זהר חלק ג טו א
דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" • באתר "תא שמע"
ואילו בנח כתוב "ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'" אמר לו נח, ולי מה אתה עושה? אמר לו "והקימותי את בריתי אתך וגו'" "עשה לך תיבת עצי גופר". ולא ביקש רחמים על העולם, וירדו מים והאביד את בני העולם. ובגלל זה כתוב "מי נח", "מי נח" ודאי שבו היו תלויים, שלא ביקש רחמים על העולם.
מכאן אמר רבי יוסי, מה זה שכתוב "ויחל נח איש האדמה"? "ויחל" כמו שאתה אומר "לא יחל דברו" שנעשה חול. "איש האדמה" שבגללו כלו בני העולם שלא ביקש רחמים עליהם. דבר אחר "איש האדמה" שבגללו התקיימה העולם לאחר שכלו הקודמים, כמו שכתוב "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וגו'".
למדנו, "מי נח" נקראים, שהוא גרם שיקראו על שמו. אמר רבי יוסי "זאת לי" במה מדבר, אלא אמר הקב"ה, "מי נח" גרמו שאגלה "זאת" מדת המלכות בעולם, ככתוב: "ואני זאת בריתי אותם", "זאת אות הברית וגו'", "את קשתי נתתי בענן, כלומר אין מי שמשגיח אלא לכבוד שמי הרמוז ב"זאת", ומי גרם לי, "מי נח".
מכאן סימן לחסיד זכאי, שלא נתגלה קשת זה בימיו, ולא נצרך העולם לאותו האות, ומי הוא, זה שמבקש רמים על העולם, וראוי להגין עליו, כמו רבי שמעון בן יוחאי, שלא היה העולם צריך לאות הזה, שהרי הוא היה אות הסימן בעולם, שלא היה גזרה שנגזרה על העולם למעלה, שאינו מבטל אותה.
וזהו שכתוב "מושל באדם" שהקדוש ברוך מושל באדם, ומי מושל בהקדוש ברוך הוא כביכול? צדיק. שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל.
מתוך: זוהר חלק יט (עריכה)
לפני וגו', אמר ליה נח, ולי מה את עביד, אמר ליה (שם יח) והקימותי את בריתי אתך וגו' (שם יד) עשה לך תבת עצי גפר, ולא בעי רחמי על עלמא, ונחיתו מייא ואובידו בני עלמא, ובגין כך מי נח כתיב, מי נח ודאי, דביה הוו תליין, דלא בעא רחמי על עלמא. מכאן אמר רבי יוסי, מאי דכתיב (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה, ויחל, כמה דאת אמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו, דאתעביד חול, איש האדמה, דבגיניה אשתציאו בני עלמא, דלא בעא רחמי עלייהו. דבר אחר, איש האדמה, דבגיניה אתקיימת לבתר דאשתציאו קדמאי, דכתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'. תאנא מי נח אקרון, דהוא גרים דאקרון על שמיה, אמר רבי יוסי, זאת לי, מאי קא מיירי, אלא אמר קודשא בריך הוא, מי נח גרמו לי דאגלי זאת בעלמא, דכתיב (ישעיה נט כא) ואני זאת בריתי אותם, (בראשית ט יב) זאת אות הברית וגו', (שם יג) את קשתי נתתי בענן, כלומר לית מאן דאשגח אלא ליקרא דשמי דרמיזא בזאת, ומאן גרים לי מי נח. מכאן סימנא לחסידא זכאה, דלא אתגלייא האי קשת ביומוי, ולא אצטריך עלמא ביומוי להאי (זאת) אות, ומאן איהו, ההוא דבעי רחמי על עלמא, ואתחזי לאגנא עלוי, כגון רבי שמעון בר יוחאי, דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות, דהא הוא אות סימנא בעלמא הוה, דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא לעילא דלא מבטל לה. והיינו דכתיב (ש"ב כג ג) מושל באדם, קודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בקודשא בריך הוא, כביכול צדיק, דקודשא בריך הוא גזיר, ואיהו מבטל. כגון רבי שמעון בר יוחאי, דיומא חד הוה יתיב אבבא דתרעא (נ"א דמערתא) דלוד, זקף עינוי חזא שמשא דנהיר, ואסתים נהורא תלת זמנין, אדהכי אתחשך נהורא, ואתחזי ביה בשמשא אוכמא וירוקא. אמר ליה לרבי אלעזר בריה, תא אבתראי ברי, ונחמי, דהא ודאי גזרה אתגזר לעילא, וקודשא בריך הוא בעי לאודעא לי, דודאי תלתין יומין תליא ההוא מלתא דאתגזר לעילא, ולא עביד קודשא בריך הוא עד דאודעיה לצדיקייא, הדא הוא דכתיב (עמוס ג ז) כי לא יעשה יהו"ה אלהי"ם דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. עד דהוו אזלי, עאלו בההוא כרם, חמו חד חויא דהוה אתי ופומיה פתיחא, (נ"א והוה לחיש בלישניה) ומלהטא בארעא בעפרא, אשתניק רבי שמעון, וקטפר ידוי ברישיה דחויא, שכיך חויא, מאיך פומיה, וחמא לישניה מרחיש. אמר ליה, חויא חויא, זיל ואימא לההוא חויא עילאה, דהא רבי שמעון בר יוחאי בעלמא שכיח, עייליה לרישיה לחד נוקבא דעפרא, אמר, גוזר אנא, כשם דתתאה אתחזר לנוקבא דעפרא, כן עלאה יתחזר לנוקבא דתהומא רבא. רחיש רבי שמעון בצלותא, עד דהוו מצלי, שמעו חד קלא, פותקרא דקיטפא עולו לאתרייכו, קטפירא דבורייני לא שראן בעלמא, דהא רבי שמעון בר יוחאי בטיל לון. זכאה אנת רבי שמעון, דמארך בעי ביקרך על כל בני עלמא, במשה כתיב (שמות לב יב) ויחל משה וגו', דמשמע דאחיד ליה פרגודא, ואנת רבי שמעון גוזר, וקודשא בריך הוא מקיים, הוא גוזר, ואנת מבטל. אדהכי חמא דנהיר שמשא, ואתעבר ההוא אוכמא, אמר רבי שמעון, ודאי הא עלמא אתבסם. עאל לביתיה ודרש, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו, מאי טעמא כי צדיק יהו"ה צדקות אהב, משום דישר יחזו פנימו, מאי פנימו, פנים עלאין, דבני עלמא בעיין למבעי רחמי מניה, על כל מה דאצטריכן. אמר ליה רבי אלעזר בריה, אי הכי ישר יחזה פנימו מבעי ליה, או ישרים יחזו, מאי ישר יחזו. אמר ליה רזא עלאה, דאינון ימי קדם דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, וימי עולם דזעיר אנפין, דאינון אקרון פנימו, (דאינון) חמאן בארח מישר, מה דאצטריך למחמי. דתאנא, בשעתא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא, וחמא דמתכשרן עובדיהון דבני נשא לתתא, אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין, ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין, ומתברכן כלהו, מאי טעמא מתברכן, משום דמסתכלן אלין באלין בארח מישר, דלא סטאן לימינא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב