הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן כה

סימן כה

[ס"א] שמעלין בקדש. טעם זה הוא בלקוטי מהר"יל ובנ"י כ' הטעם דציצית קודם דשקולה כנגד כל המצות ועוד דהוא תדיר דנוהג גם בשבת וי"ט. וע' בתשו' שאגת אריה סי' כ"ח:

[מג"א סק"ג] הרשות בידו לחזור. ע' ת' נחלת שבעה סי' ו' ובש"ת שבות יעקב ח"א סי' ע"ב:

[מג"א ס"ק ד'] לזה כתב סימן קס"ח סס"א. ולקמן סי' רפ"ד ס"ד:

[ס"ה] ויברך להניח. מה שהקשה בא"ר למה אין מברכים בלישנא דקרא לקשור תפילין ע' בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' ז':

[שם בהג"ה] וכן פשט המנהג. לכאורה יש תקנה לצאת מידי חשש ברכ' לבטלה. דבשעה דמברך להניח יכוין אי הדין כרש"י אינו מכוין לפטור בזה הברכה לשל ראש. ואז ממילא שפיר מברך על הראש מצות תפילין. ואם הדין כתוס' דמגיע על הראש ב' ברכות אני מכוין להוציא בברכה דלהניח גם של ראש. אח"ז הראו לי דבס' א"ר הביא בשם ע"ת דיכוין בברכת להניח שלא לפטור בזה של ראש. ובא"ר השיב דא"כ לשטת תוס' יצטרך לברך על הראש ב' ברכות. ואחרי שגם להנך רבוואתא היסוד שבידו לכוין שלא לפטור בזה של ראש. וכאשר נלע"ד דיש לדמותו לדינא דסי' קע"ד מ"ד. ממילא נכונים דברינו דיכוין בדרך תנאי וכההיא דסי' תפ"ט במג"א ס"ז:

[ס"ו] אם פגע. דוקא פגע. אבל הניח הראש תחלה. א"צ להסירו. ט"ז סי' תרפ"ד סק"ד:

[סעיף ט'] אסור להפסיק בדיבור וכו'. בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' נ"ט כ' דאם שמע בינתים א' מברך על תפלה של יד דמותר לענות אמן דהאי האמנה על הנחת תפלין לא הוי הפסק. ובתשו' דבר שמואל סי' קמ"ב כ' דלא יענה אמן ונ"ל ראיה מטור א"ח סי' ס"א בשם הרמ"ה דעונין אמן על ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה דהפסקה ליכא דלא גרע משאילת שלום משמע דבלא"ה הוי הפסק אף שעונה על אותה ברכה עצמה. וכן מפסקא דהמחבר סי' ס"ו ס"ז דלא יענה אמן אחר גאל ישראל דהוי הפסק אף דאמן הוי האמנה על גאל ישראל מ"מ הוי הפסק וזה לדעת הר"א שם דעונה אמן היינו דהאמנה בכלל גאולה ומקרי סמיכת גאולה לתפלה אבל מ"מ לענין הפסק בין ברכה להמצוה הוי הפסק:

[מג"א סקט"ו] לכן ימשמש בשל יד וכו' ק"ל הא אינו מרויח כלום בזה דאם נחוש לשטת רש"י דסח מברך שתים היינו על מצות לחוד. א"כ ממילא בלא סח דמברך אחד היינו דאינו מברך על הראש כלל. א"כ כששמע בשל יד ומברך להניח שוב אינו ראוי לברך על של ראש על מצות ואולי באמת מברך תחלה על של ראש ע"מ ואח"כ ממשמש בש"י ומברר להניח ואין משמע כן וצ"ע:

[מג"א ס"ק י"ז] רשאי לענות דליכא איסורא. וע' בא"ר שהביא בשם מהרא"י דאף בחוה"מ אסור דאין הטעם משום ברכה שא"צ אלא משום דכתיב והי' שיהי' הויה א' לשתיהן ע"ש וכן הביא בס' בכור שור בגיטין ד' ל"ד. וכ' שם דמה"ט ה"ה לדידן המניחים תפלין דר"ת מספק בלא ברכה לא יפסיק:

[מג"א סק"כ.] מיה' אם בעלי הקבלה שם אות ב' בשם רדב"ז ח"א סי' פ':

[סי"ג] וביום ר"ח חולץ אותם. בא"ז בשם ת' מ"ע כ' דהנוהגים ללבוש תפלין כל היום. יחזור וילבשם בר"ח אחר מוסף. אבל בחוה"מ לא יניחם אח"כ ואפי' בתפלת מנחה עכ"ל: