הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/רכב
וכן פסק הר' משה מיימון דלוק' ופי' מורי רבינו יחיאל דאע"ג דקיימ' לן כר' שמעון לענין אחר זמנו כדפשי' רבא מ"מ לענין קודם זמנו הלכה כר' יהודה:
ומיהו במשנ' דבודקין פסקו התוספו' דאסו' להשהותן אף לפירוש רבינו תם מההיא דשיאור ישרף. ועוד יש ראיה מההיא כותח דבירושלמי עכ"ל:
ומיהו בתוספות כתוב כי לבסוף אסר רבינו תם אפילו בהגעלה וכן היה נוהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדש' בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה (פי' בהגעלה) משו' דהוי כבית החרוסת ועוד פירו' בתוספו' דדוקא לענין חמץ בפסח היה אוסר רבינו תם אפי' בהגעל' אבל לענין איסור אחר כגון אותן מדוכות של עכו"ם ישנות דאין האיסור כ"א משו' שמנוני' דאיסור' היה מתיר רבינו תם בהגעלה בשאר ימות השנה בלא פסח אבל בפסח אפילו דידן אסורות אפילו בהגעלה כדפרישית ובשם רבי' טוביה מבי"נא שמעתי שהיה מתיר הישנות בהגעלה ע"י קליפה שמקלפין אותו בכלי אומנות של ברזל ונכון להחמיר כדברי רבינו יחיאל היכא דאפשר.
דריש מרימר קיניא בין חיורי בין ירוקי בין אוכמי שרו וה"מ לענין יין נסך שתשמישו על ידי צונן אבל לענין חמץ בפסח שתשמישו בחמין כולהו אסיר. כך פירש רש"י. אבל רבינו תם פירש מחופין באבר יש לו דין כלי מתכות ומותרין בהגעלה לענין חמץ בפסח ורבינו יצחק אלפס כתב דלית הלכתא כמרימר בירוקי דקיימ' לן כרב זביד דאמ' ירוקי אסירי משום דמצריף. ואמר מהר"ף להתירן בהגעלה כרבינו תם אך נהגו העולם שלא להשתמש בפסח בשו' כלי חרס ישן וגם כלי זכוכית הישני' היה אוסר רבי' יחיאל משו' דמדמי להו תלמוד' לכלי חרס ופעמי' ששורין בהספת חם כשמחממין אותו (הג' א) ע"ג גחלים או צונן ובולעין כמו כלי חרס.
ועל דגים מלוחים שקורין הרינג"ש ועל בני מעים שנמלחו קודם פסח מותרי' כמו בשר מליח שנמל' קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שנמלחו בתוך הפסח אסורין וכן לענין גבינה. מיהו נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעי' מלוחי' בפסח. ושמא היינו משום שרגילות לאוכלן בלא שום הדחה משא"כ דגים מלוחים וגבי בשר נמי צריך הדחה אפילו לצלי משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין.
והגדולים מאיבר"א אוסרין אותה אפי' במליחה. וכן הרב רבינו טוביה אך בספר רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאמרינן דאינו מפעפע בלא רוטב ולא שייך פעפוע כ"א בחלב או בשומן כדאמרי' פ' גיד הנש' שאני חלב דמפעפע ומ"מ בצלי שלנו אסור לפי שהופכין אותו ומוליך הטעם בכולו כמו ע"י רוטב ומהאי טעמא אפילו יש כמה עופות בשפוד כולן אסורו' אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכך מותר אפי' אותו עוף עצמו ע"י קליפה. ולאפות המצות תחת הטרפ"א נראה דאסור ואף על פי שמשים גחלים לוחשות על הטרפ"א משום דאין האש שעל גבי הטרפ"א שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי חמוץ ויש נוהגין היתר דמחמם הטרפ"א רודם וגם טוענין אותה בגחלים לוחשות מקודם וגם מזה יש להחמיר ולהזה' דילמא אתי למיעבד בלי חימו' הטרפ"א ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה. ולענין דיעבד צריך עיון שמא האור שולט במצ' קודם שיעור הילוך מיל: ומ"מ נכון להחמיר.
ואע"ג דאמרינן תטיל לצונן דאז לא תחמיץ גבי חלה איכא למימר חיטים שאני אי נמי נהי דאין מחמיצין בעודן במים מ"מ לאחר שעלו מן המי' מחמיצין עכ"ל.
ויש מחמירין לאסו' כשנשאבו מבעו' יום אף כי לנו אחרי כן כל הליל' ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלילה שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחילה או רוב הלילה לכל הפחות רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכלל הלילה. ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה.
רק שיהא לכלי בית קבול שיהו כל המצות תוך מחיצו' הכלי ולא למעל' מן המחיצות משו' דאיבעי לן אי אויר כלי ככלי דמי או לא ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוש עליהן סדין או מפה ויכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה וכן נהגו.
מיהו אומר ריב"א דקיימ' לן הלכה כר' יוסי דאמר עושין סריקין כעין רקיקין פירש עושין סריקין מצויירין כעין רקיקין טינב"ש בלע"ז דאז אין לחוש בחמוץ בשהיית ציורן. וע"ז סומכים העולם לצייר המצות מפני שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין ווילגאר"א בלע"ז.
