החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק III

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ששי, פרק III
→פרק II	פרק IV←

הוא מִהר אל סוִידריגַילוב. מה יכול היה ליַחֵל מהאיש הזה – לא ידע בעצמו. אולם באיש הזה היה חבוי איזה שלטון עליו. ומכיון שזה נתגלה פעם להכרתו, שוב לא היה לאֵל-ידו לשקוט ולנוח, ומלבד זאת הן עתה כבר הגיעה השעה.
בדך עִנְּתָה אותו שאלה אחת ביחוד: אם היה סוידריגַיוב אצל פורפירי.
עד כמה זהוא יכול היה לשפוט – לא! הוא נכון להִשָּבע, שלא היה! הוא הוסיף והוסיף לחשוב, זכר את כל פרטי בקורו אצל פורפירי, בתעמק בדבר: לא, לא היה, מובן, שלא היה!
ואולם אם לא היה עד כה, הילך אולא ילך לפורפירי?
לעת-עתה נדמה לו, שלא ילך. מפני מה? הוא לא היה יודע לבאר גם את זאת, ואולם אף אִלו היה ייודע לבאר, לה היה מאַבֵּד עתה ה את מחשבותיו. כל זה עִנָּה אותו, ויחד עם זה כאִלו לא זה היה אִכפּת לו. מוזר הדבר, ואיש, אפשר, לא היה מאמין בזה, אבל לגורלו הנוכחי, הקרוב, לא דאג אלא באקראי, בהעברה בעלמא, דבר-מה אחר, הרבה יותר חשוב ומאֹדי, עִנָּה אותו – על עצמו ורק על עצמו, אבל אחר, דבר-מה עִקרי. נוסף על כל זה חש עיפות מוסרית בלתי-תכליתית, אף שֶׁכֹּח-השופט שלו עבד בבֹּקר הזה טוב מבכל אלה הימים האחרונים.
ואף אמנם כלום כדאי היה עכשו, אחרי כל אשר קרהו, להשתדל לנַצֵּח את כל אלה המכשולים הפעוטים החדשים? כלום כדאי היה, למשל, לחבול תחבולות, שלא ילך סוידריגַיוב אצל פורפירי; ללמוד לדעת ולאבד זמן על איזה סוידריגַילוב!
הוי, כמה קצה נפשו בכל זה!
ובתוך-כך מהר, אף-על-פי-כן, לסוידריגַילוב, האם לא צִפּה לקבל ממנו איזה דבר חדש, הוראות, מוצא? הן יש אוחזים גם בראש שבֹּלת! האם לא יד הגורל, יד האינסטינקט תהיה בהם לקרב זה אל זה? אפשר שזה היה רק עיפות, יאוש; אפשר שהצֹרך היה כלל לא בסוידריגַילוב, כי אם באחר, וסוידריגַילוב לא עלה כאן אלא במקרה. סוניה? אבל למה יבוא עתה לסוניה? שוב לבקש את דמעותיה? ואף גם נוראה היתה סוניה בשבילו, סוניה היתה לו חתוך גזר-דין, גזֵרה ואין להשיבה. כאן – או דרכה, או דרכו. ביחוד ברגע זה לא היה סובל אותה. לא, האם לא טוב לנסות בסוידריגַילוב: מה זה? והוא לא יכֹל לבלי להודות לעצמו, שבאמת הלה כאלו נחוץ לו מכבר לאיזה דבר.
ונאידך גיסא, מה יכול להיות משֻתּף להם לשניהם? הן גם הפשע אינו יכול להיות שוה אצל שניהם. האיש הזה, לבד מכל דֵּין, היה אי-נעים, כנראה, שטוף בזִמה, ערום כנחש, כוזב, ואולי גם אכזרי. על-אודותיו מספרים ספורים כאלה. אמנם, הוא דאג לילדיה של קטרינה איבנובנה, אבל מי יודע לשם מה ואיזו כַוָּנה צפונה בזה. האיש הזה נושא תמיד בחֻבּו איזה תכניות ופרוֹיֶקטים.
רפרפה תמיד בכל הימים האלה אצל רסקולניקוב עוד מחשבה אחת והסַבּה לו דאגה רבה, אף שהוא השתדל לגרשה הלאה, כל-כך העיקה והכבידה עליו! הוא חשב לפעמים: סוידריגַילוב הסתובב מסביבו, ועדַין לא פסק מהסתובב; סוידריגַילוב יודע את סודו; סוידריגַילוב חורש און; סוידריגַילוב יָזם מזִמות כלפי דוניה. ומה, אם גם עתה לא חדלו מזמותיו? כמעט אפשר להגיד בבטחה, שלא חדלו. ומה, אם עתה, לאחר שנודע לו הסוד ורכש שלטון עליו, יחפוץ להשתמש בזה בתור אמצעי כלפי דוניה?
המחשבה הזאת יש שעִנתה אותו גם בתוך שנתו, אבל מעולם עוד לא נתגלתה לו בבהירות כזו כמו עתה, בלכתו לסוידריגַילוב, והיא בלבד דיה היתה להעלות בו חמת-אֹפל. ראשית, אז משתנה הכֹּל גם במצבו: צריך מיד לגלות את הסוד לדוניה. צריך, אולי, להודות ברבים ולמסור את עצמו, בכדי להציל את דוניה מאיזה צעד מסֻכּן. המכתב? היום בבֹּקר קבלה דוניה איזה מכתב! ממי בפטרבורג יש לה לקבל מכתבים? (מלוזשין?) אמנם, רזומיחין שומר שם; אבל רזומיחין אינו יודע כלום, אולי צריך לגלות לרזומיחין? המחשבה הזאת עוררה ברסקולניקוב גֹעל-נפש נורא.
בכל אֹפן, את סודריגַילוב צריך היה להתראות בהקדם האפשרי. זה הָחלט בו בהחלטה גמורה. ברוך השם, כאן אין צֹרך בפרטים יתֵרים, אלא בעִקר הדבר, ואולם אם, אם רק מֻכשר הוא, אם רק מחבּל סוידריגַילוב איזה תחבולות נגד דוניה, כי אז...
רסקולניקוב כל-כך גע במשך כל העת הזאת, במשך החֹדם האחרון, עד שכבר לא היה באפשרותו לתת לשאלות כגון אלו אלא פתאון אחד: אז אהרגהו. הרגשה קרה וכבדה לחצה את לבו, הוא התיצב באמצע הרחוב והתחיל להתבונן אל הדרך אשר הוא הולך בה ולאן הגיע במהלכו. הוא נמצא ברחוב N, במרחק של צעדים שלשים או ארבעים ממגרש סֶנַּיה, אשר עבר כבר. כל הדיוטה הש/ניה של הבית משמאלו היתה בית-מרזח אחד. כל החלונות היו פתוחים אל הרחוב; הבית, כפי שאפשר היה ללמוד מן הפרצופים המתנועעים בחלונות, היה מלא מפה אל פה. מן האולם הגדול עלה קול שָׁרים, השתפכו חליל וכנור ותופף תֹף תֻּרכּי. נשמעו צפצופי-נשים. הוא רצה כבר לחזור על עקביו, בהתפלאו למה נכנס לרחוב N, ופתאם נשא את עיניו וירא, והנה אצל אחד החלונות הפתוחים בירכתי הבית, אצל שלחן-הַטֵּה, יושב סוידריגַילוב ומקטרתו בפיו. זה הכה אותו בתמהון-אימה. סוידריגַילוב התבונן אליו והסתכל בו דומם, ומה שהתמיה את רסקולניקוב מיד, שהוא רצה כמדֻמה, לקום מאצל החלון ולהשתמט מפניו חרש, טרם נתגלה. רסקולניקוב העמיד מיד פנים, כאִלו גם הוא לא הכיר בו והוא מביט לצדדין, מתוך השתקעות במחשבות, אבל בזוית-עינו הוסיף להשגיח עליו. לבו דפק ורָטַט. והנה נכון הדבר: סוידריגַילוב, כנראה, לא רצה שיראוהו. הוא הוציא את המקטרת מפיו וכבר אמר להחבא; אולם בהתרוממו ובהתיקו את הכסא, ראה פתאם, בודאי, שרסקולניקוב רואה אותו ומתבונן אליו. ביניהם עבר עתה מעין מה שהיה בעת בקורו הראשון של סויריגַילוב, כשמצא אותו ישן. בת-צחוק ערומה עלתה בפני סוידריגַילוב והלכה הלוך והתרחב. גם שניהם ידעו, ששניהם רואים ומתבוננים איש לרעהו. לאחרונה נתן סוידריגַילוב את קולו בצחוק רם.
– נו, נו! יִכָּנס כבר, אם רצונו בכך; אני כאן! – קרא מן החלון.
רסקולניקוב עלה לבית-המרזח.
הוא מצא אותו בחדר אחד קטן מאֹד, בעל חלון אחד, מאחורי האולם הגדול, שבו, אל עשרים שלחנות קטנים, ישבו ושתו טֵה, למשמע צעקת המקהלה המזמרת, סוחרים, פקידים ושאר מיני בריות. מאיזה מקום עלתה דפיקת כדורי הבילַרד. על השלחן הקטן לפני סוידריגַילוב עמד בקבוק יין-שמפניה פתוח וכוס ממֻלאה עד חציה.
בחדר הקטן נמצאו עוד נער אחד מנגן בשרמנקה, שבידו היתה תֵבת-מנגינה קטנה, ועלמה אחת בריאה, אדֻמת-לחיים, בשמלה בעלת פסים ובמגבעת טִירוֹלית, מזמרת, כבת שמונה-עשרה, בְקוֹנטָראלְטוֹ צרוד למדי, איזה פזמון גס...
– נו, די! – הפסיקהּ סוידריגַילוב עם כניסתו של רסקולניקוב.
העלמה הפסיקה בכהרף-עין ונשארה עומדת בפוזה של כבוד וצִפּיה. את פזמונה בחרוזים שרה גם-כן באיזה צל של רצינות והבעת כבוד בפניה.
– אי, פיליפ, כוס! – קרא סוידריגַילוב.
– אני לא אשתה יין, – אמר רסקולניקוב.
– כרצונו, אני לא בשבילו. שתִי קַטיה! היום אין צֹרך יותר בשום דבר, לכי! – הוא מזג לה כוס יין מלאה והניח לפניה רֻבּלים אחדים; קַטיה שתתה את כוסה, כאשר תשתינה הנשים יין, בלי הפסקה ובגמיעות קטנות, לקחה את הכסף, נשקה לסוידריגַילוב בידו, שזה הניח לה לנשק בכֹבד-ראש גמור, ותצא מן החדר ואחריה נסחב גם הנער עם השרמנקה הקטנה. שניהם הובאו מן הרחוב. ימי שֶׁבת סוידריגַילוב בפטרבורג עוד לא היו לשבוע, וכבר כל אשר מסביב לו נשא עליו חותם של יחסים פטריארכליים. המשרת של בית-המרזח, פיליפ, היה כבר "מַכָּר" וזחל לפניו בהכנעה יתֵרה. הדלת אל האולם היתה ננעלת; סוידריגַילוב היה בחדר זה כמו בביתו ובִלָּה בו, אולי, ימים שלֵמים. בית-המרזח היה נרפש, גרוע, למטה מבינוני.
– אני הלכתי אליו ובקשתי אותו – התחיל רסקולניקוב – אבל משום-מה פניתי פתאם לרחוב זה מסֶּנַּיה! אני מעולם איני סר לרחוב זה. מִסֶּנַיה אני פונה תמיד ימינה וגם הדרך לפֻנדק שלו אינה דרך רחוב זה, ואך פניתי הֵנה, והנה הוא! פלא!
– ומדוע אפוא לא יאמר ישר: זה נס!
– מפני שאולי אין זה אלא מקרה.
– הנה אֹרח האנשים הללו! – צחק סוִידיגַילוב בקול רם – לא יודו בפיהם, גם אם בלבם יאמינו בנסים! הן הוא אומר בעצמו, שאולי רק מקרה הוא. וכמה מפחדים כל אלה להיות בעלים לדעת עצמם, אין הוא יכול לשער כמה, רודיון רומניץ'! אותו איני מכניס בכלל. לו יש דעה משלו, שהפחד לא השמיד אותה. בדבר הזה הוא משך את לבי אליו.
– ורק בזה?
– האם זה לא מספיק?
סוידריגַילוב היה, כפי-הנראה, נרגש, אך לא הרבה; יין שתה רק חצי-הכוס.
– כמדֻמני, שהוא בא אלי בטרם נודע לו, שאני מֻכשר לְמה שהוא קורא "דעה עצמית", – העיר רסקולניקוב.
– נו, אז היה ענין אחר. אדם אדם וצעדיו. ובנוגע לנסים, אגיד לו, שהוא בִלה, כמדֻמה, את שנים-שלשה הימים האחרונים בשֵׁנה. אני הועדתי לו בעצמי את בית-המרזח הזה, ואין כל פלא, שהוא בא ישר הֵנה; בעצמי פֵרשתי לו את הדרך, אמרתי לו את המקום ואת השעות, שבהן אפשר למצאני פה. זוכר הוא?
– שכחתי, – ענה רסקולניקוב בתמיה.
– מאמין אני. פעמַים אמרתי לו. הכתֹבת נחרתה בזכרונו באֹפן מכונתי. הוא פנה הֵנה באֹפן מכו, ובאמת על-פי הכתֹבת הנודעה לו, אלא שהוא לא ידע. גם כשדברתי אליו אז, לא היתה תקותי חזקה, שהוא מבין את דברי. יותר מדי אינו זהיר בהליכותיו, רודיון רומניץ'. ותו: אני בטוח שבפטרבורג רבים האנשישם המדברים אל עצמם אגב-הליכה. זוהי עיר של מטֹרפים-למחצה. אִלו פרחו אצלנו המדעים, כי אז היו רופאים, יוּרִיסטים ופילוסופים יכולים למצֹא בפטרבורג חֹמר יקר לנסיונותיהם, איש איש במקצוע שלו. קשה למצֹא מקום, שיהיו בו כל-כך רשמים אפלים, משֻׁנים ומעיקים על נפש האדם, כמו פטרבורג. והשפעת האַקלים בלבד! ובתוך כך פטרבורג הוא המרכז האדמיניסטרטיבי לכל רוסיה, וצביונה ואָפיהּ עלולים להשתקף בכל המדינה. אבל לא זה עתה העִקר, כי-אם זה, שאני התבונ אליו מן הצד כבר פעמים אחדות. כשהוא יוצא מביתו – עדַין מחזיק הוא את ראשו ישר. עבר עשרים צעד – הוּמַך הראש, הידים נִתּנו לאחור, הוא מביט, אבל רואים שאינו רואה כלום לא לפניו ולא לצדדיו. לבסוף הוא מתחיל להגיע שפתיו ולשוחח עם עצמו, ועם זה יש שהוא משחרר אחת מידיו ומדַקלם, ובסוף-הסופות הוא מתיצב באמצע ולשעה ארֻכּה. וזה כלל לא טוב. יוכל היות, שהמי-שהוא רואה אותו במצב זה, חוץ ממני, וזה לא יוכל להביא לו תועלת. לי, בעצם, הכֹּל אחת, ולא אני ארפאהו משגיונותיו, אלא שהוא, כמובן, מבין לרעי.
– והוא יודע, שמתחקים על עקבותי? – שאל רסקולניקוב ויבחן אותו בעיניו.
– לא, איני יודע – ענה סוידריגַילוב כמו בתמיה.
– נו, נעזוב אפוא אותי למנוחות. – מלמל רסקולניקוב בסבר פנים זועפים.
– טוב, נעזוב אותו למנוחות.
– מוטב שיגיד לי: מכיון שהוא בא הֵנה לשתות ובעצמו הועיד לי את המקום הזה, למה אפוא עתה, כשהבטתי מן החוץ אל החלון, התחבא ורצה ללכת מפה? אני ראיתי זאת ברור.
– חֶה-חה! ולמה הוא, כשעמדתי אז על מפתן חדרו, שכב על הספה בעינים עצומות והתחפשׂ לישֵן, בעוד שהוא לא ישן כל-עִקר? אני ראיתי זאת ברור.
– לי אפשר... היו איזו סִבּות... הוא בעצמו יודע.
– ואף לי אפשר יש איזה סִבּות, אף שהוא אינו יודען.
רסקולניקוב השמיט זרועו הימנית על השלחן, תמך באצבעות ימינו את סנטרו מתחת ונעץ עינים בוחנות בסוידריגַילוב. הוא התבונן רגע בפניו של זה, שעשו עליו תמיד רֹשם מתמיה. היו אלה איזה פנים משֻׁנים, דומים משׁום-מה למַסְוֶה: לבָנים, אדֻמים, עם שׂפתַים אדֻמות מאד, עם זקן צהֹב-בהיר ועם שׂערות צהֻבּות ועבֻתּות עדַין. העינים היו תכֻלות, תכֻלות ביותר, ומבטן כבד ביותר וחסר-תנועה. היה דבר-מה לא-נעים עד לאימה בפנים היפים האלה, שהיו צעירים מאד-מאד בערך לשנות חיי האיש. מלבושיו של סוידריגַילוב היו פרַנטיים, בגדי-קיץ קלים, ביחוד הצטַינו לבָניו בפרַנטיות יתֵרה. על האצבע היתה טבעת גדולה מאד עם אבן-יקרה.
–אבל האמנם נטל עלי לטרוֹח ולהתעסק גם בו? – קרא פתאם רסקולניקוב בהתגלות-לבו מתוך קצר-רוח קדחתני, – אף-על-פי שהוא אולי, האדם הכי מסֻכּן. אם יחפוץ לגרום רעה, אבל איני רוצה להיות תלוי בו. אני אוכיח לו מיד, שאין אני חרד כל-כך על שלומי, כמו שהוא מאמין בודאי. יֵדַע אפוא, שבאתי אליו להגיד לו ישר, שאם עודנו מחזיק בכַוָּנותיו הקודמות ביחס לאחותי ואם הוא חושב להשתמש לתכלית זו בזה שנודע לו בעת האחרונה על-אודותי, הרוג אהרוג אותו בטרם יספיק להושיבני במאסר. ודבֹּרי נאמן: הוא יודע שאני יכול אוּכל להקימו שנית, אם הוא רוצה להודיע לי איזה דבר – מפני שלי נדמה בכל-העת הזאת, שהוא כאִלו רוצה לאמר לי דבר-מה – ימהר ויודיע, מפני שהזמן יקר ויוכל היות, שֶׁמַּהֵר מאד יהיה כבר מאֻחר.
– אבל לאן הוא נחפז כל-כך? – שאל סוידריגַילוב, בהביטו אליו בסקרנות.
– אדם אדם וצעדיו, – אמר רסקולניקוב בקֹצר-רוח זועף.
– הוא בעצמו קורא לגִלוי-לב, ועל השאלה הראשונה כבר אינו רוצה לענות, – העיר סוידריגַילוב בבת-צחוק. – לו נדמה תמיד, שלי יש איזה כַּוָּנוֹת זרות, ולכן הוא מביט אלי בחשדנות. נו, זה מובן מאד במצבו. ואולם כל כמה שאני רוצה לכרות עמו ברית-ידידות, לא אקח עלי, בכל-זאת, את העמל להוכיח לו את ההפך. חי-נפשי, העור אינו שוה בעֲמַל עִבּודו, ואף לדבּר עמו על-אודות איזה דבר מיֻחד לא היה ברצוני מעולם.
– למה אפוא נצרכתי לו אז כל-כך? הן הוא סָבַב אותי?
– כך, פשוט, נושא מעַנין להסתכלות. הוא מצא חן בעיני בפנטַסתּיות שבמצבו – הנה למה! חוץ מזה הוא אח לנפש, אשר עִנְיְנָה אותי מאד, ולא עוד אלא שמאותה הנפש גופה שמעתי על-אודותיו בכל-העת לעתים-תכופות ורבות-רבות, שמזה הוצאתי מסקנה, כי השפעתו עליה רבה; במעט לו כל זה? חֶה-חה-חה! אגב, הנני מודה ומּתוַדֶּה, ששאלתו היא מָרכֶּבת ביותר בשבילי וקשה לי לענות עליה כהוגן. נו, הנה, למשל, הן הוא בא אלי עתה לא רק לשם ענין ידוע, אלא גם לקבל ממני איזה דבר חדש? הן כך? כך? – חזר סוידריגַילוב בעקשנות ובבת-צחוק ערומה – נו, יתאר לעצמו אחרי-זה, שגם אני בנסעי הֵנה, בשבתי במסע-הקיטור, שמתי מבטחי בו, שגם הוא יגיד לי איזו מלה חדשה, ושיעלה בידי ללמוד ממנו דבר-מה! הנה כמה עשירים שנינו!
– מה ללמוד?
– כלום יכול אני לומר לו מה? וכי יודע אני? רואה הוא, באיזה בית-מרזח אני יושב כל הימים, וזוהי כל הנאתי, זאת אומרת, לא הנאתי, אלא כך, הן דרוש לי לשבת באיזה מקום. נו, אפילו קַטיה זו המסכֵּנה – הֲרָאָה?... נו, אלו הייתי, למשל, לכל הפחות, זולל-וסובא, אלו היה לי חוש בבחירת מטעמים, אבל הלא גם זה לא: הנה מה שאני יכול לאכול! (הוא הורה באצבע אל הפנה, ששם שלחן קטן, על צלחת-פחים, היו מֻנחים שׁיָרי ביפשטק גרוע עם תפוחי-אדמה). אגב, הוא כבר סעד? אני טעמתי איזה מיני-מתיקה ויותר איני רוצה. יין, למשל, איני שותה כלל. חוץ משמפַנִי לא יבוא אחר אל פי, וגם משמפני איני שותה במשך הערב אלא כוס אחת, וגם מזה מתחיל ראשי לכאוב. מה שצויתי עתה להביא לי, אינו אלא לשם חִזוק, כי מתכונן אני ללכת לאיזה מקום, והוא רואה אותי במצב-רוח מיֻחד. אני גם התחבאתי לפני זה כבַר-בֵּי-רב מהאי טעמא: חששתי שהוא יפריע אותי, אבל, כמדֻמה, (הוא הוציא את שעונו), שעוד יש לי שהות לשבת אתו כשעה, עתה חצי החמשית. הֲיאמין לדברי, אִלו הייתי דבר-מה, נו, בעל-נחלה, אב, פָּרָשׁ, פוֹטוֹגרף, עתונאי... לא כְ-כְלום, לא שום מקצוע! לפעמים יבוא אפילו גם השעמום. באמת חשבתי, שהוא יגיד לי איזה דבר חדש.
– אבל מי הוא ואיזהו ולמה בא הֵנה?
– מי אנכי? הוא יודע: חֹטר מגזע אצילים, שמשתי שם בחיל-הפרשים, אחר-כך התנודדתי פה בעיר פטרבורג בלי-מעשה, אחר-כך נשאתי את מרתּה פטרובנה וגרתי בכפר. הנה הביאוגרפיה שלי!
– הוא, כמדֻמה, משחק בקֻביה?
– לא, איזה משחק אני! רמאי – ולא משחק.
– והוא היה רמאי?
– כן, הייתי רמאי.
– נו, וקבל גם הכאות?
– לפעמים. וכי מה?
– נו, אז הרי היה יכול להועיד לדוּאֶל... בכלל, זה הרי מכניס חיים.
– איני מתנגד לדבריו, וחוץ מזה איני אמן להתפלסף. מודה אני לו, שבואי הֵנה הוא בעִקר בשביל עניני נשים.
– מיד לאחר קבורתה של מרתּה פטרובנה?
– נו, כן, – הצטחק סוידריגַילוב בהתגלות-לב מכניעה – ומה בכך? הוא, כמדֻמה, חושב למגֻנה מה שאני מדבר ככה על הנשים?
– כלומר, אם אני חושב זנות למגֻנה?
– זנות! איזה מלים! אבל, אגב, לפי הסדר, אענה לו מקֹדם סנֹגע לנשים בכלל; יוסע הוא, אני נוטה עתה לפטפט, יגיד, למה ארגיז יצר-הטוב על יצר-הרע? למה אֶנָּזרמן הנשים, אם להן, למצער, יש לי חשק? לכל- הפחות, איזה ענין.
– ובכן רק אל הזנות עיניו נשואות פה?
– נו, מילא, ומה בכך, יהא אל הזנות! אומר הוא להפחידני במלה זו? אמנם, אוהב אני, למצער, שאלה גלויה. בזנות זו, למצער, יש דבר-מה מתמיד וקַיָּם, שיש לו יסוד בטבע, ולא בדמיון בלבד, שבבן-רשף מתלקח תמיד, יגביה עוּף בדם ויבעיר וילהט, שגם שנם רבות לא יוכלו, אולי לכבותו. יסכים בעצמו: האם אין זה ענין מיֻחד במינו?
– אבל מה מקום לשמוח עליו? זוהי מחלה, ומסֻכּנה.
– שוב הפְחָדה! מודה אני, שזוהי מחלה, ככל מה שעובר על המדה, – וכאן ודאי שאין לשמור את המדה, – אבל, ראשית, הן לא הכל שוים זה לזה, אצל האחד כך ואצל השני אחרת, והשנית, אמנם כל מעשיך יהיו במדה ובחשבון, ואפילו בחשבון נבזה, אבל מה לעשות? הן אלמלא זה, לא היה נשאר, אולי, אלא לירות חץ בעצמי. אני אמנם מודה שאדם הגון חַיָּב להשתעמם, אבל, על-כל-פנים...
– והוא מֻכשר לירות חץ בעצמו?
– הרי לך! – דחה סוידריגַילוב את השאלה בבחילה – בבקשה ממנו, אל-נא ידבר על זה, – הוסיף במהירות ואפילו בלי שום התגנדרות, שבצבצה בכל דבריו הקודמים; אפילו פניו כמו נשתנו. – מתודה אני בחֻלשׁה שאין לה כפרה, אבל מה לעשות: מפחד אני מפני המות ואיני אוהב כשמדברים עליו. האם יודע הוא, שאני מִיסטיקן במקצת?
– אַה! רוחה של מרתּה פטרובנה! וכי מה, מוסיפה היא לבוא?
– יחדל מזה, אל יזכיר; בפטרבורג עוד לא; לעזאזל! – קרא באיזו רֻגזה – לא, מוטב שעל זה... אבל, אמנם... המ... אני, השעה מצֻמצמה, איני יכול להִשָּׁאר אתו עוד הרבה, וחבל! יש מה לספּר.
– ולמה הוא ממהר. אשה?
– כן, אשה... מקרה אחד בלתי-צפוי... אבל לא על זה חפצתי...
– נו, והחלאה, והחלאה של הסביבה הזאת כבר אינה עושה עליו כל רֹשם? כבר אבד לו הכֹּח להתגבּר.
– והוא עדַין יש לו תביעות על כֹּח? חֶה-חה-חה! נפלא הוא בעיני רודיון רומניץ', אם כי ידעתי מקֹדם, שכך יהיה. הוא מדבר לי על קלקול-המדות ועל אסתּטיקה! הוא – שילֶר, הוא – אידיאליסט! כל זה, אמנם, כך צריך להיות ורשות היתה להתפלא, אִלו היתה אחרת, ואף-על-פי-כן, תמוה קצת במציאות... כמה חבַל, שהעת קצרה, שהרי הוא בעצמו סֻבּיֶקט מעַנין מאד. אגב-אורחא: הוא אוהב את שילר? אני אוהב מאד.
– אבל, על-כל-פנים, כמה גנדרני הוא! – קרא רסקולניקוב באיזה גֹעל-נפש.
– נו, חי-נפשי, לא! – ענה סוידריגַילוב מתוך צחוק רם. – אבל, אמנם, איני חולק, יהא גנדרני; ברם למה לבלי להתגנדר קצת, אם זה אינו מביא שום נזק? אני שבע שנים גרתי בכפר, אצל מרתּה פטרובנה, ולפיכך, במצאי עתה איש חכם כמוהו – חכם ומעַנין במדה היותר גדולה – שמחתי, פשוט, לפטפט קצת, וחוץ מזה גמאתי מן האדֹם הזה, ומוחי התעַרפּל משו. ובעִקר, יש דבר אחד שגרם לי חזוק מרֻבֶּה, אבל על אודותיו... אחריש ואתאפק. להאן הוא? – שאל פתאֹם סוידריגַילוב, נפחד.
רסקולניקוב התחיל לקום ממקומו. הרגשה קשה ומחניקה נִתּנה בלבו, ואף מעין בושה בפני-עצמו על שבא הֵנה. בּדַבֵּר סוידריגַילוב נוכח הוא, שזהו רשַע בזוי וריקן שבריקנים.
– אי, ישב-נא, יִשָּׁאר! – התחנן סוידריגַילוב – ויפקד להביא לו טֵה, למצער. נו, ישב. נו, לא אוסיף לפטפט עוד הבלים, על עצמי, כלומר. אני אספר לו דבר-מה. נו, רצונו, ואספר לו, כיצד אשה אחת אמרה "להצילני", אם לדבּר בלשונו. זה יהיה גם מענה על שאלתו הראשונה, מפני שהאשה הזאת – אחותו היא. רשאי אני לספר? בינתַּיִם יעבור הזמן.
– יספר, אבל, אקוה שהוא...
– אוי, אל ידאג! וחוץ מזה מֻכשרה אבדוטיה רומנובנה לשתול גם בלב אדם מָשחת וריק כמוני אך רגש-כבוד עמֹק אליה.