הפרדס ינואר 1931
סי' עט - הפקר בשביעית
[עריכה]תשובה מהגאון האמיתי שר התורה הרב ר' יצחק יעקב ראבינאוויץ ז"ל האב"ד דפניוועז
יום ד' י"א בטבת תרע"א
לידידי הרב הג' סוע"ה וכו' :
אשר שאל ידידי על דבר מי שהפקיר את שדהו, אם נוהג בו דין שביעית. משום שפשוט לו דבשל נכרי אינו נוהג ובשל הקדש נוהג, כמבואר בירושלמי- ולזה שאל איך הדין בהפקר.
הנה אנכי בעניי לא ידעתי המקור לזה דבשל נכרי אינו נוהג בו קדושת שביעית, דמה שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם", לא קאי למעוטי "לכם" ולא שהוא של נכרים, כי אם כמו שדרשו בתורת כהנים פ' בהר: "לכם- ולא לעכו"ם", שפיר אין להם דין בשביעית לזכות, וזהו הלשון בתו"כ (לכם ולא לאחרים, לאכלה ולא להביא ממנה מנחות) וכמו שבסוף דבריהם הכוונה ששביעית לא נתנה למנחות כן נמי ברישא, ומה שאמרו אח"כ "ולשכירך ולתושבך מן העכו"ם", היינו שאם הוא שכיר ותושב של ישראל הותרה גם לעכו"ם, ולא כתרומה, וכן אמרו שם "עמך- לרבות את האכסנאי" דכל שהוא אכסנאי אצלו מותר, אבל בלא"ה אסור להאכיל לעכו"ם, וראיתי כעת ב"התורה והמצווה" על הפסוק "לכם לאכלה" שפירש בתחילה דקאי על שאסור לנכרי לאכול כפשוטו, ואח"כ כתב שיש לפרש שבנכרי אינו נוהג שביעית, ומזה נמצא מקור לדברי הרמב"ם שהרעישו עליו המבי"ט ומהרי"ט, והרמב"ם לא רצה לפרש שאסור להאכילם לעכו"ם דיסתור מש"כ אח"ז משנה ז', ולתושבך מן העכו"ם. ובאמת מדברי הרמב"ם בהל' שביעית פ"ה סתירה מפורשת לדבריו וז"ל: "אין מאכילין אותו לעכו"ם ואם הוא שכיר שנה או חודש מותר"- הרי שהרמב"ם בעצמו מפרש כן דברי התו"כ, דביאור "שבת הארץ" שכל מה שגדל בשביעית הוא הפקר ומה שאמרה תורה "לכם", היינו שמופקר לכל ישראל ולא לעכו"ם והוא דבר פשוט. והרמז"ל לא הזכיר כלל דין שאינו נוהג שביעית בשדה של עכו"ם כי אם שכתב שפירות נכרי מותרים ולא גזרו משום ספיחים, היינו דבזרע ישראל מדינא אסור כדילפינן מקרא ד"שבת הארץ", ואף ב"ה דמתירין בספרא פ' בהר הוא רק בנטייבה השדה ע"י ישראל שלא כיוון לזריעה, אבל אם זרע עכו"ם מותר, וגם גזירת ספיחין אין כאן כיוון שהם ברשות עכו"ם, אבל שלא להיות בהם קדושה אין לנו, ומקורו של הרמב"ם הוא מירושלמי דמאי, דאמרו שם דהפירות מותרין, דאם עכו"ם הוא פטור וישראל משמר, רק דמיעוט כותים ולא חששו, והיינו דאם של עכו"ם הוא אין כאן איסור בשביל שזרעו כיוון דמותר הוא בזריעה, וכן אין גזירה. אבל לעניין קדושה לא אמרו, דהרי אמרו שם דישראל משמר ושם בוודאי נוהג כל דיני שביעית.
אמנם כ"ז לקדושה, אבל לדין הביעור וכן דמה"ת כל הגדל בשביעית הוא הפקר, זה אין כאן בעכו"ם כמו שכתב המהרי"ט ז"ל בשם הר"ש דמצי לומר אתינא מכח גברא דלא מצי לאישתועי דינא בהדיא (עי' בכורות ו:) היינו דכל הדינים לממון ל"ש בעכו"ם דאין ממון העכו"ם מופקר, כיוון דאינו מצווה, וכמו דפטור ממעשר מכח דלא מצית, משום דשם הוא ג"כ חובת נתינה, ומה שחלקו שם בין תרומה לתרומת מעשר, היינו דתרומה מלמד מצוות הפרשה יש בו הפרשה מצד הקדושה, ובזה ג"כ מחוייב להפריש, וממילא כל מה שמפריש יש בו מצוות נתינה לכהן דכיוון שהוא תרומה יש בה מצוות נתינה לכהן כדכתיב בקרא דכל תרומה הוא לכהן, ורק בתרומת מעשר גלי קרא, ולזה במעשר לחודא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו הטעם דמצית לומר אתינא מכח גברא, משום דבמעשר אין כאן קדושה רק נתינה, והגמ' מפרש רק דמ"ט אינו מחוייב ליתן תרומת מעשר שיש בה קדושה כמו תרומה מקרא ד"כי יקחו" יעו"ש, וזהו הכוונה בשביעית פטור בשל עכו"ם, ולפלא לי על המהרי"ט ז"ל שבביעור הסכים להר"ש ז"ל דכן נהגו, ומ"מ כתב דפטור ממעשר משום דהוא הפקר, והוא פלא דכיוון דפטור מביעור כן גם דין הפקר איו בו, אמנם י"ל דס"ל דרק ביעור שהוא חיוב על האדם לבער ולהפקיר בזה ל"ש בעכו"ם כמו בחיוב מעשר, משא"כ בהפקר דהוא ממילא יש גם בעכו"ם, אלא שלפ"ז תמהני דאיך אמר הר"ש דאתינא מכח גברא, הרי גם העכו"ם לא זכה דהופקר הכל בשדה, וא"ל דבלקיטתו זכה, דהא אמרו "לכם- ולא לעכו"ם" וכמש"כ, וכן מוכרח מד' הרמז"ל שכתב דהעיירות הסמוכות לכפר מושיבין נאמן כדי שלא יבואו עכו"ם ויבוזו הפירות, והשתא אם נימא דהפקר הוא גם לעכו"ם איך מותר לשמור וע"כ משום דאינו הפקר לעכו"ם. ולזה נראה דבזמה"ז שהעכו"ם דרים יותר מישראל, אין כאן איסור דשימור כלל דצריך לשמור בשבילם, וע"כ כמש"כ דגם דין ההפקר אין כאן בשל העכו"ם, אף דהוא ממילא דהתורה שהפקירה הוא רק למי שמצווה על דין התורה ולא לעכו"ם, אמנם מד' הירושלמי פאה על המשנה דהפקיר לעכו"ם אמרו שם דאם הפקיר לישראל ולא לעכו"ם, למאן דיליף משיטה אין הפקרו הפקר, והרי גם בשביעית אין הפקרו הפקר כי אם לישראל, אמנם נראה דכוונת הירושלמי הוא כך, דהא יסור הדין דהפקר למחצה לא מהני הוא בשביל שיור הבעלים בהפקר, דהא אם הפקיר לעניים מה שאין עשירים נוטלים הוא בשביל שהבעלים יש להם הזכות שלא יטלו רק העניים, דאל"כ מה מקום לעכב על העשירים, וזה ל"ש בהפקר, וזהו שלמדו משביעית דהבעלים אין לשם שום זכות, אמנם בשביעית מה שאין נוטלים הנכרים לא בשביל דין הבעלים, כי אם בשביל דין הקדושה, שאחרי שקדוש לכל רק שהותרה לאכילת ישראל, שוב אין לו כח לזכות בדבר הקדוש, וזהו שעיקר הדין נשנה ברמב"ם דאין מאכילם, ולזה מפאה למדו שפיר דשם לא בשביל קדושת הדבר כ"א בשביל דין הבעלים שהבעלים הפקירו רק לעניים, אבל באמת אין העכו"ם יכול לזכות בהפקר של שביעית וא"כ מוכרח שפיר דפטור מביעור דגם הפקר אין כאן בשל עכו"ם, ויש לי בזה דברים הרבה אלא שהדברים ארוכים ולזה קיצרתי, ולזה אין מקום להסתפק בהפקר, ומה שהוצרכו לקרא בהקדש היינו ג"כ לפי שבהקדש שייך ג"כ לפטור מצד זה דכל שהוא כבר קדושה ל"ש שתחול עליה קדושה ולזה פטור מבכורה בהקדש כמ"ש רש"י ז"ל בבכורות, דאין זה בשביל דבעי שלו דרק נכרי פוטר דהוא בגדר דבאו פריצים וחללוהו, דכל שהוא ברשות נכרי ל"ש חלות הקדושה, אבל בהקדש טעמא אחרינא משום דכבר קדוש ולזה פשטור, ויעו"ש בתוס' מה שהשיגו ע"ז, ומבואר אצלי ליישב דבריו ואכ"מ, ולזה נראה לי מכבר דאף למ"ד יש קניין לעכו"ם מ"מ בהפקיר לישראל חייב, דאין הטעם דבעי שיהיה של ישראל רק דבעי שלא יהא ברשות נכרי, דרשות הנכרי מבטל הקדושה, דהרי בכל הש"ס משמע דמותר להפקיר נכסיו, ואם נימא דמפקיע מקדושת א"י, הוה אסור כמו למכור לנכרי דאסור בשביל הפקעת הקדושה למ"ד יש קניין כמ"ש בע"ז וע"כ דאין כאן הפקעת הקדושה.
והנה ידידי כתב להביא ראיה מירושלמי שקלים אמנם נראה דאם הפקיר שדהו וקצר לעומר דלא מהני לעומר, וכמו שאמרו בר"ה קצירך ולא קציר נכרי וה"ה להפקר, אם לא שנאמר דרק רשות הנכרי פוסל, וא"כ ממנ"פ אין ראיה דא"כ גם בזה נאמר כן. אמנם באמת לכאורה יש לשאול דאיך כשר העומר מספיחי שביעית, הא שביעית הוא הפקר, והיה ראיה מכאן דמה דמיעטו הוא רק של נכרי ולא של הפקר, אמנם נראה דכתיב קצירכם, ולזה שביעית דהוא מופקר רק לישראל נקרא לקצירכם כיוון דמופקר רק לכל ישראל, משא"כ הפקר דעלמא דהוא מופקר לכל בזה י"ל דלא מהני כמו בשל עכו"ם.
ולעניין מה ששאל בהסירכא, הנה לא אוכל לומר בזה דבר ברור דבוודאי כל שיש סירכא לפנינו, ורק בשביל המנהג שנהגו להקל כל שעברה הסירכא, שוב אם השוחט כעצמו נסתפק לו דשמא נתקה, הרי אין לנו ברור להתיר ואסורה ככל הסירכות שנאסרו בש"ס. וצדקו דברי הספר שכתב דל"ש בזה ס"ס דבירור בעי להתיר, ודבר זה תלוי באמירת השוחט.
סי' פ - השתחואה לכה"ג ביוה"כ
[עריכה]שיעור הלכה שאמר הגאון הגדול הרב ר' משה סאלאווייציק שליט"א בישיבת ר' יצחק אלחנן, בניו יארק, בשם בנו הגאון העצום העילוי הנפלא המפורסם בכשרונותיו הגאוני, ומלא דבר ביראת ה' הרב ר' דובער סאלאווייציק שליט"א.
בפ"ו דמס' תמיד משנה א' "מי שזכה בדישון המנורה נכנס כו' והשתחווה ויצא", וכן במשנה ב' וג' "מי שזכה במחתה צבר הגחלים על גבי המזבח והשתחווה ויצא מי שזכה בקטורת וכו', והשתחווה ויצא", אשר דבכל אלו המשניות אלו מבואר דכל כהן שנכנס להיכל לעבוד היה משתחווה קודם יציאתו וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' תמידין ומוספין ויסוד הדין נראה דהוא משום דהשתחואה הוי חלות דין של קיום במקדש מדאורייתא מהקרא ד"והשתחווית לפני ה'" וגו' והרי חזינן דלהרבה ראשונים (הסמ"ג חולק על זה) מותר לכתחילה לכהן לכנס להיכל להשתחוות לבד וליכא איסורא דביאה ריקנית, משום דקיום השתחוואה מרקנית, ולכאורה צ"ע מעבודת כהן גדול ביום הכיפורים דמבואר ברמב"ם ובמשנה כל סדר עבודתו ועשייתו עד צאתו לביתו, לא מצינו שם שהיה משתחווה וכנראה דלא הייתה שום השתחוואה, וצ"ע אמאי ומ"ש מכהן העובד בכל השנה דהיה משתחווה.
ונראה לומד דהנה בחולין דף י' מביא הגמ' ראיה דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה, מיצאת כהן גדול מקדשי קדשים, ביום הכיפורים, שהיה יוצר דרך אחוריו, ומבואר מהגמ' דביאת כהן גדול להיכל וקדשי קדשים באמת צריכה להיות דרך ביאה וכדחזינן דהא דמהני גבי יציאתו דרך אחוריו הוא רק משום דשמה יציאה וממילא גבי ביאה דלא הוי ביאה בכל התורה לא מהני, וכן משמע גם מדברי התוס' שם, ומפורש בזה דהביאה והיציאה של כהן גדול ביום הכיפורים הוא חלות דין וקיום של ביאה ויציאה, ועצם הביאה והיציאה הווין מסדר וקיום של עבודת יום הכיפורים, והוא דין מסויים בעבודות הפנימיות של יום הכיפורים הנעשות בבגדי לבן.
והנה בזבחים דף פ"ג מבואר "תניא ר"א אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן וכל אדם לא יהיה באוהל מועד- מה להלן בשלא בפר, אף כאן בשלא בפר", והיינו דמבואר בגמ' דהלאו של "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר" מתחיל תיכף משעת ביאת הכהן לכפר, אף שעדיין לא כפר, וכן עיין ביומא דף מ"ד "אין לי אלא בכנסיתו ויציאתו מנין? ת"ל עד צאתו", הרי דהלאו הוא מבואו עד צאתו, והנה ביומא דף מ"ב במואר דהלאו הוא גם על עבודות של כל השנה בהיכל, הזאות הפנימיות והקטרת הקטורת, ולכאורה צ"ע מהא דמבואר במשנה תמיד פ"ו, דעם כהן המקטיר היו נכנסים גם כהנים אחרים להיכל, מי שזכה במחתה ואוהבו או קרובו שהיה נותן לו את הבזך, ומבואר שם שפרישת כל העם הייתה בעת שהממונה אמר להמקטיר הקטר, הרי דעד מעשה ההקטרה היו עם המקטיר עוד כהנים בהיכל, וצ"ע דלפי המבואר בזבחים דהלאו מתחיל תיכף משעת ביאה א"כ איך היו רשאים להיות עוד כהנים בהיכל כיוון דכבר נכנס להקטיר (אחר שהערותי זאת הראו לי שכבר עמדו על זה הגאונים הרב ר' אלעזר משה הלוי הורוויץ אב"ד דק"ק פינסק, והרב ר' ליפמאן הכהן אב"ד דק"ק מיר, בספר מלבושי יום טוב), אכן נראה פשוט דמה דהלאו חל מבואו עד צאתו לא שייך רק לכהן גדול ביום הכיפורים בעבודות הפנימיות שעובד בבגדי לבן, דעצם הביאה והיציאה הווין מקיום עבודת היום, וכדהבאנו מהסוגייה דחולין, והרי הלאו נאמר על ביאה לכפר, וכדכתיב בקרא בבאו לכפר, והוא רק בכהן גדול ביום הכיפורים דעצם הביאה שלו הוי דין וקיום בעבודת היום וביאתו צריכה להיות לכפר, משא"כ בשאר ימות השנה דדין של ביאה ויציאה ליכא שם, דהרי יכול להכנס גם שלא כדרך ביאה, ועל הביאה והיציאה ליכא שום חלותים ודינים, ולא בעינן, וגם אל שייך דין של בבואו לכפר, וקיומו הוא רק מעשה הקטרה, וע"כ גם הלאו לא שייך רק למעשה הקטרה לבד.
