לדלג לתוכן

זהר חלק ג ז א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה

הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" באתר "תא שמע"



משה ידבר והאלהי"ם יעננו בקול (שמות יט יט), באתר דא אתכללו מלין עלאין, הא אוקמוה, והאלהי"ם יעננו בקול, בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא, דהא אפכא הוה, דכתיב (שם כ א) וידבר אלהי"ם, והכא כתיב משה ידבר. אלא אית דאמרי, בגין דכתיב, (שם טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהי"ם, ועל דא משה ידבר, והאלהי"ם יעננו, בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי. ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה, והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי ושפיר מלה:

ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי, אף על גב דאורייתא מפי הגבורה אתמר, כולה מפי עצמו של משה כמו כן אתמר, ומאי איהו, כגון קללות שבמשנה תורה, ולבתר אתכלילן בגבורה, הדא הוא דכתיב משה ידבר, והאלהי"ם יעננו בקול, משה ידבר, דא קולו של משה, והאלהי"ם יעננו בקול, דא גבורה דאודי ליה לההוא קלא, הדא הוא דכתיב יעננו בקול, בההוא קול דמשה. והשתא מאן דפתח במלי דאורייתא, (אנן אחדי נודן ליה, אמרו נתיב ומאן דפתח) ליפתח ויימא, יתבו:

פתח רבי אבא ואמר, כתיב (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו', זכאה חולקיהון דישראל מכל עמין, דהא קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא בגיניהון דישראל, בגין דיקבלון אורייתא בטורא דסיני, ויתדכון בכלא, וישתכחון זכאין קמיה. תא חזי, כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל כגוונא דלעילא, וההוא אדם אתנעיץ בארעא, ורומיה מטי עד צית שמיא, בעא קודשא בריך הוא לאשלמא (ס"א לאשלפא) נשמתא קדישא מעילא לתתא, בגין דיתאחיד ויתקשר דא בדא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ז) וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם עפר מן האדמה וגו', למהוי קשיר דא בדא, וישתכח שלים כגוונא דלעילא, וישתלם ויתקן גרמיה הכי. ובגין כך ברא ליה דכר ונוקבא למהוי שלים, ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא, בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא, ויפיק מניה ומנוקביה בן ובת, וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא כגוונא דשמא קדישא עלאה, וכדין אתקרי (ס"א אתקיים) שמא קדישא עלאה עליה. ובר נש דלא בעי לאשלמא שמא קדישא לתתא, טב ליה דלא אתברי, דהא לית ליה חולקא כלל בשמא קדישא, וכד נפיק נשמתיה מניה, לא אתאחדא ביה כלל, דהא אזערת דיוקנא דמאריה, עד דאתקשרא (ס"א דאתהדרת) ואתתקנת בכלא. הדא הוא דכתיב (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', ובת כהן דא נשמתא קדישא, דאתקרי ברתא דמלכא, דהא אוקמוה דנשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת, ובגיני כך היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא, אוף הכי נשמתא לעילא, כי תהיה אלמנה, מההוא גופא דאזדווגת ביה ומית, וגרושה, דאתרכת מההוא חולקא דשמא קדישא, וכל כך למה, בגין דזרע אין לה לאשתכחא כגוונא דלעילא, ולאתקשרא בשמא קדישא. ושבה אל בית אביה, מאן ושבה, ושבה סתם, לאתתקנא כמלקדמין, וכדין ושבה אל בית אביה, דא קודשא בריך הוא, כנעוריה, כקדמיתא, מלחם אביה תאכל, לאתענגא בענוגא דמלכא. מכאן ולהלאה, (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש, מאן הוא זר, ההוא דלא (ס"א אוקיר) אוקים שמא קדישא לתתא, ולית ליה ביה חולקא, לא יאכל קדש, לית ביה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, דכתיב (שיר ה א) אכלו רעים, אכילה דלעילא, ענוגא