זהר חלק ג רפז ב
דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" • באתר "תא שמע"
אמר רבי יוסי, כתוב "את השירה", וכי נקראת שירה. אמר רבי יצחק שירה ודאי, כמו ששירה נמשכת ברוח הקדש מלמעלה למטה, אף כך דברים אלו נמשכו ברוח הקודש מלמעה למטה, ולכן אמר משה "שירה".
אדרא זוטא
למדנו, באותו היום שהיה צריך רבי שמעון להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו, התכנסו החברים אצל רבי שמעון, והיו לפניו רבי אלעזר בנו, ורבי אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא.
שירה אתמשכא ברוח הקדש מעילא לתתא, אוף הכי מלין אלין אתמשכן ברוח הקדש מעילא לתתא, ובגין כך אמר משה שירה.
תא חזי, כולי האי אמר משה, וקרא לעלאין, עד לא יימא מלה, דכתיב האזינו השמים. יערוף כמטר וגו'. וכל כך למה. משום כי שם יי' אקרא. עד דיימא מלה, ארעיש כלהו עלמין.
תאנא בההיא שעתא דאמר משה האזינו השמים ואדברה, אתרגישו עלמין. נפק קלא ואמר, משה משה, אמאי את מרעיש עלמא כלא. את בריה דבר נש, ובגינך אתרגיש עלמא. פתח ואמר, כי שם יי' אקרא. בההיא שעתא אשתתקו, ואציתו מלוי.
השלמה מההשמטות (סימן י"ח) תנו רבנן, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי. עאלו קמיה ר' פנחס, ור' חייא, ור' אבהו. אמרו לו, מאן (דהוא) קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהיב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא. אלא האי דינא דילי, קודשא בריך הוא דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה (תהלים מג) שפטני אלהים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, (מלכים א ח) לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרא.
דהא תנן (תנינן), כשהאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה, דאחזיין חובה דבר נש. ולא נפיק איניש מן דינא, כמה דהוה בעי. אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא, בר טב. מאי טעמא, דהא תנן, מכילוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד דמהימנותא, ובידו לשבקא לחטאין וחובין, הדא הוא דכתיב, (תהלים קל) כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר.
ובגין כך בעינא קמיה דהוא (יהא) ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון.
אמר רבי שמעון מלה, וחמו בי מרעיה, דלא הוה תמן. תווהו, ולא (הוה) יכיל חד מנהון למללא בפומיה, מדחילו רבה דהות עליהון. עד דהוו יתבין, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל חד וחד מנהון אתיישב, עד דחמו לרבי שמעון, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר מיניה. לבתר עידן, אמר לון רבי שמעון, חמיתון מידי. אמר ליה ר' פנחס, לא. אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעך זמן רב. וכד חמינא לך סליק לן ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמענא קלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך. אמר לון, ולא שמעתון מלה אוחרנא בר מדידי. אמרו לאו. אמר לון, לית אתון חזיין למחמי סבר אפין דעתיק יומין.
אמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר' פנחס, דלא חמא. דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא, לתתא מיניה מרבי אלעזר ברי. וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השילוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין דצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא הוה ממלל עמי. ובעי, דלא יתגלי חוביה לכל עלמא. בר ההוא דאמר אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן. ואנא אמינא ליה דהא חברייא (ס"א כבר) גלו.
אמר ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר בני עלמא לא. מאי טעמא, דחס קודשא בריך הוא על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאכיל מיניה. וקודשא בריך הוא גלי ליה (לי) ברזא דקודשא, לחבירנא, דלא אשתעו אינון בהדייהו בינייהו, ולא לרווקי חברייא, ולאינון דייתון לעלמא.
והוא מלה דלא בעי כל איניש, וטעי ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב (שמות ג) זה שמי לעולם. וייתון למשאל מה דלא צריכי לון. והיינו דכתיב, (שמות יט) פן יהרסו אל (ש"ט ע"ב) ה' לראות ונפל ממנו רב, (מאי ונפל ממנו רב). הרב נופל ונתפס באותו עון. הכי גזרנא, האי חברייא (ס"א חברא) דאורי שמא קדישא (לכולא), הוא נפיל (ונתפס) ואיתא בההוא חובא, יתיר מנייהו, דכתיב ונפל ממנו רב, הרב נופל ונתפס באותו עון.
קריב לגביה רבי אלעזר בריה, אמר ליה, אבא, מה אנא התם. אמר ליה (ס"א זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל) ברי דלא תדכר הכא אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אנן עם אינון צדיקיא, דזמינין אינון לשבחא למארי עלמא, דאינון מלאכין דמשתמשין (שמשין) דקמיה, הדא הוא דכתיב, (תהלים קמ) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. תאנא וכו': (כמו שיבא בדף רפ"ז שורה ח'): (עד כאן מההשמטות)
האדרא זוטא קדישא
תאנא בההוא יומא דרבי שמעון בעא לאסתלקא מן עלמא והוה מסדר מלוי. אתכנשו חבריא לבי רבי שמעון. והוו קמי רבי אלעזר בריה ורבי אבא ושאר חבריא. והוה מליא ביתא.
זקיף עינוי רבי שמעון וחמא דאתמלי ביתא. בכה רבי שמעון ואמר. בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי. ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא. וכד תבנא אסחר אשא מקמאי ומעלמין לא אתפסק. ולא הוה עאל בר נש אלא ברשותא. והשתא חמינא דאתפסק והא אתמלי ביתא. עד דהוו יתבי. פתח עינוי רבי שמעון וחמא מה דחמא ואסחר אשא בביתא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא. ושאר חבריא יתבו אבראי. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, פוק חזי אי הכא רבי יצחק דאנא מערבנא ליה. אימא ליה דיסדר מלוי ויתיב לגבאי זכאה חולקיה.
קם רבי שמעון ויתיב וחייך וחדי. אמר אן אנון חבריא. קם רבי אלעזר ואעיל לון ויתבו קמיה. זקיף ידוי רבי שמעון ומצלי צלותא והוה חדי ואמר. אנון חבריא דאשתכחו בבי אדרא יזדמנון הכא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חייא. אדהכי עאל רבי יצחק. אמר ליה רבי שמעון כמה יאות חולקך כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא. יתיב רבי אבא בתר כתפוי ורבי אלעזר קמיה.
אמר רבי שמעון הא השתא שעתא דרעותא הוא. ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי. והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא, בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא. ועד כען טמירן הוו בלבאי, למיעל בהו לעלמא דאתי. וכך אסדרנא לכו, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ילעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו. קם רבי אבא מבתר כתפוי. ויתיב רבי אלעזר בריה קמיה, אמר ליה קום ברי, דהא אחרא יתיב בההוא אתר, קם רבי אלעזר.
אתעטף רבי שמעון, ויתיב. פתח ואמר, (תהלים קטו) לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, הכי הוא ודאי, אינון דאקרון מתים, דהא קודשא בריך הוא חי אקרי, והוא שארי בין אינון דאקרון חיים, ולא עם אינון דאקרון מתים. וסופיה דקרא כתיב, ולא כל יורדי דומה, וכל אינון דנחתין לדומה, בגיהנם ישתארון. שאני אינון דאקרון חיים, דהא קודשא בריך הוא בעי ביקריהון.