נהגו העול' לאפות קמח סלת בתנור לצור' התינוקו' לעשות ממנו פ"פא בלע"ז וסומכין על הא דאמרינן פרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ: ומיהו קשה מהא דאמרינן בפ' כל שעה לא לימחי איניש קדר' בקימח' דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ ופירש לא יערב קמח בתוך התבשיל). בקמחא דאבישונא (פי' קמח קליות שנאפ' בתנור) ואפי' הכי קאמר דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר (פי' שלא נאפה הקמח בטוב) לפי שאין יכולין לעמוד על אפיית הקמח שיהא כראוי והא דאמרינן האפוי אינו בא לידי חימוץ היינו דוקא כגון פת וכיוצא בו שגמר אפייתן ידוע. כך נראה לפי הדומה. ואם כן יש לאסור כמו כן סולת האפוי מהאי טעמא ויש דוחים לומר דדוקא בקמח קליות הוא דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר אבל קמח סולת דלאו דקליות לא חיישינן, מיהו נראה הא דנקט קמח קליות משום אורחא דמילתא נקט ליה דאין רגילות לאפות קמח אחר רק של קליות לפי שנלקטו בעוד שהתבואה לחה הוא הדין בקמח אחר: וכן משמע בקונטרי' דפירש ואפי' בקמחא דאבישונא, וכן סברא לומר כן כי מי יוכל לעמוד על גמר אפייתו, ויש שעושין אותו פ"פא ע"י הרתחה שמערבין הסולת בשעת הרתחת החלב, ומיהו איכא למיחש דילמא ניח' החלב מרתיחת' ולאו אדעתיה ועוד יש נוהגין היתר ע"י חלב לחודיה בלא תערובת מים כלל ואפילו בלא רתיחה משום דמי פירות אין מחמיצין, וגם בזה איכא למיחש דילמא יערב מים תחילה והדרך הנכון לעשות ממצה אפויה מפוררת.
ועל הדגן שצמח אומר מורי רבינו יחיאל מפרי"ש שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמר תלמודא בפרק כל שעה דאחמיץ במחובר שפעמים שחמיצו בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמי' שבא בתלוש, ואם ימצא מעורב מאותו שצמח צריך לבררו יפה יפה עד שיהא בו ששים מאותם שלא צמחו, אע"ג דהוי יבש ביבש משום דיהבי טעמא בשעת אפייה, וצריך שתהא האפייה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור, על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח, לפי שרגילות הוא לאפות מצות תוך הפסח ולא דמי לבשר מליח הישן שמתירין בפסח דהתם אפי' אם נשאר משהו חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירין אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשל, אבל הכא כשהוא מעורב בתוך התבואה אותה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהוא מתערב בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידו, ולפי זה אין לאכול בשר מליח ישן אפילו בצלי בפסח אם לא שהדיחוהו קודם:
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"יו רי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכל' בפסח כלל. וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר. ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פווי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים. ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לנבי חימוץ. קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטני' בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה היא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאית' בפר' השוכר את הפועלי' דקרי לקטני' מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמו כלל לדגן ולא אתו לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן, אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאין בהלכות איסו' והיתר: אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרוני': ואפילו ליתנ' במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים:
ועל הדבש נראה דאסור בפסח. ל"ש בעיניה ולא שנא שלא בעיניה ול"ש ע"י משקה שקורין מיאצ"ה לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת, ומיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובת היה נראה להתיר, ומכל מקום נכון לאסור דלמא אתי לאחלופי כי ההי' דאמרי' יאמרו כל הסריקי' וכו' ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים לפי (הג' ב) שרגילין לערב בהן סלת כשמתקנין אותן ואע"ג דהרב' תאנים יש שאין מתקנים בסלת, הא והא איתא כי אומרים שהתאנים השמנות אין צריכין תקון סלת אבל הרקות והכחושות מתקנין אותם בסולת וגזרינן הא אטו הא:
פי' רבינו ברוך דאע"ג דאין מכשירין כלים גבי שאר איסורין כל זמן שהן בני יומן משום דהדר ובלע, מכל מקום לענין פסח שרי להכשיר אפילו בני יומן רק שיהא קודם ארבע שעות משום דאיכא שלשה נותנין טעם קודם שיבא לידי איסור חמץ וכו'. כדאי' בספר התרומה מיהו זה דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדן, וכלים של בשר לבדן ביורה אחרת. אבל אם בא להכשיר הכל ביורה אחת שניהם, אז צריך להמתין שלא יהיו בני יומן לכל הפחו' הא' מהם או של בשר או של חלב ואז יהיה כל אחד כדמעיקרא. של בשר בשר ושל חלב חלב דאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותם של בני יומן לפי שהוא פגום וגם אותו שהוא בן יומו אינו אוסר אותם שאינן בני יומן לשוויה כדידיה משום דאיכא שלשה נותני טעם כדפרי' גבי קערות שהודחו במחבת. אבל אם שני הכלים של בשר ושל חלב שניהם בני יומן והגעילן ביורה אחת אפילו קודם ד' שעות אסור אפילו בדיעבד, דנהי דמשום חמוץ ליכא מכל מקים איכא משום בשר בחלב. ששניהם נותנים טעם זה בזה לשבת, ועל כן נהגו העולם להמתין להגעיל הכלים גם לענין הפסח עד שלא יהיו בני יומן משום חששא דבשר בחלב כדפריש' לפי שרגילין להכשיר כלי בשר וכלי חלב יחד. ע"כ הליקוטין: