונו כל הימים בפרך, לטמון מוקשים לרגלי הקופים והתוכיים, ללכדם ולכבשם, גם לכרות את עץ הברזיל, ולשימם יחדו באניות סוחר הבאות הנה מארץ מולדתנו – כי טוב סחר המינים האלה לנוגשינו, הרודים בנו ממרחק, אשר כבשונו לעבדי עולם, ומוסרותינו מי יְפַתֵּחַ!
ובכל זאת שמח אני בחיי, כי רק את גֵוִי אסרו להם, אבל לנפשי חפשי אני, וכל אסריהם אשר אסרו עליה לא יקומו עוד. פה השלכתי אח המסוה מעל פני, שבתי לעמי ולדתי, והנני עובד את אלהי מקדם, יהודי ככל אבותי!
כי נוצרי הקנוני אויבינו מילדותי, עוד בטרם אדע קרוא אבי ואמי הביאוני בבריתם, וכן גדלתי בתוכם ואשכח צור חצבתי, ולא זכרתי עוד כי ממעי יהודה יצאתי, וכמעט הייתי גם אני באויבי עמי. באתי עם מנאצי שמו, ראיתי יהודים ואתקלס בם, אנוסים על דת – ואשטמם תחת רדפם טוב, עד בוא היום אשר עשה לי ה׳ להגיה חשכי, – ומאז והלאה נהפכתי לאיש אחר, ואשוב בלבב שלם אל עמי ואלהי.
הדבר היה בירח סיון בשנה מאתים וששים וארבע למספרנו. ואני אז בן שלש עשרה שנה, נער את בני הנוצרים, אזרחי ליסאבון הבירה. את אבותי לא ידעתי, כי כיתום נחשבתי בעיני כל וכן הייתי בעיני, ודייג עני אספני אל ביתו מילדותי בשבר מצער אשר ניתן לו מקופת העיר. ואהיה אצלו אמון לפרוש מכמרת ולצוד ציד דגים בנהר טאגו, עד אשר אגדל ואבוא באנשים העובדים עבודת משא על חוף הים, כי אז תמצא ידי לעזור על ידם, לטעון ולפרוק את האניות בצאתן ובשובן. כן גדלתי פרא, לא למדתי דעה ואף קרוא מקרא לא ידעתי. ברוב עתותי הלכתי שובב בדרך לבי, שחקתי עם נערים כגילי ואתהולל כמוהם בחוצות קריה. – פעם אחת הובילונו רגלינו אל רוּע־נובה, היפה ברחובות קריה, ששם מעונות עשירי המַרַנים, הם היהודים המתנצרים, אשר נחשבו בעיני העם לנוצרים מתיהדים, כי כן הגידו לו כהניו ונזיריו, אשר הקניאוהו בזרים האלה ויעירו עליהם כעשו וחמתו כל הימים. בעת ההיא גדלה המשטמה, כי היתה שנת בצורת והיוקר האמיר. והקול יצא כי מאת המרנים היתה זאת, אשר סחר תבואות הארץ בידם הוא, והם העלו את המחיר למען הרבות להם שכר ולמלא אוצרותם כל הון יקר. ואנחנו אשר מלאה נפשנו משיחות אבות ודברת ההמון, בראותנו עדת עשיריהם עומדים ברחוב ומשוחחים אחד את אחד, התעוררנו על רגעי ארץ אלה, ונחרפם ונקללם ונעפרם בעפר ונסַקל באבנים לעומתם. אז הרים אחד מהם את מקלו ויך אחדים מאתנו ויפצעם ער שפך דם, ואנחנו העמדנו קול זועות ונתנפל עליהם בחימה שפוכה. ותהי הצעקה גדולה מאד, והמונים המונים חשו באו לעזרתנו. ויפלו על המרנים גם המה ויכום מכה רבה, ויהרסו אל בתיהם, להחריבם ולהַשּׁים עליהם נויהם. לאושרם חש ראש העיר לבוא עם חיל גדול אל מקום המהומה, ויגרש את העם. ואנחנו השתובבנו משובה נצחת ולא חדלנו רוגז עד אשר נתפשו ארבעים נערים מאתנו – ואני בתוכם – ויחדיו הובלנו אל בית האסורים. ומקץ שנה תמימה לשבתנו שם, נגמר דיננו, ליסרנו בשוטים ולהגלותנו גלות שלמה אל איי ס״ט טומאש, מקום אשר הנדונים למות ישלחו שמה, – עקב אשר עצמה משובתנו, ולא שמענו גם בקול השרים והפקידים, בצוותם אותנו לאסוף ידינו[3].
יום הפקודה קרב לבוא, ואנכי ישבתי למעצבה בחדר כלאי, ולבי חרד בקרבי מפני העונש הנורא הצפוי לי. לא מפני המכות אשר יכוני,כי לאלה הלא הסכנתי מידי אומני הדַיג, אשר הרבה פצעי מדי שתותו לשכרה –כי אם מפני האיים הנוראים והאיומים, אשר שמעתי עליהם אומרים, כי כל באיהם לא ישובון; אליהם שולחו ילדי היהודים לפני עשר שנים, ורובם ספו תמו מן בלהות, כי השמידום הנחשים והעקרבים והתנינים המלאים את אדמתם ומימיהם[4]. פתאום שמעתי קול צעדי אדם הקרבים אל דלת חדרי. הבריח התיכון הוסע ממקומו והדלת נפתחה. ברגע ההוא חשבתי כי הנה בא קצי; אבל לתמהון לבבי לא נראו אנשי חיל מזוינים, גם לא קרבו השומרים לאסרני בכבלים, ככל יתר חברי. רק אדון אחד, הדור מאד במראהו, לבוש כאנשי לוית הציר הספרדי, היושב במלאכות מלכו בעירנו הבירה, ובידו ספר קטן, הערוך לרשימת דברים לזכרון, ואחריו שר בית הסוהר ובידו הפנקס הגדול, אשר בו ירשמו שמות האסירים המופקדים על ידו למשמר. השר שאלני לשמי ולשם אבי ומשפחתי ולמספר שנותי ומקום מגורי, ואענהו כי שמי יואנו אנטוניו ברנאל, אבות אין לי ואני אמון אצל הדיג אנטוניו גוֹֹנדוליס, ומספר שנותי ארבע עשרה ומקום מגורי בשפל העיר, בשער הדגים אשר ליד הנהר. ואת תשובותי אלה השוה האדון עם הרשום בפנקס בית האסורים ובספר הקטן אשר בידו,וימצא שכולם מתאימים יחד. אז נתן אות, והשומר העומד בפתח החדר אחז בידי ויוליכני עמו, ושני השרים הלכו אחרינו עד בואנו אל בית הרחצה אשר בקיר החומה. שם פשט השומר מעלי את בגדי הבלים והמטולאים ויציגני ערום ועריה, והם עמדו ממולי ויתבוננו בי... ואנכי עמדתי נבוך ונכלם מבלי דעת מה ירזמון עיניהם, בהביטם איש אל רעהו. והשומר גילח שער ראשי הפרוע וירחץ בשרי, ויטהרני ויסוכני, ואחר פתח את הצרור אשר הוכן לפני, ויוציא ממנו כתונת בד דקה ובגדי תפארה וילבישני כבן אצילים. אז לקחני האדון ויברך את שר בית האסורים ויצא עמי דרך השער הנפתח לפנינו, ויעלני במרכבה אשר חכתה לנו ונסע יחדו עד בואנו אל קצה רחוב רוקיא.המרכבה עמדה על יד ארמון מפואר הבנוי לתלפיות, שם עלינו במדרגות, באנו אל הקומה העליונה, ועבד לבוש בגדי שרד ורקמת זהב על שוליהם מסביב פתח לפנינו הדלת ואנחנו באנו הביתה.
עיני כמעט הוכו בעוורון לנוגה ברק הכסף והזהב וכל עצמותי רחפו מפני מראה ההוד וההדר המלאים את מעון האדון ביקרו. ראיתי את תמונתי הנשקפת אלי מן המראות הגדולים, העומדים בפינות האולם, הבטתי ולא הכרתי מראה פני ולא האמנתי כי אני אני הוא, הילד האסופי, הנער השובב, אשר כל ימיו התגולל ברפש ויחבק אשפתות,– כי נדמיתי עתה לבן אצילי ארץ ותארי כתואר בני המלוכה. כחולם הייתי ולא האמנתי כי כן בהקיץ אחזה פני. והאדון הובילני דרך האולם והחדרים והלשכות אל עליה אחת, ויורני ויאמר לי: "הנה לפניך שולחן וכסא ומנורה וספרים ללמוד וקסת סופרים לכתוב ויצוע לנוח ומיטה לישון. זה יהיה מעונך ופה תלמוד על פי התורה אשר אורך, ומעל שולחני תאכל ועבדי ישרתוך ולא יחסר לך כל. ואתה שית לבך לתבונה, ראה דרכי וַחֲכָם, שמור מצותי וייטב לך! וקנית דעת וגדלת והוספת חכמה ביראת ה׳, והיית כאבותיך הגדולים בעמם, הנודעים לשם ולתהלה בארץ, ובשמם תקרא ובכבודם תתימר!"
עד הנה נבוכותי מתמורת פתאום, נפעמתי ולא יכלתי דַבֵּר. אך הדברים הטובים האלה נגעו עד נפשי, לבי חם בקרבי כתנור בוערה, ורגשותי המו ויחמרו כשאון. ואפול לרגלי מיטיבי הנפלא, ואתן בבכי קולי ואקרא ואומר:
"הנה בושת פני תכסני, לא אעוז להביט אל מושיעי, לא אדע במה מצאתי חן בעיניך להרבות חסדך עמדי, להקימני מאשפות, לרוממני משער הדגים, להוציאני מבית האסורים ולהושיבני בהיכל תפארה. ועתה הנה לך אני וכל אשר תאמר אלי אעשה, כי לשמור פקודיך ולהפיק ממך רצון זה יהיה כל ישעי וחפצי מעתה והלאה. ועתה יגדל נא חסדך, אדון ביקר, והואילה נא להגיד לי מולדתי ומוצאי! מי הם אבותי הנכבדים אשר שמם רומם תחת לשונך? העודם חיים? העוד יש לי תקווה לראותם וללחך עפר רגליהם כהתרפסי עתה לרגליך אדוני ומושיעי?".
"על כל אלה לא אוכל כעת להשיבך דבר" – ענני האדון ויעמידני על רגלי – "כי סודם כמוס עמדי, חתום במעמקי לבבי. אך שמור מוצא שפתיך להקשיב לכל דברי ולעשות ככל אשר אורך להיטיבך באחריתך. וכאשר תיטיב דרכך, והיית לנער תמים וישר, ומצאת חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, אפתחה שפתי עמך, אגלה לך הכל, ובעתו אחישנו!".
לא אכביר מלים לספר הליכות חינוכי בבית דון פיראד נוניס קורוניל, ציר ספרד בליסאבון – הוא האדון המושיע – אף לא אנסה להעלות על הגליון כל שיחותיו והליכותיו והדרך אשר בחר עמי ללמדני בינה ולהאיר עיני בחכמת עולם ותורת אל חי – אפס קצות דברים אגיד, כי לנער אחר נהפכתי מאז באתי בצל קורתו. נפשי דבקה בעלית הקיר אשר צוני מעון, אזנים כריתי לי לשמוע בלימודים, שמתי לילות כימים בשקדי על עבודתי, לא יצאתי מדלת חדרי בלתי אם בקרוא אותי איש חסדי לאכול אל שולחנו או לצאת עמו לשוח לרוח היום בגן הגדול אשר לו מאחרי בית מעונו. בלקח הטוב אשר נתן לי הייתי כספוג הסופג את הכל, בלעתי אמריו כבכורה בטרם קיץ ואשת בצמא את דבריו עד כי מלאה נפשי מהם, ובמשך ירחי מספר ידעתי קרוא וכתוב וחשוב מחשבות והבין בספרים וְיָדוֹעַ בלשון רומית גברת כל הלשונות. בה למדתי את ספרי הקודש, הגעתי עד ספר תהלות דוד המלך, אשר זמירותיו שמעתי מפי כהנינו בבתי תפלותינו. בינותי בדבריו אשר זרו לי עד כה, ולבי השתומם בתוכי על המשורר הקדוש אשר רוח ה׳ נוססה בו, והעטרה שעטרה לו בת שירתו הכי נעלתה על כתר מלכותו, כי זה מזהב יוקח ודברי זמירותיו לא יערכו כל אבני היקר במחירם.
"ובכל זאת לא הגעת עד טוב טעמו" – אמר לי דון קורוניל, בשמעו מפי תהלת המלך המשורר – "כי הדברים אשר קראת הם רק העתקת מלים, אין בהם הרוח החיה באופני שירתו בלשון העברית, אשר קודש יקרא לה וכשמה כן היא".
"ומאין ידע דוד את הלשון ההיא? ולמה זה בחר לכתוב בה מערכי לבו?" – שאלתי לתומי.
"יען כי עברי היה ובארץ ישראל ישב לכסא, ובו בחר אלהי עמו לתת עליו מרוח קדשו".
"ובכן היה המלך ההוא – איש יהודי?" – שאלתי במבוכה, ולבי חרד על חטאת שפתי, כי נבלתי שם כבודו בחשבי אוחו בעם אשר ידעתיו אל נכון כי אותו זעם ה׳ עד עולם.
"אל תדאג לו ולבבך אל יחרד בנשאך שם 'יהודי' על שפתיך – כי גדל כבוד העם היהודי בימים מקדם, וכל ספרי הקודש, אשר עמים יקראו להם 'הברית הישנה', ממנו היו ומלשונו העתיקה העתיקו להם".
"הגם האבות הקדושים, הנזכרים בספרי הקודש, והנביאים חוזי האל, אשר רוח ממרום דבר בם – גם המה היו יהודים, כאלה אשר השמידם ה׳ מקרבנו?" – העמקתי שאלה, ובלבי חשבתי כי אך התל יהתל בי איש חסדי, בדברו אלי כזאת.
"ומי הגיד לך, נער נמהר לב, כי המעשים אשר נעשו בם בארצנו היו לרצון לפני ה׳ ובמצותו נשמדו כיום הזה? מי בדורותינו אלה בא בסוד עליון לדעת דבר האל ומשפטו על בני אדם לשבט או לחסד?"
"אותה הלא שמעתי מפי נזירינו הקדושים, יואנו מוכו וברנאלדי הארגוני, המדברים בשם האל ורוח קדשו!" – עניתי בבטחה.
"לא כל הקדוש בעיני ההמון הוא קודש לה׳, ולא כל אשר תתעב נפשו זעום אלהים הוא. הלא קראת בספרי הקודש, ולבך הנה ידע, כי גם לפני סתום החזון היו נביאי שקר אשר דברו הות נפשם ויַתעו עמים בכזביהם. ואף כי בדורותינו אלה, אשר אבד חזון מבני אדם ולא ידעו במה יכשלו. על פי דברי "הברית החדשה" מצווים הנוצרים לאהוב את כל אדם, וכל אלה אשר אחרת ידברו טופלי שקר המה ואת קדושתה הם מחללים בדברם בשמה דברים אשר לא כרוחה. ולכן השכילה בני למען תחכם באחריתך ואל דברת קנאים או חשכים אל תשען. האבות הקדושים הנזכרים בספרי הקודש, ונביאי האל אשר קדושתם יכירו וידעו כל באי עולם, כולם היו הורים ומורים לעם הזה אשר בשם יהודה יקרא מאז אבדו עשרת שבטי ישראל בדרך אשור, בהתבוללם בעמי הארצות. חבה יתרה מודעת לעם הזה מאה ה', כי בו בחר להיות לאור עולם, ובידו הפקיד את ספרי הקודש אשר היו לברכה לכל גויי הארץ. ואם העם הזה לא יפיק רצון מכהנים דומיניקים, כיואנו וברנאלדו, ומכל ההמון הרב, הקטנים עם הגדולים, המקשיבים לקולם – לא זה האות כי רצון ה' הוא, הטוב והרחום לכל ברואיו".
הדברים האלה הרעישוני מאד, כי לא שמעתי כמוהם מעודי.
"תם אני ולא אדע" – אמרתי – "אם באמת ובתמים תדבר אלי ככה או לנסותני אתה בא, אדוני, לראות אם נאמן לבבי עם דתנו. כי לפי דברת כהנינו ונזירינו זה העם היהודי נבזה נמאס בעיני האל, כל מנאציו יבורכו וכל השולח בו יד לצדקה תחשב לו. אכן טוב ורחום אלהינו לכל ברואיו, אבל את היהודים השליך מעל פניו עד עולם, כי עם מרי הוא, בנים כחשים. גם בהתנצרם לעיני כל לא ירחמם עושנו, כי שקר תרמיתם ולא אמון בם. ולו נחשבו גם המה בעיניו כבני אדם ולא נמסרו בידי השטן להתעותם בדרכי שאול, אזי מצאו גם הם מחסה בצל כנפיו, ולא היו שנואים ונרדפים ומתועבים בעיני כל כיום הזה".
"אם למשפט כזה נערוך עם ועם" – ענה דון קורוניל – אזי לא תמצא אף אמונה אחת בעולם אשר ייאמר עליה כי נוכח ה' דרכה. הן כשנאת הנוצרים את היהודים, כן שנואים הנוצרים להמוחמדים, אשר הדפום מפניהם בארץ הזאת וישלטו בה מאות בשנים. אכן גברה פה יד הנוצרים בשנות המאות האחרונות וישיבו להם כפעלם ויגרשום מפניהם. אבל מעבר לים דרומה, בארץ הברבריאה, וברוב ארצות אפריקה ואזיה, שני חלקי העולם הגדולים הרבה מאירופה הקטנה, יד המוחמדים בלבד רוממה ודתם שלטת בכל. כמה רגשו גויי הנוצרים, עלו ברבבותיהם מכל קצות אירופה בקנאם קנאת אמונתם, הרסו אל ארץ הקודש לכבשה ולקרעה מעל גבול המוחמדים, נלחמו עליהם שנים רבות – ולא יכלו להם, כי חזקו המוחמדים מהם ורובם ככולם הוצעו חללים או נפלו בשבי ויימכרו ממכרת עבדי עולם בכל ארצות המזרח. הלזאת נאמר, כי שם בארצות ההן לא נחשבו הנוצרים בעיני ה׳ כבני אדם ועל כן הסיר פניו מעליהם ויתנם בידי אויביהם? אמנם כן יאמרו המוחמדים, בהתפארם באמונתם כי היא האמיתית, אפם זולתה, ועל כן יקראו לעצמם בשם "מאמינים". אולם שים פניך הלאה, אל מעמקי אזיה! שם בארץ הודו וסביבותיה יש אמונה אחרת ותורה אחרת, היא התורה הבודהית, אשר קדמה חמש מאות וארבעים ושלוש שנה לתורה הנוצרית ואלף ומאה ושישים וחמש שנה לתורה המוחמדית, ובה מחזיקים עמים הרבה העולים במספרם על המוחמדים והנוצרים גם יחד. מהם יצאו המונגולים ויעלו לפני שלש מאות שנה כנחל שוטף על כל הארצות ויחריבון ויהפכו עריהן על יושביהן – העל כן נאמר כי בעת ההיא גברה יד אלהי הבודהים, וכל באי עולם נאשמו עקב אשר לא האמינו בו ולא אבו בתורתו הלוך? או אולי יתעה אדם לאמר: פה באירופה רוממה יד האל האחד ושם באזיה ואפריקה ימשלו אלהים אחרים – הלא זו האמונה באלהים הרבה, ותוצאותיה אל עבודת האלילים, אשר תועבה היא לכל העמים גם יחד! על עבודת האלילים התקוממו היהודים ראשונה, בשמרם אמונת אל אחד על פי תורת משה רועם ונביאם. ובעקבותיהם אחזו הנוצרים, ואחריהם המוחמדים, שכולם מאמינים באחדות האל בורא העולם, ורק בפרטי דעותיהם נחלקו ביניהם, וכל אחד משלשה בעלי האמונה באל האחד בוטח בלבו כי אך לו דעת האמת והאחרים תעו מדרכה וילכו שולל. המשפט בדבר הזה אך לאלהים הוא, וכל המתאמר לבוא בשמו ולתת קנאתו באלה אשר לא כמחשבותיו מחשבותיהם,הוא שוגה או משגה, תועה או מתעה, ואם כה או כה רבה חטאתו לפני ה׳, גדול עונו מנשוא!!".
"ובמה איפוא יזכה אדם את ארחו למצוא דרך האמת ולא תחשב לו אמונתו לחטאה בעיני האלהים?".
"לבקש את הדרך הזאת יוכל כל איש אשר נתן ה׳ עליו מחכמתו העליונה. וכן אמר המלך דוד בקדשו אל בנו שלמה, החכם מכל אדם: "דע את אלהי אביך ועבדהו"[5]. אבל חלילה לאדם לאכוף דעתו על אחרים ולחת לחרם את אלה המכירים את ה׳ על פי דעה אחרת אשר לא כלבבו – ועל זה הוסיף לאמר: "כי כל הלבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין".
"אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני הטוב, ונתת לי מורה אשר יורני דעת בלשון אשר בה שפך המלך הקדוש הזה לפני ה' שיחו – כי כלתה נפשי לדעת דרכו ולבוא עד תכונתו".
"שאלתך אתן לך בנפש חפצה; אבל עוד לי אליך מלים בדבר אשר שאלת: במה יזכה אדם אה ארחו למצוא דרך האמת? אמנם לא כל בן אדם זוכה להגיע אל דרך ה׳ על פי דעתו, כי לא רבים יחכמו לחקור זאת. ועל כן אין טוב לאדם כי אם לעשות כדבר המלך דוד: לדעת את אלהי אביו, לאחוז באמונת אבותיו ולשמור אותה כסגולת קודש אשר השאירו לו אחריהם מורשה. את דברי אלה שים אל לבך, הסכינה עמם, למען אמצא לבבך נכון אל החדשות והנצורות אשר יש את נפשי לגלותן לך לעת מצוא".
"ומתי תגיע העת הזאת? מתי יבוא היום אשר תגלה לי הסוד הכמוס עמך על דבר מוצאי ומולדתי?" – חננתי אליו קולי, בזכרי את דבריו הראשונים אשר השמיעני באספו אותי אל ביתו.
"הלא אמרתי לך, נער נמהר, כי בעתו אחישנו!" – ענני בהעבירו ידו על חלקת לחיי באהבה – "והיום ההוא לא ירחק חק, כי בידך הוא לקרבהו ולהחיש בואו, אם תשכיל לסגל לך את הלשון הקדושה, אשר בה כתב המלך המשורר את ספרו, כי בה כתובים גם הדברים הנוגעים לך, תקראם – ועיניך תפקחנה לראות ואזניך לשמוע ולבך להבין קושט אמרי אמת, גם אמנם רואה אני כי אלהי אבותיך הוא בעזרך; הוא יצק עליך מרוח קדשם ואשר ילמדו נערים אחרים ימים על שנים בעמל נפש, אותה תלמוד ותדע בירחים אחדים על נקלה ומבלי משים. לכן חזק ואמץ והיה שקוד ללמוד ולדעת את הלשון אשד אורך, וה׳ אלהים יעזר לך ועצתי ישלים ותושיה תראה בשמך!".
ביום המחרת בבוקר השכם בא דון קורוניל אל חדרי, ויורני אותיות ה"אלף־בית" העברי ונקודותיהן, וכמעט הרגלתי לקראן ולכתבן, נתן לי לקח טוב בספר תורת משה, וילמדני חוקות השפה ותבנית מליה ויסודי בניני השמות והפעלים ומשקליהם ונטיותיהם לכל דרכיהם. ואחר נתן לפני את העתקה הרומית, להבין ממנה פרוש המלות וכוונת העניינים, וכל דבר הקשה ממני הואל באר במתק שפתיו. ובשקידתי הרבה הוספתי לקח, ומקץ ירחים אחדים כליתי קריאתי ולמודי בספרי הקודש עד תומם. זכיתי להשתעשע במליצות בן אמוץ והנביאים הדומים לו בסגנונם, לקחת מוסר השכל ממשלי שלמה המחוכמים ומשיחות איוב ורעיו הנשגבות. ומכולם הכי יקרו לי זמירות דוד בן ישי – בהן התעופפה נפשי על גפי השירה העברית, התרוממה גבהי שחקים. מצאתי מעטה הוד לחליפות רגשותי ולכל חושי בי, להגישם בכלי קדש לפני אלהי צורי, מדי ישאני רוחי לשפוך לפניו שיחי. ובהעלותי על לבי כי האוצר היקר הזה הגיע לנו מהיהודים, מלאתי רגשי כבוד לעם הזה אשר רבים בוזיו ומשנאיו מאז מעולם, ואתפלא על כל מנאצי שמו, המשלמים לו רעה תחת טובה. "עם אשר אלה לו" – אמרתי בלבי, בהגיגי בספרי הקודש – העם אשר בו בחר ה׳ בימים מקדם להביא ברכה כזאת לעולם, לא יתכן כי השליכהו מעל פניו לנצח – כי לא אדם הוא ויתנחם. אכן צדק אדוני ואיש חסדי במשפטו על ישראל! כן דבר משה נביאו בשם אלהיו: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם"[6], וכן דברו עליו נביאיו הקדושים ויתנו לו תנחומות אל, כי צדקת אבותיו תעמוד לו להותירהו לטובה ואחריתו לא תכרת!".
מחשבותי אלו גליתי לפני אדוני ומושיעי. ובשמעו זאת מפי, אורו עיניו, ויחבקני וירצני כאב את בנו.
אבל כל זה לא שוה לי, כי כלתה נפשי לדעת קורות העם היהודי וכל המוצאות אותו מזמן סתום החזון ועד הנה. בספרי הקדש הגעתי עד גלות בבל ועד שיבת ציון ובנין ירושלים והמקדש בימי מלכי פרס, שהיא במחצית האלף הרביעי למספר בני ישראל, ועתה הנה הגענו לסוף המאה השלישית לאלף הששי למספרם – ומה קורותיהם ומעבדיהם במשך אלף ושמונה מאות השנים שעברו מאז ועד היום הזה?
"גם שאלתך זו אתן לך" – ענני אדוני במאור פניו, בשמעו את בקשתי. ובדברו קם ממקומו ויקראני ללכת אחריו.
ירדנו במעלות הארמון ונשפיל עד המדרגות המוליכות אל המרתף אשר מתחת לבית, ולאור העששית אשר הדלקנו באנו במבוא צר המטה עקלקלותיו עד הגיענו אל קיר סלעי. ודון קורוניל הוציא מחיקו יתד ברזל קטנה וישימנה באחד הנקיקים וידחקנה בחזקה. והנה נשמע קול אופן הסובב על צירו. הסלע התחלק לעינינו וחלק גדול ממנו נסב לאחור, ולפנינו נפתח מבוא חדש המוליך אל מערה רחבת ידים; בה שלחנות וכסאות והצעות וכל כלי בית, ובמעלה הקירות נראו לי חלולים הרבה העשויים בחכמה להוציא את האויר הכלוא בתחתיות ארץ ולהכניס תמורתו רוח צח הנקל לנשימה. חפצתי לשאול את אדוני: מה דבר התכונה הזאת ולמה כל אלה לו? אך התאפקתי, בדעתי עם לבבי כי לא יסתיר סודו ממני אם יוכל לגלותו לי. עד כה וכה קרב דון קורוניל אל ארון גדול העשוי באחד הקירות, ובפתחו דלתותיו נראו לי שלש מערכות. באחת נמצאות מגילות גדולות ועבות הכרוכות על גלילי כסף ועטרותיהן זהב ומעטיהן משי ירקרק אדמדם, מרוקם זהב ומשובץ אבני חן. בשנית – מגילות קטנות ודקות, הנסמנות על גביהן באותות המספר, ובשלישית צבורים חפצים הרבה השונים למיניהם וערכם, ואליהם דבוקות פיסות נייר, הרשומות גם כן במספרים ההם. עודני מתבונן ומשתומם על המראה, ודון קורוניל לקח את המגילות הקטנות אשר במערכה השניה ויסדרן על השלחן, ויקשרן בפתיל משי, וישימן לחבילה אחת אשר נתן על ידי. ואז נעל את דלתי הארון ויקח העששית בידו ויצווני ללכת לפניו והוא יצא אחרי. המערה נסתמה מאחרינו באפס יד, ואנחנו שבנו בדרך באנו ונעל למעלה עד הגיענו אל מעון בית אדוני ואל עליית קיר מושבי.
ממראה עיני במערה הנסתרה נוכחתי לדעת דבר אחד אשר עלה על לבבי זה כבר, אך לא נועזתי להגות בו, פן אשגה בדמיוני ותחשב לי לחטאה, בחשדי את אדוני על שקר. שיחותיו עמי על אודות היהודים העירו בלבי עליו חֶשד, כי גם הוא מן המרנים, אשר אך במראה נוצרי יתוודע לרבים, ובסתר לבו שלם הוא עם עמו ודתו כמלפנים. המגילות המפוארות, הטמונות במערה הנעלמה, אשר רק הוא יודע מוצאה ומובאה ובידו סוד הפתח אשר בקיר הסלע, הורוני לדעת אל נכון, כי הן ספרי התורה הקדושה ליהודים, והוא שומרה בסתר ומכבדה כראוי לאיש אמונים החרד על דת אלהיו. אכן לא נפל ערכו בעיני בגלל הדבר הזה – כי כבר רחק מלבי כל רגש שנאה וקנאה לעם היהודי, ואף כי לאיש הנכבד הזה אשר באהבתו וחמלתו קנה כליותי ולבי – כי הנמצא בכל הנוצרים בני עמי איש אשר ידבנו לבו להפליא אלי חסדו כמוהו? – אך לזאת חרד לבי, בהעמיקי שאלה: על מה ולמה בחר האדון הזה בי להרבות חסדיו עמי? מדוע הבדילני לטובה מכל הנערים כנילי, אשר הושבו בבית האסורים כמוני – מהם השע עיניו ואחריתם עדי אובד, ואלי האיר פניו ויחלצני מרעתי וישביעני מטובו ויאהבני נדבה כהיום הזה? היש את נפשו להטותני אחריו, להביאני בברית עמו וליהדני כמוהו? לרעיון הזה רגזתי תחתי – כי בכל חמלתי ונודי לעם האומלל הזה, לא יכלתי להבליג על תועבת נפשי אשר קננה בי מילדותי, בשמעי שם היהודי תמיד מנואץ וזכרו לקללה בפי כל. הרעיון הזה השכיחני רגע אחד את כל הטוב אשר מצאתי באדון הזה ובעם היהודי אשר בשמו ידגול, ויעל על לבי רעיון אחר, איום ונורא מהראשון, וזה הוא: אולי יש עם לבב האדון היהודי דבר בליעל: להלעיטני ולפטמני כעגל מרבק ולשחטני לחג הפסח ולשים דמי בעוגות המצות אשר יאכלו בני עמו כמשפטם? אבל כרגע השיבותי אמרי לי: אם לזאת אספני אל ביתו, לזבחני זבח רשעים ולשפוך דמי על יסוד אמונתו – למה זה איפוא הערה כוחו ולבבו ללמדני ארחות צדק ולהשכילני בינה ולהורותני חכמה ודעת לשון וספר? הכי לא יצלח נער נוצרי להיות ליהודים לקרבן פסח בלתי אם בדעתו לשון קדשם, ובהבינו שפת רומה העתיקה? – לא! – השיבותי עם לבבי, – הדבר הזה לא יתכן, ורבה חטאתי לו בחשבי עליו כזאת. הזה גמולו ממני כי אחשדהו בעוון הרב, עקב אשר היה לי כאב רחום ויאמצני כבן לו? – שבתי הפכתי בדברים, ואקוט בפני על מחשבותי הרעות, ואכָּלם מפני זדוני ורוע לבבי, ונוחם נסתר מעיני עד כי גמרתי בלבי להתודות לפני אדוני ולבקש סליחתו על משוגתי ומשובתי, אולי ירחמני כגודל חסדו, ישא פני וירצני. ואולי עוד יאות להגיד לי פשר דבר ולהשיבני בפיהו על השאלות הנפתלות העולות מאליהן למרות רוחי ולהרגיז מנוחתי.
חשבתי – עשיתי. וכבוא דון קורוניל אלי החדרה, התנפלתי ארצה ואבך מנהמת לבי ואתודה לפניו על הרעה אשר חשבתי עליו. ואתחנן לו לסלוח לי כעל כל פשעי ולעשות עמי אות לטובה, להבינני פשר דבר ולגלות לי סודו הכמוס עמו, ולא אבוא עוד במסה, לחשוב הוות בלבבי ולהעמיק סרה ברעיוני רוח.
לשמע דברי התעצב איש חסדי ופניו קבצו פארור, וילך דומם בחדר הנה והנה, ואנחותיו פרצים יצאו מקירות לבו. לאחרונה עמד ממולי ויען ויאמר:
"קום וקרא את המגילות אשר העלית עמך ממחבואי, קראן כסדרן, וכהתמך לקרוא אותן עד תומן, אז אפתחה שפתי עמך, והגדתי לך הכל, לא אעלים ממך דבר, כי על כן הביאותיך בצל קורתי!".
כן דיבר האדון ויצא בנפש מרה. ואנכי התנפלתי על המגילות בכל חשק לבבי ואקראן בתאות נפש. שלשה ימים ושלשה לילות, לילה ויום, מנעתי אוכל מפי ותנומה מעפעפי, מבלתי יכולת לגרוע מהן עיני.
כל המגילות יחדו הן ספר זכרונות דברי הימים, כתובים לבית דוד בידי צאצאיו מדור לדור. אבות לבנים יודיעו קורותיהם והעיתים אשר עברו על עמם בימיהם. והזכרונות אחוזים זה בזה כטבעות בשלשלת – זו שלשלת הגָּלוּת הארוכה, המטלטלת את העם היהודי טלטלת עולם; זו היא גם שלשלת היחש לבית דוד, החי וקים לעולם.. כי כן נשבע ה׳ לדוד אמת, לא ישוב ממנה, "לתת לו ניר ולבניו כל הימים״[7].
ומה נוראה מפלת העם הזה, אשר יד כל היתה בו לרעתו! ומה גדל כבוד העם הזה גם אחרי נפלו! אמנם כוס מיד ה׳ היא לרבים עמים, גדולים ועצומים ממנו, כי כהתנשאם ויבולו, וכהתרוממם מעלה כן העמיקו לנפול, אבל הם בנפלם התגלגלו תחת שואה, נבלעו בהמון מנצחיהם הפרועים מהם ולא נודע עוד כי באו אל קרבם – והעם היהודי גם בנפלו לא הוטל ולא נכחד קִימו, כמו תאחז בו יד אל מסתתר, להוליכהו דרכי חושך עד עת קץ, להאפיל עליו לילו הארוך עד שובו לראות אור עם שמש. אך שקר נחלו להם אויביו מסביב, אשר בהשליכם עליו אימים, יתקלסו בו ויתנוהו למוג לב, הירא וחרד מקול עלה נדף - ולו היתה נפשם תחת נפשו, כי עתה אל נכון לא עמד לבם ורוחם לא קמה עוד. העם היהודי לא יתפאר בגבורתו, לא יצלצל בחרב אשר הפילו מידו בשברם אזרעו מקנה; אבל נעלה הוא בכח לבבו הכביר, זו כחו לאלהיו, בהחזיקו בסגולה האחת אשר נשארה לו מכל מחמדיו מלפנים. תורתו היא הנותנת לו חיל ועצמה, אמונתו היא אשר תאמצהו ותשגבהו ישע. בה יחזק כסלע איתן וכל עמי עולם לא יניעוהו ממקומו! מראשית כזאת חזינו, בימי אנטיוכס[8] ואדרינוס[9] וגם בדורות האחרונים אותה ראינו בזמן נוסעי הצלב[10] ובימי המגפה השחורה[11], כי בעד תורתו ואמונתו ישליך נפשו מנגד, ישחק למות ולא יחת. אכן לא יירא מות, ועל כן יראה חיים וכירח יכון עולם.
אף על זאת פקחתי עיני, ואמצא בם מדה אחת הנטועה בם מאבותיהם וגורל אחד יפול להם בחבל מראשית הימים ועד דורותינו אלה – כי כאשר יניח להם ה׳ מאויביהם, ונטו המה אחריהם, ודבקו בם ובמנהגיהם באהבה רבה עד כי עוד מעט ונבלעו בתוכם. ופתאום תעבור רוח קנאה מאת ה׳ על העמים אשר בהם דבקו, והפֵרה את האַחוה, והעירה עליהם שונאים בנפש, והקיצו מזעזעיהם, והדפום בחמה מעל עמיהם, וקם עליהם שאון מסביב, ונתנו כולם קנאתם בם, ופערו פיהם לבלעם כשאול חיים! אז יעמדו היהודים כעצם בגרונם; הרכים מחמאות בעת רצון יקשו כברזל בימי רעה, כי יתנו לב אחד לשוב על עקבם, ושבו לבצרון, והחזיקו במעוז אמונתם, וכל כלי יוצר לא יצלח עוד עליהם להעתיקם מחביון עוזם. וכאשר שמענו עליהם מלפנים, בימי שפוט השופטים[12], כן ראינו בארצותינו בימי מלכי הגותים המערבים[13] וכן נחזה בימים האלה. ועדינו הם המַרנים היושבים בקרבנו, אשר בתוכם יֵחשב דון קורוניל, אדוני ומגן ישעי. וכאשר אראה הנהו להם לקצין וראש – כי המערה ערוכה בכל ושמורה להמון רבה, אשר יבואו שמה לעתים מזומנים, לעשות עסקי דתם במקום לא שזפתו עין, ולא עדה עליו איש זר אשר לא מעדתם.
הדברים האלה הגדתי לדון קורוניל, בכלותי לקרוא את המגילות עד תומן. לא כיחדתי ממנו רעיוני והגות לבי לא כסיתי עוד – כי היה דבר התיהדותו גלוי לעיני, ולו הואיל להעלימה ממני, אזי לא גילה לי מסתריו ולא הראני את מוצא המערה ומבואה. ובמשפטי זה לא שגיתי, כי היו דברי לו לרצון; אך במשפטי על דרך בני עמו הבין לי משוגתי, בהשיבו על דברי לאמר:
"לא בכל עת וזמן עלתה בידי אחי בני עטי לשוב על עקבם ולהתכנס בדתם כצב בקליפתו. כי יש גבול וצבא לקרבת היהודים והליכותיהם עם העמים שכניהם. התזכור את דברי יהודה בן יוסף במגילה האחרונה אשר קראת? שם נאמר על אודות יהודי ספרד לאמר: "פזורים הם על כל הדרך הרחוקה אשר בין דת אבותיהם והדת השלטת"[14] – והדברים נאמנו מאד ותוצאותיהם פשוטות ונכוחות למבין, כי קרבתם לדת האחת או השניה היא היתה אבן בוחן לאמונתם בימי מסה, בבוא עליהם כנהר צר. כמראה הזה ראינו בימי שלמנאסר מלך אשור, בגלות עשרת שבטי ישראל מעל אדמתם, כי בהצמדם לאלהי העמים אשר סביבותיהם התבוללו בשכניהם וכן נבלעו בתוכם, "הוסרו מעל פני ה'" ולא הכירם עוד מקומם[15]. כן היה גורל ההילנים בימי החשמונאים, כי כהרחיקם ללכת כן העמיקו סרה מעל אחיהם ונוספו גם הם על אויביהם[16], וכן היה גם מקרה אבותינו בדורות האחרונים. ובדבר הזה נפלאו יהודי אשכנז מאחיהם בספרד, – הראשונים התהלכו תמים עם דתם ואמונתם, ומעודם לא רחקו מעל גבולן, ועל כן כבוא כשואה אידם התחזקו בעד אלהיהם, לא בקשו גאולה בתמורה ויבחרו מות מחיים[17]; לא כן האחרונים, יושבי חצי האי הפירינאי[18]; הם התאמרו להיות חכמים מאחיהם יושבי גלילות הרינוס, בקשו נתיבותיהם בהליכות עולם, התאמצו להדמות לאזרחי הארץ ולהיות כמוהם, ולא ידעו כי בעת רעה, בהנתן רשות למשחית לא תושם פדות בין האדוקים בדת אבוחם ובין הבועטים בה לעיני השמש – כי בחבל אחד ימַדו גם יחד. גם עַם יהודה מאן לדעת כל פשרה בענייני אמונה ודת, וכאשר הואילו השומרונים להתאחד עמם בבנין בית ה,, השיבום אחור בחרפה ובוז[19] – ולמה זה ייטבו העמים ממנו בהיות ידם על העליונה? – אלה תולדות אבותינו ואחינו המתבוללים: מהם אשר עמדו על מפתן הדת השלטת בטרם תבוא העת הרעה, ובנוח שבט מוסר על גורלם הרחיבו צעד, פתחו חרצובותיהם ועם עמם מלפנים לא ינוגעו עוד לעולם. מהם אשר לא רחקו בלבם מדת אבותם, ובבוא עליהם הוה, שבו אל הגבול אשר גבלו להם ראשונים, ויבחרו במות או לצאת בגולה מהתכחש לצור חוצבו. אבל עוד רבים בהם עמדו באמצע, ובבוא חבל להם חשבו מומה לאחזו בשני קצותיו, ויערימו עצה להיות זוכים לשני שולחנות כאחד. אבל תוחלתם נכזבה, כי שניהם יחדו אבדו להם. על פי עמדתם רחקו מדת אבותם, ולעשות מצותיה יוכלו רק לעתים רחוקות, בבואם בתחתיות ארץ, במערות סתרים כזאת אשר חזו עיניך; ועל פי דעתם רחוקים המה מדת השלטת, ואת מצותיה הם עושים רק לאַחז עיני שומריה, אזרחי הארץ, העוינים אותם כל הימים, בידעם כי לא נאמנה רוחם עם אלהיהם, ואך ערום יערימו לעיניהם לגנוב את לבבם. זה גורל האנוסים, המרנים, אשר בתוכם אחשב נם אני וביתי! הולכים אנחנו קדורנית בתהפוכות דרכנו עם אלהים ואדם, שמים וארץ מתקוממים לנו וסביבינו נשערה מאד!".
"אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, ספרה נא לי, מה הגיע ליהודים בספרד ומתי רבו האנוסים בהם? כי המגילה האחרונה נכתבה לפני מאה וארבעים שנה, בהיות היהודים הספרדים עור שוקטים על שמריהם, ובהם עוד נמצאו נשיאים ויועצים למלכי ארץ. אך כותב המגילה ההיא היה חכם הרואה את הנולד; הוא הבין לאחריתם, כי כן היה דברו אז לאמר: "רק כפשע בין היהודים הספרדים ובין מצב אחינו אשר בארץ אשכנז"[20] ומתי החלה הרעה לעשות בהם שמות? מתי באה החזות הקשה אשר הוגד עליהם מפי יהודה בן יוסף? ומה היה לבית אברבנאל, הנצר משרש דוד בן ישי? העוד נשאר שריד למשפחה הזאת, כמסורת השמורה בידה מדור לדור?".
"אנכי מראש ידעתי את אשר תשאל, ולעשות רצונך הקדמתי. הא לך המגילה אשר כתבתי אני! בה תמצא את כל אשר תבקש".
בדברו הוציא מחיקו גליון גדול ויתנהו לי. ואנכי חשתי ולא התמהמהתי לקרוא לפניו את הכתוב בתוכו. והוא ישב לנגדי להקשיב לכל מוצא שפתי.
- ואלה דברי המגילה:
- "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו.
- אותי נהג וילך, חשך ולא-אור"[21]
"כקינת ירמיהו על שבר עמו כן אקונן מרה בהשתפך עלי נפשי, בהעלותי על לבי את בל הקורות את אחי והרעה אשר מצאה את ביתי. הה, כי באו ימי הפקודה, כלתה לנו הרעה אשר מצאה את אבותינו מלפנינו. עתה נראה עלינו פעלה, ושוד ושבר, גלות ועֵקר כתומם באו לרגליה ויבלעונו ממקומנו, וישערונו כסופה, ואחריתנו תמה נכרתה.
"החזות הקשה אשר הוגד לאבותינו מפי יהודה אברבנאל באה בדור שאחריו, בשנת קנ״א לאלף הזה, מאה ושלש עשרה שנה לפנינו. ראשית רעתם באה עליהם בימי דון יואנו הראשון, בן המלך העז דון אינריקו, הוא אינריקו די טרסטמרה, אשר הרג בחרב את אחיו המלך דון פדרו "אוהב היהודים". המלך אינריקו היה אסיר תודה לכהני אמונתו, כי הם קרשו את נזרו אשר לקח בגזל וברצח, ומלכותו נכונה על ידם. ויאות להם לעשות חפצם, להצר צערי היהודים ולשבור גאונם בחוקי עמל אשר הבדילום לרעה, רק באחדים מהם עוד בחר להעמידם לפניו, במצאו חפץ בעשרם וחכמתם. בהם הכי נודע דון שמואל אברבנאל, בן יהודה בן יוסף, כותב המגילה האחרונה, אשר בעזרת אחד מחסידי אומות העולם נמלט עם בנו זה הקטן מהרעה אשר מצאה את היהודים באשכנז, וישב עמו אל מקום מגורי אבותיו, היא העיר שיביליה אשר בספרד. ושמואל הלך וגדל בעושר וחכמה ובכל תושיה, ובו בחר דון אינריקו לשומו לשר ויועץ בממלכתו. ולו היה חבר בחצר המלך ושמו דון יוסף פיגון, אשר נשא חן וחסד מלפני דון אינריקו כמוהו, ויהי לו לראש גובי המס. והנה החל השטן לרקד בין השרים היהודים הקרובים למלכות, כבימי המלך אלפונזו מלפנים[22], ואחדים מהם הביאו דבת יוסף אחיהם רעה אל המלך, כי שלח ידו באוצר הממשלה. בראשונה קצף המלך עליו ויתנהו במשמר ויענשהו עונש רב, אבל אחרי כן ניחם על מעשהו וישיבהו על כנו. אז מצא דון יוסף און לו לעשות נקמות באויביו ולהשיב להם כגמולם. והמכשלה רבה אז ביהודים מפגי המלשינים, אשר קמו מתוכם, לתת לאויביהם פתחון פה ולהבאישם ביושב הארץ, והרבנים התאמצו לעמוד נפרץ ולבער הרעה מקרבם, ובכח אשר היה להם לדון דיני נפשות, עשו שפטים באחיהם הנפשעים ולפעמים דנום גם למיתה. משפט כזה הוציאו בשיביליה גם על דון יוסף פיגון, ובמות המלך דון אינריקו[23], ודון יואן בנו הלך לעיר בורגאש אשר בקשטיליה הישנה לשים כתר מלכות בראשו, מצאו רבני שיביליה ידים להם לעשות בדון יוסף משפטם החרוץ , ושליחי בית דין באו בערמה אל בית איש חרמם בבוקר השכם, ויעירוהו משנתו ויתפשוהו ויכרתו את ראשו מעליו. ויהי הדבר למכשול עוון ומזכיר פשע לכל היהודים אשר בספרד. המלך הצעיר קצף עליהם מאד על אשר נועזו בנפשם להמית בימי שמחתו ומועדו את האיש אשר גדל כבודו בעיני אביו, וחמת השרים והעם עלתה עד להשחית, כי היה השר היהודי הזה רצוי ואהוב לכולם. ויהי המעט להם השפטים אשר נעשו בשופכי דמו, כי הוקמו כל הגזרות הקדמוניות אשר יצאו עליהם מלפנים בימי מלכי הגותים המערבים[24] אז באו על היהודים הספרדים ימי אחיהם האשכנזים – כי מעוצר וממשפט לוקחו, ומקרב שבניהם גורשו. בכל עיר ועיר נקבעו להם רחובות מיוחדים, לבל יהיה להם דבר עם הנוצרים, נם שריהם ועשיריהם הקרובים למלכות נהדפו ממצבם, נהרסו ממעמדם, בי חק נתן מאת המלך לבלתי תת עוד ליהודי בל משמרת פקודה בממשלה ובמדינה.. כן נבדלו היהודים לרעה בקשטיליה, הממלכה הראשית בספרד – לא נשאר להם בלתי אם דמם לנפשם, לבלתי היותו נחשב כדם אחיהם באשכנז, אשר כל החפץ ישפכנו כמים. וגם הזכות הזאת שודדה בידי רֶשע, במות המלך יואן, ובנו דון אינריקו השני עלה למלוכה אחריו, והוא ילד בן עשתי עשרה שנה, נער הנתון בידי רבי הממלכה לשלוט בשמו, ולבב השליטים חלק בקרבם, והעזובה רבה בקרב הארץ. אז ידעו צוררי היהודים מועדם לשלוח ידם בעם חרמם ולעשות בהם כרצונם.
"פתאם התקוממה להם כל ארץ ספרד, ובכל הערים והסדינות, בקשטיליה וארגוניה ובוואלינסיה וקטלוניה, וגם באיי הים, ערכו יושביהן הנוצרים מטבח נורא ליהודים היושבים בתוכם. שלשה ירחים[25] נשפך דמם כמים בקרב חוצות, פני זקנים לא נהדרו ועל נשים וילדים לא חסה עין. לבד אלה אשר נאנסו או נאותו להנזר מעל עמם ואמונתם ולבוא בברית הדת השלטת, וחיו. ויהי מספר האנוסים כמאתים אלף נפש; אבל אין מספר להחללים אשר הומתו או המיתו את עצמם על קדושת שם ה', כי עצמו מספור. בקדושים האלה נמנו כל בני משפחת הרא״ש בטולידה הבירה, אשר הראש בקרבה, הר״ר יהודה בן אשר, שחט בידו את אשתו וחותנתו וצאצאיו ואחר שלח יד בנפשו. ובאנוסים הכי נודע השר הגדול בעמו, דון שמואל אברבנאל,אשר בהמירו דתו הוסב שמו דון יואן די שיביליה[26].
"כגוף בלי נשמה נשארה כנסת ישראל אשר בספרד אחרי ההרג הרב שהיה בה. כי מבחר בניה יצאוה ורוב חכמיה ונכבדיה אבדו ממנה. אלה נגזרו מארץ חיים וימותו בעצם תומם, ואלה חולצו ממנה וימירו דתם לעולמים. הרבה מהאנוסים שמחו על הגאולה ועל התמורה, כי עוד בשבתם בתוך עמם רחק לבם ממנו; בהם עוד נמצאו כאלה אשר הפך לבם לשנוא אחיהם וישיתו ידם עם צורריהם. אבל רובם הומרו ביד חזקה, כי חמלו עליהם מכיריהם ומכבדיהם הנוצרים ויכניסום בדתם על כרחם, למען חייהם. הם נשארו שלמים בלבם עם אמונת אבותם, ויאהבוה ביתר שאת וביתר עז - כי בדברים המסורים אל הלב אין שלטון לאגרוף רשע וכל יד עמל לא תטהו. - רבים מהם בקשו אף מצאו תחבולות לעזוב את ארץ הדמים ולשוב בגלוי אל עמם ואלהיהם, והנשארים התחפשו, מיראתם את הקנאים, ויתנצרו לעיני רואיהם, ויתיהדו בסתרי חדריהם. ובשבת מלך ישר לכסא, השליכו המסוה מעל פניהם, ויתחברו אל אחיהם, ובעלות עליהם רוח המושל, שבו שמו להם סתר פנים, ויעבדו לשתי רשויות, לאלהים שנים. עליהם סמכה חמת הכהנים אשר הבינו אל דרכיהם, וילינו את העם עליהם, ויפחו בו אש קנאות ומשממה עזה, ותגדל שנאתם את המַרנים משנאתם את היהודים. אך לא יכלו לגעת בהם – כי מאז באו בברית הדת השלטת, הורמו מעל אחיהם היהודים, הנגשים והנענים מהרדיפות והגזרות המתחדשות עליהם בכל עת, הורמו גם מעל רוב אצילי הנוצרים בשאר רוחם וכשרונם הרב אשר נשאר להם מעמם מורשה, ויעשו עושר רב וימצאו להם הון ואון, ויעלו אל גרם המעלות בכל משמרות הכבוד בממשלה ואף בכהונה הגדולה. ויתחתנו בראשי אצילי הארץ, את המשפחות המיוחשות והעתיקות, שהן עמודי הממלכה בספרד, והם היו למגן לכל יתר האנוסים. והכהנים והעם התאמצו בכל עת להרוס אליהם ולנקום מהם נקמת דתם המחוללת, ורבים מהאצילים נספחו אליהם מקנאת עם – כי צרה עינם בעושר "היהודים המתנצרים" ובכבוד אשר נחלו להם בשומם כזב מחסם. אך ידי כולם קצרו מהגיע אליהם, ותהי קנאתם ושנאתם כאש יוקדת במסתרים בטרם תפרוץ ותהי כתופת לכולם.
 |
דף זה נמצא כעת בשלבי עריכה. הנכם מתבקשים שלא לערוך אותו בטרם תוסר הודעה זו. |
...
"בעצם העת ההיא, אשר נקרא טורקוֶמדה לעמוד בראש האינקויזיציה בספרד, בא דון יצחק אברבנאל עירה טולידה, בירת הממלכה הזאת, ואשתו ובניו באו אחריו, ושמו הגדול הלך לפניו, וכל חכמי הקהילה וגדוליה קיבלוהו באהבה וכבוד. בימים ההם, גדול כבוד אחד שרי ישראל ושמו דון אברהם הזקן (Senior) למשפחת בנבנשתי המפוארה. והמלך פרנאנדו בחר בו וישימהו לחוכר מִסי הממשלה. השר הזה, בדעתו ערך דון יצחק וחכמתו בהליכות עולם, ספחהו לו לשותף בעסקו הגדול. אז היו בידי דון יצחק עתותיו לשקוד על התורה כבימי נעוריו, ובמשך ירחים אחדים הספיק לכתוב ביאור רחב על ספרי "נביאים ראשונים". וכמעט שהחל לכתוב פירושו על ספר "מלכים", והנה נקרא להתייצב לפני מלכים! כי קראוהו פרנאנדו ואיזבלה אל היכלם, ויתנו את אוצר ממלכתם בידו, בבטחם בחכמתו כי רבה. והוא לא השתמט מפניהם, בתקוותו לעשות לביתו ולהיות חוסן ישועות לעמו הנדכא. ותקוותו לא נכזבה – כי במשך שמונה שנים[27] עשה לו הון ועושר ונכסים, וינחל כבוד ותהילה מהמלך והמלכה ומכל גדולי השרים ורבי הממלכה. גם הצליח להגן על אחיו ככל אשר מצאה ידו. בעלילות שווא אשר שמו עליהם צורריהם היה להם לצור מעוז, ובשלוח טורקומדה מלאכי זעמו, לייסר את הרבנים בשבט אפו, על מאנם להסגיר אליו את האנוסים המתיהדים, היה הוא להם למלאך מליץ בהיכל המלוכה, ויצילם מיד שואפיהם סלה[28]. במשך הזמן ההוא התחתן את שני נשיאי העדה בטולידה ושיביליה. בנו הבכור, דון יהודה, נשא לו את בת דון אברהם סיניור בנבנשתי, ובנו השני, דון יוסף, לקח לו את בת הר"ר שלמה אבן וירגה משיביליה. והחוט המשולש הזה היה לחוט של חסד וצדקה ורחמים בעמם. במפלת הערבים על ידי מלאגה, היושבת על חוף הים, והעיר באה בידי חיל ספרד[29], נכבשו כל יושביה על פי פרנאנדו ואיזבלה להימכר לעבדות עולם, ובתוכם היו ארבע מאות וחמישים יהודים. אז קמו שלושת המחותנים על נדיבות, ויאספו די זהב לפדיון נפשות אחיהם השבויים. רק לשנים עשר איש מהם, אשר נכרו בחוצות כי מפליטי האנוסים המה, לא הועיל כל כופר – כי נמסרו אל שופטי האינקויזיציה, ושם עונו בעינויים קשים עד צאת נפשם.
"העיר מלאגה נספחה על מדינת אנדלוזיה אשר בגבולה היא עומדת, ואוצר הממלכה נמלא די זהב מהביזה והמלקוח ושבי אדם רב אשר נמכרו או נפדו בכסף מלא. אז מצא טורקומדה ועדת חבריו עיתותיהם, לדבר על לב המלך והמלכה, לגרש את היהודים מהמדינה הזאת ומשיביליה העיר הראשה – כי על כן עזָרם האל וימלא אוצרם, לבלתי הדרש עוד למנות חסרונו בהכנסותיהם ממס היהודים יושבי המדינה הברוכה הזאת, ולא יהיו היהודים למכשול עוון להאנוסים הנמצאים שם למכביר. ועצתם הרעה קמה, והיהודים גורשו משם ללכת באשר יתהלכו. זה היה הגירוש הראשון לגלות ירושלים אשר בספרד. והאחרון הכביד – כי בהיכבש גרנאדה המעטירה, שארית ממשלת הערבים בספרד, ופרנאנדו ואיזבלה באו בה ביד רמה[30], רם לבבם בשלל הרב אשר מצאו. וטורקומדה ומרעיו הגבירו ללשונם, ויורו להם, כי בהגלות זרוע האל לעיני כל הארץ על הקתולים אהוביו המאמינים בו, לא ייתכן עוד כי יתנו שם ושארית ליהודים עם חרמו, ואך בזאת יפיקו רצון מאלהי ישעם, בגרשם אותם כלה מארצם. גם לזאת נאותו המלך והמלכה בכל חפץ לבבם; הוא שמח מראש על העושר הרב בבתים ונכסים וכל שכיות החמדה אשר יישארו בידו מן היהודים המגורשים, והיא עלצה בישועתה, כי הנה באה העת למלא דברה ולשלם נדרה מאז לבער את המינים והכופרים מקרב ארץ ממלכתה. והדת ניתנה בהיכל אלהמברא אשר למלכי גרנאדה, כי כל היהודים יושבי ארץ ספרד יעזבו את הארץ במשך ארבעה ירחים, ואיתה – גם את כספם וזהבם ורכושם. ואשר יעוז לקחת עמו מן החרם אשר הוחרם לאוצר הממלכה, והיתה אחריתו להכרית! שמעו היהודים וימס לבבם, וברחובותיהם כולם הילילו, יחדיו בכו, הרבו קינה, ויקרעו שמים בזעקתם מרה. ודון יצחק רץ אל היכל המלך והמלכה, וירבה אליהם תחנונים, ויתחנן לפניהם לקחת כופר מהיהודים ככל אשר ישיתו עליהם ולהעביר את רוע הגזירה, ויוסף להבטיח הון על הון להשיב חמתם מהשחית; – אך שוא שקד וה' לא רצה – כי עמד טורקומדה ומרעיו כקיר ברזל ויַקשו לבב המושלים ויסוכו באף בעדו מעבור תחינה.
"מי ימלל צרת נפש האומללים, בהידרשם לעזוב את ארץ מכורותם ומולדתם זה אלף וחמש מאות שנה, הארץ אשר דבקו בה בכל ליבם ונפשם, ואשר רבות הועילו לעושרה, להשכלתה ולגדולתה! מצוקתם זו עוד גדלה, בשימם אל ליבם כי כמעט בגפם יֵצאו, מבלתי יכולת לקחת איתם עמלם ויגיע כפיהם – ובמה איפוא יכלכלו את נפשם ונפשות זקניהם וחוליהם ונשיהם והטף אשר לרגלם? העשירים מכרו בתיהם ונכסיהם בלא הון, וכסף מחירם שמו בשטרות או הפקידום בסתר בידי אחיהם האנוסים, אשר מסרו נפשם עליהם – כי אסור אסרה האינקויזיציה להם, לבוא בדברים עם היהודים בימי אידם. להוסיף יגון על מכאובם, שלח טורקומדה את המון חבריו הדומיניקנים, לדרוש לפני האומללים בשבח אמונתם, ולדבר על ליבם, השכם ודבר, לסור מעל אלהיהם ולבוא בברית הדת השלטת. אבל רבני הקהילות גם הם לא נרדמו, ויחזקו את לב אחיהם לעמוד בניסיון הקשה ולשים תקוותם בה' אלהי ישראל, כי לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול. והעשירים שבו אל עמם בכל לבב, כי צרת הכלל ייחדה ליבותם, ויחלקו שארית הונם עם עניי עמם, ויעזרו על ידם להצטייד ולהכין לבבם אל דרכם.
"אבל אנה יפנו ללכת, ולאיזה ארץ ישימו פעמיהם? – על זאת נאספו כל חכמי לב, נוסדו נועצו יחדיו. הנלהבים אשר נגע ה' בלבבם, אמרו לעלות אל ארץ הקודש, נחלת אבותיהם מלפנים. אך היא כמדבר ונתונה בידי שולטן מצרים ונהוגה בעושק ובגזל בידי פחות וסגנים המושלים בשמו ועיניהם אך אל בצעם. וירושלים עיר הקודש מחוללה בידי ממוני הקהילה, שהם תקיפיה ושודדיה[31], וביותר הרבו היהודים "המערבים" לרדוף באף ולהלשין את אחיהם האירופאים[32]. גם נודעה בשערים דרך גאה וזדון ופי תהפוכות אשר לענייה ומקבליה, והשערורה שעשה אחד מהם להרב הצדיק ר' משה קפסלי, הרב הראשי בקונסטנטינה בשלחו בו חיצי לשונו[33]. – רבים הורו לדעת, כי אך טוב להם לעלות לארץ הקדם ולהאחז בממלכת תוגרמה, כי שם פקד ה' את עמו לתת להם מנוחה ושלום וישע רב[34], - אבל העצה הזאת אך טובה למתי מעט ולא לכל הגולים – כי איך יוכלו לעבור ארחות ימים בפעם אחת בהמון רב, אשר מספרם עולה ליותר משלוש מאות אלף נפש[35]. והנה הזמן קצר והדרך רחוקה ודבר מלך שלטון דוחק, ואם ייאסף כל אניות סוחר מארבע כנפות הארץ - ומצא להם? אף אל זה התבוננו וישיתו ליבם, כי לא ייתכן שתעמוד הגזרה לאורך ימים. כי הנה כל סחר ספרד בידם הוא, ובצאת ישראל ממנה, יצא עמו כל הדרה ומערבה ועזבונה. עוד מעט ונפקחו עיני המלך והמלכה לראות את עמם ואוצרם הולך ודל, וקראו אותם לשוב אליהם, כמעשה מלכי צרפת ומושלי אשכנז מדי גרשם את היהודים מארצותם ומקומותם. ועל כן אין טוב להם כי אם להישאר בקרבת ארץ ספרד, אשר לשון עמה קרובה בפיהם ואהבתה בלבבם. אי לזאת גמרו אומר לנסות דבר אל מלך פורטוגל, אולי ירחם את עמם, ובכסף מלא יתן להם לשבת בארצו עד יעבור זעם, או להישאר שם לזמן ידוע עד אשר תמצא ידם להעביר את כל העם דרך הים ולהרחיק נדוד ולהתפזר בארצות האחרות, הקרובות והרחוקות. לזאת נבחר הרב הישיש ר' יצחק אבוהב, ואתו הר"ר שלמה אבן־וירגה ועוד עשרים ושמונה אנשים חכמים וידועים, אשר יצלחו לעמוד במקום גדולים ולדבר דבר עם מושל הארץ. והר"ר יצחק ואחוזת מרעהו מצאו חן בעיני דון יואנו השני, ויעש להם בתים למושב בעיר פורטו, ולכל קהל הגולה התיר לשבת בארצו זמן שמונת ירחים במחיר אשר ישלמו כסף לגולגולת שמונה "קרושַׁדות" זהב[36]. גם קיבל עליו לתת להם אוניות די צרכם, אשר תעבֵרנה אותם דרך הים במחיר לא רב. – היהודים יושבי ספרד הצפונית נשאו עיניהם אל ממלכת נבארה הקרובה להם, בהישענם על חסדי המלך דון יואן די אלברטו. עמהם התעתד לצאת דון אברהם הזקן וכל נפשות ביתו. ויושבי ספרד הדרומית יֵצאו בדרך הים לאיטליה, לאפריקה ולמדינות תוגרמה ולכל אשר יישאם הרוח. – ודון יצחק אברבנאל לא יכל לעמוד בראש הגולים היוצאים לפורטוגל, בדעתו כי המלך יואנו אויבו ומבקש רעתו, ויבחר לצאת עם הנודדים ההולכים לאיטליה ולבוא למדינת נאפולי, ששם מושל חכם וצדיק, פרדינאנדו הראשון, יודעו ומכירו מאז.
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
הערות שוליים
- ^ Leon Medigo Hebreo
- ^ היא נמצאה במקרה בשנת 1500 (ה"א ר"ס) על ידי הרב החובל הפורטוגיזי, פדרו אלואריס קבראל, בבקשו בים האטלנטי דרך לבוא אל הודו המזרחית, ורוח קדים נשא אניותיו מערבה ויביאן אל חוף הארץ ההיא. ויקרא את שם החוף "פורטו סיגורה" (נחשב על מדינת באהיא), ואת הארץ קרא בשם "טירא די סאנטא קרוץ" (Terra de Santa Cruz, אדמת הצלב הקדוש). בשם "ברזיליה" נקראה אחרי כן, על שם העץ האדום, עץ הברזיל, הנמצא שם למכביר (ברזיל פירושו אדום או גחל לוהט – כי כן מראה הצבע הנעשה ממנו) והמסחר בו רב עד היום. על החוף ההוא יסדה ממשלת פורטוגאל את המושב הראשון לאסירי עני וברזל אשר שלחו שמה ביד פשעם. האסירים היו אנשי חמס ונשי זימה אשר נמצא עוונם במשפטי המדינה. אליהם נספחו גם הנאשמים בענייני הדת השלטת. שם הופקדו עליהם שומרים ושוטרים להעבידם בפרך, כאמור בפנים הסיפור.
- ^ Kaiserling, Geschichte der Juden in Portugal 145.
- ^ שבט יהודה סימן נ״ט.
- ^ דה"א כ"ח ט'.
- ^ ויקרא כו מד.
- ^ מ״ב ח׳ י״ט; דהי״ב כ״א ז׳; תהלים קל״ב י״א.
- ^ "הקווצה" (זכרונות לבי״ד, I).
- ^ "הנעל" (שם, II).
- ^ ״המאכלת״ (שם).
- ^ "התרעלה" (שם III).
- ^ שופטים ב׳.
- ^ ״התכריך״ 254–262 (שם II).
- ^ "התרעלה" 134.
- ^ מ"ב י"ז.
- ^ "הקווצה".
- ^ "המאכלת"; "התרעלה".
- ^ ספרד ופורטוגאל.
- ^ "כף הסיידים" 64.
- ^ "התרעלה", שם.
- ^ איכה, ג', א' ב'.
- ^ התרעלה 144.
- ^ ה"א קל"ט.
- ^ קורות היהודים בספרד 21-9.
- ^ תמוז, אב ואלול, שנת ה"א קנ"א.
- ^ יוחסין קל"ב.
- ^ רמ"ד-רנ"ב.
- ^ Grätz VIII 925.
- ^ רמ"ה.
- ^ רנ"ב.
- ^ "אגרת הקודש" לר' עובדיה מברטנורה.
- ^ "פסקים וכתבים" למהרי"א סימן פ"ח.
- ^ ספר "נעם וחובלים" להר"א קפסלי.
- ^ "אגרת ר"י צרפתי" ב"קונטרס גזרת תתנ"ו" ליעללינעק.
- ^ אברבנאל בהקדמתו לספר "מעייני הישועה" (ועיין Grätz VIII, 340 בהערה).
- ^ בערך שני אדומים.