והנה נראה פשוט דחלות דין הקיום של ביאה ויציאה לא נאמר דווקא על עצם מעשה הביאה והיציאה, כי אם גם על כל עת היותו שם, דהיינו מבואו ועד צאתו, וכדחזינן דעל כל אותו העת איכא הלאו, והיינו משום דעצם היותו שם עד צאתו הוי קיום בעבודת היום, וכל החפצא של עצם מעשה הביאה, עם עבודתו והיותו שם עד אחר מעשה היציאה, הוי חדא קיומא של עבודת היום, והרי מבואר ביומא מ"ב דהכהן הגדול היה ממתין בקדשי קדשים אחר הקטרת הקטורת עד שיתמלא הבית עשן, וגם הרמב"ם פסק זאת בפ"ד מהל' עבודת יום הכיפורים, והך דינא שייך לדין קיום שהיתו שם, והוא שיעורא עד מתי צריך להיות שם, ועל כן נראה דכל עת היותו שם עד צאתו צריך להיות בהכשר עבודה שיהא כשר וראוי לעבודה, וגם מלובש בבגדי לבן, דהרי חד קיומא הוא עם מעשה העבודה, וממילא אסור לו להיות אף רגע אחת בלא הכשר עבודה, וכל עת היותו שם עד גמר צאתו הוא קיומו, והוא דין פשוט, והלא דין קיום ביאה ויציאה שייך להיכל כמו לקדשי קדשים וכדחזינן דהלאו דמבואו עד צאתו איכא גם בהיכל, אשר לפי"ז הרי ניחא מה שלא הוזכר דין השתחוואה גבי סדר עבודת היום של כהן גדול ביום הכיפורים, דבאמת אסור לו להשתחוות, דהרי ההשתחוואה הוא פישוט ידיים ורגליים כמבואר בשבועות דף ט"ז ובמגילה דף כ"ב, וכן פסק גם הרמב"ם בפ"ז מהל' עכו"ם ה' ו', וא"כ בעת השתחוואותו אינו ראוי לעבודה מדין יושב דפסול לעבוד מהגזיה"כ דעבודה בעי עמידה, וכהן גדול ביום הכיפורים בעבודות הנעשות בבגדי לבן, דין עמידה שייך לכל עת היותו שם עד צאתו, וכמש"נ, ובשעת הקטרת הקטורת על מזבח הזהב והדלקת הנירות בהיכל שהן עבודות של כל השנה ונעשות בבגדי זהב, באמת השתחווה גם ביום הכיפורים קודם יציאתו מן ההיכל, ועיין ברמב"ם סוף פ"ד דעבודת יום הכיפורים שכתב וזה לשונו "ומקטיר קטורת של בין הערביים ומדליק הנרות של בין הערביים כשאר הימים", וסדר מיוחד גבי יום הכיפורים לא כתב ורק דסמך על מה שכתב כשאר הימים, דסדורו הוא כמו כל השנה, וכן גבי שחרית כתב בהלכה א' שם וזה לשונו "ואחר כך נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומדליק את הנרות" וכו' ככל סדר התמיד של כל יום שבארנו, וסדר מיוחד לא כתב, והיינו דסדורו גמו כל השנה וממילא נכלל בזה גם השתחוואה, ובעבודות המיוחדות לום הכיפורים, הנעשות בפנים בבגדי לבן שכתב סדורן כאן בעבודת יום הכיפורים באמת לא השתחווה וכמו שנתבאר.
סי' פא - חמצן של עוברי עבירה
[עריכה](המשך מח"ד חוברת ו' סימן מ"ז)
ב)ועל ההערה, למה נתיר מספק שמא החליפו נימא כאן נמצא החמץ עתה. כאן חי' מכבר לפני פסח כמ"ש כתובות עה: