הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן כז

סימן כז

(סימן כ"ז ש"ך סק"ב) אבל היכא דלא נשחטה כראוי. נשאלתי באווזא פטומה שניקב הושט לחללו אם צריכין להשליך המעיים וכל האבדים וכל התלויים בושט ובקנה או דמותר למכרם לעובד כוכבים. תשובה הנה בסוגיא בחולין (דף ל"ג) גופא אר"ל שחט את הקנה וכו' אר"א ב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עובד כוכבים וכו' תניא דלא כראב"י הרי מבואר דמיד דשחט לקנה ולושט הם וכל התלויים בהם המה כתלשן בעודה מפרכסת והא דשרי לב"נ היינו מטעם מי איכא מידי דכיון דלישראל דבשחיטה תליא מלתא ומפרכסת מותרת ה"נ לב"נ. משא"כ היכא דלא שחטה רק נחרה דהדין דמפרכסת אסור משום אמ"ה כדאיתא להדיא בחולין (דף קכ"א ע"ב) ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי הרי במקום דליכא שחיטה אבר הפירש ממפרכסת כפורש מן החי וכ"כ להדיא הש"ך בשם הרשב"א דהיכא דלא נשחטה כראוי אסור לחתוך אבר בעודה מפרכסת וליתנה לעובד כוככים א"כ ממילא הבני מעיים אסורים דכתלשן ומנחי בדקולא דמו וכ"כ להדיא התורת חיים בחי' (פ"א דחולין בדף כ') וכתב ליישב בזה דברי הטור (סימן כ"ו) שכתב כל שנפסלה בשחיטה הרי זה נבילה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל הר"ז טריפה דמאי נ"מ לדידן כיון דשתיהן אסורות וכמו שתמה בב"י די"ל דנ"מ לענין אמ"ה דמתחלה כתב הטור שם חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי בעודה מפרכסת ממתין עד שתמות ומותר באכילה ולהאכילה לעובד כוכבים ומותר להאכיל הבני מעיים לעובד כוכבים והיינו מטעם מי איכא מידי וע"ז כתב הטור דכל נפסל בשחיטה הוי נבילה ונ"מ כיון דשחיטה פסולה ולא מהני לטהרה מידי נבילה בזה אסור להאכיל הבני מעיים לעובד כוכבים דלא יצאו מידי איסור אמ"ה אבל כל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם ליפסל הר"ז טריפה ובזה כיון דשם שחיטה עלה ומהני לטהרה מידי נבילה אין בזה איסור אמ"ה דליכא מידי וכו' עכ"ד הרי שפתיו ברור מללו דבנפסלה בשחיטה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים משום איסור אמ"ה והיכא דנטרפה בדבר אחר לית ביה משום אמ"ה ואף דהפר"ח השיגו מהא דקיי"ל שהם הקנה ואח"כ ניקבה הריאה אסורה וא"כ לא קיי"ל כהך דמנחא בדקולא. יפה דחה אותו התב"ש דהא בטעמא דמלתא דלא פסקי' כר"ל כתב הרמב"ן במלחמות ב' טעמים. הא' דפי' הסוגיא כמ"ש תוס' ולר"ז שהם הקנה ואח"כ ניקבה הריאה אסורה וע"כ הא דפסקינן כר"ז לגבי ר"ל היינו משום דלחומרא אבל לענין ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים קיי"ל לחומרא כרבא דכמנחא בדקולא דמי' וכמו כן להטעם הב' כיון דהש"ס פריך דר"ל ארדר"ל ממילא ע"כ חזר בו ר"ל וחד מינייהו אתמר באחרונה ולא ידעי' הי מינייהו ע"ש ממילא הוי ספיקא ובכל מקום אזלינן לחומרא ממילא אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים גם למה דסיים הרמב"ן שהקשה דהא ר"י דמשני כאן קודם חזרה וכו' וע"כ דס"ל דאף שהם שלא במקום חתך הוי נבילה דכמנח' בדקולא דמי' ותירץ דבקנה גופו ודאי נפסק חיותא ברוב ולא מהני שחט במקום אחר אבל הריאה אע"פ שהיא תלויי' בקנה חיות' דידיה תלי נמי בושם דינקא מהדדי ע"ש מלשון זה משמע דאם שהם שניהם הושט והקנה לכ"ע כמנח' בדקולא דמי' וא"כ היכא דנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבמ"ע לעובד כוכבים וכ"כ הכו"פ מעתה לפי הסכמת האחרונים הת"ח והתב"ש והכו"פ דבנפסל' בשחיטה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים ממילא בנמצא נקובת הוושט דקיי"ל בש"ע (סי' ל"ג) וכן פסק הרמב"ם דהוי נבילה ומטמאה במשא ולא מהני לה השחיטה למהרה מידי נבילה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים הן אמת כי ימים רבים עמדתי על המבוכה זו ולא הבנתי מנ"ל להרמב"ם בנקובת הושט הוי פסול בשחיטה הא בסוגיין משמע דבשהם שלא במקום חתך דלא מהני היינו משום דכמנח' בדקולא דמי וכמש"ל בשם הרמב"ן דבסימנים גופייהו אמרי' לכ"ע דכמנח' בדקולא דמי וזהו שייך בפסיקת הגרגרת ברובו דנפקא היותו אבל נקובת הושט דפשיט' דלא נפקא היותו מנין לנו דמקרי פסול בשחיטה וכמה נצטערתי ע"ז עד שמקרוב באו בדפוס ספר פרי מגדים ליו"ד וספר תשובת פני אריה וראיתי שתמהו בזה ולא מצאו להם מנוח מ"מ מי יערב לבו לגשת אל הקודש נגד פסקי הרמב"ם והש"ע דנקובת הושט נבילה ממילא הדרן לדינא דהבמ"ע אסורים ליתן לעובד כוכבים והשבתי לצדד להקל דבעוף הוי כמו ס"ס ספק דהלכה כר"ז דל"א כמנחא בדקולא דמי ואף בשחט ב' סימנים דלא כהרמב"ן וספק כשיטת הרמב"ם (פ"ט הי"א מהל' מלכים) שכתב אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמ"ה ממנו אף דלענין אמ"ה הוי חזקת איסור מ"מ כבר כתב הכנה"ג דבספיקא דדינא ל"א אוקי אחזקה דהחזקה לא יכריע הדין וכבר הארכתי בזה במק"א בעזה"י אמנם לקושטא דמלתא גם זה אינו דאם נפרש דברי הרמב"ם כפשטן המה תמוהים מאר מסוגיא ערוכה (חולין דף ק"ב) דאין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ הרי דב"נ מצווה על העוף וכמעט הוא ראיה שאין עליו תשובה ובהכרח או כמו שמגי' הראב"ד שצ"ל אבל השרץ או כמ"ש הכ"מ דב"נ נאסר בו אבל אין נענש עליו וממילא תו ליכא ס"ס כיון דגם להרמב"ם נאסר עכ"פ לב"נ וראיתי להכו"פ (סי' ס"ג) כתב בפשיטות לדעת הרמב"ם דאין אמ"ה דעוף אסור לב"נ דכל שאסור לב"נ הוא נהרג עליו דאזהרתן היא מיתתן ולא ידעתי מה יענה לסוגי' ערוכה הנ"ל והכו"פ מעלה ראיה א' לשיטת הרמב"ם ותחלה נבאר איזה הקדמה ומזה יבורר דלית' לראייתו. והנה במחלוקת הקדומים בהא דאמרי' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דפירש"י בחזקת איסור אמ"ה ותוס' פ"ג דביצה (דף כ"ה) הקשו הא מתה לפניך ובודאי נסתלק איסור אמ"ה ול"ש לאוקמי אחזקתו ולזה פירשו בחזקת איסור ר"ל בחזקת איסור שאינו זבוחה דכל שלא נשחטה אסור מקרא דרחמנא אמר תזבח ואכלת זבוח אכול ושא"ז לא תיכול והך מלתא במה דנחלקו תוס' בשבועות (דף כ"ד ע"א) ד"ה האוכל נבילה דס"ל לתוס' דהוי לאו הבא מכלל עשה זבוח אכול ושא"ז לא תיכול וכתבו שם דהריצב"א חולק ע"ז דוזבחת לא אתי לאסור דבלא"ה אסור וקיימא בחיי' משום אמ"ה ולאחר מיתה משום נבילה ולא בא הכתוב אלא לאורויי התיקון לזה הוא השחיטה ולא נחירה עיי"ש ממילא להריצב"א ע"כ צ"ל כפירש"י דחזקת איסור היינו אמ"ה דמחזקי' מאיסור לאיסור וראיתי להגאון פ"מ בסוף הקדמתו להלכות שחיטה הקשה להריצב"א מסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"א) מאי איריא רוב אפי' מעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה והרי ר"מ לשיטתו דאמ"ה דסבר אינו נוהג אלא בבהמה א"כ בחיה ועוף אין מחיים שום איסור וליכא חזקת איסור. ולענ"ד נראה בהיפוך דלהריצב"א לא קשה מידי רק לשיטת תוס' הנ"ל הוי קושיא דהנה פ"מ הנ"ל מסתפק לדינא לשיטת תוס' הנ"ל אם בעוף איכא איסור דאינו זבוח די"ל דהלאו הבא מכלל עשה דוזבחת קאי רק אדסמיך ליה מבקרך וצאנך אבל לא בחיה ועוף ונלע"ד להוכיח מסוגיא דחולין (דף י"ב ע"א) אר"נ ראה א' ששחט וכו' מי לא תני' הרי שמצא תרנגולת והנה הרא"ש הקשה לשיטת הפוסקים דאנן קיי"ל ג"כ סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא אמאי סמכינן על רוב מצויים אצל שחיטה מומחי' נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דהוא מיעוטא דמיעוטא ולפ"ז אם איתא דבעוף ליכא איסור דאינו זבוח מאי פריך הש"ס מי לא תניא הא מהתם דמיירי בתרנגולת לא נשמע אלא דהוי רוב מומחים אבל אינו מוכח דהוי מיעוטא דמיעוטא ובתרנגולת דליכא חזקת איסור דאינו זבוח מהני הרוב אבל ר"נ י"ל דמיירי בבהמה מש"ה אסור דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אע"כ מוכח דגם בעוף יש בו איסור דאינו זבוח דמבקרך וצאנך לאו דוקא דה"ה חיה ועוף אך נראה דזהו מלתא דמסתבר דלר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף ויליף לה מקרא דוזבחת מבקרך וצאנך דס"ל דוקא בקר וצאן ממילא בחיה ועוף גם עשה שאינו זבוח ליכא. והנה בהא דאמר ר"מ דאמ"ה אינו נוהג רק בבהמה אם נימא דוקא אמ"ה אבל בשר מן החי נוהג לכאורה תליא בפלוגת' דר"י ור"ל דלר"י דיליף בשר מן החי' מקרא דובשר בשדה טריפה וממילא נוהג בכל ולר"ל דיליף בשר מן החי ג"כ מקרא דמלא תאכל הנפש עם הבשר דסמיך ליה וזבחת מבקרך כמו דאמ"ה אינו נוהג רק בבקר וצאן ה"נ בשר מן החי דהכל מהך קרא נפקא מעתה לשיטת הריצב"א לא קשה מידי קושיא הנ"ל כיון דלשיטתיה ע"כ מוכח דמחזיקין [מאיסור] לאיסור וכנ"ל שפיר פריך הש"ס לר"י לשיטתיה דס"ל דבשר מן החי נוהג בחיה ועוף וכנ"ל שפיר הוי חזקת איסור מכח איסור בשר מן החי ונימא סמוך מיעוטא לחזקה והוא נכון למאד בעזה"י אבל לשיטת תוס' דאין מחזיקים מאיסור לאיסור כיון דמתה לפנינו בזה שפיר יקשה דמאי פריך הש"ס על ר"מ מכח סמוך מיעוטא לחזקה הא לר"מ דמבקרך וצאנך ליכא איסור דאינו זבוח בחיה ועוף א"כ ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה דלגבי איסור בשר מן החי הא מתה לפניך בחזקת איסור שאינו זבוח ליתא לר"מ בחיה ועוף והוא תמיה גדולה לכאורה לפ"ז מכח גודל קושיא זו נכריח לכאורה דמחזיקי' מאיסור לאיסור ועדיין צריכים לבאר דמ"מ תקשי לר"ל דאמ"ה ובשר מן החי מחד קרא נפקא ממילא לר"מ תרווייהו אינו נוהג בחיה ועוף וכנ"ל א"כ תקשי כעין קושיא תוס' דאמאי פוטר ר"מ מכיסוי הא ר"מ חייש למיעוטא וכיון דליכא חזקה ל"ש לומר כתירוץ התוס' דהיכי דאיכא חזקה עם הרוב הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא ונ"ל דגם זה לא קשה מידי לשיטת תוס' בסוגיי' דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן וא"כ י"ל דזהו רק לענין חשש שיפגע באיסור אבל לא חייבוהו חכמים במצות עשה מכח המיעוט דחילוק גדול יש בין קום ועשה בין שב ואל תעשה ויש להמתיק עוד למ"ש בספר תיבת גמא פ' וירא לצדד דבעשה ל"א ספק דאורייתא לחומרא רק בלא תעשה דילפי' מדאצטריך קרא בממזר א"כ י"ל דוקא בל"ת דספיקו אסור מה"ת החמירו חכמים לחוש למיעוטא אבל בחייבי עשה דאפילו מספק אינו מחוייב מדאורייתא לא החמירו ברוב להתיר והא דמתיר ר"מ לשחוט אחריהם היינו דאיסור או"ב דשייך רק בבהמה שפיר הוי חזקת איסור אמ"ה ואף לר"ל דסבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת מ"מ בבהמה י"ל דקיימא חזקת איסור שאינו זבוח או דר"מ סבר לאברים עומדת דהיא פלוגתא דתנאי לקמן ומדברינו אלו יהיה נסתר ג"כ שיטת תוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין בו בתירוצם הב' דלכ"ע לאו לבשר מן החי עומד א"כ תקשי כנ"ל מאי פריך הש"ס לר"מ הא לר"מ ליכא חזקת אמ"ה ואיסור שאינו זבוח בחיה ועוף וגם חזקת בשר מן החי ליכא דהא בחיי' לאו לבשר מן החי עומדת. אמנם אעפ"כ אין סתירה מזה להפוסקים דאין מחזיקי' מאיסור לאיסור עפ"י מה דאמרי' לעיל (דף ט') לא בדק מאי וכו' מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וע' ברשב"א שם שכתב לפרש דטעמא דמ"ד דס"ל דמטמא דס"ל דעד השתא היה בחזקת חי וכל חי שמת בלא תיקון מקודם הוא מטמא אלא דבאת לבא מכח המעשה התיקון השחיטה וכיון דהוי ספק אם עשה התיקון כראוי לא תוציאנה מספק א"כ להך תנא ממילא כל ספק בשחיטה אפילו ליכא חזקת אמ"ה ובשר מן החי ואיסור אינו זבוח מ"מ הוי חזקת איסור כיון דכל חי שמת אסור משום נבילה וכיון דמתה לפנינו אסורה משום נבילה בלא תיקון תחלה ומספק תיקון לא תוציאנה מאיסורה ומה שפלפלו תוס' דחזקת איסור היא שאינו זבוח היינו לאידך תנא דס"ל בחזקת איסור קיימא בחזקת טומאה לא קיימא ולא ס"ל לסברת הרשב"א הנ"ל ולפ"ז י"ל דשפיר פרכי' מאי אירי' רוב אפילו מיעוט נמי דסמוך מיעוטא לחזקה היינו חזקה דכל חי שמת בלא תיקון אסור משום נבילה דע"כ ר"מ סבר כהך תנא דלא בדק מטמא במשא ומשום סברת הרשב"א הנ"ל מדס"ל דפטור מלכסות אף דבחי' ועוף ליכא חזקת איסור וכנ"ל וניחוש למיעוטא וע"כ דמ"מ הוי חזקה וכנ"ל וממילא הוי רוב וחזקה ושפיר פריך ודוק. גם יש לי לומר דבר חדש בעזה"י דהא דבהמה בחזקת איסור היינו איסור אמ"ה ומה שהקשה תוס' הרי מתה לפניך י"ל למ"ש הש"ך (סי' פ"ו) דבספק בשחיטה הביצה מותרת דהוי ספק דרבנן והמנ"י חולק כיון דהתרנגולת יש לה חזקת איסור הוי לגבי הביצה ספק דרבנן באתחזק איסור עיי"ש ונלע"ד דדברי המנ"י נכונים בטעם כדאמרי' למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא ה"נ מתרנגולת לביצה ומעתה י"ל אם נימא כדס"ל לר"ל דכמנחא בדקולא דמי או דבשחט ב' סימנים לכ"ע דכמנחא בדקולא דמי ובשחט סימן א' בעוף עכ"פ אותו סימן עצמו דכמנחא בדקולא דמי א"כ לגבי הסימנים עצמם הוי חזקת אמ"ה שהשחיטה פסולה וליכא שחיטה ועדיין אסורים משום אמ"ה וכיון דבמקצת הבהמה הוי חזקת איסור הוי חזקה בכולו וא"כ י"ל כדרך הא' הנ"ל דלר"י אליבא דר"מ הוי חזקה על הסימנים משום בשר מן החי דנוהג לר"מ גם בחיה ועוף וגם ר"י לשיטתיה דמשני כאן קודם חזרה וע"כ דס"ל עכ"פ דהסי' בעצמו כמנחא בדקולא רמיא א"כ מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי ודוק. ומעתה נבוא לראיית הכו"פ שהוכיה דאמ"ה אינו נוהג בעוף עפ"י דברי תוס' חולין (דף ל"ג) שכתבו דלר"מ לא קשה מי איכא מידי דלישראל שרי בחי' ועוף ולב"נ אסור דגם לישראל אסור בחי' ועוף משום דבעי שחיטה וס"ל להרמב"ם דהיינו איסור שאינו זבוח והיה קשה להרמב"ם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ולא קאי וזבחת על עוף א"כ ליכא איסור שאינו זבוח ואי דר"מ סבר יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ תקשי בהא דפרכי' בדף כ"ח תיהני ליה סכין דהפירכא הוא רק לר"מ דוקא כמ"ש תוס' שם והא לר"מ מוכח דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת לזה הוכיח הרמב"ם דאמ"ה אינו נוהג בעוף לב"נ עכ"ד אף דהרמב"ם לשיטתיה פסק כראב"י דל"א מי איכא מידי היינו לענין מפרכסת ומשום דשאני נכרי' דלאו בני שחיטה נינהו אבל לענין חיה ועוף שייך מי איכא מידי כנלע"ד. והנה בפשטא דמלתא עפ"י דברינו אין התחלה לראיותינו דהא באמת ע"כ מוכח דלר"מ אסור לאכול עוף מחיים מדפרכי' נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואף לפמ"ש בדרך הב' דר"מ ס"ל דהוי חזקה כהך תנא דלא בדק מטמא במשא מצד סברת הרשב"א הנ"ל ובפרט הרמב"ם לשיטתיה דפסק דמטמא במשא מ"מ לדברינו דלר"מ בודאי ליכא איסור דשאינו זבוח בחיה ועוף כיון דס"ל מבקרך וצאנך דוקא כתיב א"כ עדיין תקשה בחי' מי איכא מידי וגם הא באמת אסור מחיי' בחי' ועוף משום בשר מן החי דנפקא מקרא דבשר בשדה טריפה ונוהג דר"מ גם בחיה ועוף וכנ"ל ונסתר ראיית הכו"פ ובלא"ה ראיית דכו"פ מעיקרא דדינא ליתא לענ"ד דדלמא לר"מ באמת אמ"ה אינו נוהג בעוף לב"נ וכיון דנסתר ראייתו ואדרבה מצינו ראיות חזקות בהיפוך. הא' מסוגי' ערוכה דאין שחיטתה מטהרתה. הב' אמאי אמ"ה נוהג בב"נ דנאמרה ונישנית הא למילתיה נשנית לאסור אמ"ה בעוף בודאי קיימי' כפשטא דסוגי' וכדעת הראב"ד והכ"מ דגם להרמב"ם אמ"ה נוהג בעוף לב"נ וא"כ בנ"ד לדינא אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים והנה שמעתי משם חכם א' ראיה דנקובת הושט הוי נבילה מדפרכי' לעולא בישב קוץ בושט מ"ש משוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא מחלק דהתם הוי חזקת אינו זבוח דהוא נבילה אע"כ דגם נקובת הושט נבילה לענ"ד אין ראיה והוא דהתפארת שמואל כתב ראיה להיפוך דנקובת הוושט לא הוי נבילה ממה דכתב הרא"ש פ"ב דחולין סי' ו' במ"ש בשם ר"ת דהאיבעי בשהה במיעוט סימנים מיירי במיעוט קמא דושט דמבעי ליה דאע"ג דמטרפי' בנקובת הושט דלמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמנבלה בה כגון אחר רוב הסי' עיי"ש הרי להדי' דנקובת הושט לא הוי נבילה רק טריפה. והנה בדברי הרא"ש אלו יש לי מקום ספק בכוונתו אם כוונתו דנבילה לא הוי ע"י שהיי' במיעוט קמא דושט דאפילו תימא דאין מצטרפים מ"מ יהיה שחיטת מיעוט קמא רק כנקיבת קוץ בעלמא דהוי טריפה וכי שחט אח"כ מטהר מידי נבילה והוי כמו חצי קנה פגום דמהני הגמר להתירו ה"נ י"ל בחצי ושט פגום מהני הגמר לטהר מידי נבילה ועיקר האיבעי רק דשמא אפילו איסור טריפה אין בו דשהיי' לא פסול רק במידי דמנבלה דהיינו בין סי' לסי' דאם לא תצרפם לא יהיה שחיטה כלל ויהיה נבילה אבל במיעוט קמא דושט דאף אם לא תצרפם מ"מ שם שחיטה עליו לטהר מידי נבילה מש"ה לא פסלה שהיי' כלל ומצרפי' השחיטה והוי שחיטה מעליא לטהר באכילה או דכוונת הרא"ש דהאיבעי אף לענין נבילה והמעיין יראה דכוונת הרא"ש דאף לענין נבילה מבעיא ליה דהוי כמו כל שהייה דעלמא והטעם דדוקא בחצי קנה פגום אין בו ענין מעשה חשיבות כלל כיון דלא מטרפה בי' מש"ה אינו בכלל שחיטה אבל בושט דגם המיעוט עכ"פ (מש"ה) מפסיד השחיטה דבעי' דכל מעשה ההכשר יהיה ע"י שחיטה ובחצי ושט פגום לא מהני גמרו לטהר מנבילה רק ע"י שהיי' מבעיא אם גמירי בי' שהיי' ולא מצטרפי' ממילא הוי מיעוט קמא כגון פגום בעלמא והוי אפילו נבילה או דלא גמירי שהיי' בזה ומצטרף השחיטה ומותר באכילה כנלע"ד נכון בעזה"י באופן דבחצי ושט פגום ושחט למטה ממנה בזה בודאי מטהר מידי נבילה והוי רק טריפה אבל אם שחט במקום החתך וגמרו הוי נבילה ודאי דבעי' דרוב הסי' יהיה ע"י שחיטה דוקא והעיקר איבעי רק ע"י שהייה ומעתה כי היכי דבחצי ושט פגום וגמרו במקום החתך דהוי נבילה ה"נ בשחט למטה ממנו בצד השני דכי מטא לפלגא כבר הוי רוב עם חצי הפגום ונפקא חיות ברוב ע"י צירוף הפגום דלא מקרי שחיטה אא"כ דשחט למטה באותו צד ומעתה י"ל דפירכת הש"ס על עולא מ"ש מהשוחט בסכין ונמצא פגום היינו דעולא סתמא אמר אף דמצא הקוץ תחוב בצד השני של מקום שחיטה דבזה אם הבריא לא הוי שחיטה וכנ"ל ושפיר פריך ודוק היטב:

(השמטה:) בדברי רבינו אצל הדבור הוי חזקה בכולו. (מצאתי וז"ל) וגם בלא"ה יש לומר דכל הבהמה הוי בחזקת איסור היינו דראוי לומר שלא נשחטה כראוי בדי שנשאר אמ"ה זמן יותר דנשארה באיסורה בשעת פרכוס עד שתמות. וגם אלו באת לאכלו בעודה מפרכסת היינו דנין דהוי חזקה שלא נשחטה כראוי ואסור עתה משום אמ"ה בחזקה הראשונה ממילא כיון שכבר היינו דנין מכח החזקה בשעת הפרכוס דלא נשחטה כראוי ממילא גם אחר שתמות ממש א"א לחזור ולדון דנשחטה כראוי וכו':