הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן שח

סימן שח

[סעיף א'] תשמיש א' אסור לטלטלו. אם בשבת רצונו שלא להחזיק עוד הסכין למילה אלא להחזיקו כשאר סכינים לכל דבר י"ל דבזה נסתלק הקצאתו ומותר למה דקיי"ל בשבת כר"ש דלא אמרינן מגו דאתקצאי. אלא דא"כ יהיה מותר לצורך מקומו אף בעוד שמחזיקו למילה כיון דיש לו מקום היתר לבטל הקצאתו. ע' מ"ש לעיל סי' ר"ט במג"א סקי"ב בגליון ובסמוך במג"א סקי"ט בגליון. ואולם מדברי תוס' ריש ביצה ד"ה אין מבקעין וכו' דהוי' מוקצה מחמת חסרון כיס. והרי עתה שרוצה לבקעו לעצים מבטלו מהקצאתו לבנין ואפ"ה אף לר"מ אסור וצלע"ג:

[ואולם] אף אם מע"ש אמר שאינו רוצה להחזיקו לסכין של מילה אלא כשאר סכין י"ל דלא מהכי דהרי בסי' ש"י ס"ז בהג"ה גבי כיס של מעות אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מתורת יחוד. והתם בכיס הוי מוקצה מ' חסרון ומשמע דלא מהני בטול יחודו מע"ש בדבור רק במעשה. ומה דכ' המג"א סי' ש"ח סק"מ דבחריות כיון דקיימא לעצים כמו לישיבה כמו לעצים אלא בטל מחשבתו בגדרן לעצים מש"ה מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה. צ"ל דבכיס כיון דיחדה למעות והניח בו מעות הוי מעשה ולא מהני מחשבה לבטלה ושאני בחריות דהגרידה לא מקרי מעשה דגם לישיבה צריך הגרידה ואין המעשה מוכח עלי' דלשריפה הוא. וא"כ בסכין של מילה ומל בו וכן סכין של שחיטה ושחט בו י"ל דבאמירה לא נתבטל יחודו אא"כ ע"י מעשה. וכ"ז צל"ע לדינא:

[סעיף ג' הג"ה] אבל בנגיעה בעלמא. ע' רסי' תקי"ג ובמג"א שם:

[שם] היתר המונח על דבר מוקצה. אפי' היכא דמנדנד דה"ל טלטול כלאחר יד לצורך דבר המותר ע' מג"א לעיל סי' רס"ה סק"ד:

[שם] כלאחר יד. לפ"ז מותר רק לצורך גופו ומקומו. וק' לי הא מדברי ש"ש לקמן סי' ש"י סח"י מבואר דטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר. והרמ"א שם לא חלק. א"כ הכא ג"כ נימא דלא הוי טלטול כלל ואפי' לצורך האסור לשתרי ובמקור הדין במוהרי"ל בשו"ת סימן רכ"ב מדמי לה לההיא דקש שעל המטה מנענע בגופו:

[מג"א ס"ק ז'] שהוא בידו. קשה לי מהירושלמי הובא בר"ש פ"ז דדמאי מ"ב דפריך שם ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. והא התם כבר הוא בידו ומותר לטלטלו להניחו על השלחן ואף לדעת האבן העוזר לעיל סי' רס"ו דלא מהני הך היתירא אלא בכלי דמלאכתו לאיסו'. כיון דבלא"ה יש לו היתר לצירך גופו ומקומו אבל במוקצה גמור לא. הא ומ"מ דעתו שם דבשכח מעות בכיס כיון דלא היה בסיס ומותר לטלטל עם המעות לצורך מקומו מותר ג"כ כשהוא כבר בידו וה"נ הא הכוס לא היה בסיס בה"ש ה"נ שהיה בסיס גם לדבר המותר שהיה בו יין חזק וגם הא משמע דמזגו לו בשבת:

[סעיף ה'] כלי שמלאכתו לאיסור. וה"ה כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס נראה דמותר אף דאין בו היתר לעצמו לצורך גופו ומקומו. דהא מקור הדין זה יצא מההוא דמדוכה דיש בו שום. והרי בר"פ כל הכלים רצה להוכיח מזה הברייתא דכלי שמלאכתו לאיסו' אסור לצורך גופו ומקומו. הרי אף דאין לו היתר כלל. אפ"ה מטלטל אגב השום. ולפ"ז ה"ה הנר שהדליקו בו בשבת מותר ע"י ככר ותנוק. וכן הביא המאור בשם חכם א' וע' לעיל סי' רע"ט ס"ג ובט"ז סי' שי"א סק"ה וע' תוס' ביצה דף כ"א ד"ה כנונא ודו"ק:

[מג"א ס"ק י"ז] דאם זרקה בשבת שרי. ואם זה המוצא באשפה א"י אם נזרקה מע"ש או בשבת. י"ל אוקי כלי אחזקתו דגוף והיום נשבר. ומ"מ צ"ע אם מהני חזקה בדשיל"מ להסוברים דהרוב לא מהני. ואם מצא במקום שאין רשאי לטלטל בכרמלית או ברה"ר. ורוב העיר ישראלים י"ל דמסתמא נשבר מע"ש. ולדינא צ"ע:

[מג"א ס"ק י"ט] ומזה יש ללמוד. לענ"ד אין ראי' דהכא דעדיין הפתח להחזיר לבית לתשמישו הראשון ואין שם כלי עליו וע' מג"א בסמוך סקל"ח. אבל בכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת דעתה עומד למלאכה אחרת לא הוי מוקצה אלא לר"י מטעם מגו דאתקצי בה"ש אבל לר"ש שרי כמבוא' ריש ביצה. וזהו דינא דלקמן רסי' תק"א:

[סעיף י"א] נוטל חודה. ודעת הרשב"א בח"י דדוקא בניטל מבע"י. אבל בשבת יש להתיר כיון דעושין מעין מלאכתן והוכנו אגב אביהם ומדמי ליה לשירי מחצלאות בסעיף שלאחר זה. ולענ"ד כיון דפסקי' בשירי מחצלאות דזרקן לאשפה מבע"י משמע דבזרקן לאשפה בשבת שרי. הרי דעדיף ממחט. (ע' בהרשב"א דס"ל באמת דזרקן לאשפה בשבת אסור דדמי ממש למחט) דאנן מחלקי' דמחט גרע יותר דאין עומד כלל למלאכתו א"כ אין ללמוד זה מזה כלל וצ"ע:

[סעיף י"ג] מותר לטלטלן. אם הבעלים עניים. ומותר גם כן לעשירים שבבית הבעלים עניים. אבל לעשירים אחרים לא. תוס' דף קכ"ז ב'. וע' ט"ז ססי' זה:

[מג"א ס"ק כ"ח] והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי. ובהרשב"א בח"י תירץ דהכא לא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי ליחודי לכסויי בי' מנא ולסמוך כרעי המטה אלא דעתי' לתקוני ולאהדורי למלאכתו במיוחדת לו. ומה"ט מחלקינן בין חצר לכרמלית. דבכרמלית דלא מנטר לא הקצי מדעתי' אלא דעתי' לטלטלי' ע"י גמי לח אבל בחצר דמצטרי מקצי' דעתי' מני' עד דמתקן לי' וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד:

[סעיף כ"ב] אבל בכל מידי דאורחי'. המייחד נייר חלק לקנח בו אם הוא נייר טוב שעומד לכתיבה בעי' שמייחד לכך לעולם ומהני לכ"ע כיון דלאו בר מעשה הוא. אבל בנייר גסה סגי בייחוד לשבת א' מג"א לקמן רסי' שי"ב סק"ב ובתוס' שבת שם וכו':

[סעיף כ"ג] להבריח הזבובים. הכל בו סיים ובלבד שלא יהרוג הזבובים כשיבריחם. עכ"ל ד"מ:

[מג"א ס"ק נ"ו] דלא חזי לאכול חי אסור וה"ה. נלע"ד דמ"מ מותר להשליך לכלבים דמהשתא דרוצה ליתנו לכלבים נעשה מוכן לכלבים ומותר למאי דקיי"ל כר"ש דלא אמרי' מגו דאתקצי לבין השמשות ורק לטלטל בעלמא אסו' דכל זמן דאינו מיחדו לכלבים מסתמא לא יתן לכלבים ולא חזי לכלבים. ונלע"ד דזהו כוונת הרע"ב פכ"ד מ"ד דשבת ד"ה מחתכים דלועים וא"צ לדברי תוס' שהביא תוי"ט שם ודו"ק:

[סעיף ל"ח] בטל אגב עפר הבית. ובנ"ש כ' דאם יש רצפת אבנים או נסרים שרי:

[סעיף מ'] כל בהמה חיה ועוף. ואסו' לטלטל לשתק בו תנוק כשבוכה. תוס' שבת דמ"ה. ולהלק"ט ח"א סי' נ"ה נראה דאשתמיט ליה:

[מג"א ס"ק ע"א] בכרמלית אסו'. ע' ת' מהר"ם די בוטן סי' כ"ח: