הכשרת האברכים/י

הסך הכל, והראי׳ עם הנפש

ומעתה בחור ואברך חסיד, טרם שנוסיף לדבר וטרם נתחיל להתקרב יותר אל ענינים היותר מרוממים אשר בחסידות לפי מצבנו, נעשה נא איזה סך הכל מזה שדברנו עד כה. הן בכל פרק ובכל מאמר לא בקשנו ממך גדולות, לא שתסתגף בסיגופים, ולא שתתענה בתעניתים, גם בשעה שח״ו יצר האיום מתגרה בך בהתרגשות של תאווה לא אמרנו שתטיח את ראשך בכותל כדי לגרשו כפי שהיו צריכים לעשות, [אם היו רשאים] אפילו בתאווה של היתר ולא לפסוע פסיעה הראשונה בשערי השאול ח״ו, רק קמעא קמעא בקשנו ממך בכל דבר ובכל ענין, כגון שתחשוב ותרחיב את מחשבתך בכל דברי התנ״ך מדרשות ואגדות ספרי הצדיקים והחסידים שאתה לומד. בשעה שאתה מתרגש מעצמך בקדושה תרחיב את התרגשותך במחשבות והתרגשיות אהבה ויראה. ובשעה שהתרגשיות של תאווה או סתם שטף של מחשבות שוטפות בך ומבלבלות אותך, תסתכל בהן באופן שתמסנה ותחדלנה ממך וכדומה, והכל באופן קל שנפש האדם עוד מחמדתן ונמשכת לו כלאגדה המושכת את הלב.

אבל מה הסך הכל מזה אם רק תשמע ותכניס הדברים בקרבך. ראשית כל מחשבותיך לא תהיינה הפקרות לכל מחשבה הבאה בך, רק תמיד תהיינה טרודות ועסוקות במחשבות קדושות בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך. וגם בעזהשי״ת תעשה לאיש מתרגש, אהבתך ויראתך לד׳ לא בדעת בלבד תהיינה רק תתרגש ותתפעל בהן, מעצמך תוסיף נפשך להתרגש בהתרגשות קדושה הרבה יותר מאשר עד עתה, וגם בבחירתך ברצונך תוכל יותר לעוררך בהתרגשות. מחשבתך תטהר ותתחזק עד שגם על גופך תפעל לקדשו. גם בעבודה הנעלה והמרוממה של הצדיקים והחסידים עבודת המחשבה, במחשבתך שנתחזקה ושנתרגלה לעבודה, כבר תוכל מעט להתחיל בקטנותך לפי ערכך וכו׳. ובכלל אל מדרגות החסיד ובעלי הנפש תגיע, אבל רק נגיעה היא, וכמו שאמרנו בראשית דברינו שרק את עקבי דרכי קדשם רוצים אנו על כך פנים להכיר, בהם ללכת ואת אבק רגלי קדשם לבלוע, ואז הרי ספרי קדשם פתוחים לפנינו בהם נהגה ובהם נלך, מפני שבנפש גלוי׳ נראה בדברי קדשם יותר מאשר ראינו עד כה. ובכלל בנפשנו הגלוי׳ אפילו אם רק מעט תתגלה כבר הבטתנו וראיתנו אחרת תהי׳, בתורה שבכתב ושבע״פ נראה את אשר לא ראינו עד עתה, בספרי קבלה וחסידות נראה את אשר לא ראינו, אף בעולם הזה את אשר הי׳ נעלם מאתנו נראה.

כי נודע שהבעש״ט זצוקללה״ה אמר בקדשו כשאתה מביט על העולם, הקב״ה מביט עליך ואתה על הקב״ה. לכל איש מאתנו זה נראה כדבר שא״א לו לגמרי, כיון שלא על הבטה בשכל כיוון בקדשו, שמפני שרואה את העולם ומתבונן בו לכן יודע הוא שד׳ ברא את העולם. כי אין זאת ראי׳ רק הבנה, ולא בד׳ הוא מביט רק בהעולם, ויכול להיות שבשכלו יבין שד׳ ברא את העולם ומנהיגו אף גם נמצא בו ומ״מ מוסתר ונעלם הוא יתברך ממנו בלי לראותו והוא רק בעולם גופני מביט. אך על הבטה יותר עילאה כוונת קדשו, הסתכלות עילאית שבה יכולים לראות גם מה שלמעלה מן עולם הזה הגופני ובה על הקב״ה מביטים, והיא ראי׳ שרק קדשינו ז״ל זכו לה ולנו נראה זאת כאי אפשרית לגמרי.

אבל כד נמצה את הענין נראה שגם אנחנו בשפלתנו לא רחוקים כל כך מלראות על כל פנים לפעמים ראי׳ רוממה לפי מצבנו, בעולם. כי כאשר נשאל לעצמנו מה זה עולם, אז בכלל נראה בעליל שלא מה שלמעלה מן העולם לבד אין אנו רואים, רק גם את העולם הזה הנמצא לעינינו אין אנו רואים כלו, אפס קצהו נראה וכלו לא נראה. כי כבר דברנו לעיל בשלשה המאמרים שבחובת התלמידים מאמר ב׳ אות א׳ איך כל רמש בסוף ימי הקיץ מטמין את ביציו במקום משומר מן הקור והחורף, שגם בקיץ הבא אף שממנו גם גרגיר אבק לא ישאר אז, רמשים כמינו יולדו, והאם יודע הרמש מכל מעשיו בשעה שהוא עושה, אף כי יבא קור וחורף ושוב קיץ בל ידע. ואמרנו שנפש החי, וענף נפשו נפש מין הרמש, עושה כן על יד כל איש רמש פרטי הזה והזה. אבל אם נחשוב שנפש הרמש העושה את כל בהשכל ואומנות נפלאה כזו, חיותה ודעתה וכל מהותה מזערה ומצומצמת רק כמדת איש הרמש הפרטי אשר לפנינו היא ולא יותר, אם כן במה גדול כחה לעשות את כל אלה. וע״כ צריכים לאמור שזהו חיות אלקית במדה יותר גדולה ובחלק יותר רב׳ חיות אלקית מן בחי׳ כל״ם בחכמ״ה עשי״ת הוא, ובחלק גדול של חיות וחכמת אלקית, עושה את כל המעשים אשר הרבה פעמים גם מן האיש וחכמתו האנושית והעצמית, נפלאות הן. אף מעשי גופו קבתו מעיו וכו׳ של עצמו לא בקל יבין האיש, ומכל שכן שלא יפעילן ברצונו, ובלא ידיעתו ובלא חכמתו מעשה אמניות מחוכמות מעצמן הן עושות. ומי עושה כל אלה ומי פועל כל זאת, נפש החיונה אשר בו עושה את כל זאת בלא ידיעת ורשות האדם.

גם זאת כל בר דעת מעצמו יבין שנפשות החיות של הרמש ושל האדם וכו׳ המפליאות במעשיהן מעשי אלקינו אשר בעולם, לא מחוץ לבריאיהן ואנשיהן הפרטיים הן עומדות ובצווים ופקודות לבד עושות את כל אלו, כי לא הרמש יבין לצו אף קבת האדם לא תבין שמועה. זאת אומרת שבקרב כל ברי׳ מקטנה ועד גדולה אף בכל אבר שבה, נפש החי חלק הארת אלקית נמצאה והיא העושה את כל פלא וכל חכמה הצריכה לקיום בריותי׳ אשר גם דעת האדם לא יוכל להשיג. ואנו בני אדם מה רואים בברואים השפלים הללו, רק ברואים שפלים בלא דעת ובמעט חיות.

אף גם את סוג הנמוך מן החי, סוג הצמח את עצמותו לא נראה, כי למשל כאשר מזבלים את הירקות יוסיפו לצמוח יגדלו ויתעבו, ואח״כ כשתאכל הבהמה את הירק תגדל ותשמן גם היא ותוסיף בשר ועצם, וכשהאדם יאכל את בשר הבהמה גם הוא יגדל וישמן. היינו שלולא הזבל הי׳ חסר חלק מירק כי הי׳ דק ולא עב, ולולא הירק הי׳ חלק בהמה חסרה, וחלקים מאדם היו חסרים לולא אכל את הירק והבהמה. זאת אומרת שהזבל נשתנה מתחילה להעשות עצם ירק, ואח״כ ירק הזה נשתנה להעשות עצם בשר ועצם, מתחילה של בהמה ואח״כ בשר ועצם האדם. אם כן מה הוא עצמותו של דבר הזה המשתנה מדי פעם בפעם ומה הוא עצמותו של כל דבר אשר בעולם. הלא כשנתגדלה הבהמה מקטנותה ונתעבה לא הי׳ כל ירק ניכר בה וכל כך נשתנה הירק עד שנעשה לבשר דם ועצמות הבהמה ממש, ואח״כ של האדם ומה הוא עצמותו. הן יתחכמו להשיב שמתחילה הירק רק את היסודות הנחוצות לו מן הזבל לקט, ואח״כ קבת הבהמה כמעשה הירק עשתה ומיני יסודות הנחוצים לקיומה מן הירק לקטה וכו׳.

אבל אל נא נסכל את דעתנו בשיחת הילדים, כי אף אם רק יסודות כל אחד לעצמו לקח, הלא אין לכל אחד יסודות מיוחדים לעצמו, רק כלם אותם היסודות לוקטים להם, זה מרבה לקחת לו יסודות אלו וממעט באחרים וזה מרבה באלו וממעט באלו, וכיון שלכלם יסודות שווים יש, שכמעט כלם אותם לוקטים, אם כן למה אלו היסודות כשבאים אל תוך הירק כל עצמותם משתנים להעשות ירק ממש. במראה צורה וטבע, וכשבאים אל הבהמה משתנים לבשר. ואם נשיב שהירק והבהמה הם העושים את כל זה, על זה נשאל ומי הוא עצם הירק השוקד כל כך על עבודתו בהשכל ואומנות נפלאה, להפוך כל יסוד המוציא בסביבותיו חלק גדול מהם לגוף הירק ועוד חלק לעלים כדי שעל ידן גם מן האויר והשמש אשר מחוץ להאדמה יינק, ומי הוא עצם הקבה ושאר המעיים השוקדות כל כך בעבודתן להמציא יסודות מכל מאכל ולחלקם להמוח להלב להעצבים לעצמות וכו׳, לכל אחד החלק הראוי לו. ולמה כאשר רק יתיבש הירק לא יועילו לו כל היסודות גם אם יטילו עליו וכן גם בהקבה אם תתקלקל וכו׳. וכאשר ימותו אז כל הירק הבהמה וגוף האדם ליסודותיהם יתפרדו וישתנו עד שמאומה מעצמותם לא ישאר, ולא יוכרו שמעולם היו ירק או בהמה, ואם כן אין לרמה א״ע שעצם הירק, הבהמה, עצם גוף האדם, עצם לעצמו הוא אשר בכחו לשנות ולהפוך גם את שאר הדברים אשר יגיעו אליו לעצמותו תוארו וטבעו. ואדרבה ינסו נא המתחכמים להפוך בלהטיהם את היסודות מראשיתן לירק לבשר וכו׳.

ומהו עצם הירק עצם הקבה ועצם כל העולם. חלק הארת אלקות^הג״ההארה היא המאירה מן עצם האור. כגון השמש בעצמו נקרא מאור ואור, ובארץ רק הארה ממנו מאירה. שצמצם הוא יתברך וברא ממנו את העולם ענפיו סעיפיו וכל פרטיותיו הוא. כי הוא יתברך למעלה מכל העולמות, אבל ברצונו הפשוט האיר הארה מן אורו וכחו, וחלק מן הארתו זו צמצם ועשה בהם את העולמות. בספ״ק איתא שהשם אלקים בגימטריא הטב״ע, הארה משם אלקים שלשל והרחיב הקב״ה ועשה בו את העולם, וישראל שורשם הוא בשם הוי׳, בחי׳ אלקות שלמעלה מן העולם, כי חלק הוי׳ עמו. וחלק הארת האלקית הזה שהפליא ד׳ לבראות ממנו את הירק הוא עצמותו של הירק והוא המלקט את היסודות מכל סביביו להחיותו, וכאשר הבהמה אוכלתו אז חלק הארת האלקות שבהירק נתעלה ונתוסף לחלק החיות אשר בבהמה. וכיון שהעצם שלעצמו אשר בירק ואשר בבהמה ובכל דבר מין אחד הוא עצם אלקות, רק שהוא יותר רב או מעט, מדרגה למעלה או למטה, לכן כשמתעלה הירק לבהמה לא נראה בה כדבר זר הנתוסף בה, רק דבר אחד נעשה משניהם, וחתיכת הירק שנשתנה להעשות ממנו קבת בהמה או אדם, עובד מעתה בשקידה להפוך את כל יסוד לבהמה או לאדם.

כבר רמז דוד המלך [תהלים ק״ב כ״ו] לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. אם היו דברי העולם כל אחד עצם לעצמו כי אז לא יכלו להשתנות מעצם לעצם, אבל כלם רק כלבוש להארת אלקותו יתברך וכלבוש תחליפם ויחלופו, חלק הארת אלקות מתחילה לבש לבוש הירק, ואח״כ פשט את לבוש הזה ולבש לבוש בשר בהמה, ואח״כ לבוש בשר אדם וכדומה.

לא רק למעלה מן עולם הזה הארת האלקות עיקר הכל ועצם כל נמצא הוא, רק גם בעולם הזה. ובלקוטי תורה מהרב זצוק״ל פרשת תבא על הפסוק תחת וכו׳ איתא, שהוא יתברך אל עולם, ולא אל העולם, שאין העולם ענין בפני עצמו אלא שהוא התפשטות הארה וזיו מאורו יתברך וכו׳ עכ״ל הק׳, היינו אל העולם הי׳ משמע שהעולם הוא בפני עצמו רק שד׳ אל העולם, ואל עולם הוא שאין העולם בפני עצמו רק הארתו יתברך. וכל איש שלא מסר את כל עצמותו לתאוותיו ולא יסלף את דעת הבריא והממשי שלו בסבך של טפשיות ועוד לכנות את טפשיות האלו בשם חכמות כדי להיות הפקר ולעשות כל אשר עולה על רוחו הרע, אז בעליל יראה שגם בעולם הזה בכלל, וגם בכל פרט קטן בעולם חלק אלקותו הוא עצמות כל, והוא עצם שאינו מתחלף ולא משתנה. והשאר החלק המשתנה והמתחלף רק לבושו הוא, אבל לא לבוש זר כמו בגד שמתלבש בו האיש, רק חיצוניתו של העצם ושל חלק האלקות הוא, וכמו שאיתא בספ״ק כהדין קמצא דלבושי׳ מני׳ ובי׳, היינו כהחומט שלבושו גם מן גופו וחיצוניתו הוא, עד שמתגדל עם גידול הגוף.

זה הוא העיקר לדעת שאין הגוף עצם לעצמו, ורק את עצם הנפש לא נראה אבל את עצם הגוף אנו רואים וחשים כלו כי אז שאלתנו לא תפתר. כיון שאנו לא על עצם הנעלם מעינינו וחושינו לבד, רק גם על עצם הגוף שאנו חשים וממשמשים שואלים מה הוא העצם שלו שאין אנו יכולים להגביל אותו באיזה עצם. ואיך זה הוא מתחלף מן עצם אל עצם. ואותו הגוש שהי׳ אתמול גוש ירק במראו טעמו וכל טבעו הגופני, וכל כך הי׳ שקד על עצמותו עד שכל היסודות אשר בסביבותיו, לעצמותו עצמות ירק הפך, היום חתיכת קבת בהמה הוא ולמחר קבת או יד האדם יהי׳, ובכל מצבו החדש כשקידתו הקודמת יעבוד. וזה שאיתא בע״ח שער מ״ב פ״א שמביא בקדשו את הרמב״ן זצוקלל״ה על הפסוק ״והארץ היתה תהו״ שתהו הוא בחי׳ היולי, שהוא דבר בלא צורה רק מוכן לקבל צורות והוא בחי׳ כתר שבעולם ע״ש. היינו שחומר ועצם העולם הוא בחי׳ אלקות הנקרא כתר שאין בו צורה ומקבל צורות היסודות ושל כל דברי העולם.^הג״הלא כמו שרצו הספרים שקדמו להמקובלים ולהאר״י זצ״ל להבין את ענין חומר היולי, כפשוטו שברא חומר חומרי לעולם רק שהוא בלא צורה. כי דבר כזה רק המחשבה יכולה לחשוב ולא שימצא כן ממש גם מחוץ למחשבתנו. כי כל דבר חומרי הנמצא א״א לו בלא צורה. כי הצורה הוא תואר הדבר וגם טבעו, צורת השלג הניכר בו ומגבלתו לעצמו משאר הדברים הם, לבנינותו היינו תוארו, קרירתו ורכתו. היינו טבעו. וצורת האש היא אדמימתו חומו וכו׳. ומעתה צורת הבית הוא צורתו, והחומר שלו הוא הלבנים. אבל הלבנים כשהם לעצמם טרם נתנו בבנין ואחר שנטלו ממנו גם להן צורה המגבילתן משאר הדברים לעצמן ובו ניכרות צורת לבנים. היינו תוארן אורכן וגובהן וכו׳. וחומרן הוא הטיט, וגם להטיט כשהוא לעצמו צורה, צורת הטיט. אף הגרעין הנזרע בארץ בשעה שנרקב שנדמה שהוא חומר לבד, גם הוא אינו בלא צורה, שהוא תוארו, וטבעו אשר בו, שמוכשר לצמוח המגבילו משאר רקב שלא יוכשר שיצמח ממנו מאומה. וגם טבעו של כל גרעין נרקב לעצמו המגבילו מגרעין נרקב אחר שמזה יצמח פרי זה, ומזה פרי אחר. חומר חומרי בלא צורה לגמרי א״א שימצא מחוץ לדעתנו. וענין של היולי בלא צורה לגמרי אפשר רק באלקות לא בחומרי והוא כנ״ל בע״ח בחי׳ כתר הארת אלקות שהמשיך ד׳ בעולם טרם לבשה שום צורה, והוא עצם כל העולם ומשתנה רק בצורות שונות הלובש. עוד יש להאריך ולבאר בפרטיות יותר בזה ובהתלבשות הצורות, ואין כאן המקום וד׳ יעזרנו ויזכנו לזה בקונטרס אחר.

זאת עלינו להאמין אף לראות ממש, שאין עצם גופני לעצמו לגמרי נמצא, רק עצם כל דבר חלק אלקות הוא. והגופני והלבוש לא זר מן עצמותו וחלק אלקותו רק כעין הצפרנים שבאדם, נראים הם כעין זרים ולא זרים אך מעצם האיש הם יוצאים, וכחומט שלבושו גדל עמו. ומעתה לא את עצם הנפש לבד אין אנו רואים וחשים רק גם את עצם הגוש והגוף, כיון שאין לו להגוש עצם לעצמו רק חלק האלקות הוא גם העצם שלו, ואת העצם הזה אין אנו רואים וחשים.

הן כבר דברנו לעיל בחובת התלמידים בש״מ מאמר א׳ אות ב׳ מן התגלות הפשט אשר גילה קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה בהפסוק ״מלא כל הארץ כבודו״, שלא בלבד שבפנימיות כל דבר מדברי העולם ניצוץ אלקות נמצא אבל גופו אשר עליו גשם, רק גם הגוף הגס הארת אלקות הוא, כיון שהוא ית׳ בראו מאין רק מן הארת אלקותו. ועתה כוונתנו בזה להוסיף לפי השגתנו הקטנה ביאור בדברי קדשו. שאף שאין אנו בערך קדושינו זצ״ל אשר ממש ראו כי כן הוא ועין בעין גם את גוף עולם זה ראו כי הארת אלקות ושמות הוא, מ״מ בדעתנו אפילו האנושי גם אנו אם רק נסתכל ונתבונן בעולם ותהלוכותיו נראה כי ד׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, לא בלבד שאין עוד אלקים זולתו יתברך רק גם אין שום מציאות לגמרי נמצאה זולת אורו והארתו יתברך, כי אין עצם לעצמו לכל דבר מדברי העולם, זולת עצם הארת אלקותו יתברך.

הן יש עוד להאריך בזה אבל גם במה שדברנו כאשר ינסה כל בר דעת לצייר לו גם בדעתו האנושי את העולם בלא עצם הזה, אף כשיאמין שלמעלה הוא יתברך ברא את העולם וגם עתה משפיע חיות בו בכלל ובפרט, אם בדעתו לא יראה כי גם בתוך העולם, וכל פרט שבו שאנו רואים וממשמשים, העצם שלו הכל עצם אלקות הוא, וכל השאר רק כלבוש, ולא כלבוש זר רק כלבוש דמני׳ ובי׳, רק כעין צל מן עצם המציל וכצבעים וגוונים אשר עיקר העולם ועצם אלקות בהם מצטבע ועל ידם מתראה. אם לא באופן זה יסתכל על העולם אז ישאר גם לעיני בשר ומוח שלו רק צללים בלא עצם המציל, וצבעים בלא דבר אשר ישא את צבעם. רק הוא ית׳ הנמצא היחידי ואין עוד זולתו.

ולמה זה לנו בעולם, רק הצבעים נגלים ובלא התבוננות דעתנו רק את הלבושים עינינו רואות ואת העצם אשר לפנינו לא נראה. פשוט מפני שאנו מגושמים מן חטא אדם הראשון וחטאו כל אחד אשר ר״ל יוסיף, לכן בכל דבר רק גשם וגסות רואים כמו שכתוב בספ״ק מזה. אבל זאת יש לשאל למה לא יפגע האיש בעצמו בהחוסר אשר לתפיסת חושיו בעולם. כלומר בשלמא אם לפי ערך ראיתנו ודעתנו המגושמה הי׳ נראה שיש איזה עצם להעולם ומלואו, הי׳ ניחא למה אין אנו נפגעים בחוסר הזה, ולמה אין כל איש בהבטתו והתבוננותו על העולם ועל דבריו שואל לאמור, ואיפה העצם שלהם, האיך זה אפשר לצבע בלא דבר אשר ישא את צבעו, ולצורה בלא נייר אשר בו תצטייר. מפני טעותו אשר טועה בגשמיות דעתו לאמור עצם גשם הוא העולם. אבל עתה אחר שנוכחנו שגם חושינו ודעתנו המגושמים שום עצם מוחשי ומגושם בעולם לא יראו, אם כן למה זה לא נפגע בהחוסר ולמה זה ישתפק האיש בהצל, ומעצמו לא יבקש את העצם המציל.

הוא מפני שכבר אמרנו לעיל בפרק ב׳ שרק ע״י חמשת חושינו אנו נודעים מן העולם ומלואו, ובלעדם לא ידענוהו. וכיון שהחושים רק את צורת כל דבר, מראו וחיצוניותו מוכשרים להכיר, כי מאין נדע שהדבר אשר אנו רואים אילן הוא, מפני שאת צורתו גדלו הסתעפו וכו׳ עינינו חשות, אבל את עצם האילן אין אנו חשים. אף כשיבקעו את עצו לא נראה בלתי את מראהו וצבעו, רק מתחילה מראה אילן ראינו, ועתה מראה עץ ועצים מובקעים רואים ולא יותר, וממנו נדע שהוא עץ נבקע, ובשביל זה אם יעשו מחומר אחר דבר שבקומתו וצבעו לאילן או לעצים מובקעים ידמה, נטעה עליו לאמור אילן או עץ הוא. כן גם חוש המישוש הטעם והריח בכולם רק את חיצוניותו או רק דבר הנודף ממנו חשים ולא את העצם, לכן בשביל ההרגל זה אשר להכרתנו את העולם מראשית ביאתנו לעולם, כל הכרתנו עם רצוננו להכיר את העולם, הוא רק לבקש את הכרת הצבע וצורת כל דבר, ואת העצם לא נבקש, ולא נפגע ולא נרגיש כי חסר הוא לידיעת חושינו.

גם על החושים אין אנו מטילים את כל האשמה לאמור שרק הם אשמים בזה שאנו רק את חיצוניות העולם מחשים ורק את מראית כל דבר אשר בו מבקשים, ולא את העצם. כיון שסוף כל סוף רק שליחי האיש היודע הם, שעל ידיהם יודע מן העולם את הנחוץ לו לדעת. והרבה יש עוד לדבר מן אופן התאחדותם עם העולם והידיעה היוצאת ממנה, אבל לע״ע אנו אומרים בזה בקיצור. כיון שבהאדם, חלק הבעל חי חלק חיצונית העולם שבו, מתבכר בו תחילה, והוא גם אשר מתקדם לבוא בקשר עם העולם להודע מן מזיקין להשמר מהם, ומן תומכיו כאכילה שתי׳ וכו׳ להתמך בהם. לכן בשביל שמוש וההרגל הזה שהוא רק בהחיצוניות ובהצללים, מתחנכים ומתכשרים החושים השליחים שלא לחוש אף לבלי לבקש ולחפוש יותר זולת הלבושים.

אדרבה עוד ישנם אנשים שכאשר יבא מי אליהם בשאלה פשוטה וחמורה זו לאמור יש לכם עולם כ״כ יפה וכל כך אתם שקועים ומתענגים בו, ואיפה עצם העולם, הלא רק בצללים וצבעים אתם מתהבלים. עוד ישחקו עליו ועל שאלתו, וכדי לטשטש את רושם שאלתו אשר עשה בלבם ההולל עוד יבדו שכליות עקומיות מפותלות בלא טעם ובלא ריח, וכל המפתל ומסבך יותר את דעותיו. ליותר חכם ישתבח. והדבר דומה למי שנולד חרש ועור, ורוצים להבינו שישנם קולו דיבורים וצבעים, שלא יאמין ועוד יכעס על דמיונות השוא, לפי דעתו, שמציעים לפניו, ולא יתן לב שבאמת הם נמצאים והחסרון הוא רק בו על שאינו חש אותם באלו החושים שיכולים להחישם.

ורק איש הנלבב שאין הוא ודעתו מסורים כלם בהוללות, בשעה שמתחיל לעורר גם חלק העצם אשר בו, היינו נפשו ודעתו, לעבודת ד׳, ובחלק העצם הוא מתבונן בעולם, יראה כי בעולם הזה שראה וחש שמח והתענג בו עד עתה, העצם חסר. דומה הוא לאיש אשר נעור משנתו, שלא בדעתו בלבד רואה שכל חזיונותיו עד עתה רק חזיונות לילה היו, אך גם בעיניו באזניו ובכל חושיו רואה שאין עצם וקיום לכל אשר עד עתה ראה. ומהו עצם העולם, האדון עולם, ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״, אין שום מציאות זולתו יתברך והכל הארת קדושתו הוא.

אכן אתה א-ל מסתתר, איך זה בכל היום עליך אני מביט, ולא אראך. אף בידי את הוד הארתך אמוש, ולא אדעך. מה נפלאה פעולתך אל עושה את הפלי.

וכאשר נזכה בעבודת החסידות בעזהשי״ת לגלות מעט מן נפשנו, אז בשעות המרוממות כאשר תתבער נפשנו למעלה מן צמצומי צללנו וגבולי גופנו, ובה נביט, האם אפשר שגם מן העולם, אור ההדור נאה זיו העולם, לפנינו לפעמים לא יבריק. לא בהתבוננות הדעת בלבד, ולא רק את החוסר בלבד בעולם נראה, שהגופניות כצל בלא עצם הוא, רק בהראי׳ עם הנפש, בבחי׳ מציץ מן החרכים לפעמים נראה, גם את העצם וגם את המציל. לדעתנו האנושי לא נוכל אח״כ להשכיל מה ראינו ומה הבריק לעינינו, מפני שדעתנו אנושי הוא ורק אנושיות ישכיל, אבל בנפשנו נדע ונהי׳ בטוח, שבהארת אדון עולם בזיו העולם, הצצנו.

אל יהי׳ דבר הזה רחוק בעיניך בחור ואברך חסיד כיון שמקצת ממנו כבר נמצא בך גם עתה. כי יש לפעמים אחר איזה שעות של לימוד תורה אם לא בטלת והפסקת בנתים בדברים בטלים, רק היית נבדל אז מן שאון העולם ושקוע בתורה ובחסידות וגם נהנאת ממנה, אז בשעה שאתה קם לשוב אל הכרחי העולם מרגיש אתה אי שביעת רצון מן העולם, בוחל אתה בו בשעה זו. ומה היא האי שביעת רצון שבך מן העולם. גם בזה הוא הדבר שאמרנו לך לעיל שהרגשתך מקופלת בך ואין אתה מכירה.

לכן הרחב נא אותה במחשבתך, האם העולם כשהוא לעצמו מאוס בעיניך, לא, כי אילו הי׳ אפשר לך עתה לשבת בחברת מרעים חסידים לשתות משקה ולשיח מעניני תורה חסידות ועבודת ד׳ מה מאושר היית, והלא גם המשקה דבר מן העולם הוא. הוסף להביט בך ותמצא שבשעה זו שאתה הולך לרחוב ורואה את בני אדם אצים ורצים זה לסחורתו וזה למלאכתו, טרודים ושקועים כלם בהם כאילו זה הי׳ כל תכליתם בעולם ולכך נוצרו הם וכל העולם, ונפחדת אולי גם אתה כאחד מאלו השוטים תהי׳, אז כאילו רוצה היית לצעק להם ולך, ״שוטים מה אתם רוצים מן העולם, הלא לד׳ הארץ ומלוא״ה״. הבט בקרבך וכן תמצאך. זאת אומרת שאין אתה בוחל בעולם רק בהאופן אשר ישיגו בני האדם את העולם, והאופן אשר ישמשו בו געלה נפשך.

הרגשות ומחשבות אלו אשר בך ראשית ראי׳ הנ״ל היא, כמו זולותיך כן גם אתה את השמים והארץ וכל דברי העולם בחושיך רואה, אבל נפשך שהוסיפה כח בלימודך ובעסקך בחסידות עתה, גם על חושיך התגברה וגם עם חושיך אתה מביט בעולם לא כמו שמביטים זולותיך עליו. הם מביטים עליו כעל רפת להאדם והבהמה ואתה רואה שלד׳ הארץ ומלואה, האדם והבהמה האוכל וכל דברי הגוף הכל קודש לעבודת הקודש. לא שבשכל חקרת וכן מצאת, רק מעצמך ומנפשך ידיעה זכה וראי׳ רוממה זו בך התנוצצה. ולמה זה יהי׳ רחוק בעיניך שכאשר תוסיף נפשך להתפרץ ולהתגלות בך יותר, אז בשעה זו גם הארת ההדור נאה זיו העולם נגד עיניך יתנוצץ. אתה מתפלל ואומר שירה לד׳, וכלם השמים הארץ האילנות וכו׳ עונים אחריך, ואתה מתעדן ומתענג.

האופן אשר ראו קדושינו זצ״ל את הארת ד׳ על העולם אין אנו משיגים, אבל גם אנו כשרק נתחיל להעשות חסידים בעלי נפש יפקחו עינינו ולבבנו, ובהעולם יראו את אשר עד עתה לא ראו. ואף בתורה בספרי קבלה וחסידות שמים חדשים לפנינו יתגלו, ומי יעצור לך מעתה מלעלות כשארובות השמים לפניך נפתחו.