הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן קס
סימן קס
[עריכה](סימן ק"ס סעיף א') וכמה לאוין נאמרו בו. המלוה עובר בו' לאוין. את כספך ל"ת בנשך. ובמרבית ל"ת. לא תהיה לו כנושה. אל תקח מאתו נשך. ולא תשימון. לפני עור. והלוה עובר בב' ל"ת לפ"ע והה"מ כתב דבנוסחא שלפנינו בסוגיא הלוה עובר משום ל"ת ולאחיך ל"ת. ובמ"ל כ' ומוהר"ש בתשו' (סי' קס"ב) מסתפק אם הלוה עובר משעת הלואה או משעת נתינה דוקא עי"ש:
(בהג"ה) אבל ברבית דרבנן א"ע. ומה"ט בנשבע ליתן הרבית חלה השבועה וצריך ליתן כ"כ הרשב"א בת' (סי' תתקל"ח) הובא בב"י ס"ס זה אמנם בת' הר"ן דאף בא"ר הדין כמו כל נשבע לעבור על דרבנן אף דהשבועה חלה מ"מ אין מתירים לעבור על דרבנן בקום ועשה ע"ש. וע' ת' ת"ח למהרח"ש (כלל ג' סי"ז) דאף להרשב"א דהלוה מחוייב ליתן אבל המלוה אינו רשאי ליטול הרבית ומונעים אותו הב"ד שלא ליטול. והיכי דהוי ס' אם הוא רבית דרבנן או לא בזה להרשב"א כיון דאף בודאי א"ר מחוייב הלוה ליתן אלא דהמלוה אסור לקבלו ממילא בספק א"ר מותר למלוה לקבלו דהוי ספק דרבנן. ואף להר"ן י"ל כיון דאף בוודאי א"ר השבועה חלה אלא דאינו רשאי לקיים שבועתו לעבור על דרבנן בקום ועשה ממילא בספק א"ר כיון דרשאי ליתן מטעם ספק דרבנן ממילא מחוייב ליתן מכח השבועה ואף להסוברים דהיכא דיש ספק בחיוב השבועה וספק ממונא א"צ לשלם מכה ספק השבועה ע' בש"ך חוה"מ (סע"ב סקכ"ג) מ"מ הכא אין ס' בחיוב השבועה דהא השבועה חלה בודאי אף בא"ר ממש וכיון דספק א"ר מותר ליתן אלא דיכול לומר ק"ל דהוי א"ר ופטור מליתן אבל בנשבע חייב מכח השבועה וע' בת' מבי"ט (ח"א סי' קנ"א) וברשד"ם (חיו"ד סי' ע"ב). וברש"ך (ח"ג סל"ו) וברלב"ח (סל"ח וק"ג) ובמהרי"ט (חיו"ד ס"מ) ובת' שני המאורות הגדולים (ס"ג) וע' ת' הראנ"ח (ח"ב סכ"ב):
(סעיף ד' בהג"ה) רק דרך מכר מותר. בב"י בשם תלמידי הרשב"א הנ"מ בהלואה אבל הכא דדרך מכר הוא כל שלא הזכיר לו שכר מעותיו שרי דאזולי קמוזיל גבי' עכ"ל. נ"ל דהיינו כעין עובדא דהש"ס דלקח ממנו בדרך פסיקה ובשעת פרעון הפירות נתן לו פירות יותר אבל אם נתחייב לו ממון אין חילוק בין אם נתחייב לו בדרך הלואה או מכה מכר כל שפורע לו יותר אסור ומלישנא דהש"ך (סק"ד) לא משמע כן ודו"ק:
(סעיף ו') והיה משגר ליה דורון ופירש בשביל שילוהו. נלע"ד דזהו דוקא בשולח לו דרך מתנה ומבקש ממנו שילוהו בשביל זה והוא דרך שוחד בעלמא. אבל אם התנה ע"מ שילוהו א"כ אם אינו מלוה צריך להחזיר ובשעת הלואה הוי כנותן לו ודומה כאומר חוב שאצלי מחול לך בתנאי שתלויני דהוי כאומר אם תלויני החוב. מחול לך דהוי רבית קצוצה כמ"ש בב"י כנלע"ד:
(שם ש"ך סק"ח) וכתב ב"י דצ"ע. הב"י מסתפק רק לדעת הפוס' דמוקדמת ומאוחרת אף בסתם אסור א"כ י"ל דבפירש הוי ר"ק אבל למ"ש ההג"ה כאן להלכה דמאוחרת אסור רק בפירש אין כאן מקום להסתפק:
(ש"ע ס"ו) ה"ז א"ר. ומ"מ קיל יותר דבא"ר חייב לצאת י"ש להדורי' ללוה משא"כ במוקדמת ומאוחרת כדלקמן (סי' קס"ב ס"ב בהג"ה):
(ש"ך סק"י) וכ"כ בה"ת ומביאו ב"י. באמת דעת בעה"ת משמע דאף באינו מתכוין אסור דהא כתב אם רגיל לשלוח לו דורון שרי והוא שלא יתכוין לכך הרי דבאינו רגיל אפי' בלא מתכוין אסור וכ"כ המ"ל. ואולם זהו רק למאי דס"ל לבעה"ת כהרמב"ם דאפי' בסתם אסור וכמ"ש הב"י (ולענין זה פליגי דלהרמב"ם אינו אסור אלא במתכוין לתירוצו של הט"ז (סק"ג) וכדבריו כתבו ג"כ הפרישה והלח"מ ובמ"ל. ולהבע"ת מוכח דאפי' בלא מתכוין אסור ולמ"ש הט"ז (סקי"ב) בדעת המחבר י"ל דלא פליגי) אבל לשיטת הרא"ש והטור דסתם הרמ"א כוותייהו להלכה דאינו אסור אלא במפרש אין נ"מ מכל זה דבודאי אפי' במתכוין מותר אלא במתנה מרובה כיון דמוכחא מלתא הוי כפירש. ודברי הש"ך כאן דמשמע דכ"כ להלכה דבמתכוין אסור צ"ע:
(סעיף ט' בהג"ה) שכר הלואה הוא נוטל. ואם עשה כן וחזר והלוה לו ואמר שעושה כן לתשלום הרבית שקצץ לו לחזור ולהלות י"ל דהוי כמו כל רבית קצוצה וצריך ליתן לו כפי השומא כמה שוה זה להיות מעות בידו כך וכך זמן וצריך לשלם זה מהריוח שהרויח במעותיו של זה דהתורה לא אסרה רק במלוה מדעתו אבל זה אין דעתו כלל להלות לו רק בדרך תשלומי רבית ואין שם הלואה עלה והוי כשולח יד במעות שבידו דמותר לקבל הרבית כמ"ש במ"ל וצל"ע לדינא:
(סעיף י"ג) וגם לא יאמר. ולומר כל הנותן אינו מפסיד כתב הנ"י ובהה"מ בשם הרמב"ן דאסור וכן דעת הרשב"א ורי"ו בח"א כתב דיש אוסרים ויש מתירים עכ"ל הב"י:
(סעיף י"ד) או להקדש. ואפי' לומר אלויך ק' ותתן ק"ב להקדש אסור:
(ט"ז ססק"ח) ואי לאו אדם חשוב הוא אין איסור. ע' בר"ן (פ"ק דקדושין) שכתב הא דללוי קונים בכליו של מקנה דבההיא הנאה דמקבל מיניה אף אם אינו אדם חשוב היינו דמ"מ הוי הנאת פחות מש"פ. ובחליפין דקונין בכליו אע"פ שאינו ש"פ מהני אף באינו אדם חשוב וכן הא דלרב אין קונין בכליו ש"מ אף באדם חשוב היינו משום דנותן ע"מ להחזיר הוא לא מחשב קבלתו הנאה עיי"ש א"כ י"ל דבהא לא פליג רב על לוי ואף באינו חשוב מקרי עכ"פ הקבלה הנאה כ"ש. אלא דחליפין גרע כיון דע"מ להחזיר הוא ליכא הנאה כלל וא"כ הכא לענין רבית דלדעת הרבה פוסקים אף בפחות מש"פ אסור ועכ"פ מדרבנן י"ל דאף באדם שאינו חשוב אסור ודו"ק ועי' ש"ע א"ח (סי' רכ"ג ובמג"א סק"ח):
(סעיף ט"ז) מותר לומר לחבירו. לומר הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מנ"מ שלה יש לדון אם הוא רבית קצוצה או אבק רבית ולומר הילך זוז בכדי שתסלק עצמך מפירות שלך ויהיו בידה להלוות' לי מנ"מ שלה י"ל דאסור משום הערמת רבית תשובת לחם רב (סימן ר"ב):
(ש"ע סעיף י"ח) במעות של יתומים. ואפי' יתומים מן היתומים מ"ל בשם מהרי"ט בת' (ח"א סקמ"ד) ואם הלוה אביהם בא"ד ומת אין היתומים גובים אף מה שעלה לאחר מיתת אביהם וגרע ממי שלוה מיתומים בלא תנאי ואם יתומים הלוו בא"ר ולא גבו עד שהגדילו גובים מה שעלה בשעת שהיו קטנים אבל מה שעלה משהגדילו אין גובים אף אם זקפו הכל אקרנא בשעת הלואה כשהיו קטנים כ"ז העלה במ"ל אבל במוהריק"ש (סקס"א) כתב שטר שיש בו א"ר דנפל קמי יתמי גובים מה שהעלה אחרי מות אביהם ע"ש וכ' עוד שם קיבל לפרוע לבאי כחו מפקי' מיניה יתמי א"ר בדיינין כאלו נתנו לו בא"ר אחרי מות אביהם כתב בגד"ת דה"ה נשתטה דינו כיתום דהרי מעמידים אפוטרופוס לפקח בנכסיו וכ' במ"ל דה"ה חדש:
(בהג"ה) אבל ברבית דרבנן שרי. ואם א' נשתתף עם יתומים והאפוטרופוס הלוה המעות ברבית מהם בא"ר ומהם בדרך היתר גמור י"ל דהשותף יכול ליטול מהריוח שבהיתר לגמרי נגד מה שיטלו היתומים מהריוח שע"י אבק רבית דבדרבנן קי"ל יש ברירה ועי' בתשובת מהרי"ט (ח"א סקט"ז):
(ט"ז סקט"ז) ותמוהין מאד דבריו. לענ"ד דברי הלבוש נכונים וברורים דהא הלוה לא קיבל עליו לשלם יותר ממה שקצץ ובזה לא שייך לומר דהוי כאתנו לחייב אותו במה שלא רצה להתחייב ורק נגד מה שקצץ דנתרצה ליתן אלא דארי' הוא דרביע עלה איסור הרבית בזה אמרי' כמאן דאתנו בהתירא לאפקועי איסור הרבית וברור:
(שם סקי"ז) דאע"ג דלא התנו להתירא. ע' תשו' רש"כ [סקי"א] דנראה בפשיטות בלא התנה כלל דא"צ ליתן מהריוח ליתומים וצ"ע:
(בא"ד) רק שינכה לו שכר טרחו. בזה צ"ע דנראה לכאורה דא"צ לנכות בזה שכר טרחא וע':
(ש"ע סעיף כ') והאכיל היתומים. משמע דוקא האכיל אבל אם עדיין בעין מוציאים מהם ובת' הריב"ש הובא בב"י מבואר דבקטנים אף שעדיין בעין אין מוציאים מהם כיון דהחזרה הוא רק משום מצוה ולא שעבוד נכסים וכדלקמן [סקס"א ס"ה] ויתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו ע"ש ומ"מ משמע שם דדוקא כשנתן להיתומים קטנים אבל כשעדיין הרבית ביד האפוטרופוס מוציאים מהם וכ"כ המ"ל. ולכאורה יש לדון הא קיי"ל דזכין לקטן וא"כ נימא דמיד שקבל האפוטרופוס מיד הלוה זכה בשביל היתומים וכבא לידם דמי ואפשר כיון דזכיי' טטעם שליחות אתרבאי והוי בכלל אין שליח לד"ע וא"י לזכות להם גם בלא"ה י"ל כיון דהוא עבירה להיתומים לקבל הרבית אין זה זכות לפניהם שיזכה עבורם להכשילם באיסור רבית ולשון הש"ע פטורים מלשלם אפי' לכשיגדילו לא ידעתי אמאי לא נקט הדין באפוטרופוס דגדולים דג"כ פטורים כדאית' במקור הדין בהרשב"א וע' בת' כרם לשלמה (ס"ד):
(ש"ך סקל"ב) ונראה דשא"ה וכו' מטעמיה דלא שביק היתירא. לא ידעתי מאי שייך בזה לא שביק התירא וכו' כיון דאם מלוה מעות צדקה אין הריוח לעצמו וע' בתפל"מ:
(סעיף כ"ג בהג"ה) כי אם לצורך גדול. ע' בת' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז (ס"ה) באורך: