החטא ועונשו (ברנר)/חלק שלישי/פרק II

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק שלישי, פרק II
→פרק I	פרק III←

מלא דאגה ורצינות הקיץ רזומיחין ביום השני בשמונה שעות בּבֹּקר. הרבה ספקות חדשים ובלתי-צפוים עלו פתאם בלבו בבֹּקר זה. גם ככה דמיונו לא היה לשַׁוות לעצמו מעולם, שבזמן מן הזמנים יקיץ כך. הוא זכר בפרטי-פרטיות את כל אשר היה עליו אמש והבין, שאֵרע לו דבר-מה בלתי-רגיל, שהוא ספג לתוכו איזה רֹשם לא נודע לו מתמול-שלשום, רֹשם בלתי-דומה כלל לכל רשמיו הקודמים. באותה שעה היה, יחד עם זה, ברור להכרתו, שההזָיה, אשר נתעוררה בו, אינה יכולה לצאת לפעֻלות בשום אֹפן שבעולם, שהיא כל-כך רחוקה מן המציאות, עד שכלִמה כסתה פניו על מה שהוא עסוק בה, והוא מהר לעבור לענינים אחרים, לדאגות ולספקות יותר ממשיים, שהוריש לו "יום האתמל הארור".
הזכרון היותר איֹם בשבילו היה, איך שנגלה אמש "בכל שפלותו וכִעורו, ולא רק בזה, שהיה שכּור, אלא גם בזה, שחרף וגדף בפני נערה, בהשתמשו לרעה במצבה המיֻחד, מתוך קנאה אוילית ונמהרה, את ארוסה מבלי-דעת כהוגן גם את האיש בעצמו. ואיזו רשות היתה לו לשפוט עליו בבהילות ובפזיזות שכזו? ומי קרא לו להיות שופטו בכלל! ונפש כאבדוטיה רומנובנה כלום מסֻגלה היא לתת את ידה לאדם בלתי-מהֻגן בשביל ממון? הרי שיש גם בו בודאי איזה מעלות. בית-המלון? אבל מִנַין היה לו באמת לדעת, בית-מלון זה מה טיבו? הן הוא מכין דירה אחרת... פוּ, כמה שפל כל זה! ואיזה למוד-זכות יש בדבר, שהוא היה שכּור? אמתלא טפשית, שמשפילה אותו עוד יותר. נכנס יין – יוצאה כל האמת, והנה "יצא כל הסחי והמאוס של נפשו הגסה, המלאה קנאה"! וכלום רשאי הוא, רזומיחין, לַהָזות אפילו כל-שהוא מעין זה? מי הוא ומה הוא כלפי עלמה שכזו, – הוא, שכּור הולל ומתהלל, כמו שהיה אמש? "וכי אפשרית היא השוָאה צינית ומגחכה שכזו? אֹדם-בושה עָבֶה עלה על פני רזומיחין עם המחשבה הזאת, ופתאם, כמו בכוָּנה, באותו רגע ממש, עלה ברור במוחו, איך שאמר להן בעמדו על המדרגות, שבעלת-הבית תקנא לו בגלל אבדוטיה רומנובנה... לשׂאת את זה כבר היה למעלה מכֹּח-אנוש. בכל תנופת אגרופו הכה רזומיחין בתנור המטבח, פצע את ידו והִפּיל אבן אחת.
"מובן, – רטן לעצמו כעבור רגע באיזה רגש של השפלת-עצמו, – מובן, כל מעללי אלה לא יכֻפרו ולא יִמָּחו לעולם... ולפיכך שוב אין מה לחשוב בזה. ולפי ולמלא את חובותי... גם-כן דומם... ו... ולבלי לבקש סליחה. לבלי לדבּר דבר... ו... ומובן, שעכשו אבד הכֹּל!"
ובכל-זאת, כשהתלבש, דִיֵק הפעם בתלבָּשתו יותר מהרגיל אצלו. חליפה אחרת לא היתה לו, ואף אִלו היתה, לא היה, אולי, לובשה – "כך, דוקא לא לובשה". אולם, בכל אֹפן גם להשאר ציניקן ורשלן מלֻכלך אי-אפשר: אין לו רשות להעליב רגשותיהם של אחרים, ובפרט אם אותם האחרים צריכים לו וקוראים אותו אליהם. לפיכך עמד ונִקה במברֶשת את בגדיו כהלכה. ומה שנוגע ללבָנים, והנה אלה היו תמיד עליו לא-מלֻכלכים; בנדון זה היה מקפיד מאז.
גם רחיצה וסיכה באותו בֹקר עשׂה לא בקִצור (אצל נסטסיה נמצא סבון): חפף את ראשו, שפשף את צוארו וביחוד את ידיו. ואולם כשהָעמדה על הפרק השאלה: אם לגלח גם את ספיח שערות זקנו (אצל פרסקוביה פבלובנה נמצא תער מצֻיָן, שנשאר אחרי מותו של האדון זרניצין בעלה), נפתרה שאלה זו בשלילה מֻחלטה: "יהי כך, שהרי מי יודע, אם לא יחשבו, שהתגלחתי לשֵׁם... ובודאי שיחשבו כך! בשום אֹפן שבעולם לא!"
ו... והעִקר, הוא כל-כך גס, נרפש, התנהגותו של איש מבית-היין; ו... ו... נניח, הוא אמנם יודע, שהוא קצת גם בן-אדם מהֻגן... נו, ובכן במה יש להתגאות כאן? הכל חַיָבים להיות מהֻגנים, ועוד יותר ממנו... ו... ואמנם (הוא זוכר זאת) היו גם אצלו איזה מעשׂים... לא מעשים שלא יֵעָשׂו, אבל על-כל-פנים!... ואיזה הרהורי-עבֵרה היו! המ... וכל זה להעמיד בשורה אחת את אבדוטיה רומנובנה! נו, כן, שד! יהי כך! להכעיס אהיה נִרפּשׁ, מגֹאל, מלֻכלך, ויורק אני על הכּל! עוד אגדיל מזה!"
בשיחות כאֵלה עם עצמו מצא אותו זוסימוב, שֶׁלָן באולמה של פרסקוביה פבלובנה.
זוסימוב הלך הביתה, ובטרם לכתו הקדים לבַקר את החולה. רזומיחין הודיע לו, שפלוני ישן שנת-מרמיטה. זוסימוב צוה לבלי העירו עד אשר יקיץ מעצמו, הוא בעצמו הבטיח להכּנס באחת-עשׂרה.
– אם רק הוא בבית – הוסיף הרופא. – פוּ, שד! שבחולֶה שלך לא תהיה בטוח, שלא יברח, ועכשו לֵך ורַפֵּא אותו! האינך יודע, הוא ילך אליהן או הן תבֹאנה אליו?
– הן, סובר אני, – ענה רזומיחין, שהבין מטרת השאלה, – וידברו בודאי על עסקי-משפחה. אני אלך. לי אתה, בתור רופא, יש לך, כמובן, יותר רשות ממני.
– הכל גם אני לא גַלָּח השומע וִדויים; אבוא ואלך לי; גם בלעדיהם יש לי עסקים דַיִי.
– דבר אחד גורם לי דאגה, – הפסיקו רזומיחין בפנים זועפים, – אמש בלכתי אתו בדרך, גליתי לו שלא בכַוָּנה, מתוך פטפוט של שכּור, טפשיות שונות... שונות... ובתוכן, שאתה חושש... שהוא עומד לצאת מדעתו...
– גם לַנָּשים אמרת זאת אמש.
– יודע אני, כמה אוילי זה! הרגני נא הָרֹג! ומה, באמת היתה לך מחשבה רצינית בנדון זה?
– הבלים, אומר אני לך; איזו מחשבה רצינית! הלא אתה בעצמך תארת אותו לי בתור מוֹנוֹמַני כשהבאתני אליו... נו, ואנחנו עוד הוספנו אתמול חֹם על חֻמו, זאת אומרת, אתה, בספוריך... על הצובע; זו היתה שיחה נאה, בשעה שזו, אפשר, הוא הנקֻדה של שגעונו! אלמלי ידעתי בדיוק מה שקרה אז בלשכת הפוליציה, שאיזה מנֻול... העליבו בחשד זה! המ... לא הייתי מניח לשׂיחתנו זו של אתמול. הן אלה המונומַנים, אזוב בקיר כארז בלבנון ישגה ביעינם, חלומות יראו בהקיץ... עד כמה שאני זוכר מספורו של זה זמיטוב אתמול, יש בו כדי לברר הרבה. אבל מה יש לדבר! יודע אני עובדה אחת, איך שבעל-מרה-שחורה אחד, כבן-ארבעים, שָׁחַט נער קטן בן-שמונה, מפני שלא יכֹל לנשֹא את לגלוגיו של זה בשעת-האֹכל! וכאן לבוש-קרעים, פקיד-רֹבע מחֻצף, התחלת-מחלה – וחשד שכזה! חשד שכזה בעיני בעל-מרה-שחורה, שיצא בעצמו! ושאהבת-כבודו יוצאת מגדר הרגיל! הרי כאן, אפשר, סִבּת כל הסבּות ועִלת כל העִלות! נו, כן, שד!... ואגב, זמיטוב זה הרי הוא באמת נער טוב, אלא... המ... לחנם ספר את כל זה אמש. פטפטן נורא!
– וכי למי ספר? לי ולך?
– גם לפורפירי.
– ומה בכך, שספּר גם לפורפירי?
– אגב, יש לך איזו השפעה על אותן, על האם והאחות? טוב שיתנהגו אתו בזהירות היום.
– ישלימו! – ענה רזומיחין באי-רצון.
– ולמה זה הוא בועט כל-כך בלוזשין הלז? אדם שיש לו אפותיקי, ועליה, כמדֻמה, לא שנוא... והרי להן אין פרוטה לפָרטה? אַה?
– אבל מה אתה חוקר ודורש? – קרא רזומיחין בכעס – מִנַין לי לדעת, אם יש פרוטה או אין? שאל אותן בעצמך, אפשר שיִוָּדע לך...
– פוּ כמה טפש, אתה לפעמים! השכּרון של אתמול עודנו בך... להתראות! הודֵה בשמי לפרסקוביה פבלובנה שלך בעד הלינה. את דלתּהּ סגרה על מַסגֵּר, על ה"שלום" שלי מעבר לדלת לא ענתה ובעצמה השכימה בשבע שעות, את המֵחם הכניסו לה מן המטבח דרך המסדרון... ואת פניה לא זכיתי לראות...
בתשע שעות בדיוק בא רזומיחין אל בית-המלון של בַּקַּלֵּיוב. שתי הנשים חכו לו זה מכבר בקֹצֶר-רוח היסטֵרי. הן קמו בשבע או עוד קֹדם. הוא נכנס קודר בלילה, החוה קִדה כבדה, מה שעורר בו מיד קצף – על עצמו, כמובן. אולם הוא עשׂה חשבון שלא ברשות בעלים: פולחריה אלכסנדרובנה התנפלה אליו, אחזה בשתי ידיו וכמעט שנשקה אותן. הוא העיף מבט נכלם על אבדוטיה רומנובנה; אולם בפניה הגאים היתה ברגע זה כל-כך הרבה תודה וידידות וכבוד גמור ובלתי-צפוי אליו (במקום מבטי-לעג ובוז מכֻסה למראית-עין!), עד שבאמת כבר יותר נקל היה לו, אִלו פגשוהו בחרפות וגִדופים: עכשו היתה חרפּתו שלמה. לאשרו, היה ענין מובן לשׂיחה, והוא נחפז להאָחז בו.
כששמעה פולחריה אלכסנדרובנה, ש"עוד לא הקיץ", אבל "הכֹּל מצֻין", עמדה והודיעה שזה לטובה "מפני שלה נחוץ מאד, מאד, מאד לדבּר, בטרם תראה את פניו". נתעוררה שאלה על שתית-טֵה והצעה לשתות ביחד; הן עוד לא שתו, מפני שהמתינו לרזומיחין. אבדוטיה רומנובנה צלצלה, נכנס משרת קרוע, בלוי ונאלח, קבל פקֻדה להביא טֵה; הביא לבסוף, אבל כל זה נעשה באֹפן כל-כך מגֹאל, עד שהנשים נתבישו. רזומיחין נסה להעיר דבר בגנותה של אכסניה, אבל נזכר בלוזשין, נשתתק, נתבּיש ושׂמח לאין-שעור, כששאלותיה של פולחריה אלכסנדרובנה התחילו להִשָׁפך זו אחר זו בלי הפסק.
על כל השאלות ענה במשך של שלשת רבעי שעה, נפסק בכל רגע על-ידי שאלות חדשות וחזָרה על הישנות. הוא הספיק למסור את כל העובדות העִקריות אשר ידע בדבר השנה האחרונה לחיי רדיון רומנוביץ וגמר בתאור מפורט של מחלתו. אמנם הרבה מה שצריך היה להחסיר, החסיר, בתוך-זה גם את המחזה בלשכת-הפוליציה עם כל תוצאותיו. את ספורו שתו בצמא; אולם בשעה שחשב, כי כבר גמר והִרְוָה את צמאון שומעותיו, נתברר, שבשבילן כאִלו עדַין לא התחיל.
– יגיד, יגד-נא לי, איך הוא חושב... אח, יסלח לי, אני עד עכשו איני יודעת עוד את שמו... שאלה בחפזון פולחריה אלכסנדרובנה.
– דמיטרי פּרוקופּיץ'.
– ובכן, דמיטרי פרוקופיץ', אני הייתי מאד-מאד רוצה לדעת... איך בכלל.. רודיה מתיחס לדברים, זאת אומרת – יבינה אותי! – איך לאמר לו, זאת אומרת, יותר נכון: מה הוא אוהב ומה אינו אוהב? לעתיד, אם אפשר לדעת? ולאיזה דבר יש עכשו עליו השפעה ביותר? במלה אחת, רוצה הייתי...
– אח, אמא, כיצד אפשר לענות על כל זה פתאם ובפעם אחת! – העירה דוניה.
– אח, רבונו של עולם, הן אני צפיתי למצֹא אותו לגמרי, לגמרי אחר, דמיטרי פרוקופיץ'.
– זה טבעי למדי, – ענה דמיטרי פרוקופיץ', – אֵם אין לי, ודודי בא הֵנה שנה שנה וכמעט מדי שנה בשנה אין הוא מכיר אותי, אפילו מצד חיצוניותי, והוא אדם נבון; ובשלש שנות פרידתכן אתו הן אזלו מים רבים מני ים. ומה אני יכול לאמר לכן? זה שנה וחצי שאני יודע את רדיון: נִזעם, נוּגה וגֵאֶה; ובעת האחרונה (ואפשר גם קֹדם) חשדן ומלנכולי. גדל-נפש הוא וטוב-לב. לגלות את רגשותיו אינו אוהב, יבחר להתאכזר מאשר להראות את לבבו כמו שהוא. לפעמים, אמנם, אינו מלנכולי כל-עִקר, אלא, פשוט, קר ונעדר רגש אנושי, ממש כאִלו שתי תכונות חיות בו חלפות. ויש שהוא נעשה שתקן עד לאֹפן נורא! כל העת אינו נפנה, הכֹּל מפריע אותו, ובו בזמן הוא שוכב ואינו עושׂה כלום. רחוק מלעג, ולא מפני שאינו שנון, אלא כאלו אין לו פנאי לַהֲבָלים כמו אלה. אינו שומע עד הסוף מה שאחרים מדברים אליו. לעולם אינו מתענין בזה שהכֹּל מתענינים בו בעונה ידועה. מעמיד עצמו במדרגה גבוהה מאד, וכמדֻמה, לא בלי כל זכות על זה. נוּ, מה עוד?... דומה אני, שלבואֲכן תהא עליו השפעה מצילה.
אַח, יתן השם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה, שהתענתה ממשפטו של רזומיחין על רודיה שלה.
ורזומיחין נתן לבסוף עין טובה באבדוטיה רומנובנה. הוא היה מעיף עליה מבטים לעתים קרובות בשעת השׂיחה, אבל רק מעיף, בכהרף-עין, ומיד מַפנה עיניו ממנה. אבדוטיה רומנובנה מצדה היתה פעם יושבת אל השֻׁלחן ומאזינה בשׂים-לב, ופעם קמה שוב ומתחילה להתהלך כדרכה מפִּנה לפִּנה, ידיה שלובות על לבה, שׂפתיה הדוקות; רק לפרקים רחוקים היתה מציגה שאלתה, מבלי הִפּסק מהלוכה, ושבה למחשבותיה. גם לה היה ההרגל לבלי לשמוע עד הסוף דברי איש-שׂיחתה. לבושה היתה באיזו שמלה כֵהה מארג קל, ועל צוארה היתה כרוכה מעטפה לבָנה שקופה. על-פי סִמנים רבים הכיר רזומיחין מיד, שמצבן של בנות-שׂיחתו אינו מזהיר כלל וכלל. אִלו היתה אבדוטיה רומנובנה לבושה כבת-מלכה, כי אז, כמדֻמה, לא היה מתיָרא מפניה כלל; אך עכשו, אפשר מפני שמלבושיה היו דלים כאלה ומפני שהוא ראה את כל דלות-מצבה, תקף פחד את לבו, והוא התחיל להתירא מפני כל מלה היוצאת מפניו ומפני כל תנועה הנעשׂית בידו, מה שהעיק, כמובן, על אדם שכמותו, שלא האמין בעצמו גם בלאו-הכי.
– הוא אמר הרבה דברים מעַנינים על טיבו של רודיה ו... ובלי משׂוא-פנים. זה טוב; אני חשבתי, שיש לו יראת הרוממות מפניו, – העירה אבדוטיה רומנובנה בבת-צחוק. – כמדֻמה, שגם זה נכון, שטוב היה, אִלו היתה אשה בקרבתו, – הוסיפה מתוך הרהורים.
– זאת לא אמרתי, אבל יוכל היות, שגם בזה הצדק אתהּ, אלא...
– מה?
– הלא הוא אינו אוהב איש; אפשר גם שלעולם לא יאהב, – אמר רזומיחין בקול חותך.
– זאת אומרת, הוא אינו מֻכשר לאהֹב?
– ויודעת היא, אבדוטיה רומנובנה, היא עצמה דומה מאד מאד לאחיה, ואפילו בַכֹּל! – קרא פתאם רזומיחין באֹפן בלתי-צפוי לו לעצמו, אלא שבו-ברגע זכר את אשר אמר לה על-אודות אחיה ונתאדם כסרטן ונתבַּיש נוראות. אבדוטיה רומנובנה לא יכלה שלא לצחוק למראהו.
– בנוגע לרודיה יכולים אתם שניכם לטעות, – התערבה פולחריה אלכסנדרובנה, שנפגעה במקצת מהשׂיחה. – אני איני מדברת מעניני השעה הזאת, דונצ'קה. זה מה שפֶּטר פטרוביץ' כותב במכתבו... ומה ששערנו שתינו – אפשר שאינו נכון, אך הוא, דמיטרי פרוקוביץ', אינו יכול לשער בדמיונו, כמה פַנְטַסְטִי הוא רודיה וגם, איך לאמר זה, קַפּריזי. באָפיו לא יכֹלתי מעולם לתת אֵמון גמור, גם בהיותו בן חמש-עשרה. אני בטוחה, שגם עכשו הוא מסֻגל לעשׂות פתאם לעצמו איזה דבר, שעל דעת שום אדם שבעולם לא יעלה לעשׂותו... לא נרחיק את דרכנו: האם ידוע לו, כיצד התמיהני, הרעישני לפני שנתים, כמעט הגיעני עד שערי-מות, בעת שעלה בדעתו לִשׂא את זו... מה שמה? את בתה של אותה זַרְנִיצִיה, בעלת-ביתו?
– האם יודע הוא אותו מעשׂה בפרטיות? – שאלה אבדוטיה רומנובנה.
– כסבורים אתם, – המשיכה פולחריה אלכסנדרובנה בהתלהבות, – שדמעותי, בקשותי, מחלתי, אפילו מותי מרֹב יגון, עניונתנו – שכּל זה היה מפריע בעדו מעשׂוֹת את מעשׂהו? הוא היה פוסע ועובר במנוחה על כל המעצורים. והאמנם, האמנם אין הוא אוהב אותנו?
– הוא בעצמו לא דִבֵּר אלי מעולם דבר וחצי-דבר על הענין הזה – ענה רזומיחין בזהירות – אבל אני שמעתי דבר-מה מהגברת זרניצינה בעצמה, שגם היא אינה בעלת-דברים הרבה, ומה ששמעתי, אמנם משֻׁנה הוא במדה ידועה.
– ומה, מה שמע? – שאלו שתי הנשים בבת-אחת.
– אמנם, לא שום דבר מיֻחד ביותר. נודע לי רק, שנשואין אלה, שהיו כבר שרירים וקַיָמים לכל דבר ולא יצאו לפֹעל אלא מפני מותה של הכלה, היו לגברת זרניצינה בעצמה לא לרצון... מלבד זאת, אומרים, היתה הכלה לא יפה, זאת אומרת, אומרים, אפילו כעוּרה... וכל-כך חולנית ו... ומשֻׁנה... אמנם, לא חסרו לה, כמדֻמה, גם איזה מעלות מצֻיָנות. בודאי היו איזה מעלות; שאם לא כן – אין להבין כלל... שום נדוניה גם-כן לא היתה, והוא אמנם, לא היה נותן לבו לזה... בכלל, בדברים כמו אלה קשה לדון.
– אני בטוחה, שהיא היתה הגונה, – העירה אבדוטיה רומנובנה קצרות.
– אלוהים יסלח לי, אני שׂמחתי אז על מותה, אף שאיני יודעת, מי מהם היה מאבּד את השני: הוא אותה או היא אותו? – חתמה פולחריה אלכסנדרובנה את הענין; אחר-כך התחילה בזהירות רבה, בהפסקות ובמבטים תכופים על דוניה (מה שהיה לא נעים כלל לזו, כפי הנראה), לחקור ולדרוש על מה שעבר אתמול בין רודיה ובין לוזשין. זה המעורע, כפי הנראה, הפחידה והרעידה יותר מכֹּל. רזומיחין סִפֵּר הכל מחדש, בפרטיות, אלא שהפעם הוסיף גם את חַוַּת-דעתו שלו: הוא האשים ישר את רסקולניקוב, שהעליב בכַוָּנה את פטר פטרוביץ', והפעם לא רצה גם להצדיקו, שלא עשׂה זאת אלא מתוך חָליו:
– הוא גמר אֹמר לעשׂות כך עוד לפני חליו – הוסיף רזומיחין.
– אני גם-כן חושבת כך, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה בהבעת-יאוש. אולם לפלא גדול היה בעיניה, מה שהפעם דבּר רזומיחין על פטר פטרוביץ' בזהירות שכזו, כמעט בכבוד. הדבר הפליא גם את אבדוטיה רומנובנה.
– ובכן, זוהי דעתו על פטר פטרוביץ'? – לא התאפקה פולחריה אלכסנדרובנה.
– על המיֻעד להיות אישהּ של בתה אי-אפשר שתהא לי דעה אחרת, – ענה רזומיחין בקול מֻחלט ונהלהב. – ולא מאדיבות נתעָבה אני אומר כזאת, אלא... אלא... נו, יהיה אפילו מפני זה בלבד, שאבדוטיה רומנובנה בעצמה, ברצונה הטוב, מצאה, שאדם זה כדאי לה. ומה שאתמול גדפתיו כך, אין זאת אלא מפני שהייתי שכור עד-כדי כִעור וגם... מטֹרף בדעת; כן, מטֹרף, מבֻלבּל, חסר-דעה, משֻׁגע לגמרי... והיום אני בוש ונכלם מזה!... – הוא נתאדם ונשתתק. פני אבדוטיה רומנובנה התלקחו, אבל היא לא הפריעה את הדממה. היא לא הוציאה אף הגה אחד מאותו הרגע, שהשׂיחה נסַבָּה על לוזשין.
ובתוך-כך, בלי סיועהּ, נמצאה פולחריה אלכסנדרובנה, כפי הנראה, במצב של פקפוק. לבסוף הודיעה, בגמגום ומבלי חדול להעיף עין על בתה, שעכשו היא מלאה דאגה בנוגע לדבר אחד.
– הרואה הוא, דמיטרי פרוקוביץ', – התחילה – אני לא אסתיר דבר מדמיטרי פרוקופיץ', דונצ'קה?
– כמובן, אמא, – העירה אבדוטיה רומנובנה בגלוי-דעת.
– הנה מהו הדבר, – נחפזה האם, כאִלו הָעתַּק הר מעליה על-ידי הרשאה זו לשפוך את מרי-רוחה. – היום בּבֹּקר-השכם קבלנו מפטר פטרוביץ' פתקה, בתור תשובה על הודעתנו מאתמול על-אודות בואנו. אתמול היה הוא צריך לפגוש אותנו, כפי שהבטיח, בבית-הנתיבות. במקום זה נשלח לקראתנו איזה משרת עם הכתֹבת של אכסניה זו, שיַראה לנו את הדרך, ופקר פטרוביץ' פקד עליו למסור לנו, שהוא יבוא אלינו בעצמו היום בּבֹּקר. במקום זה נתקבלה היום ממנו פתקה זו... אך מוטב, שאדוני יקרא אותה בעצמו; כאן יש סעיף אחד, שגורם לי דאגה רבה... אדוני יראה בעצמו איזה סעיף... ויגיד לי את דעתו גלוי, דמיטרי פרוקוביץ'! הן הוא יודע טוב מכֹּל את תכונתו של רודיה ויוכל לעוץ לנו. הנני מודיעה לו מראש, שדונצ'קה כבר קבלה החלטה מן הרגע הראשון, אך אני, אני איני יודעת עוד איך להתנהג ו... וכל העת חכיתי לו, דמיטרי פרוקוביץ'.
רַזומיחין גלל לפניו את הפתקה, שיום כתיבתה היה מאתמול, וקרא לאמר:
"גבִרתי הנכבדה, פולחריה אלכסנדרובנה. אתכבד להודיע, שמפני סבות בלתי-צפויות מראש לא יכֹלתי לפגשכן בבית-הנתיבות, ועל-כן שלחתי למטרה זו איש נאמן. כמו-כן הנני שולל מעצמי את הכבוד להתראות אִתּכן מחר בּבֹּקר, מפני עסקי-סינַט, שאינם סובלים כל דחוי, וגם בכדי שלא להפריע את פגישתה עם בנה ופגישת אבדוטיה רומנובנה עם אחיה. הכבוד, אפוא, לבקר אתכן במעונכן ולברך את בואכן לשלום לא יעלה לי לפני יום-המחרת בשמונה שעות אחר-הצהרים בדיוק, ועם זה ארהיב בנפשי עֹז להוסיף את שאלתי ובקשתי, שאני שואל ומבקש, הנני מטעים את-זה במפגיע, שבשעת פגישׁתנו הכללית לא יהיה רדיון רומנוביץ' אתנו, היות שהוא העליבני באֹפן מחֻסר כל נִמוס ושלא נשמע דוגמתו, כשבקרתי אותו בעת מחלתו, והיות שחוץ מזה יש לי אליכן הסבּרה נכבדה ונחוצה מאד בדבר סעיף ידוע, שבנוגע לו אני רוצה לדעת את הפֵּרוש שלכן. עם זה אתכבד להודיע מראש, שאם, למרות בקשתי, אפגוש אצלכן את רדיון רומנוביץ', אז אאלץ להתרחק כרגע, ואז לא תתרעמו אלא על עצמכן. את הדברים האלה אני כותב מתוך השערה, שרדיון רומנוביץ', אשר בשעת בקורי נדמה לחולה כל-כך, הבריא פתאם כעבור שעתַיִם, ואפשר, שכשֶׁיַצא מביתו, יכָּנס גם אליכן. חִזוק לדבר זה נותן לי מה שראיתי בעיני עצמי, שבבית שכּור אחד, שנרמס ברגלי סוסים ומת מזה, נתן לבתו של אותו שכּור, בתולה יצאנית, כעשרים וחמשה רֻבּלים לדמי-קבורה, כביכול, מה שהפליאני מאד, בדעתי, בכמה עמל עלה לה לשלוח לו את הסכום הזה. יחד עם-זה הנני מביע את רגשי הכבוד המיֻחדים שלי לאבדוטיה רומנובנה הנכבדה והנני מבקש לקבל את רגשי מסירותו וכבודו של
                                                     עבדה הנכנע
                                                     פ. לוזשין."
– עתה מה עלי לעשות, דמיטרי פרוקוביץ'? – דִבּרה שוב פולחריה אלכסנדרובנה כמעט בדמעות – נו, כיצד יכולה אני לאמר לרודיה, שלא יבוא? הוא דרש אתמול בכל תֹּקף לפטור את פטר פטרוביץ', והנה מצוים עליו בעצמו, שלא יבוא! ואכן, הוא יבוא להכעיס, כשיִוָּדע לו, ו... ומה יהיה אז?
– תעשׂה כמו שהחליטה אבדוטיה רומנובנה – ענה רזומיחין מִיַד ובמנוחה.
– אַי, רבונו-של-עולם!... היא אומרת... השם יודע מה היא אומרת, וגם את המטרה אינה מבארת לי! היא אומרת, שטוב יהיה, כלומר, לא טוב, אלא שמשום-מה נחוץ דוקא, שרודיה יבוא גם-כן בשמונה לפנות ערב, ושהם יפָּגשו דוקא... ואני גם את המכתב לא חפצתי להראות לו, אלא לעשׂות כך, באיזו תחבולה, על-ידי אדוני, שהוא לא יבוא... שהרי הוא רגזן כזה... וגם איני מבינה, איזה שכּור מת שם, ואיזו בת, ובאיזה אֹפן יכול הוא למסור לַבַּת ההיא את המעות האחרונות... אשׁר...
– אשר עלו לך בקֹשי שכזה, אמא, – הוסיפה אבדוטיה רומנובנה.
– ברוחו לא היתה נכונה אמש, – אמר רזומיחין מתוך מחשבות. – אלמלי ידעתן מה שעשׂה בבית-המרזח, אף כי בחכמה... הא! על-דבר איזה מת ועל-דבר איזו בתולה אמנם דִבּר גם לי בלכתנו הביתה, אבל אני לא הבנתי דבר... ואמנם אני בעצמי הייתי אמש...
– הטוב מכֹּל, אמא, נלכה אליו, ושם, אני מבטיחה אותך, נראה מיד מה עלינו לעשות. מלבד זאת, הרי הגיעה השעה. – אֵלי אחתעשרה! – קראה בהביטה אל שעון-זהבה הנפלא, שהיה תלוי לה על צוארה בשׁרשֶׁרת-וִיניציה דקה ושלא התאים כלל וכלל עם תִלבָּשתה הדלה. "מתּנת החתן" – חשב רזומיחין.
– אַה, הגיעה השעה! השעה, דונצ'קה, השעה! – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה להֵחָפז מתוך דאגה. – הוא עוד יחשוב, שאנו כועסות עליו על של אתמול, ולכן איננו באות. אני, רבונו-של-עולם!
בחפזון שָׂמה עליה את המניליה וחבשה לראשה את מגבעתה; דונצ'קה התלבשה גם היא. נעלי-ידיה היו לא רק ישָׁנות, כי-אם בָּלות (רזומיחין ראה זאת), ואף-על-פי-כן, זו דַּלות תלבָּשתן של שתי הנשים הוסיפה להן איזו לוית-כבוד וחין ערך מיֻחד, מה שאנו מוצאים תמיד אצל מי שיודע ללבוש עִדִּים. רזומיחין הביט ביראת הרוממות על דונצ'קה והתגאה בזה, שילַוֶּה אותה. "אותה מלכה – הגה בלבו – שהטליאה את פֻּזמקותיה בבית-הסֹהר, היו לה ודאי באותה שעה פני מלכה ממש, ואולי יותר מאשר לפנים, בשעת החגיגות הכי-נהדרות".
– אֵלי! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה – מי מִלל לי, שיבוא יום ואני אפחד להפגש עם בני, עם רודיה החביב והיקר שלי, כמו שאני מפחדת עתה!... אני מפחדת, דמיטרי פרוקוביץ'! – הוסיפה בהביטה בו בבושה.
– אל תפחדי, אמא, – אמרה דוניה ותנשק לה. – מוטב שתאמיני בו.
– הוי, אֵלי! אני גם מאמינה, וכל הלילה לא עצמתי עיני! – קראה האשה המסכֵּנה.
הם יצאו החוצה.
– היודעת אַתּ, דונצ'קה, עם הבֹּקר, כשרק נרדמתי קצת, נראתה לי בחלום מַרתּה פטרובנה המנוֹחה... כֻּלה עטופה לבָנים... נגשה אלי, אחזה בכפי והניעה אלי בראשה, בסבר פנים זועפים, זועפים, כאִלו דנה אותי לחובה... האם אות לטובה הוא? הוי, אלי, דמיטרי פרוקופיץ', הן הוא אינו יודע עוד: מַרתּה פטרובנה מתה!
– לא, איני יודע; איזו מרתּה פטרובנה?
– מתה לפתע פתאם; וישַׁוה בנפשו...
– אחר-כך, אמא, – התערבה דוניה. – הן דמיטרי פרוקופיץ' אינו יודע עוד, מי היא מרתּה פטרובנה.
– אַה, אינו יודע? ואני חשבתי, שלו הכֹּל ידוע כבר. יסלח לי דמיטרי פרוקופיץ', אבל שרעפי בימים האלה מסֻכסכים ומבֻלבּים. באמת, אני חושבת אותו לאיזה ציר שלוח אלינו ממרומים, ולכן הייתי בטוחה, שלו כבר הכּל ידוע. אני חושבת אותו כמו לקרוב לנו... אל נא יקצוף על דַבּרי ככה. אַה, אֵלי, מה זו ידו הימנית? פצָעהּ?
– כן, – מלמל רזומיחין המאֻשר.
– אני לפעמים מדברת יותר מדַי בתם-לבי, באֹפן שדוניה מתקנת... אבל, אֵלי, באיזה מדור גר הוא! והאם הקיץ כבר? וזו האשה בעלת-ביתו, חושבת את זה לחדר? ישמע-נא, אדוני אמר, שרודיה אינו אוהב לגלות את רגשי-לבו, באֹפן שאני, אפשר, אהיה לו לזרא... בחֻלשותי?... האם לא יורֵני, דמיטרי פרוקופיץ', כיצד אני צריכה להתנהג אתו? אני, יודע הוא, אובדת-דרך לגמרי...
– אל תרבה לשאלהו על איזה דבר, אם היא רואה, שהוא מתכַּוֵּץ; ביחוד על בריאותו אל תרבה לשאלהו: אינו אוהב.
– אַה, דמיטרי פרוקופיץ', מה קשה להיות אֵם! – – אבל הנה המדרגות... איזה מדרגות איֻמות!
– אמא, אַתּ חִוֶּרת, הרגעי חביבתי, – אמרה דוניה בהתרפקה עליה; – הוא צריך לחשוב לו לאֹשר מה שהוא רואה אותך; ואַת מעַנָּה את עצמך כל-כך, – הוסיפה ועיניה רָבו ברק.
– חַכֵּינה, אני אקדים לראות, אם כבר הקיץ.
הנשים עלו לאַט אחרי רזומיחין, שהקדים ועלה, וכשהגיעו בדיוטה הרביעית עד דלת מעונה של בעלת-הבית, ראו, שהדלת פתוחה כדי סדק קטן וששתי עינים שחורות וחודרות מסתכלות בהן מתוך האפלה. המבטים נפגשו, והדלת נסגרה פתאם ברעשׁ כזה, שפולחריה אלכסנדרובנה עוד מעט וצעקה מפחד. אך נסטסיה הספיקה בכל-זאת להכנס גם היא והתחילה לשמוע ולהקשיב.
רסקולניקוב היה באמת כמעט בריא, ביחוד בהשוָאה למצבו של אתמול, אלא שהיה חִוֵּר מאד, פְּזור-רוח ונזעם. בחיצוניותו נדמה לאדם שנפצע קשה או בכלל שנשׂא וסבל איזה מכאוב גופני גדול: גַּבּות עיניו היו מכֻוָּצות, שׂפתיו הדוקות, מבטו לוהט, דבריו היו מעטים, בלי רצון, בהתאמצות יתֵרה, כאִלו הוא ממלא איזו חובה, ואיזו אי-מנוחה יש שנתגלתה בתנועותיו.
חָסרה איזו תחבּשת על אחד מאבריו, בכדי שיהא דומה בַּכֹּל לאדם הסובל קשה מאיזו סבה טריה או כיוצא בה.
אמנם גם הפנים החִורים והזעומים האלה הוּארו לרגע כשנכנסו האם והאחות, אבל האור הזה נָתֹן להם, במקום הבעת היגון ופִּזור-הנפש הקודם, איזו הבעה של צער יותר מרֻכּז. האור חָשך מהר, אך הצער נשאר, וזוסימוב שהתבונן לחולה שלו ולמד לדעתו בכל תשומת-הלב ובכל אש ההתמדה הצעירה של רופא-מתחיל, הכיר בו בתמהון שביאת בני-משפחתו עוררה בו תחת שׂמחה איזו החלטה כבדה ומסֻתָּרה להֵעָנות שׁעות אחדות, הואיל ואי-אפשר להמלט מעִנוי זה. הוא ראה אחר-כך, שכמעט כל מלה ומלה מן השׂיחה שנתעוררה כאִלו נגעה באיזה פצע מפצעי החולה וגרדה אותו; אולם יחד עם זה תמה על שהמונומַני של אתמול, שכל חצי-דבור היה מביא אותו לידי התפרצות של חֵמה נוראה, ידע היום לשלוט בעצמו ולכסות על רגשותיו.
– כן, היום אני רואה בעצמי, שהנני כמעט בריא, – אמר רסקולניקוב בנשקו לאמו ולאחותו בסבר פנים יפות, דבר שגרם לפולחריה אלכסנדרובנה לֵאור כרגע. – ולא באותו המובן של אתמול אני אומר זאת, – הוסיף הוא בפנותו לרזומיחין ובלחצו את כפו באחוה ורֵעות.
– ואני ממש התפלאתי היום עליו, – התחיל זוסימוב ששמח מאֹד על הבאים, מפני שבמשך עשרת הרגעים שישב עם החולה שלו הספיק כבר חוט-השׂיחה להנתק ביניהם, – בעוד שלשה-ארבעה ימים, בדרך זו, ישוב לאיתנו לגמרי, זאת אומרת, כמו שהיה לפני חֹדש או שנַים... או, אולי שלשה? הן מחלה זו התחילה והתכוננה מכבר... אַה? יודה עכשו, שאולי הוא בעצמו אשם בה? – הוסיף בבת צחוק זהירה, כאלו חשש עדַין, שמא ירגיזו במה-שהוא.
אפשר מאד, – ענה רסקולניקוב בקרירות.
– אני מדבר כל זה – המשיך זוסימוב בהנאה – מפני שלהבריא לגמרי תלוי עכשו, בעִקר, בו בעצמו. עכשו, כשכבר אפשר לדּר אתו, חפצתי לתת בלבו את ההכרה, שנחוץ להרחיק את הסבּות הראשיות, כלומר, העִקריות, שהשפיעו על תולדות מצבו החולני, כי רק אז ישוב לאיתנו, ואם לא, יורע לו עוד יותר. את הסבות הראשיות האלה אין אני יודע, אבל הוא בודאי יודע אותן, הוא איש חכם, ובודאי הסתכל בעצמו. לי נדמה, שראשית מחלתו עולה בד-בבד עם יציאתו מהאוניברסיטה. לו אסור להִשָּׁאר בלי ענין ומעשׂה, ולכן עבודה ומטרה מסֻימה וברורה, אשר אליה ילך בצעדים בטוחים – שתי אלה, כמדֻמני, היו יכולות להיות לו לתועלת רבה.
– כן, כן, הוא צודק מאד... הנה מהרה אשוב אל האוניברסיטה ואז... הכֹּל על מקומו יבוא בשלום...
זוסימוב, שהתחיל להביע את עצותיו המחֻכּמות גם, במדה ידועה, בכדי לעשׂות רֹשם על האורחות, בא קצת במבוכה, כמובן, כשהביט עם גמר נאומו על שומעו וראה בפניו לגלוג גלוי. אמנם זה נמשך רק כהרף-עין, פולחריה אלכסנדרובנה התחילה מיד להודות לזוסימוב, וביחוד על בַּקרו אותן בלילה בבית-המלון.
– היאך, הוא היה אצלכן גם בלילה? – שאל רסקולניקוב כנחרד – הרי שגם לא ישנתן אחרי בואכן מן הדרך?
– אַח, רודיה, הן כל זה היה רק עד שתַּים. גם בביתנו לא היינו, אני ודוניה, שוכבות לעולם לפני שתים.
– אני גם-כן לא אדע איך להודות לו – המשיך רסקולניקוב ופניו נתעצבו ורעמו פתאם. – מבּלי לדַבּר על שאלת השכר – הוא יסלח לי, שהזכרתי את זה _פנה לזוסימוב) – תם אני ולא אדע, במה גם מכביד עלי, מפני שלא מובן: אני אומר לו גלוי.
– רק אל-נא יתרגז – התאמץ זוסימוב ונתן את קולו בצחוק – יניח שהוא אצלי ראשון לפַצִיֶנטים ואנחנו, הרופאים הצעירים, אוהבים את הפציֶנטים הראשונים שלנו אהבת נפש. בפרט אני, שאין אני עשיר בפצינטים מרֻבּים.
– עליו כבר איני מדבר, – הוסיף רסקולניקוב, בהורותו על רזומיחין, – והרי גם הוא, מלבד עלבונות והרפתקאות, לא ראה דבר ממני.
– איזה שקר! וכי מה זה אתך היום? במצב-רוח רגשני הנך? – קרא רזומיחין.
אלמלי היה יודע לחדור יותר לרוחו של רסקולניקוב, היה רואה, שאין כאן אף זֵכֶר למצב-רוח רגשני, ואדרבה, היה דבר-מה מעין ההפך. אולם אבדוטיה רומנובנה ראתה מה שלא ראה רזומיחין. היא התחקתה על אחיה בתשומת-לב רבה ובדאגה.
– ועל-אודותיך, אמא, אין אני מֵעֵז גם לדבּר, – המשיך הוא, כמו שִׁעור שֶׁשִׁנן בעל-פה – רק היום יכֹלתי להבין משהו, כמה עֻנֵיתן אמש בצִפִּיַתכן לשובי.
כשאמר את זה, הושיט פתאם, דוּמם ובבת-צחוק, את ידו לאחותו. ואכן הפעם הסתמן בבת-צחוקו רגש אמתי. דוניה אחזה מיד ולחצה בהתלהבות את היד המוּשטה לה, מלאת שׂמחה ותודה. זו הפעם הראשונה אשר פנה אליה אחרי המחלֹקת שנפלה ביניהם אמש. פני האם הוּארו בהתפעלות של אֹשר למראה השלום הגמור, בלי אֹמר ודברים, שנעשה בין האח ואחותו.
– הנה בעד כגון-זה הריני אוהב אותו! – לחש רזומיחין, שדרכו היה להגזים הכֹּל, ועשׂה סבּוב נמרץ על כסאו – יש לו אלה התנועות!...
"וכמה טוב כל זה יוצא אצלו, – חשבה האם בלבה, – איזו התעוררות אצילית בכל דבר, ובאיזה אֹפן פשוט ועָדין כִּפּר את מה שעבר בינו ובין אחותו אתמול – ררק בזה שהושיט לה ידו ברגע כזה ושלח מבט טוב... ואיזה עינים יפות לו, ואיזה פנים יפים!... הוא יפֶה גם מדונצ'קה... אבל, רבונו-של-עולם, באיזה מלבושים הוא לבוש, מה נורא!... וַסְיָה המשרת בחנותו של אפנסי איבַנוביץ' לבוש נאה הימנו!... והרי, כמדֻמה, כמה הייתי רוצה להתנפל עליו, לחבקהו ולבכות – ואני ירֵאה, ירֵאה... משֻׁנה הוא, אֵלי! לכאורה הרי מדבר הוא בחביבות, ואני יראה! מה אני יראה?"...
– אַה, רודיה, אתה לא תאמין – קראה בקול, בהחָפזה לענות על הערתו – איך שאני ודונצ'קה היינו אתמול... אֻמלָלות! עתה, כשהכל כבר עבר ונגמר וכֻלנו שוב מאֻשרים, – מֻתּר לספּר. תאר בנפשך, רצות אנו לכַאן, ישר מהמסע, בכדי לנפול על צוארך, וזו האשה, – אַה, הרי היא כאן! שלום, נַסטסיה!... אומרת לנו פתאם, שאתה חולה באֶשָּׁתָא לבָנה ושברחת חֶרש מפני הרופא החוצה ושהלכו לחַפּשׂך. אינך יכול לשער, מה מר היה לנו! בדמיוני עלה מיד המעשׂה הטְרַגִּי בפורוּצ'יק פוטַנצ'יקוב, מַכָּרנו, עֲמִיַת-אביך, – אתה אינך זוכר אותו, רודיה, – שגם הוא יצא באֹפן כזה אל החצר מתוך אֶשָׁתָא לבנה ונפל לתוך הבאר. ורק ביום השני הוציאוהו. ואנחנו, כמובן, עוד הרבינו להפריז, אמרנו לרוץ ולחַפּשׂ את פטר פטרוביץ', שבעזרתו, לכל-הפחות... מפני שהלא אנו היינו גלמודות, לגמרי גלמודות – משכה בקול מיַבּב, ופתאם הפסיקה, בזכרה, שלדבּר על פטר פטרוביץ' עדַין מסֻכּן הוא, למרות זה ש"כֻלנו שוב מאֻשרים".
– כן, כן, כל זה, כמובן, מעציב... – מִלמל רסקולניקוב בתור תשובה, אבל בהבעה של פזור-נפש גמור, כמעט בלי כל שימת-לב, עד שדונצ'קה נתנה בו מבט תמוה.
– מה עוד רציתי לאמר, – המשיך כמתאמץ לזכור דבר-מה – כן: בבקשה, אמא, ואף אַתּ, דונצ'קה, אל-נא תחשׁובנה, שאני לא חפצתי לבוא אליכן היום ראשון וחכיתי, שאַתּן תבֹאנה אלי קֹדם...
– מה אתה, רודיה! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה גם היא בתמהונה.
"מה זה, כדי ללצאת ידי-חובתו הוא מדבר אתנו? – חשבה דונצ'קה – עושׂה שלום, מבקש סליחה, כאַךן צסדר אחזה סדר-תפלה או עונה למורה מתוך ספר-למוד".
– אני רק זה עתה הקיצותי וחפצתי ללכת, אלא שהיה עִכּוב מצד בגדי; שכחתי להגיד לה אתמול... לנסטסיה... שתכבס מקום-הדם... רק עתה הספקתי להתלבש.
– הדם! איזה דם? – נפחדה פולחריה אלכסנדרובנה.
– זה כך... אל תפחדי. זה הדם הוא... שאתמול, כששוטטתי בטֵרוף-הדעת, נתקלתי באדם נרמס אחד... פקיד...
– בטרוף-הדעת? אך הרי אתה זוכר הכֹּל. – הפסיק רזומיחין.
– זה נכון – ענה על זה רסקולניקוב בתשׂומת-לב מיֻחדה – זוכר אני הכֹּל, אפילו כל פרט קטן שבקטנים, אבל אם תשאלני, למה עשׂיתי כך, ולמה הלכתי לשם, ולמה דברתי דבר פלוני? – לא אדע לבאר לך כראוי.
– פינוֹמֶן ידוע הוא למדי, – התערב זוסימוב – יש שהחולה עושׂה מעשים נפלאים, מוציא אל הפֹּעל מפעלים ערומים, אבל הרוח החיה במעשׂים וראשיתם – מקורן ברשמים אי-נורמליים שונים. דומה זה לחלום.
"והרי זה טוב, אולי, מה שהוא חושב אותי כמעט למשֻׁגע? – חשב רסקולניקוב.
– אבל הן זה אנו מוצאים גם אצל בריאים, – העירה דונצ'קה, בהביטה בפחד על זוסימוב.
– זוהי הערה נכונה למדי, – ענה הלה – במובן זה אמנם כֻּלנו ולעתים קרובות מאד, כמעט כמשֻׁגעים, אלא שיש אותו הבדל קטן, ש"החולים" הם מבֻלבָּלים במדה יותר גדולה ממנו. ויש לדעת את הגבול. ואדם הרמוני, אמת היא, כזה אין כמעט כלל בנמצא. בין עשׂרות, ואולי בין מאות אלף, לא יִמָּצא אלא אחד, ואף זה באכסמפלרים רפים למדי...
כשהוציא זוסימוב (מתוך אי-זהירות, בהִסָּחפו בזרם דבריו על העניין החביב לו) את המלה "משֻגעים", רעמו פני כל המסֻבּים. רסקולניקוב ישב כבלתי שם לב לכל הדבר, שקוע בהרהורים ובת-צחוק משֻׁנה על שׂפתיו החִורות. דבר-מה הוסיף להעסיקו.
– נו, מה בנוגע לאותו נרמס? אני הפסקתיך! – מהר רזומיחין להסב את השׂיחה לעניָנה הקודם.
– מה? – נדמה רסקולניקוב למקיץ מִשֵׁנה – כן... נו, ובכן נתלכלכתי בדם, בעת שעזרתי להעבירהו אל מעונו... אגב, אמא, אני עשׂיתי אתמול מעשׂה, שלא יעשה אחר: אמנם נטרפה דעתי עלי. אני נתתי אתמול את כל הכסף ששלחַתְּ לי... לאשתו... לדמי-קבורה. האלמנה... חולת-שחפת... עלובה... שלשה יתומים קטנים... רעבים... בבית אין כֹּל... ועוד בת אחת יש שם... אפשר שאַתּ בעצמך היית נותנת, אִלו ראית... אני, אמנם, לא היתה לי כל רשות, אני מודה, ביחוד בדעתי כיצד עלו לך המעות האלה. בכדי לעזור לאחרים צריך שתהא זכות מיֻחדה לזה, ולא: Crevez chiens, si vous n'e′tes pas contents!", – הוא נתן קולו בצחוק. – לא כך, דוניה?
– לא, לא כך, – ענתה דוניה בהחלטה.
– בַּא! הרי גם אַתּ... בעלת-שאיפות!... – רטן, נתן בה כמעט מבט של איבה וחִיֵּך בלגלוג – אני צריך הייתי להבין זאת...
נו, זה ראוי לתהלה, אשריך... ועוד תגיעי לגבול כזה, שאם לא תעברי אליו – תהיי אמללה, ואם תעברי – אולי עוד יותר... ואגב, כל זה הבל! – הוסיף ברֻגזה על שנמשך בדברים שלא ברצונו. – אני חפצתי רק להגיד, שאני מבקש את סליחתך, אמי, – גמר בקול קשה ונפסק.
– חדל, רודיה, אני בטוחה, שכָּל מה שאתה עושׂה טוב הוא! – אמרה האם השׂמֵחה.
– אל תבטחי ככה, – ענה בעקמו את פיו לכעֵין בת-צחוק. נשׂתררה דממה. דבר-מה מֵעיק היה בכל השׂיחה הזאת, ואף בדממה, ואף בעשׂית-השלום, ואף בבקשת הסליחה, והכל הרגישו זאת.
"והרי הם באמת מפחדים מפני" – חשב רסקולניקוב בלבו, בהביטו כמתגנב על אמו ואחותו. פולחריה אלכסנדרובנה, אמנם, ככל אשר נמשכה הדממה, כן גדל פחדה.
"שלא בפניהן הלא כל-כך אהבתין, כמדֻמה" – חלף הרהור במוחו.
– יודע אתה, רודיה, מַרתּה פטרובנה מתה! – קפצה ואמרה פולחריה אלכסנדרובנה.
– מי היא מרתּה פטרובנה?
– הוי, רבונו-של-עולם, מרתּה פטרובנה, אשת סויִדריגֵילוב! הרי אני כל-כך הרבה כתבתי לך על-אודותיה.
– אַ, אַ, אַ, כן, זכורני... ובכן, מתה? אַח, באמת? – התעורר פתאם, כמו מתוך תרדמה, – באמת מתה? מאיזו סבּה?
– שער בנפשך, לפתע-פתאם! – נחפזה להשיב פולחריה אלכסנדרובנה; סקרנותו הוסיפה לה אֹמץ – וממש באותו זמן ששלחתי לך את המכתב, באותו יום ממש! שער בנפשך, אותו אדם נורא היה, כמדֻמה, הסבּה למותה. אומרים, שהוא הכה אותה לפני זה מכת-רצח.
– האם ביחסים כאלה היו? – שאל בפנותו לאחותו.
– לא, להפך. הוא התיחס אליה בסבלנות מרֻבּה, אפילו באדיבות. במקרים רבים וִתֵּר על הרבה מצדדי תכונתה, שבע שנים שלֵמות... סבלנותו נתפקעה פתאם.
– הרי שאינו כלל נורא כל-כך, אם שבע שנים הבליג על עצמו? אַתּ, דונצ'קה, כמדֻמני, מלמדת עליו זכות?
– לא, לא, זהו אדם נורא! נורא ממנו אין אני יכולה גם להעלות על דעתי, – ענתה דוניה כמעט בחרדה, הרעימה את בבותיה ושקעה במחשבות.
– זה אֵרע אצלם בּבֹּקר – המשיכה במהירות פולחריה אלכסנדרובנה. – אחר זה צִותה היא מיד לרתום את המרכבה, בכדי שתֵּכף-ומיד אחרי סעֻדת-הצהרים תוכל לנסוע העירה, מפני שתמיד אחרי מקרֶה כזה היתה נוסעת העירה; בשעת הסעֻדה, אומרים, אכלה בתֵאבון גדול...
– אחרי הֻכּוֹתהּ?
– לה, אמנם, היתה מאז... רגילות זו, ומיד אחרי האכילה, בכדי שלא לאַחֵר מועד הנסיעה, הלכה אל בית-הרחצה... רואה אתה, היא היתה מתרפאת ברחיצה; מַעיָן קר יש להם שָׁם והיא היתה רוחצת בו מדי יום ביומו, ואך נכנסה המימה, אחָזהּ השבץ.
– שאלה היא! – קרא זוסימוב.
– והוא הכה אותה מכה נאמנה?
– הן אחת היא – קראה דוניה.
– המ! ואמנם האם כדַאי לך, אמא, לספּר על הבלים כאלה? – קרא רסקולניקוב פתאם בהתרגזות וכמו שלא במתכַּוֵּן.
– אח, יקירי, הן אני איני יודעת על מה לדַבֵּר, – קראה פולחריה אלכסנדרובנה כמו למרות רצונה.
– וכי מה, מפחדים אתם כֻּלכם מפני? – אמר בצחוק מעֻות.
– אמנם כן! – אמרה דוניה בהביטה ישר ובעֹז אל אחיה – אמא בעלותה על המדרגות הצטלבה אפילו מפחד.
פני רסקולניקוב כאִלו נתעקמו מפַּלָּצות.
– אח, מה אַתְּ, דוניה, אל-נא תקצוף עלי, רודיה... למה אמרת זאת, דוניה? נתבלבלה פולחריה אלכסנדרובנה – זאת אמת, בנסעי הֵנה, הזיתי כל הדרך, איך שנתראה, איך שנמסור הכל איש לרעהו... והייתי כל-כך מאֻשרה, עד שלא הרגשתי בנסיעה... אבל מה אני סחה! אני גם עכשו מאֻשרה... לחנם אמרת זאת, דוניה... אני כבר מאֻשרה בזה, שאני רואה אותך, רודיה...
– די לך, אפא, – מלמל הוא מבֻלבּל, מבלי הַבֵּט בה, וילחץ את ידה – עוד נספיק לדבּר דַּיֵנו!
לאחר שאמר זאת, קדרו פניו פתאם וחָורו; אותה ההרגשה האיֻמה עברה שוב כקֹר-מות על נפשו; ושוב נתחַוֵּר לו פתאם, שהוא אמר זה עתה שקר נורא: שלא רק לעולם כבר לא יהיה סִפֵּק בידו לדבּר דַּיוֹ, אלא שלעולם כבר לא יהיה לו על מה ועם מי לדבר בכלל. הרֹשם של המחשבה המעַנה הזאת היה כל-כך חזק, עד שלרגע אחד שכח לגמרי היכן הוא בעולם, קם ממקומו ומבלי הביט בפני איש, שָׂם פעמיו לצאת מן החדר.
– מה-לך? – קרא רזומיחין ויאחז בידו.
רסקולניקוב חזר וֵיֵשב; התחיל להתבונן דומם לצדדין; הכל הביטו עליו בתמהון.
– אבל מפני מה אתם כֻּלכם כל-כך משעממים! – קרא פתאם באֹפן בלתי-צפוי כלל – הגידו דבר-מה! וכי איזו צורה יש לישיבת-דממה זו?! דַּבּרו אפוא!... נתחיל בשׂיחה... נתאספנו – והננו מחרישים... נו, דבר-מה, לכל-הפחות!
– ברוך השם, ואני חשבתי, שאיזה דבר כעין של אתמול מתחיל בו שוב, – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה ונצטלבה.
– מה אתך, רודיה? – שאלה אבדוטיה רומנובנה באי-אֵמון.
– כך, לא כלום, נזכרתי בדבר מגֻחך אחד, – ענה ויתן פתאם קולו בצחוק.
– נו, אם דבר מגֻחך, הרי טוב! כי הנה גם אני חשבתי... – אמר זוסימוב בהתרוממו מעל הספר – על-כל-פנים, שעתי אני הגיעה ללכת; אני עוד אכּנס, יוכל היות... אם אמצא...
הוא השתחוה ויצא.
– איזה אדם טוב! – העירה פולחריה אלכסנדרובנה.
– כן, טוב, מעֻלה, משֻׁבּח, משכיל, חכם... – התחיל רסקולניקוב פתאם לדובב באיזו מין מהירות בלתי-צפויה ובאיזו התעוררות בלתי-מצויה אצלו עד כה – אין אני זוכר, היכן פגשתיו קֹדם, לפני מחלתי... כמדֻמה לי, שפגשתיו... והנה גם זהו אדם טוב! – הורה על רזומיחין – המוצא הוא חן בעיניך, דוניה? – שאל אותה, ופתאם, לא נודע על מה ולמה, התפרץ בצחוק.
– מאוד. – ענתה דוניה.
– פוּ, איזה... חזיר אתה! – קרא רזומיחין מתוך בֹּשת רבה; הוא נתאדם וקם מעל הכסא. פולחריה אלכסנדרובנה הצטחקה, ורסקולניקוב צחק בקול גדול.
– לאן אתה?
– גם אני... נחוץ לי.
– כל לא נחוץ לך, הִשָׁאר! זוסימוב הלך, והרי גם לך נחוץ. אל תלך... וכמה השעה? יש כבר שתים-אשרה? איזה שעון יפֶה לך, דוניה! ומפני מה נשתתקת שוב? כל העת אין דובר דובר, חוץ ממני!...
– זוהי מתנת מרתּה פטרובנה, – ענתה דוניה.
– ומתנה יקרה מאד! – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה.
– אַ – אַ – אַ! איזה שעון גדול, כמעט לא של אשה.
– אני אוהבת כזה – אמרה דוניה.
"הרי שלא מתנת-החתן" – חשב רזומיחין ושִׂמחה באה משום-מה אל לבו.
– ואני חשבתי, שתשורה זו שלח לך לוזשין, – העיר רסקולניקוב.
– לא, הוא עוד לא נתן לדונצ'קה כל מתנות.
– אַ – אַ – אַ! ואַתּ זוכרת, אמא, הן אני הייתי שבוי-אהבה ואמרתי לבוא בברית-נשואין, – אמר פתאם ויַבּט אל אמו, שהיתה כהלומה גם מהמעבר הבלתי-צפוי, גם מהמוֹן שבו התחיל לדַבּר בענין זה.
– אַח, יקירי, כן! – פולחריה אלכסנדרובנה התחלפה במבטים עם דוניה ורזומיחין.
– המ! כן! ומה יש לי לספר לך! באמת, גם אני איני זוכר הרבה מזה. היא היתה נערה ידועת-חולי, – המשיך שוב כמו מתוך השתַּקעות במחשבות והשפלת-העינַים, – בעלת-מכאובים, אָהבה לתת נדבות לעניים ושגתה בדמיונות על המנזר, ופעם אחת בכתה בדמעות-שליש כשדבּרה אלי על זה; כן, כן... זכורני... זוכר אני. מָשְׁחָ מאיש היה... מראֶהָ. באמת איני יודע, למה נקשרה אז נפשי בנפשה, כמדֻמה, מפני שתמיד היתה חולה... אִלו היתה עוד פִּסַּחת או גִבֶּנת, הייתי, כמדֻמה, אוהבה עוד יותר (הוא הצטחק מתוך הרהורים). כך, איזו קדחת של אביב היתה...
– לא, לא רק קדחת של אביב, – אמרה דונצ'קה בהתלהבות.
בהתאמצות ובתשומת-לב רבה נתן עין באחותו, אבל לא שמע, ואולי לא הבין את דבריה. אחר-כך, מתוך השתַּקעות עמֻקה, קם נגש לאמו, נשק לה, שב למקומו וֵיַשׁב.
מצדך, בלילה הזה חשבתי על הדבר ומצאתי את הטעות. הטעות היא בזה, שאתה, כמדֻמה, משער, שאני, כביכול, מביאה את עצמי לקרבן לשם-מי. אבל זה לא נכון כלל. אני, פשוט, הולכת להנשא לשם עצמי, מפני שאם לא אעשה כך – קשֶׁה לעצמי; אחר-כך, מובן, שאשמח, אם יעלה לי להביא תועלת גם לקרובים. אולם בהחלטתי אין זה גורם עקרי...
"משקרת! – חשב בלבו, בנשכו את צפרניו מחֵמה – בעלת-גַּאֲוָה! אינה רוצה להודות, שיש חשק, לעשות טובות! רמות-רוח! הוי תכונות שפלות! גם אַהֲבָתָן אינה אלא כעין שנאה... הוי, כמה... כמה שונא אני את כֻּלן!"
– במלה אחת, אני נִשאת לפטר פטרוביץ' – המשיכה דונצ'קה – מפני שמִשתֵּי רעות אני בוחרת בקטנה. אני נכונה למלא ביֹשר כל מה שהוא מחכה ממני, והרי שאין אני מרַמה אותו... מפני מה הצטחקה כך? – פניה נתאדמו ובעיניה הבריק קצף...
– הכל תמַלאי? – שאל בהצטחקות ארסית.
– עד גבול ידוע. אֹפן השתדכותו של פטר פטרוביץ' הֶראה לי מיד, מה דרוש לו. הוא, כמובן, מעריך את עצמו, אפשר, יתר על המדה, אבל מאמינה אני, שגם לי יש ערך בעיניו... למה אתה צוחק שנית?
– ולמה אַתּ מתאדמת שנית? אַתּ משקרת, אחותי, אתּ משקרת במתכַּוֵּן, מתוך עקשנות-נשים גרידא, בכדי להוכיח את אמתותך בפני... מוכרת את עצמך בעד כסף, ובכל אֹפן אַתּ עושה מעשה-שפלות, ואני שמח על שעודך מֻכשרה, לכל-הפחות, להתאדם מבושה!
– לא אמת, אני איני משקרת!... – לא הבליגה עוד דוניה על-עצמה – אני לא הייתי נִשאת לו, אלמלא האמנתי, שיש לי ערך ביעניו ושׁהוא מוקיר אותי; לא הייתי נִשׂאת לו, אלמלא הייתי בטוחה בכל תֹקף, שאני יכולה לכבד אותו. לאשרי, אני יכולה להִוָּכח בזה הוכחה נאמנה, ואפילו היום הזה. ונֵשואין כאלה אינם מעשה-נבָלה, כמו שאתה אומר; ואם גם צדקת, אם גם אני באמת החלטתי לעשות נבלה, – האם אין זה חֹסר-רגש מצדך לדבּר עמי ככה? למה אתה דורש ממני גבורה, שאולי אינה גם אצלך? זוהי עריצות, זהו מעשה-אֹנס! אם אאבּד נפש אחת, הלא רק את נפשי אני... נפש אחר עוד לא רצחתי!...
מה אתה מביט בי ככה? למה חָוַרתָּ כך? רודיה, מה לך? רודיה, חביבי!
– אֵלִי! היא הביאה אותו לידי התעלפות! – צעקה פולחריה אלכסנדרובנה.
– לא, לא... הבלים... אין דבר!... הראש הסתובב קצת... כלל לא התעלפות... כל דבר אצלכם מיד התעלפות!... המ! כן... מה חפצתי לאמר? כן! כיצד תִּוָּכחי היום, שיכולה אַתּ לכבּד אותו ושהוא... מוקיר אותך... כמו שאמרת? אַתּ, כמדֻמני, אמרת, שהיום תוכחי? או אולי טעות-שמיעה היא אצלי?
– אמא, הַראי-נא לו את מכתבו של פטר פטרוביץ', – אמרה דוניה.
בידים רועדות מסרה פולחריה אלכסנדרובנה את המכתב. רסקולניקוב לקח אותו בסקרנות רבה. אולם עוד טרם התחיל לקראו, הביט פתאם באיזה מין תמהון משֻׁנה על אחותו.
– נפלא הוא, – אמר לאט, כאִלו חדרה לתוכו פתאם מחשבה חדשה – למה אני מרבה כל-כך דאגות? ומה כל הצעקה? הִנָּשאי למי שאַתּ רוצה!
הוא דִבּר זה כמו בפני עצמו, אבל בטא כל מלה בקול ורגעים אחדים הביט על אחותו כמֻכּה-תמהון.
לבסוף גלל את המכתב, ובהיות עוד לפניו מראה-תמהון, התחיל לקראו לאט-לאט ובשׂימת-לב מרֻבּה – ויעבור עליו אחת ושתים. פולחריה אלכסנדרובנה חרדה מאד. והכל חכו לדבר-מה מיֻחד.
– זה מפליאני, – התחיל אחרי רגעי-מחשבה אחדים; הוא מסר את המכתב ליד אמו, אבל בדבורו לא נפנה לאיש מן המסֻבּים ביחוד – הן הוא עסקן, פרקליט, ומִדְבָּרו... של זקן ורגיל – והכתיבה שלו כל-כך בּוּרִית.
כֻּלם עשו איזו תנועה; כלל לא לזה חכו.
– הכֹּל כותבים כך, – העיר רזומיחין קצרות.
– ואתה כלום קראת?
– כן.
– אנו הראינו לו, רודיה... אנו... התיעצנו, – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה הנכלמה.
– באמת, זהו נוסח בית-דין – הפסיק רזומיחין – הניָרות של בית-דין נכתבים עד היום בסגנון זה.
– בית-דין? כן, נכון, של בית-דין, של איש-מעשה... לא סגנון בּוּרי יותר מדי, ואף לא ספרותי יותר מדי; מעשִׂי!
– ואני שמעתי על-אודותיו עוד אז מפי המנוח... אלא שלא נודע לי שמו, ואף המנוח בעצמו לא ידע... ועתה באתי... וכשנודע לי שמו אתמול... אז שאלתי פה: איפה מעונו של ה' רסקולניקוב?... ולא ידעתי שאין מעון מיֻחד לו לעצמו... שלום לו!... אני לקטרינה איבנובנה...
היא שָׂמְחה מאד מאד על שהלכה סוף-סוף; היא הורידה ראשה, השפילה עיניה ומִהרה מאד, בכדי להִסָּתר בהקדם האפשרי מעיניהם, בכדי לעבור כעשרים צעד ולהגיע באיזה אֹפן שהוא עד הרחוב הפונה ימינה. ששם תשאר לבסוף לבדה ושם, מתוך הליכה נחפזה, מבלי לראות איש ומבלי שׂים לב לשום דבר, לחשוב, לזכור ולברר כל מלה שנאמרה, כל תנועה שנעשתה, מעולם, מעולם לא היה לה רגש בדומה לזה של עכשו. עולם מלא וחדש נכנס בבלי-יודעים לתוך נפשה. היא נזכרה פתאֹם, שרסקולניקוב הביע את רצונו להִכָּנס אליה היום, יוכל היות עוד לפני הצהרים, יול היות, מיד!
– רק לא היום, אָנא, לא היום! – דובבו שפתיה ולבה רעד ותהי כמתחננת לפני איש, כאשר יעשו הילדים בפחדם – אֵלִי! אִלַי... לזה החדר... הוא יִרְאֶה... הוי, אֵלִי!
ומובן מאליו, שבהיותה שקועה כל-כך במחשבותיה, לא יכלה לראות ברגע הזה את האדון הבלתי-נודע לה, שהלך אחריה כצל ושהתחקה בהתמדה רבה על שרשי רגליה. הוא לִוה אותה מרגע צאתה מן השער. באותה שעה שהם שלשתם, רזומיחין, רסקולניקוב והיא, התיצבו על המדרכה שאצל השער, עבר עליהם אותו בן-אדם, ופתאם כמו רָעַד בתפסו דרך-אגב את דבריה של סוניה: "אז שאלתי פה: איפה מעונו של ה' רסקולניקוב?" במהירות, אבל בתשׂומת-לב רבה נתן האלמוני את עיניו בשלשת הנצבים, וביחוד ברסקולניקוב, שאליו פנתה סוניה בדבורה; אחר-כך העיף מבט על הבית וישמרהו בזכרונו. כל זה נעשה בכהרף-עין, מתוך הליכה, והאלמוני, בהשתדלו להסתיר את כַּוָּנתו, עבר הלאה, אלא שהקטין את צעדיו כמחכה לדבר-מה. הוא חכה לסוניה; הוא ראה, שהם נפרדו ושסוניה תלך מיד לאיזה מקום, למעונה.
"לאן באיזה מקום ראיתי את הפנים האלה, – חשב, בהעלותו בזכרונו את פני סוניה – צריך לדעת".
בגשתו לפרשת-דרכים, עבר האלמוני לעבר השני, הפנה פניו וירא, שסוניה הולכת אחריו, מבלי הכֵּר דבר. היא הימינה, וילך גם הוא ברחוב ההוא בצד השני, מבלי גרוֹע עין ממנה; אחרי צעדים חמשים, עבר אל הצד, שסוניה הלכה בו, הדביקה וילך בעקבותיה במרחק של צעדים אחדים.
זה היה אדם כבן-חמשים, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל-בשר, וכתפים רחבות ועגֻלות, שעל-ידי זה היה מראהו במקצת כמראה הגִבֵּן. לבושו היה פרַנטי עד-מאד וכל חיצוניותו של פריץ מכֻבּד. בידו היה מטה-פאר, שעם כל צעד קשקש בו על-גבי המדרכה, ועל כפות-ידיו היו כְסָיוֹת חדשות. פניו הרחבים היו נעימים למדי ועינם רענן, לא כפני יושב פטרבורג. שערותיו, העבֻתּות עדַין, היו צהֻבּות-בהירות, ואך מעט מזעיר הפכו לבן, וזקנו הסָּמִיך והרחב, שירד על חזהו, היה עוד יותר בהִיר משערות ראשו. עיניו היו תכֻלות ומַבָּטן קר, חודר ומעמיק; שפתיו אדֻמות מאד, בכלל היה זה בן-אדם, שכֹּחות עלומיו נשמרו אתו ומראהו צעיר הרבה מכפי שנותיו.
כשיצאה סוניה אל החפירה, נמצאו שניהם על המדרכה. הוא התבונן אליה וכבר הספיק להכיר, עד כמה היא שקועה במחשבותיה ופזורת-נפש. כשהגיעה עד ביתה, נכנסה השערה, והוא אחריה, כמתפלא קצת. בחצר פנתה היא ימינה לקרן-זוית, ששם היו המדרגות למעונה. "בַּא!" – רטן האלמוני והתחיל לעלות אחריה על המעלות. ופה הרגישה בו סוניה. היא עלתה עד הדיוטה השלישית וצלצלה במספר 9, שעל דלתו היה רשות בנתר: כַּפֶּרנאוּטוב חַיָט. "בַּא!" חזר הזר, בהתפלאו על ההזדמנות המשֻׁנה, וצלצלו באותה שורת-המעונות מספר 8. שתי הדלתות היו כששה צעדים אחת מהשניה.
– היא גרה אצל כפרנאוטוב – אמר בהביטו על סוניה ויצחק – הוא תקן לי אתמול מקטֹרן אחד. ואני פה, בשורה אחת אִתה, אצל מַדַּם רֶסְלִיך גרטרודה קַרלוֹבנה. איזו הזדמנות!
סוניה שָׂמה בו עין פקוחה.
– שטנים, – המשיך באיזו עליזות מיֻחדה, – אני הן רק היום השלישי לבואי הֵנה. נו, לעת-עתה שלום!
סוניה לא ענתה; פתחו לה את הדלת, והיא כמו נמלטה לחדרה. משום-מה כסתה כלמה את פניה ושרעפיה נסתכסכו...
רזומיחין, בדרכו לפורפירי, היה במצב-רוח נסער מאד.
– זה, אחא, נפלא, – חזר פעמים אחדות – ואני שמח! אני שמח!
בל לשמחה מה זו עושה?" – חשב רסקולניקוב בלבו.
– אני הן לא ידעתי, שגם אתה חַבְתָּ לֵזקנה... ו... ו... מאימתי? רצוני לאמר, אימתי היית אצלה?
"איזה טפש!"
– אימתי?... – נצב רסקולניקוב כמזכיר נשכחות – כשלשה ימים, כמדֻמה, לפני מיתתה היית אצלה, כמדֻמה. אגב, אני לא לפדות את החפָצים הולך עתה – מִהר באיזו דאגה מיֻחדה לַחפָצים; – הן אצלי שוב אין אלא רֻבּל אחד... מתוך השגעון הארור שלי אתמול!...
על השגעון הזכיר הפעם בהטעמה מיֻחדה.
נו, כן, כן, כן, – נחפז רזומיחין להסכים, לא ידוע לְמָה – הנה משום-מה עשה עליך אז... הדבר... רֹשם במדה ידועה... ויודע אתה, מתוך חֹם הקדחת היית מדבּר על איזה טבעות ושרשרות!... נו, כן, כן... זה ברור, עכשו הכל ברור.
"ככה! ככה התערה החשד בלבם! הן אדם זה מוכן ומזֻמן להִצָלב בעדי, ואף-על-פי-כן שמח הוא, שנתברר, למה הזכרתי בחליי את הטבעות! הרי שכָּכה נתחזק הרעיון הזה אצל כֻּלם!"...
– כסבור אתה, שעתה נמצאהו בביתו? – שאל בקול.
– נמצאהו, נמצאהו, – מִהר רזומיחין – זהו, אחא, בחור טוב, תראה ותִוָּכח! הוא כבד קצת, זאת אומרת, הוא אדם עולמי, ואני אומר כבד במובן אחר. בן-אדם פקח, פקח, לגמרי לא כסיל, אלא שמהלך-מחשבותיו מיֻחד הוא... חשדן, ספקן, ציניקן... אוהב לרַמות, זאת אומרת, לא לרַמות אלא לשַׁטות... נאמן לשיטה המטריַלית הישָׁנה... אבל את ענינו יודע הוא, יודע... אשתקד הֶראה נפלאות בענין-רצח אחד, שכל עקבותיו נעלמו! רוצה מאד, מאד, מאד להתוַדע אליך!
– אבל מה היסוד לגֹדל רצונו זה?
– זאת אומרת, לא כל-כך... רואה אתה, בעת האחרונה, מעת שחלית, אֵרע לי לעתים קרובות והרבה להזכיר על-אודותיך... נו, הוא הקשיב... וכשנודע לו, שאתה לומד מקצוע-המשפט ואין לאֵל-ידך לגמור את חֹק למודיך מֵחֹסר אמצעים, אמר: חבל!... מזה למדתי... זאת אומרת, הכֹּל ביחד, לא רק זה... ואתמול אמר זמיטוב... רואה אתה, רודיה, אתמול מתוך שִׁכּרותי פטפטתי לך יותר מדי כשהלכנו לביתך... והרי אני מסתפינא, אחא, שמא תתקבל אצלך מזה תמונה מֻפרזה. רואה אתה...
– מה? זה שחושבים אותי למשֻׁגע? אך הן, אפשר, אמת היא. הוא התאמץ לחַיֵך.
– כן. כן... זאת אומרת, טפו, לא!... נו, כן, כל מה שדברתי... גם על השאר... כל זה היתה שטות, מתוך שִׁכּרות...
– אבל למה אתה מתנצל! כמה היה לי כל זה לזרא! – קרא רסקולניקוב בהתרגזות נפרזה; הוא, אמנם, התחפשׂ במקצת.
– יודע אני, יודע, מבין אני, בְּטַח, שמבין אני. חרפה גם לדַבּר...
– ואם חרפה, אַל תדבר!
שניהם נשתתקו. רזומיחין היה ברקיע השביעי, ורסקולניקוב הרגיש בזה בבחילה. לא לעֹנג היה לו גם כל מה שדבּר רזומיחין זה עתה על פורפירי.
"גם בפני זה צריך להִתַּמֵּם, – חשב; כסה את פניו ולבו דפק – ובאֹפן הכי-טבעי... האֹפן הכי-טבעי היה לבלי להִתּמם כלל. בכַוָּנה לבלי להתּמם! לא, בכַוָּנה – הרי שוב לא טבעי... נו, הוא איך שיתגלגל שם הדבר, כך יהיה... נראה... בקרוב... הטוב הוא או לא טוב מה שאני הולך? הפַּרפָּר פורח בעצמו אל האש, הלב דופק, – זה ודאי לא טוב!"
– בזה הבית האפור – אמר רזומיחין.
"מה שחשוב ביותר הוא, אם יודע פורפירי, שהייתי אתמול במעונה של אותה מכשפה... ושאלתי לדם... זה צריך לדעת ברגע הראשון, מיד להִכָּנסי, ממראה פניו; ואם לא... אָבֹד אֹבַד – ואדע!"
– התדע? – פנה פתאם לרזומיחין בצחוק-ערומים – אני, אחי, הכרתי בך היום, מאז הבֹּקר, שאתה נמצא באיזה סער נפשי בלתי-רגיל! אמת?
איזה סער? אין כל סער ואין כל נפש! – נהפכו קרביו של רזומיחין.
– לא, אחא, הדבר נראה לעין. על הכסא ישבת לפני שעה, כאשר לא ישבת על כסא מעודך, על הקצה, ורעד לא פסק ולא חלף מיצורי-גֵוך. היית קופץ ועומד בלי כל טעם וסבּה. רגע זעפת ומשנהו – צורה מתוקה משום-מה, מתוקה מכל הממתקים שבעולם, היית מתאדם אפילו חליפות; ביחוד נתאדמת כשהזמינוך אל השלחן, נתאדמת מאד.
– לא היו דברים מעולם!... מה אתה רוצה?
אבל מה אתה משתמט כבן-כפר נפשע? פו! שד, הוא שוב נתאדם!
– איזה חזיר אתה, אף-על-פי-כן!
– אבל מה אתה מתבַּיש כל-כך? רומֵיאו! חכה, אני אספר קצת על זה היום באיזה מקום.
חַה-חַה-חַה! הנה אגרום לאמי קצת-שחוק... ועוד למאן-דהוא...
– שמע-נא, שמע, שמע, הן זה ברצינות, הן זה... מה זה אתה, אם אתה... שד! – נתבלבל רזומיחין לחלוטין, וכֻלו נתמלא אימה ופחד – מה תספר להן? אני, אחא... פו, איזה חזיר אתה!
– פשוט, שושנת-האביב! וכמה כל זה נאה ויאה לך, אלמלי ידעת: רומֵיאו שארבע אמות וחצי ארכו! ואיך התרחצת היום, איך נקית את צפרניך! אַה? אימתי קרה לך כדבר הזה! אך, חי אלהים, שגם בִּשּׂמתָּ את עצמך! הַט אלי ראשך!
– חזיר!!!
רסקולניקוב צחק כל-כך, עד שנדמה, כי בשום-אֹפן שוב אין הוא יכול לעצור בעצמו, ומתוך צחוק זה נכנסו שניהם למעונו של פורפירי פטרוביץ'. צחוק זה היה דרוש לרסקולניקוב: בחדר הפנימי אפשר היה לשמוע, שהם נכנסו בצחוק, ועדַין הם צוחקים בַּבִּיאָה.
– אַל מלה יותר מזה, ואם לא... אֲדִּקְךָ! – מלמל רזומיחין בחמה שפוכה ויאחז בשכמו של רסקולניקוב.