הגדה של פסח ריטב"א

לפי שיש בסדר לילי פסחים רוב הדעות לחכמים ראיתי לכתוב בו מה שנראה לי שהוא דרך ישר ללכת בו ומה שראיתי למורי הרב אהרן הלוי ז"ל שהיה עושה מעשה.

חייב אדם לגמור ההלל בלילי פסחים, וכן מפורש בירושלמי (מסכת סופרים פ"כ ה"ט) ובתוספתא (פסחים פ"י ה"ה), ובירושלמי אמרו שם שאומרים אותו בנעימה, וסמך לדבר (פסחים צ"ה ב') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל'), ואע"פ שבגמרא שלנו במסכת ערכין (י' א') לא מנו אותו אלא שאמרו יום ראשון של פסח ובגולה שני ימים, לפי שלא באו למנות שם אלא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ולא באו למנות לילות, ועוד שהלילות בכלל ימים בפסח, והכי איתא בפירוש בגמרא דידן בפ"ק דברכות (ט' א') הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וק"ש של ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואוקימנא כרבי עקיבא, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה מצותה עד חצות דוקא, ובזה לא נחלק שום אדם בעולם כי חייב אדם לגמור את ההלל בשתי לילות אלו, אלא שאמרו מקצת הגאונים ז"ל שאדם יוצא ידי חובתו בהלל שהוא קורא בסדר ההגדה, מקצתו על כוס שני מן הללויה עד למעיינו מים, ומקצתו על כוס אחרון מן לא לנו עד סופו, וכדתנן (פסחים קי"ז ב') רביעי גומר עליו את ההלל, וא"ת היאך מפסיקין באכילה ושתיה ובכמה ברכות ומצוות אחרות ובשיחה, תשובתך עיקר ההלל מדרבנן הוא כדמוכח בכל דוכתא (ברכות י"ד א'), והם תקנוהו בלילה הזה על הסדר הזה, ויש מן הגאונים נוחי נפש שאמרו לפי דרך זה, כי כשאדם אומר ההגדה בלילה הזה ומגיע עד הללויה חייב לברך קודם שיאמר הללויה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל או לקרוא את ההלל, כי איך יאמר הלל גמור בלילה הזה שהוא עיקר בלא ברכה, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, וכן היה עושה מעשה.

וכבר נזכר דרך זו לפני הגאונים רב צמח ורב האיי גאון ז"ל ולא הודו לדבר. וכד מעיינת בה בקושטא במילתא כולי האי לא מיחוור, וגם אינו לפי דרך הירושלמי שאומרים שם בפירוש (מס' סופרים פ"כ ה"ט) שאדם חייב לגמור את ההלל בזמן הזה שני ימים ושתי לילות ואומר אותו בנעימה ואומר ג"כ בירושלמי שהיו אומרים אותו בבית הכנסת, ועוד כיון דעיקר זה הוא תחילתו מן הללויה הללו עבדי ה' עד למעיינו מים שהוא לשעבר, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה (ערכין י' ב'), וכן בצאת ישראל ממצרים, היאך לא אמרו במשנתינו שפותח על כוס שני את ההלל כמו שאמרו (פסחים קט"ז א') שדורש עליו מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה, וכמו שאמרו (שם קי"ז ב') ברביעי גומר עליו את ההלל, השתא פתיחתו לא שנינו גמרו שנינו, ועוד מה ששנינו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר עד שנחלקו עליו (שם קי"ח א') מאי ברכת השיר ומר אמר יהללוך ומר אמר נשמת כל חי, והלא כיון שגמר את ההלל ידוע שהוא יהללוך, והיה לו לשנות ומברך עליו לאחריו, ולמה אמר אומר עליו ברכת השיר, גם היאך עלה על הדעת לומר שהוא נשמת כל חי.

אלא ודאי אין הללויה נאמר על כוס שני ולא לנו על כוס רביעי מטעם חובת הלל, אלא כדרך שיר, שתקנו על כל כוס ענין בפני עצמו כפי מה שהוא, כי על כוס ראשון ראו לסדר קדושת היום וקדושתינו, ועל כוס שני סדר ההגדה לספר ביציאת מצרים והשבח עליו ולחתום בברכה, ועל השלישי ברכת המזון, ועל הרביעי שהוא רמז לגאולת גלות זה האחרון לא לנו ה' לא לנו עד גמר כל הפרשה, ולפיכך שנינו שאומר על הכוס הרביעי ברכה של שבח, ונחלקו אמוראי בגמרא איזו היא, ואל ישיאך אדם לפי ששנינו לשון גומר עליו את ההלל, כי אין לשון גומר אלא לשון אומר, וכמו שאומרים על פסוקי דזמרה (שבת קי"ח ב') יהי חלקי עם גומרי ההלל בכל יום, וכן על ק"ש אמרו ג"כ הלשון הזה (ברכות ט' ב') ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה, ובגמרא מוכח להדיא (עי' תענית כ"ח ב') כי מה שאנו חייבים לשנות את נוסח הברכה שלפני ההלל בין ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל שאומרים לגמור ובין הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל שאומרים לקרוא, דמנהג בעלמא הוא שעשו כדי להכיר לעמי הארץ, כי לפי דרך הגמרא בשניהם יכול לומר לקרוא או לגמור, ומעתה מה שנראה שהוא דרך ישרה ונוחה הוא, שגומר את ההלל בברכותיו [בביתו או בבית הכנסת] הן ביחיד הן בעשרה, ומצוה בעשרה משום ברוב עם הדרת מלך, וכן היה מורי נר"ו עושה מעשה, וכן הנהיג בעיר סרקוסטה לאומרו בבתי כנסיות, ובני אדם קשה עליהם מפני המנהג, ואעפ"כ האמת מורה דרכו למי שעושה מעשיו לשם שמים ולמודה על האמת.

הרי אמרו כי על כוס ראשון אומר עליו קידוש היום ומסדר עליו שלש ברכות, בורא פרי הגפן וברכת קידוש היום ושהחיינו, ושותה כל אחד ואחד, שיעור הכוס רביעית של תורה, והוא כלי המחזיק כשתי אוקיות, ואמרו (פסחים ק"ח ב') דבעי למישתי ביה רובא דכסא, והוא רוב רביעית מיין מזוג, ונהגו העולם דרך כבוד ודרך חירות ליתן כוס לפני כל אחד ואחד, ואעפ"כ שורת הדין שיכולין לשתות הרבה מכוס אחד ובלבד שישתה כל אחד ואחד מהם רוב השיעור, וכדאיתא בפרק ערבי פסחים (שם), וצריך לשתות כל כוס וכוס מיין מזוג ובהסיבה, ואעפ"כ אם שתאן מיין חי ושלא בהסיבה יצא, ומיהו אם לא שתאן כסדר שתקנו חכמים אלא ששתאן בבת אחת ואפי' בזה אחר זה שלא על הסדר של ההגדה לא יצא.

ונהגו העם ליטול ידיהם לאחר הקידוש, ואעפ"כ אם נטלו קודם לכן יצאו, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (ק"ו ב') דלית הלכתא כמאן דאמר נטל ידיו לא יקדש, ואם בדק נקביו [נ"א: נטל ידיו] קודם סעודתו וישב מיד לסעוד, בההיא נטילה סגי ליה אם נתכוין שתעלה לו גם לאכילה, דנטילת ידים לאכילה בעי כונה כדאיתא בפ"ב דחולין (ל"א ב' עי"ש), ומ"מ בין כך ובין כך כשנוטל ידיו כל אחד ואחד מברך לעצמו על נטילת ידים, ואינם יוצאים בברכתו של גדול ואע"פ שבירך בקול רם וענו אחריו אמן כמו שיוצאים בסדר ברכות של סדר הלילה הזה דהיינו ברכת הכוסות וברכת מצה ומרור וירקות, והטעם דכל מידי דאכילה ושתיה מהניא הסיבה שאחד מברך לכולם, אבל לענין נטילת ידים שהוא מיקמי הסיבה [נ"א: דאיתיה נמי מיקמי הסיבה], לא מהניא הסיבה כלל, וכן ברכה אחרונה דהיינו על הגפן חייב כל אחד לאומרה, דברכת הנהנין אין אחד מברך לאחרים אלא ברכת המזון לבד אבל לא בברכה אחת מעין שלש, וידוע הוא שאין הפרש בברכת על הגפן ועל פרי הגפן בין הלילה הזה לשאר לילות אלא שבלילה הזה נעשית חובה לפי שחייב אדם לשתות מן הכוס שיעור רביעית או רובו, שהוא שיעור הצריך ברכה לאחריו, ואילו בשאר ימים ולילות אין אנו חייבים לשתות שיעור הראוי לברכה לאחריו, אבל אם אדם שותה מכוס ברכת המזון או אח"כ שיעור רביעית חייב לברך על הגפן בין בחול בין בשבת לעולם, וזה פשוט. ומ"מ לעולם אין לומר על הגפן אלא כשגומר לשתות שאין דעתו לשתות יותר, ולפיכך אין אומרים בשתי לילות אלו ברכת על הגפן אלא לאחר כל הכוסות שהוא שותה, דהיינו לאחר כוס רביעי אם אינו מסדר כוס חמישי, ואם דעתו לשתות כוס חמישי אינו אומרה אלא לאחר כוס חמישי, וכבר נחלקו הראשונים בזה אבל זהו האמת וכן המנהג.

ואחר שקידש על הכוס. וטעמו ממנו כל אחד רוב רביעית, ואחר שנטל כל אחד ואחד ידיו, יש להם לאכול מן הירקות המרים, ונהגו לאכול כרפס, ויש לנו לטבלו בחרוסת, ומפני הטיבול ההוא נוטלין ידיהם עכשיו, כי כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, והטיבול הזה הוא זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואחד מברך לכולם.

ונחלקו הראשונים, כי יש אומרים שחייב לאכול כל אחד ואחד ממנו כזית כמו מן המצה ומן המרור, ויש אומרים שהוא יוצא בכל שהוא שאינו אלא לזכר בעלמא, וכן דעת רש"י ז"ל, ונראין דבריו, תדע שאין מברכין עליו ברכת המצוות בא"י כו' אקב"ו לאכול ירקות מרים אלא ברכת הנהנין בלבד, ובודאי שיש לשאול טעם לזה, ועוד היאך מברכין עליו בורא פרי האדמה דהא לא חזי לאכילה, דדבר מר הוא, ומוכח בהדיא בפרק כיצד מברכין (עי' ברכות ל"ו א') דכל מידי דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו בורא פרי האדמה. תשובתך על השאלה הראשונה כי לפי שאין טיבול זה מעיקר הסדר אלא [דמשום] היכירא בעלמא לתינוקות הוצרכו עכ"פ להקדימו לעיקר המצוות, עשו בו היכר שלא לברך עליו ברכת המצוות. ועל השאלה השניה תשובתך כי אין דין ירקות אלו בלילה הזה כמו בשאר ימים שאין עליהם שום ברכה דהא לא חזו כלל, דאילו כל היכא דחזו להדיא ברכתם בורא פרי האדמה, והיכא דחזו ולא חזו ברכתם שהכל, והיכא דלא חזו כלל אינו מברך עליו כלל כדאיתא בפרק כיצד מברכין (עי' ברכות ל"ו א'), אלא כך הוא הענין, כי בלילה הזה מצותו קובעתו ועושה אותו כאילו מידי דחזי, כיון שאנו חייבים לאוכלו. וכן דנתי לפני רבותי שיחיו.

מצות של מצוה ראוי לעשותן דקות כמו שנהגו, וכן המשנה קורא אותם פרפרת הפת (פסחים קי"ד א'), ואם רוצה לתת בה מעט מלח משום נתינת טעם נותן ואינו חושש, וכן בכל לחם מצה של פסח מותר לתת מלח כמנהג, וכן מוכח בכמה ראיות, ומורי הרב הלוי ז"ל היה מחמיר יותר מכל אדם בחמץ בפסח, ואעפ"כ היה נותן מלח בפת של פסח, לבד במצה של מצוה לא היה נותן מלח כדי שתהא לחם עוני.

נהגו העולם כי אחר שאכלו מן הכרפס נוטלין מצה אחת ומחלקין אותה, ומניחים אותה הפרוסה האחת תחת המפה לכזית מצה שבאחרונה, ואומרים שהוא זכר למשארותם צרורות בשמלותם, והפרוסה האחרת מניחין אותה בקערה עם האחרות, ובגמרא אין זכר לדבר זה, ולא ידענו למה פורסין אותה עכשיו. ורבותי שיחיו אמרו לי שהוא מפני שהוא רוצה לומר הא לחמא עניא ודרכו של עני בפרוסה כדאיתא בגמרא (פסחים קט"ו ב'), ואני אמרתי לפניהם שזה לפי מה שאנו מברכין ברכת המצה לאחר כוס שני על שלימה ופרוסה כחדא כדאיתא בגמרא בפרק שלשה שאכלו (ברכות ל"ט ב'), והתם מוכח בהדיא שאילו היו לפניו בשעת ברכה שלימות אין לו לפורסם כלל כי שלימה מן המובחר, אלא שאם הביאו לפניו פתיתין ושלימים אע"פ שבשאר הימים איכא מאן דאמר דמברך על השלימים אמרו דהכל מודים בפסח שמברך על הפתיתין משום לחם עוני, וכן כתב אדונינו רב האיי גאון ז"ל, וכדי לצאת ידי שתיהם אנו פורסין אותה עכשיו כדי שכשיגיע זמן הברכה ויתנו הקערה לפנינו, נמצא אותה פרוסה, ונברך עליה, לקיים מצות לחם עוני, וייטב הדבר מאוד בעיני מורי הרב הלוי ז"ל.

אח"כ היה ראוי לאדם שיסלקו השולחן מלפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו (פסחים קט"ו ב'), וכך היו נוהגים בימי האמוראים לפי שהיו אוכלים על שולחנות קטנים, כל אחד ואחד בשולחן שלו, אבל עכשיו שאוכלים על שולחן גדול והוא טורח גדול לסלקו ולהחזירו, אנו עושים את הקערה שולחן בפני עצמו שבו חבילות של מצוות שהם המצה והמרור והירקות והחרוסת ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לשלמי חגיגה שהיו אוכלין, ואנו מסלקין אותה מן השולחן במקום השולחן, וצריך לסלקו לגמרי מעל השולחן כמו שאמרנו, ומנהג רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי כשהיו תינוקות בבית, אחר שעשה סדר זה ומסלקין את הקערה, היה אומר לשמש הב ונבריך כי הרבה אכלנו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ונראה לי שאם היה מושיט ידו ליטול מן הלחם נוטלין אותה מידו ואומרים לו הרבה אכלת, וזהו שאמרו בגמרא בפרק ערבי פסחים (ק"ט א') חוטפין מצה בלילי פסח כדי שיראו התינוקות וישאלו, ופירושים רבים נאמרו בו וזהו הנכון בעיני.

אח"כ מוזגין כוס שני ואומר הא לחמא עניא, והגאונים כתבו שמוזגים כוס שני קודם שיפתח מה נשתנה, אלא שלא נהגו כן.

וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע, אומר מה נשתנה וסדר ההגדה, ושמעתי כי הראב"ד ז"ל היה נוהג לדרוש פסוק אחד מענין יציאת מצרים קודם שיפתח מה נשתנה, וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כחו.

וכשמסיים ההגדה עד למעיינו מים נוטלין כל אחד ואחד כוסו בידו ואומרים בנעימות ברכת אשר גאלנו עד גאל ישראל, והגאונים ז"ל אומרים שמברך עליו בפה"ג, ואע"פ שכבר בירך על כוס ראשון והיה דעתו לשתות, כיון דמצוה באפי נפשה הוא, הוי כאילו הוא עכשיו ראשון לעצמו, וכן המנהג, אבל אין כן הלכה מחוורת, ואילו היה כן היה ראוי לומר בפה"ג קודם ברכת אשר גאלנו, שבכל מקום דהוי ברכת בפה"ג, איהו הוי ברישא (פסחים ק"ו א') חוץ מברכת המזון, הלכך אין אומרים בפה"ג אלא על כוס ראשון של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, אבל לא על כוס שני ולא על כוס רביעי, וכן לא על כוס חמישי למי ששותה כוס חמישי, וכן מנהג רבותי שיחיו, וכן עיקר.

ואחר ששתה כל אחד רוב רביעית נוטל כל אחד מהם ידיו ומברך לעצמו ברכת על נטילת ידים, כי נטילת ידים זו היא מצוה מפני מה שצריך לאכול, וכדאיתא בגמרא (קט"ו ב') דאע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון חוזר ונוטל ידיו בטיבול שני משום דאסח דעתיה בענין ההגדה, והיסח הדעת פוסל את הידים לענין אכילה, [בנ"א נוסף: לא לענין ברכה, שהרי מברך אשר גאלנו קודם נטילת ידים].

אחר שנוטל כל אחד ידיו ומנגבן יפה חייב לאכול מצה, ונהגו ליטול שתי מצות שלימות ופרוסה אחת, ומברך על הפרוסה על אכילת מצה [נ"א: לאכול מצה] ועל השלימה המוציא, ולא אמרו בזה מעולם טעם מיושב, וגם אינו מעיקר התלמוד כלל, ואמרו לפי שעושה ג' אכילות של מצה, ורוצה לעשות מצוה בשלשתן, וכנגד ג' פעמים שנזכרו בפרשה, אבל כך ההלכה בלא שום ספק שמברך על מצה שלימה ופרוסה, כי בימים טובים בוצע אדם על שתי ככרות, אלא שאמרו (ברכות ל"ט ב') כי בפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא, וזה בסעודת הלילה אבל בסעודת היום דינו כשאר ימים טובים, ומעתה על הפרוסה מברך על אכילת מצה [נ"א: לאכול מצה] משום לחם עוני, (ועל השלימה) [ועליה] מברך המוציא, כי היא שמחייבתו לאכול ומצריכתו ברכת הנהנין, ועליה אמרו בפרק שלשה שאכלו (ברכות שם) שמברכין המוציא, כי לענין ברכת המוציא הביאוה שם גבי חול לענין ירא שמים יוצא ידי שתיהם מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כלומר בוצע להמוציא, ועל איזו, אם על השלימה, א"כ פרוסה למה באה, אלא ודאי שלימה להידור ופרוסה לברכה, דמהניא אכילתה מאכילת שלימה כדאיתא התם, וה"ה אם כן מה שהביאו עליה הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, הלכך נוטל אדם מצה שלימה ומצה פרוסה, ומברך על הפרוסה ונותן ממנה כזית לכל אחד ואחד, ואם לא הספיקה היא, יאכל מן השלימה, ועם כל זה טוב הוא שתהיה הפרוסה מספקת שיאכל כל אחד ואחד ממנה כזית.

ונחלקו הראשונים ז"ל בסדר הנחתן לפניו, יש מרבותינו אומרים כי הפרוסה למעלה, ולכך אמרו מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, שאל"כ היאך שייך ביה לשון בתוך שלימה כיון שאינן אלא אחת ומחצה, ועוד שכיון שעליה מברך ראוי הוא שתהיה למעלה, ויש מרבותינו אומרים כי העליונה להידור ראויה להיות שלימה, כי כל שלם עליון, ואין הכרח במחלוקת זו, והחכם יבור לעצמו, ויש מן החכמים הותיקין מדקדקים כי המצה שנאפית בתחילה מתחילין לאכול ולברך עליה, ואותה פורסין, כדרך שהיו עושים בקופות של תרומת הלשכה (יומא ס"ב א'), ויראת שמים היא.

אח"כ נוטל החזרת ומטבל בחרוסת ומברך על אכילת מרור [נ"א: אקב"ו לאכול מרור], ואין מברך עליו ברכת בורא פרי האדמה ויש לשאול מה טעם לזה, ויש לדבר שתי תשובות, האחת שכבר נפטר בברכת הירקות שקודם ההגדה, ועוד שברכת הלחם פוטרו ככל דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ואע"פ שאין אנו אוכלין מרור לסעודה ולהשביע רעבוננו, חיוב מצותו קובעו שיהיה מעיקר הסעודה. וחייב כל אחד ואחד לאכול ממנו כזית.

לפי שלא נתברר לבעלי הגמרא (פסחים קט"ו א') אם המצוה לאכול הפסח מצה ומרור בזמן הבית כל אחד ואחד בפני עצמו או שניהם יחד, ויש שהיו עושים כן למרור בזמן הזה דרבנן זכר לפסח על מצות ומרורים יאכלוהו, תקנו שיהיה עושה כדברי שניהם, ולפי שהדעת נותנת יותר להיות כל אחד בפני עצמו אנו עושים כן [תחילה] ואח"כ נוטל מצה ומרור כזית מכל אחד וכורך ביחד ואוכל ומאכיל לכל אחד ואחד כזית מזה וכזית מזה, ואין עליו ברכה שכבר בירך עליו, ומ"מ כיון שאנו עושים זכר לדבר ההוא חייבים אנו לעשות כמו שהיה הוא עושה, ולפיכך יכול לטבלו בחרוסת, וכלל זה יהיה בידך, אין לך בלילה הזה שום אכילת מצה ומרור בלא טיבול חרוסת. כן כתב הרמב"ן ז"ל, וליכא למינדא מינה.

והחרוסת צריך שתהיה עבה כעין טיט, ונותן בו מיני תבלין שיהיו נראים שם למעלה זכר לתבן, וכשיטבול המרור בחרוסת לא ישקענו בו הרבה בענין שיאבד טעם מרור.

אחר כל זה אוכלין סעודתן, ואחר גמר הסעודה קודם שיטלו ידיהם לברכת המזון אוכלין כזית מצה ממצה השמורה כל אחד ואחד כמו שאכלו בתחילה. ואין עליו שום ברכה, שאין זה אלא כדי שישאר טעם מצה בפיו, והוי יודע שעיקר מצה השמורה הוא לשומרה מחימוץ מלישה ואילך כל מה שאפשר לעשות, ומצוה מן המובחר היו קצת החכמים משמרים את החיטים משעת קצירה וטחינה לשם מצוה (פסחים מ' א'), ואין זה חיוב.

אמרו חכמים (פסחים קי"ז ב') כי בין הכוסות הללו אם רצה לשתות יין או מים ישתה ואפילו באמצע ההגדה, אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה, ולפיכך אם רוצה לשתות ישתה קודם שיטעום כזית מצה זו באחרונה, ויש מן הראשונים ז"ל אומרים שלא אמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה אלא שלא ישתה יין מן הטעם שפירשו בירושלמי (פ"י ה"ו) שמא ישתכר ויתבטל מלומר ההלל, אבל מים יכול לשתות, ונראין דבריהם, ואפי' לטעם שלנו שהוא מפני שלא יטעום המצה או שלא יבא לקבוע את סעודתו ויראה כאוכל בשתי חבורות (עי' קי"ט ב' ולק' ד"ה היה), אין חששא אלא ביין בלבד אבל לא במים ושאר משקין.

אחר שאכל כל אחד ואחד כזית נוטלין ידיהם בלא ברכה, כי אין ברכה לנטילת ידים שלאחר הסעודה שאינו אלא להתקדש לברכה, כדאמרינן והייתם קדושים אלו מים אחרונים (ברכות נ"ג ב'), וא"נ משום חשש מלח סדומית (חולין ק"ה ב'), ואין לברך עליה [בנ"א נוסף: לא על נטילת ידים ולא על רחיצת ידים ולא שטיפת ידים, וכבר כתבו סימן לדבר בשמתא דנר"ש], והרבה מן הגדולים אומרים שאין בזמן הזה חובה בנטילת ידים באחרונה כלל, שלא תקנוה אלא כשיש מלח סדומית או בזמן שיש להם שמן ערב, כדאמרינן התם (עי' ברכות נ"ג ב') אני ה' אלקיכם זה שמן ערב, ואין לדבר זה עיקר גדול, אבל הראוי ליטול ידיו כל אחד בלא ברכה, ולכל הפחות המברך ברכת המזון צריך שיטול ידיו אם ידיו מזוהמות, שידים מזוהמות פסולות לברכה (ברכות נ"ג ב'), ואין זה מקומו להאריך יותר.

ואחר שנוטלין את ידיהם מברכין ברכת המזון על כוסות מלאים מזוגים מים, ושותים כל אחד רוב רביעית אנשים ונשים וקטנים שהגיעו לחינוך, שבכל סדר ליל הפסח כולם חייבים.

אח"כ שוטפין את הכוסות וחוזרים וממלאים לשתות כוס רביעי, ומתחיל ואומר שפוך חמתך על הגוים עד שחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ושותין כל אחד רוב כוסו, ואח"כ אומרים כולם בנעימה ברכה אחת מעין שלש שעל היין, בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן וחותם על הארץ ועל פרי הגפן, ומה שנהגו לחתום על הגפן ועל פרי הגפן טעות גמורה היא, כי חייב אדם להזכיר בה הארץ כמו שנאמר וברכת את ד' אלקיך על הארץ הטובה, ויש מן החכמים אומרים שחותמים על הארץ ועל הפירות, ואע"פ שכן נראה לכאורה בגמרא (עי' ברכות מ"ד א'), אין אנו סומכים בכך, אלא כך ראוי לחתום על הארץ ועל פרי הגפן, כי כשם שבברכה שלפניו גרם היין ברכה לעצמו משום דאשתני לעילוייא, הכי נמי לברכה שלאחריו, וכן הסכימו רוב הגאונים ז"ל.

סדר ליל פסח שורת הדין שזמנו כל הלילה עד עמוד השחר, דהלכה כר"ע מחבירו, ועוד דסתם לן תנא כותיה בפ"ב דמגילה (כ"א א') גבי הלכתא פסיקתא, ומיהו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ז"ל דסברי דהלכה כראב"ע דסתם לן תנא כותיה בפ"ק דברכות (ט' א') ובפרק איזהו מקומן (זבחים נ"ו ב'), ואמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"כ ב') אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא, ראוי לחוש לדבר להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם בקריאת ההלל של כוס רביעי חוששין בתוספות שיהיה קודם חצות ואע"פ שאינו מחוור, דלא עדיף מק"ש, ראוי לחוש לדבריהם לכתחילה, הלכך הוותיק במצוות יקבע עצמו לסדר ליל הפסח מיד כשתחשך, כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה וכל הסדר קודם חצות, ואם בא לקצר, יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח"כ.

מי ששכח ולא אכל כזית מצה ממצה השמורה יש אומרים שאינו אוכלו כלל, שא"כ יהא חייב לברך עליו ברכת המזון ועל הכוס, ונמצא מוסיף על הכוסות [בנ"א נוסף: ועושה פסח בב' חבורות], ויש אומרים שאוכלו ומברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות, שאין ברכה טעונה כוס אלא למצוה ובלילה הזה אין מצוה.

היה נראה לקצת הגאונים ז"ל שלא אמרו חכמים שלא לשתות אלא בין שלישי לרביעי, אבל לאחר רביעי שותה, וכן הוא לפי שיטת הירושלמי שפירשו הטעם שמא ישתכר ויתבטל מלומר ההלל, אבל לפי הגמרא שלנו (קי"ט ב') אין לו לאכול ולשתות אחר כוס רביעי לא מאכל ולא יין כדי שלא יקבע עצמו ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות, וגם שישאר בפיו טעם המצה, וזהו טעם הגמרא שלנו, וכן כתבו רוב הגאונים ז"ל, וכן המנהג, ומ"מ מים או שאר משקין כגון משקה וורדים וכיוצא בו שותה.

וכאן נשלם הסדר של ליל פסח ואתחיל פירוש ההגדה בשם ה' אל עולם.

וקודם שיאמר ההגדה מסלקין את הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו. ובעוד הקערה מסולקת אומר הא לחמא וכו'.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא הכא עבדי. לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין.

הא לחמא עניא וכו'. מה שאומרים כן בלשון תרגום יש אומרים שהוא כדי שלא יכנסו השדים אצלנו לפי שאינם מכירין בלשון תרגום, והנכון לפי שזה אינו מסדר המשנה אלא מתיקון האמוראים, תיקנו אותו בלשון בבלי כדי שיבינו אותו הכל, כי בזה הלשון היו מדברים ורגילין בו.

ולמה נקרא לחמא עניא, והלא אפילו כמצה של שלמה היא מותרת. פירש רש"י לפי שעיסת פסח היא כשיעור עיסת מדבר שהיא עשירית האיפה (פסחים מ"ח א'), והוא קרבן עני הבא בדלי דלות, וזה לפי דעתי אינו נכון, כי מה ענין השיעור ההוא אצל מצת מצוה, ועוד דאדרבה האוכל כשיעור ההוא הוא בריא ומבורך (עירובין פ"ג ב'), אבל הנכון דנקרא לחם עוני מפני שהמצה מתקבצת ומתחסרת ואינה מצלחת כמו החמץ, כי מעוגה אחת של עיסה רבוכה תאפה עוגת חמץ גדולה עד מאד, ועוד נקראת לחם עוני לפי שנאפה בחפזון ואינו מספיק להחמיץ.

כל דכפין ייתי וייכול. פירשו בו שצריך שיהיה רעב בערב פסח כדי לאכול מצה לתאבון, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (צ"ט ב' ק"ז ב'). כל דצריך ייתי ויפסח. שאם אין לו, ראוי ליטול אפילו מן הצדקה ואפילו לר' עקיבא (פסחים קי"ב א') כדי שיקיים מצות ליל פסח. ויש עוד בענין שאנו אומרים כי כשהיינו במצרים היה לנו לחם צר ומים לחץ במדה במשקל ובמשורה, ועתה יש לנו אכול ושבוע והותר לחם ויין דרך חירות.

השתא הכא וכו'. וכפל הדבר לחזק ולקיים הענין, וגם אנו אומרים השתא הכא אנו מקיימים מצות לחם עוני בלבד, לשנה הבאה בארעא דישראל נקיים מצות הפסח ככל חקותיו וככל משפטיו, ויש אומרים כי לכך נאמר בלשון ארמי כדי שלא יכירו המלאכים ויקטרגו עלינו שאנו מתפארים בכל זה ויזכירו עוונותינו שאין אנו כדאין ליגאל.

ואין מוזגין כוס שני עד שיגמור הא לחמא עניא וידרשו בענין הפסח. ואחר כך מוזגין ואומרים על כוס שני מה נשתנה וכו'.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין ושותין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין.

מה נשתנה הלילה הזה וכו' שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת. קודם סעודה. והלילה הזה שתי פעמים. קודם עיקר סעודתינו, אחת בכרפס ואחת במרור.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. קשיא לרש"י וכי אין אנו אוכלין בלילה הזה שאר ירקות, ופירש הוא ז"ל דהכי פירושו כי כל מה שאנו אוכלין בלילה הזה אפילו ירקות מתוקים חשובים מרור לנו זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה, ומה שאנו אוכלין בשאר לילות אפילו מרור הוא מתוק, ואינו נכון, אלא כך פירושו שבכל הלילות אנו אוכלים בתחילת סעודתינו שאר ירקות מתוקים שמכשירים האדם לאכילה, והלילה הזה אנו עושים תחילת סעודתינו מרור.

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו י"י אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

עבדים היינו לפרעה וכו'. זהו תחילת ההגדה ותשובת מה נשתנה לפי שעבדים היינו לפרעה במצרים, ובגמרא אמרו (קט"ז א') מתחיל בגנות ומסיים בשבח, לתת שבח והודאה לשם יתברך אשר מאשפות ירים אביון, ונחלקו אמוראי מאי גנות, רב אמר מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ורבא אמר עבדים היינו לפרעה, ואיפסיקא הלכתא כותיה דרבא דהוא בתראה, ורב נחמן עבד כותיה בעובדא דדרו עבדיה (שם), ומסתברא שלא נחלקו אלא באיזה מתחילין, דרב סבר מתחלה עובדי ע"ז כמו שהיה המעשה, ורבא אמר עבדים שהוא תוקפו של נס ואח"כ מתחילין בגנות ע"ז, ולפי זה מנהגינו כרבא. דאי פליגי לגמרי, נהיגנא דלא כחד.

ואילו לא הוציא וכו'. יש מקשים והיאך אפשר לומר כן שהרי כבר נשבע השם יתברך לאברהם בבין הבתרים שיוציאנו בסוף הזמן, ובלא תנאי היתה, ונראה דכך פירושו שאילו לא הוציאנו הקב"ה ממצרים כמו שנשבע לאבותינו והוציאנו בהבטחתו, לא היה הדור ההוא ראוי ליגאל, לפי שלמדו מעשה ארץ מצרים, וכל שכן שהיינו מתערבים בהם משם ואילך ולא היינו נגאלים לעולם והיינו משועבדים להם, ולפיכך אנחנו חייבים לחשוב עצמנו כאילו נגאלנו מאותו עבדות אנו ובנינו, וכדאמרינן לקמן בכל דור ודור חייב אדם וכו', לפיכך ציונו הבורא לספר בכל דור ודור נס זה, ואפילו כולנו חכמים ונבונים ויודעים כל התורה אנו מצווין לספר בזה בשמחה ובהודאות, וכל המרבה לספר יותר הרי זה משובח, ואנו מביאין ראיה לזה ממעשה.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מעשה בר' אליעזר וכו'. שהיו חכמים גדולים וספרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ובמכילתא אמרו ר"א אומר חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח עד חצות, לפי שהוא סובר שזמן אכילת הפסח וההלל עד חצות שנגאלו, ומסדר ההגדה לא נראה לו כן, אלא כרבנן דאמרי עד עלות השחר, וכן הלכה, ואע"פ כן ראוי הוא להחמיר, וסתם התנא דבריו כדי שלא יבואו לקצר בדבר מפני החשש שיאמרו שמא כבר הגיע חצות, ועוד י"ל כי החכמים הללו לאחר שסיימו ד' כוסות האריכו בענין יציאת מצרים.

אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים ט"ז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

אמר ראב"ע וכו'. משנה היא בפ"ק דברכות (י"ב ב'), והא דקאמר הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה מפורש בפרק תפלת השחר (שם כ"ח א') דאתעבידו ליה שיתסרי דרי חיוורתא.

ולא זכיתי. לשון לא (חצמו) [נצחתי], בהא זכנהו לרבנן (קדושין י"ח א'), ופירש רש"י ז"ל שחכמים אומרים שאין אומרים יציאת מצרים בלילה כלל, ואין אומרים פרשת ציצית כלל אלא מדלגה כדאמרי במערבא (ברכות י"ד ב') דבר אל בני ישראל אני ה' אלהיכם, ולדעתו הא דתנן ברישא דמתני' (ברכות י"ב ב') מזכירין יציאת מצרים בלילות, כדברי ראב"ע נסתמה משנה זו, ויש מפרשים דמדרבנן דברי הכל מזכירין יציאת מצרים בלילות ולא נחלקו אלא מדאורייתא, וקיימא לן כרבנן, והיינו דאמר רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן (ברכות י"ג ב').

כל ימי חייך להביא לימות המשיח. פירשו בגמרא (ברכות י"ב ב') שתהיה שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה.

ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם. ואחד שאינו יודע לשאל.

ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל וכו'. מפני שצריך לדרוש ארבעה פסוקים חלוקים בעניינם שנאמרו בתורה בעסק ארבעה בנים, לכך מתחיל לברך את השם שנתן לנו תורה שלימה, כי אחרי אשר גאלנו ממצרים קרבנו לפני הר סיני כמו שייעדנו בתחלה על ידי משה רבינו ע"ה כמו שאמר הכתוב (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ונקרא הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכענין מעונה אלהי קדם (דברים ל"ג) כדאיתא במדרש רבה (ב"ר פרשה ס"ח), ויש אומרים כי אמר מקום בענין זה, לפי שעד שלא נתן הקב"ה תורה לישראל לא היה נודע לא הוא ולא חכמתו, אלא כדבר הגנוז במקום נסתר ואינו נראה, וכשנתן תורה לישראל אז הופיע אורו לכל העולם, ועל דרך האמת זה כמו הנה מקום אתי (שמות ל"ג), שהוא מקום ההשגה לאספקלריא המאירה מקום תמונת ה', ועל פנים המאירים אמר ברוך הוא, והמבין ידום.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה. כי כל כך רצה לקיים ענין סיפור יציאת מצרים בזרעינו, שהפריש להגיד ולספר לכל בן ובן כפי מה שהוא. ומה הן הארבעה בנים אחד חכם וכו'. וכן ארבעה פסוקים מפורשים בתורה בענין זה ודרשום חז"ל כנגד ארבעה בנים.

חכם מה הוא אומר. מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה י"י אלהינו אתכם. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

חכם מה הוא אומר מה העדות וכו'. הפסוק הזה בפרשת ואתחנן (דברים ו') כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים וכו', ומשאלתו שהוא מדקדק בכל ענייני הפסח ניכר שהוא חכם, שהזכיר עדות חקים ומשפטים, והעדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים. כגון לאכול מצה ומרור, שהם זכר ללחם עוני ולוימררו את חייהם. וכן ענין הפסח, זכר שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, ובטלה שהוא מזלם ואלהיהם עשה ה' שפטים. והחקים, כגון הלכות שיש בפסח שאין נראה בהם טעם מוסבר כענין ועצם לא תשברו בו ושיאכל בחבורה אחת. ואע"פ שטעמו מפורש בקבלה כי אע"פ שאכלו המצריים את ישראל לא שיברו את עצמותם ולא כילו אותם וכי תמיד היו מצויינין שם במיטב הארץ. והמשפטים, כענין וכל ערל לא יאכל בו וכן שאר דיני חמץ ומצה ודקדוקי סופרים [ש]בהם, רצה לדעת עיקר כל הדברים.

אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'. כך הגירסא בכל הנוסחאות שלנו, וקשה מה ענין תשובה זו לשאלה זו, ורש"י ז"ל פירש דשאלת החכם מה העדות וכו' כלל בה כיון שעיקר היום הוא הפסח למה אנו מקדימין לאכול את החגיגה קודם לכן, ולפיכך אנו משיבין לו כי אנו עושים זה כהלכות הפסח, לפי שיהיה נאכל על השובע, וגם לפי שאין לנו לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו, ומתוך הטעם נזכיר טעמי המצוה ונספר בה כל הלילה. אבל במכילתא אמרו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח ואמור לו אין מפטירין וכו', כלומר שהוא הפליג לדקדק ולשאול וגם אתה תן לחכם ויחכם עוד והשיבהו כל הלכות הפסח ואפי' דברים שהם תקנת חז"ל שאין להם שום סמך בכתובים והוא מה שתיקנו אין מפטירין וכו', ולפי גירסתינו כך פירושו אף אתה אמור לו כשאר הלכות הפסח שאין מפטירין וכו', והפטרה זו לשון השלמה וסיום הדבר שבו נפטרין, וכן פירשוהו רז"ל בכל מקום, ובירושלמי (פ"י ה"ד) הגירסא אף אתה אמור לו הלכות אין מפטירין וכו', אבל יש בירושלמי שינוי כי שם אומרים התשובה הזו לבן טפש שאינו יודע לשאל, שיאמר לו דברים קלים שיוכל להבין, ועל תשובת הבן חכם אומרים בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ומכל מקום תמהני שהרי אין אנו אומרים על השאלה הזאת התשובה שנאמרה בתורה כנגדה (דברים ו') ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וכו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים וכו'. ולפי הפירוש שכתבנו הרי זה בכלל, כמה שאמר אף אתה אמור לו הלכות הפסח, וזהו לשון אף אתה וכו'.

רשע מה הוא אומר. מה העבודה הזאת לכם (שמות י"ב). לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים (שמות י"ג). לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת וכו'. פירשו בירושלמי (פ"י ה"ד) מה הטורח שאתם מטריחים עלינו בכל שנה בזה לעכב את סעודתינו ולערבב שמחת החג, כי רשע כגובה אפו בל ידרוש (תהלים י'), ולפי שאמר לכם, הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר (כי) [כאילו] הוא לא נצטוה בדבר. אף אתה הקהה את שיניו. הרוצים ללעוס ולאכול. ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו.

והפסוק הזה הוא בפרשת בא על פרעה (שמות י"ב) דכתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, ולא אמר מחר, רמז על בניהם ממש שנולדו במצרים תרבות אנשים חטאים ואומרים מה העבודה הזאת לכם ולא לו, ומ"מ תמהני שאם כן אין זו תשובתו שבצדה בכתוב שתשובתו בכתוב היא (שם) ואמרתם זבח פסח הוא לה'. ונראה לי כי הדרשא בזה לפי שהזכיר כאן לשון רבים כי יאמרו אליכם בניכם, והוא על הבנים של אותו זמן ועל הבנים שלאחר זמן, וכן אמרו במכילתא בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהם עתידים לראות בנים ובני בנים דכתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, וזהו שנאמר ויקוד העם וישתחוו, ולבנים [נ"א: ואמנם] של אותו הזמן אין להאשימם כל כך, כי ענין חדש הוא אצלם ועדיין סורם רע, ולפיכך אמר הכתוב לפייסם בדברים ולומר להם זבח פסח הוא לה', +א"ה, נראה שחסר כאן, שלא נתפרש ענין הבנים שלאחר זמן, וכן במש"כ רבינו להלן הם ג"כ שני עניינים כו' נראה שחסר, שלא נתפרש שם ענין הבנים של אותו זמן.+ ובמה שאמר אשר פסח על בתי בני ישראל ואמר ואת בתינו הציל הם ג"כ שני עניינים, כי על בתי בני ישראל רמז על התשובה שלאחר זמן, כי על אותם שהאמינו בה' והיו מזרע ישראל הצדיק פסח, ולא על כיוצא בו שלא סמכו בהבטחתו כי כולם מתו בשלשת ימי אפילה, ולא עוד אלא שכלל תשובה זו באומרו אף אתה הקהה את שיניו, כי זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל כל בן נכר לא יאכל בו ושיניו של זה תקהנה שרואה לאחרים שאוכלים והוא אינו אוכל, כי זבח פסח הוא לה' לאותם שפסח עליהם שהם בני ישראל ולא על כיוצא בו, ולהוסיף על עונשו אנו אומרים לו בעבור זה עשה ה' לי לי ולא לו, כמו שדקדק הרשע במלת לכם להוציא את עצמו מן הכלל אנו גם כן מהפכין ודורשין להוציאו מן הכלל, לא שיהיה זה משמעו של מקרא, שהרי אף לשאינו יודע לשאל אנו משיבין כן.

והחכם שאמר מה העדות כו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם, אין לומר בו הרי הוציא את עצמו מן הכלל דכתיב אתכם, דהא כתיב אלהינו. ומהו אתכם, כלומר אתם שיצאתם ממצרים והיה הדבר אליכם. [בגליון הכת"י כתוב, וכ"כ התוס' בפי' התורה וז"ל ואע"פ שהוא אומר אתכם דמשמע כמו לכם אינו מוציא עצמו מהכלל והא דקאמר אתכם לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שצוה ה' אותה מצוה, עכ"ל].

תם מה הוא אומר. מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו י"י ממצרים מבית עבדים (שמות י"ג).

תם. שאינו חכם ולא רשע נקרא תם. והוא מה שכתוב עליו בפרשת בא (שמות י"ג) והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד כו'. והוא כוח השם הגדול.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו. שנאמר (שמות י"ג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. יכול מראש חדש. תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום. תלמוד לומר בעבור זה. בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו וכו'. כי לא אמר בפסוק הזה שאלת שום בן, אלא והגדת מעצמך. וכמדומה לי שאין אנו עכשיו יוצאין ידי חובתינו מכל זה, כי אע"פ שאנו אומרים ההגדה בלשון הקדש ראוי היה לפרש לנשים ולקטנים יציאת מצרים.

והגדת לבנך יכול מר"ח וכו'. פי' אין זה מתשובת שאינו יודע לשאל, אלא כיון שתפס התנא המקרא דורש אותו. ולזה שאינו יודע לשאל ראוי לדרוש פירוש הפסוק הזה יותר אימתי הוא זמן ההגדה הזאת. ואמר אילו אמר הכתוב סתם והגדת לבנך ולא אמר ביום ההוא הייתי יכול לדרוש כי שמא מר"ח ניסן אנו חייבים לדרוש זה, כדרך שדרש משה רבינו ע"ה לישראל במצרים, ועוד לפי שאמר למעלה (שמות י"ג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, לכך הוצרך הכתוב לומר ביום ההוא דמשמע בעיצומו של יום, ואפילו אמר ביום ההוא הייתי יכול לומר שנתחיל להגיד כן מבעוד יום, שהוא יום י"ד, לפי שבו מתחלת עבודת הפסח שהיא שחיטתו כמו שאמר הכתוב (במדבר ל"ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, שר"ל ממחרת שחיטת הפסח שהיא ביום ט"ו יצאו, ולפיכך אמר כאן יכול מבעוד יום שהוא זמן העבודה וזמן שחיטת הפסח חייב בהגדה, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי לך לספר אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על השלחן שתוכל להראות אותם באצבע שאתה אומר מצה זו מרור זה, ואחר שסיים התנא סדר ארבעה בנים חזר ואמר מתחלה וכו'.

מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. שנאמר (יהושע כ"ד) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר י"י אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

מתחלה עובדי ע"ז וכו'. והוא סיום הגנות (עי' לעיל ד"ה עבדים היינו), ואולי הוא ג"כ מהתשובה שצריך לפרש למי שאינו יודע לשאל. וכן הוא סמוך לתשובת הרשע שהוציא את עצמו מן הכלל. ומביא ראיה מיהושע שסיפר ג"כ לאנשי דורו שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם וכו'.

ויעבדו אלהים אחרים. חוזר על אבותינו הנזכרים תרח ונחור, לא על אברהם, כי מקטנותו הכיר את בוראו ומאס בעבודה זרה כידוע בדברי חז"ל ובספרי הכותיים, ומעצמו עשה ולא מתרבות אביו, ומאב ואם אחד יצאו הוא ונחור, זה הלך לע"ז וזה עבד את השם, ומאס בכל זרע אביו וקרא ה' אחד, וכשם שנבדל הוא מכל האומות לקרוא בשם ה' אחד כך הבדילו ה' ולקחו הוא וזרעו להיות לו לגוי אחד בארץ, מדה כנגד מדה, וזהו שנאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, כפשוטו, וגם מורה בדרך האמת שלקחו מאותם ששוכנים בעבר הנהר היוצא מעדן, שפירשו מן העיקר.

ואולך אותו בכל ארץ כנען. שנאמר (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו, כדאיתא בפרק יש נוחלין (ב"ב ק' א'), לומר שתהא מתנה מוחזקת מעכשיו שלא תתבטל בשום עון שיעשו זרעו, וגם שיהיה להם טענה על היושבים בה שלא יאמרו שבאים לגזול מהם, שישיבו להם אדרבה אבינו החזיק בה ואתם באים לגזול אותה ממנו מכאן ואילך, שכבר נתמלאה סאתם וזמן אכילת פירותיהם, כי ניתן להם לפירות אולי יחזרו לאמונת ישראל וזהו והכנעני אז בארץ (בראשית י"ב) וכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה (שם ט"ו).

וארבה את זרעו. אמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) אמר רב אחא וכו' וארב כתיב חסר, ופירש רש"י ז"ל, ואריב עם זרעו, בני קטורה, שאפילו משמותן אתה יכול לידע שהיו עובדין עבודה זרה, שכולם נקראו על שם עבודה זרה כמפורש בבראשית רבה (פרשה ס"א), ואינו נכון דהיאך יזכיר בני קטורה קודם ליצחק שנולד בתחלה, ולפיכך יש לפרש הרבה ריבים עשיתי עמו והרבה נסיונות קודם שנתתי לו את יצחק, כדי לנסותו, דבריבים גדולים ובקושי גדול בא לו הזרע.

ואתן לו את יצחק. שיהיה הוא זרעו כמו שנאמר (בראשית כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע. וכלל במלת ואתן, שנתנו כנגד מערכות הכוכבים, כדכתיב (בראשית ט"ו) ויוצא אותו החוצה, כי היה אברהם רואה שלא היה יכול להעמיד שום זרע משרה הצדקת, כי לפי שהיה בנו של תרח שהיה עובד ע"ז לא היה יכול לצאת כל זרעו כשר והיו בו נובלות פרי, וכן לבסוף נתחלק זרעו של יצחק.

ואתן ליצחק את יעקב וכו'. כי רבקה ג"כ היתה עקרה, וכן כל האימהות, וכבר פירשו במדרש טעמים הרבה, ומכללם שלא יהיה מזל לישראל. ודע באמת, כי לכך יצא עשו הרשע תאום עם יעקב הצדיק בבטן אחת כדי שיבינו כל העולם כי צדקתו של יעקב הצדיק מעצמו באה לו ולא במערכת מזל ולא בטבע אב ואם ולא מכריח אחר, שהרי בבטן אחת נולדו הוא ועשו, ועשו יצא לתרבות רעה ויעקב הלך בדרך טובים.

ואתן לעשו את הר שעיר וכו'. מפני זכותו של יצחק, וצוה הכתוב שלא יתגרו בו מלחמה כלל כדכתיב (דברים ב') כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, רמז על סורו ועניינו, שהוא איש שעיר, ומקומו הר שעיר, וחלקו השעירים, והוא עתיד לקבל עוונותיהן וגזרותיהם של ישראל לעתיד לבא כי אח לצרה יולד (משלי י"ז), וכדי להודיע לכל כי יעקב הוא זרעו של יצחק ושל אברהם בלבד ובו מתקיימת גזירת כי גר יהיה זרעך וכו', יעקב ובניו בלבד ירדו מצרים, וכשם שקיים להם גזירת הגלות כל שכן וכש"כ שיקיים להם גזירות הטובות, שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שדן אותן כמידתם בנגעים רבים ובמכת בכורות, כמו שנאמר (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כמ"ש המתרגם (אונקלוס שם), ועל זה סידר המסדר ואמר ברוך שומר וכו'.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים שנאמר (בראשית ט"ו) ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו'. היא הבטחת דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וזכר למצוה זו אמר הכתוב בדין עבד עברי (דברים ט"ו) הענק תעניק לו וכו', ופירש רש"י שלכך מברכים את ה' בירידת האבות למצרים, לפי שכשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה. שהקב"ה מחשב את הקץ. מיום הגזירה לעשות כמו שגזר.

היא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

ואותה הבטחה היא שעמדה לאבותינו ולנו, והוא הברית שכרת בין הבתרים כשנפלה עליו אימה חשכה גדולה שהראהו ארבעה גליות והבטיחו שימלטו ישראל מהם. וכן הבטיחו ג"כ בקרבנות שאמר לו קחה לי עגלה משולשת כדאיתא במדרש (ב"ר פרשה מ"ד), וזהו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם בכבוד גדול ובהצלחה רבה, ואפילו בזמן יעקב הצדיק צא ולמד וכו'.

צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר (דברים כ"ו) ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.

וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם. שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן. במתי מעט כמו שנאמר (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך י"י אלהיך ככוכבי השמים לרב. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. לגוי גדול ועצום כמו שנאמר (שמות א') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ורב כמו שנאמר (יחזקאל ט"ז) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה.

צא ולמד מה בקש לבן כו'. שהיה אחינו בשרנו לעשות ליעקב אבינו.

שפרעה לא גזר אלא על הזכרים. שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן שמושיע את ישראל כמ"ש רז"ל.

שנאמר ארמי אובד אבי. רצה לאבד את אבי כמ"ש המתרגם לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא ולפיכך תלה לו הכתוב כאילו איבד. והשם יתברך ביטל עצתו ויצא משם יעקב במקנה לרוב כדכתיב (בראשית ל') ויפרוץ האיש מאד מאד, וכלל הדברים האלה הוא מה שעתיד ליארע לבנים, שיהיה הכל סימן לבנים, כדאיתא במדרש.

וירד מצרימה וכו'. תימה מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי. וי"ל שבא הכתוב לפרש שכל זה נחשב מן הצרות ומגזירת בין הבתרים, כי כל ימיהם של האבות אחר הגזירה ההיא היו בצער ובנסיונות ולא ראו בטובה. ואמרו אנוס על פי הדיבור, כי היה יודע הגזירה הבאה ואעפ"כ לא שב לאחור.

ועכשיו מתחיל לדרוש מארמי אובד אבי וכו' עד שהוא גומר כל הפרשה כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קט"ז א'), והוא דורשו כמ"ש בספרי.

ויגר שם. שמא תאמר שנטל כתר מלכות, ת"ל ויגר שם, אינו אלא כגר בלבד.

שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה וכו'. אבל במצרים מפני היאור היה שם מרעה.

ושמא תאמר באוכלוסין הרבה, ת"ל במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש כדאיתא בספרי.

ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. כך אנו גורסין, ופירש רש"י לשון ציון מאוספין במקום אחד שלא נפרדו בערים ולכך היו נראין לגוי אחד, ודייק לה מדכתיב לגוי, וזהו ודאי נס מה' יתברך כדי שיהיו עוזרים זה לזה, כי הפירוד סיבת הגלות. ואף בגלות הזה החמור הפירוד היה עיקר גזירת הגלות.

ואית דמפרשי מצויינין בעלי קומה בעלי פרצוף, וכן הוא בבראשית רבה, וכן יש גורסין מסויימין שם כלומר שהם ניכרים במלבושיהם ובענייניהם כגון ציצית בבגדיהם וכיוצא בו, ודייקי לה מדכתיב ויהי שם לגוי גדול, כי כיון שיש להם כמה דורות שהיו שם ומשועבדים להם, אפילו רבו מאד היאך יהיו שם לגוי אלא ודאי לפי שהיו מצויינין שם או מסויימין בטכסיסיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע אברהם אבינו.

ועוד יש בכלל הזה, שהיו מסומנין שם להוליד בנים הרבה, שהיו מולידין ששה בכרס אחד מה שלא היו מולידין במצרים קודם לכן, וזהו שאמר, שם, לפי שגם האבות לא הורגלו בכך בארץ כנען. וזה מרחמיו יתברך להודיע שלא עזב אותם בגלותם. ולכך היו תמהים עליהם כדאיתא בבראשית רבה (פרשה מ"ד) א"ר יצחק חזירתא רעיא בעשרה ואימרתא ולא בחד כל אילין אמר הקב"ה לאברהם דיהיב ליה את הקיני ואת הקניזי וכו' ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו. וזהו שהביא ראיה המסדר מדכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו'.

ורב כמו שנאמר רבבה כצמח וכו'. כך קבלנו, שדורשו לשני עניינים, שהיו לגוי גדול ורב כרבבה וכצמח השדה, כי כל מה שגוזזין אותם צומחים יותר, וכן צומחים בלא עבודה רבה אלא מאיליהם, והשני שכל זה אע"פ שהיה עם רב עם יוצרו. ואת ערום ועריה. ערומים מן המצוות של האבות, ומהו עריה, כמה דתימא (חבקוק ג') עריה תעור קשתך, שלא קיימו מצות ברית מילה כדאמרינן במכילתא (פרשת בא) היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שעה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח, מהו שדים נכונו, זה משה ואהרן, שנאמר (שיר השירים ד') שני שדיך כשני עפרים וגו', ושערך צמח, שהגיע קץ הגאולה, נתן להם הקב"ה שתי מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו מצות פסח ומצות מילה, שנאמר (יחזקאל שם) ואעבור עליך ואראך מתבוססת ואומר לך בדמייך חיי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמילה היתה במצרים שנאמר (שמות י"ב) וכל ערל לא יאכל בו, ומשה רבינו ע"ה מל אותם, שכולם ביטלו מצות ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבט לוי שנאמר (דברים ל"ג) ובריתך ינצורו, ויש אומרים כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם, דכיון דמיפקדי אמילה, מילתם סגי' להו, ולא דמי לערבי מהול, דההוא כמאן דלא מהילי דמי כדאיתא במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (כ"ז א').

וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה.

וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר (שמות א') הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ויענונו כמו שנאמר (שם) וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתם ואת רעמסס. ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמר (שם) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך.

וירעו אותנו המצרים וכו'. כלומר כיון שראו שהיינו פרים ורבים התחילו לענותינו, כמו שנאמר ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וכו', ומביא ראיה כי בתחלה לא עינו אותם לגמרי אלא התחילו להרע להם ולהתנפל ולהתגולל עליהם, כי בתחלה נכלמים היו לשלוח בהם יד לגמרי לפי שבאו בהבטחתם ונתיישבו ביניהם במצותם וזה נקרא בגידה גדולה, וכבר דרשו רז"ל במסכת סוטה (י"א א') להם לא נאמר אלא לו, נתחכם על מושיען לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא ידעו כי על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, ובמדרש אמרו (ויק"ר פ' כ"ז) נתחכם עליהם יותר ממה שהיו לפנינו, כי כל מי שבא לעשות להם רע בפרהסיא אלהיהם מושיע אותם כמו לבן ועשו, ולא נעשה כעשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי ולא היה יודע כי בין כך ובין כך יוליד יעקב בנים, אלא הבה נתחכמה להם מיד לגזור מיתה על הבנים הזכרים דכתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

ויענונו כמו שנאמר וישימו עליו וכו'. הכל כדי לענותם ולמעטם, והוא שהתחילו לעשות בניינים חזקים למלך ואמרו שיסייעוהו, ודרשו רז"ל (סוטה י"א א') שתלו לו מלבן בצוארו של מלך, כלומר שאפילו המלך היה מסייע בדבר, להראות כי היה דבר המלך נחוץ, ואחר כך נתנו עליהם עבודה קשה כדכתיב בפרך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברין עליהם, ולפיכך נמשלו למרור שתחילתו רך וסופו קשה.

בפרך מתרגמינן בקשיו, ואמרו רז"ל כי בתחילה אמרו להם כי המלאכה נחוצה ואינו אלא ליום אחד, עשו רצון המלך כדי שיתרצה לכם, כי הטיב לכם ולאבותיכם עד היום, והם התחזקו ביום הראשון, ואח"כ שמו עליהם לחק שיעשו אותו הסך יום יום, וזהו שדורשים בפרך בפה רך.

ונצעק אל י"י אלהי אבותינו וישמע י"י את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו.

ונצעק אל י"י אלהי אבותינו כמו שנאמר (שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. וישמע י"י את קולנו כמו שנאמר (שם) וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמו שנאמר (שם) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ואת עמלנו אלו הבנים כמו שנאמר (שמות א') כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. ואת לחצנו זה הדחק כמו שנאמר (שמות ג') וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם.

ונצעק אל ה' וכו' כמו שנאמר ויהי בימים הרבים וכו'. אמרו רז"ל כי מעטים היו ועל שם שהיו של צער נקראו רבים, כדכתיב (ויקרא ט"ו) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ואינם אלא שלשה ימים.

וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל. דרשו רבותינו ז"ל מפי השמועה, שנצטרע והיה שוחט הילדים לרחוץ בדמם, וזהו ויזעקו כמו מעיר מתים יזעקו (עי' איוב כ"ד), ועוד דרשו רז"ל שהיו מעבידין אותם עבודה זרה, ופירש רש"י לפי שהמלך הראשון לא היה מעבידן כל כך עבודה זרה מפני חיבתו של יוסף אבל זה המלך חידש עליהם גזירות והכריחם לעבוד עבודה זרה.

וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וכו' ויזכור אלהים את בריתו וכו'. כי אע"פ שבזכותם לא היו ראוים ליגאל, זכר ברית האבות, וזהו שנאמר בדם פסח (שמות י"ב) והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, משקוף זה אברהם ושתי המזוזות אלו יצחק ויעקב.

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. כדכתיב (בראשית ל"א) אם תענה את בנותי ודרשינן (יומא ע"ז ב') למנוע מהם תשמיש המטה, ולכן נקראת עונה, שמענה אותה כשנמנע ממנה.

כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וכו'. יש אומרים דדייק לה מדכתיב וידע אלהים, דבר שאינו יודעו אלא הקב"ה, כי מרוב העינוי אפילו כשהיו משמשין לא היו יורים כחץ והולכין ומתמעטין וכדאמרינן השמים ביני לבינך (נדרים צ' ב'), ויש אומרים דדייק לה מדכתיב וידע אלהים כמו וידע אדם עוד את אשתו (בראשית ד'), וכבר אמרנו כי התורה שהיא לשון הקדש מכנה לתשמיש בלשון דעת לעורר לאדם שלא יעשה מעשה ההוא לתאוה והנאה טבעית בלבד כבהמות שאין להם דעת, אלא שיעשה בחכמה ובדעת להשלים מצות פריה ורביה ולקיום הגוף, וגם כי השכבת זרע תחילת יצירתה מן המוח שהוא מקום הדעת, ועשה כן הבורא יתברך כדי שיעיין האדם בזה ויעשה הדבר בשכל ובצנעה, וזהו שאמרו חייב אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש שנאמר (הושע י"א) בקרבך קדוש, ובתרגום ירושלמי (בראשית ד') וידע אדם עוד, וחכים אדם עוד, ובמדרש (שמו"ר א') וירא אלהים את בני ישראל זה מעשה העגל שעתידין לעשות ומדת הדין מקטרגת עליהם, וידע אלהים, שעתידין הם לומר נעשה ונשמע וריחם עליהם.

ואת עמלנו אלו הבנים. שהם עמל האדם כי כמה האדם יגע לגדלם וללמדם דרך ארץ ותורה, וכן יגע כדי שיוכל להניח להם ממון אחר מותו. וכבר אמרו בעון נדרים בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כדאיתא במסכת שבת (ל"ב ב').

שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואמרו בפרקי ר' אליעזר (פרק מ"ב) שלא היה היאור בולעם אלא פולטם למדבר והקב"ה זן אותם שם ומביא סלע בפי כל אחד ואחד שהיה מניקו דבש וחלב שנאמר (דברים ל"ב) ויניקהו דבש מסלע וכו', וכל זה נקל הוא נגד הבורא יתברך, וכשבאו ישראל לים ראוהו והכירוהו, וזהו שנאמר (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו, כלומר הכירו כי הוא שעשה להם את הנס הראשון.

וכל הבת תחיון. לזימה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א').

ואת לחצנו זה הדחק. פי' כי כשראו המצריים שלא היו יכולין לכלותם התחילו לדחוק אותם שיחזירום לאמונתם ויתערבו בהם, ודחק זה שמד, וזהו שנאמר וגם ראיתי את הלחץ, כי זה הוסיף לגאול אותם מהרה, כי ירא אנכי שמא לא יוכלו לעמוד בנסיון, כי כבר התחילו להתערב בהם קצת ולבטל ברית מילה וללכת אחרי הכוחות העליונים והכשפים.

ויוציאנו י"י ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.

ויוציאנו י"י ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני י"י. ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. והכתי כל בכור אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח. אני י"י אני הוא ולא אחר.

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף וכו'. מכאן ראיה כי מלאך ושרף שני דברים הם, השרפים הם מלאכי אש העומדים תחת הכסא וטובלין בכל יום בנהר של אש ההולך לפני הכסא, וכן הוא אומר (ישעיה ו') שרפים עומדים ממעל לו, והמלאכים הם למטה מהם המתחלפים בכל יום ומתלבשים גופות, והם שנבראו ביום החמישי, והשליח הוא הידוע המלאך הגואל זה מטטרו"ן, ושמו מורה עליו, והוא שר של ישראל השומר אותם, וזהו שנאמר למשה (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, והוא שר צבא ה' שבא ליהושע, ועליו אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ב') דאפי' בפרוונקא לא קבליה משה, ואם תאמר והא כתיב (במדבר כ') וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וי"ל כי ויוציאנו שב לבורא יתברך, כדכתיב (דברים ד') ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים, והמלאך שאמר, וישלח מלאך, על משה רבינו ע"ה, או שליח השם הגדול ששלח מלאך הברית מלאך פניו ויוציאנו ממצרים בכוחו.

שנאמר ועברתי בארץ מצרים וכו' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אמרו רז"ל במכילתא אם של עץ נרקבת [וכו'], כלומר כי סר צילם העליון מעליהם שהיה מעמידן, ומיד ניתך ונרקב, ובזה נודע כי מכת אלהים היא, כי אין כח מושל על כח אחר לבטלו אלא הקב"ה לבדו.

ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמר (שמות ט') הנה יד י"י הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד.

ביד חזקה זו הדבר. כלומר שנעשית ביד חזקה, שהיא יד ה', לפי שהיה בה הדבר אמר כן, ולא בכל החוזק ממש, כי לא הראה הקב"ה החוזק רק בדבר השלם הוא מכת בכורות, וכדאמר בספרי ולכל היד החזקה (דברים ל"ד) זו מכת בכורות שנאמר (שמות ו') וביד חזקה יגרשם מארצו, ולפיכך לא נאמר בדבר הזה אלא הנה יד ה' הויה.

ובזרוע נטויה זו החרב כמו שנאמר (דה"י א' כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם.

ובזרוע נטויה זו החרב. זהו כינוי לנקמה שעשה ה' במצרים, שהיתה חרב נוקמת נקם ברית, ר"ל בריתו של אברהם אבינו ע"ה, וכן וחרבו שלופה בידו (דה"י א' כ"א) להנקם מהפושעים והמורדים.

ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמו שנאמר (דברים ד') או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם י"י אלהיכם במצרים לעיניך.

ובמורא גדול זה גילוי שכינה. שנגלית להם במצרים אע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וארץ טמאה, לקיים מה שהבטיח ליעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ו) ואנכי אעלך גם עלה, והוא השם הגדול שנתן בו תורה ואמר אנכי, וכן הוא אומר (שמות ג') אנכי אלהי אביך, וזהו שהיה אומר משה רבינו ע"ה (שם) מי אנכי כי אלך אל פרעה ואמרו רז"ל משל למלך ששלח שלוחו לאריסו כדאיתא בשמות רבה, ואימתי נגלה עליהם, ב' פעמים, אחת ביום ר"ח ניסן שנאמר (שמות י"ב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים החדש הזה לכם, ואמרו רז"ל שהקול נשמע בכל ארץ מצרים, וכן בלילה בשעת הגאולה, וכמו כן ראוהו על הים ויראו מאד כמו שנאמר (שמות י"ד) ויראו העם את ה', ונקרא מורא גדול כי הרואה פני שכינה ירא מאד ונרתע ונבהל ונופל על פניו, וזהו שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת וכו', והראיה מן סוף הפסוק דכתיב במצרים לעיניך, ובספרי אמרו רז"ל ולכל המורא הגדול (דברים ל"ד) זו קריעת ים סוף, כי שם ראו פני השכינה ואמרו זה אלי ואנוהו.

ובאותות זה המטה כמו שנאמר (שמות ד') ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות.

ובאותות זה המטה. ייחדו האותות אל המטה לפי שאמרו ז"ל כי המכות היו כתובים שם במטה דצ"ך עד"ש באח"ב, וכן צירוף אותיות של השמות שבהם נבראו שמים וארץ, כי מששת ימי בראשית נעשה כדתנן במסכת אבות (פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, [בנ"א נוסף: וכן התנה ה' עם מעשה בראשית], ודבריהם חן לשומעיהם, ולכן נקרא מטה אלהים, ונזדמן לו למשה רבינו ע"ה בהר חורב שירד שם מן השמים, וזהו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך, לא יאמר אדם הזה אלא על מה שבידו שנותן אותו לחבירו.

ובמופתים זה הדם כמו שנאמר (יואל ג') ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן.

ובמופתים זה הדם. ואע"פ שמכת הדם היתה אחת קורא אותה מופתים לפי שנעשו בעניינו מופתים רבים, כי המים שהיו צלולים מכל מימות שבעולם נהפכו לדם אחר שהיו בידם של מצרים, וישראל ומצרי שותים בכוס אחד, לצד המצרי דם ולצד ישראל מים, ובמדרשו של רשב"י, שהיו נעשים כאש שורף ומתמלא כל מצרים עשן מהם [נ"א: בפיהם] והיינו דכתיב דם ואש ותמרות עשן.

דבר אחר. ביד חזקה שתים. ובזרוע נטויה שתים. ובמורא גדול שתים. ובאותות שתים. ובמופתים שתים. אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים. ואלו הן. דם. צפרדע. כנים. ערוב. דבר. שחין. ברד. ארבה. חשך. מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. דצ"ך עד"ש באח"ב.

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. פירשו בו דנפקא לן לפי שיש בכל אחת מהם שתי מלות, ועל דרך האמת מדת הדין ומדת רחמים שהיו משותפים ביחד זו לעשות נקמה במצריים וזו להציל את ישראל שלא תבא עליהם המכה, ואלו הן העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים כדתנן באבות פ"ה (מ"ד), וכולן מפורשין בכתובים חוץ ממכת כנים שהיא גמרא ובא בקבלה שהיו בהם אלא שלא היו מצערין אותם, ולפי שהיו בהם אמרו החרטומים אצבע אלהים היא, כלומר מכה כוללת, כי הם לא היו יודעים שלא היו מצערים אותם. ולפיכך ויחזק לב פרעה.

ואינו דורש ובמלחמה, לפי שאותה מלחמה היתה למעלה להפיל שר שלהם. וכן אינו דורש ובמסות, לפי שהוא לשון כללי של נסיונות שהיה מתרה בהם בכל שעה ושעה, ולא ירדה מכה בעלילות אלא בהתראה, ורז"ל אמרו שההתראה שליש כל חדש וחדש כדאיתא במכילתא.

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. פירש רש"י שלא תאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה לפי שלא מנאן דוד בספר תהלים (פרק ק"ה) על הסדר הזה, ובשוחר טוב אומר כי כסדר הזה היו כתובים במטה וזהו שנאמר ואת המטה הזה וכו' אשר תעשה בו את האותות את האותיות, וכן מצינו לרבי יהודה עושה סימנים במסכת מנחות פי"א (מ"ד) לשיעור שתי הלחם ולחם הפנים זד"ד יה"ז, ולכל שיעור חכמה נפלאה בסוד הקבלה, ודבריהם חן לשומעיהם.

רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים מה הוא אומר (שמות ח') ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ועל הים מה הוא אומר (שמות י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י"י במצרים. כמה לקו באצבע עשר מכות. אמור מעתה. במצרים לקו עשר מכות. ועל הים לקו חמשים מכות.

רבי אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים היתה של ארבע מכות שנאמר (תהלים ע"ח) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. עברה אחת. זעם שתים. צרה שלש. משלחת מלאכי רעים ארבע. אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות. ועל הים לקו מאתים מכות.

רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים היתה של חמש מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו אחת. עברה שתים. זעם שלש. צרה ארבע. משלחת מלאכי רעים חמש. אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות. ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות.

רבי יוסי הגלילי אומר וכו' אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. כי היד יש בו חמש אצבעות, וכל אצבע עשר, הרי חמשים, וכן דורשין אותו רבי אליעזר ורבי עקיבא, ומחלוקתן במכילתא. ומכל מקום תמה אני שהרי אצבע אלהים היא על מכת כנים בלבד נאמר, ועוד שהרי אמרו למעלה ביד חזקה זו הדבר, קורא למכה אחת יד, ועיקרן של דברים כי הכתוב בכאן אינו אלא סמך בלבד והקבלה עיקר, וחרון אפו ידוע שאינו אלא אצבע קטנה שביד, והוא ג"כ יד חזקה אבל היד הגדולה יש בה חמש אצבעות של קטנה, וזה סוד, ורבי אליעזר שדורש כל מכה היתה של ארבע מכות, בדרך הפשט הוא שלקו בה ד' יסודות, ורבי עקיבא שדורש של חמש מכות, מונה מכת ההיולי הוא היסוד הכולל, ויש אומרים שלקה השר שלהם בשמים.

וחשבונם של רבי אליעזר ורבי עקיבא פשוט הוא, כי כל מכות של מצרים מונה אותם כאילו היו באצבע, ועל הים היו ביד הגדולה שהוא חמש אצבעות, נמצאו מכות הים חמש פעמים ממכות מצרים. ור' אליעזר אינו דורש חרון אפו כי הוא דורש את הכתוב כלל ופרט חרון אפו כלל ואידך פרט.

כמה מעלות טובות למקום עלינו. אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם דיינו. אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו. אלו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו. אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. אלו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שקע צרינו בתוכו דיינו. אלו שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה דיינו. אלו ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה ולא האכילנו את המן דיינו. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו. אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו. אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית המקדש דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. הוציאנו ממצרים. עשה בהם שפטים. עשה באלהיהם. הרג בכוריהם. נתן לנו את ממונם. קרע לנו את הים. העבירנו בתוכו בחרבה. שקע צרינו בתוכו. ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה. האכילנו את המן. נתן לנו את השבת. קרבנו לפני הר סיני. נתן לנו את התורה. הכניסנו לארץ ישראל. ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו.

כמה מעלות טובות למקום עלינו. כלומר שעשה עלינו ושם בנו, והם חמש עשרה כמנין שם י"ה צור עולמים העומד על הכסא על ט"ו מעלות, כדאיתא בפרקי הכלות, וכנגדן במשכן ט"ו קלעים לכתף, וכן אמר דוד המלך ע"ה בספר תהילים ט"ו מעלות, וכנגדן עשו בבית המקדש ט"ו מעלות כדאיתא במסכת מדות (פ"ב מ"ה).

על אחת כמה וכמה וכו'. עתה חוזר לענין שבא להזכיר אלו ט"ו מעלות, על אחת, שאין אנו ראויים למעלה אחת, כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שעשה עמנו כל זה, הוציאנו ממצרים וכו'.

ובנה לנו בית הבחירה. בית המקדש נקרא בית הבחירה על שם שבחר בו הקב"ה, כמו שנאמר (דברים י"ב), כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם כו'.

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן. פסח. מצה. ומרור.

פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה. על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות י"ב) ואמרתם זבח פסח הוא לי"י אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו.

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. שנאמר (שמות י"ב) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם.

מרור זה שאנו אוכלין על שום מה. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

רבן גמליאל היה אומר וכו'. משנה היא בפרק ערבי פסחים (קט"ז א'), התחיל במשנה, משנת אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו', וסיים בה, ונתן את הברייתות שבמכילתא באמצע.

ומה שאמר לא יצא ידי חובתו, כלומר שלא קיים מצותו כראוי. לפי שמצינו שהקפיד הכתוב באמירה, כדי שנזכור נפלאות הבורא מתוך שנזכיר בפינו למה הם באים.

מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בציקם וכו'. כך דורש במכילתא, ומכאן למדנו כי מה שאמר הכתוב כי לא חמץ, ר"ל כי לא היה חמץ כשיצאו ממצרים, אבל כשהגיעו לרפידים חמץ היה, אלא שבמצרים חמץ ומצה עמו בבית כדאיתא בפסח שני (פסחים צ"ה א'), כי שיעור חמץ אינו אלא מיל, לדעת הרמב"ם ז"ל בשהיה, ולדעתינו (פסחים מ"ו ב') שלא בשהייה, ועוד שהרי הוליכוהו בדרך והוליכוהו בשמש או ביום המעונן, וקיימא לן (פסחים מ"ב א') אשה לא תלוש לא בחמה ולא כו', ואמרינן נמי במסכת יומא (כ"ח ב') האי יומא דעיבא כוליה שמשא, כי לפי שהחמץ נעשה מעט מעט ואינו ניכר, חששו לכל זה מפני ספק כרת עד שחששו למים לנים, ופירושו שנשאבו אחר בא השמש והיו בבית, שלא לנו בלילה במחובר, לפי שהחמה מהלכת תחת הקרקע ומעיינות רותחין כדברי חכמי אומות העולם כדאיתא בפסחים בפרק מי שהיה טמא (צ"ד ב'), ואע"פ ששהו בבית כמה ימים אין בכך כלום, גם מה שאומרים שלא יהיו במקום שהירח שולט שם, אין בדבר זה שום עיקר בעולם.

וגם צדה לא עשו להם. אמרו רז"ל (מכילתא) להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ולא נוליך עמנו צדה לדרך אלא בטחו בשם יתברך.

ולפיכך אמר מצה זו, מרור זה, לפי שצריך להגביה כל אחד ואחד. אבל פסח אין אומרים פסח זה, לפי שאין להגביה הבשר, שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ, וגם אין להגביה כל הקערה ביחד כמו שרגילים רבים.

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות י"ג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.

בכל דור ודור חייב אדם וכו'. כלומר כל יחיד ויחיד צריך שיראה עצמו כאילו הוא היה עבד במצרים ויצא לחרות, כמו שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכבר דרשו למעלה לי ולא לו, מכלל דדרשינן לי על כל אחד ואחד האומרו עכשיו בפיו.

לפיכך אנחנו חייבין להודות. להלל. לשבח. לפאר. לרומם. ולהדר. ולעלה. למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחירות. ומשעבוד לגאולה. ומיגון לשמחה. ומאבל ליום טוב. ומאפלה לאור גדול. ונאמר לפניו הללויה.

לפיכך אנחנו חייבין וכו'. אמרו במכילתא ואמרתם זבח פסח הוא לה', בא ללמדך שכל מי ששומע הנסים הללו צריך לשבח לפאר ולרומם וכו', וכל הלשונות האלו של שבח הם בפרקי היכלות, עד ולעלה. ואין ראוי לומר ולקלס, לפי שנופל בו לשון גנאי כמו לעג וקלס. ולפיכך אנו אומרים כל לשונות הללו של שבח משום דאמרינן במכילתא ובני ישראל יוצאין ביד רמה (שמות י"ד) שהיו המצריים מחרפין ומגדפין בכל מיני גידופין וישראל מרוממים בכל מיני שבח, וכן הוא אומר (שה"ש א') לריח שמניך טובים, א"ר ינאי הראשונים ריח שמנים אמרו לך אבל אנו כשבאנו לים לא הנחנו לשון שבח שלא קלסנו לך ושבחנוך בו.

הללויה הללו עבדי י"י הללו את שם י"י. יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י. רם על כל גוים י"י על השמים כבודו. מי כי"י אלהינו המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה.

בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז. היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור. ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן. מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור. ההרים תרקדו כאלים גבעות כבני צאן. מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים.

הללויה הללו עבדי ה' וכו'. מכאן מתחיל ההלל, ויש אומרים שראוי לברך קודם לכן לגמור את ההלל, כי זה במקום חובת ההלל, כמו שנאמר (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגו', ומה שאינו מונה אותו במסכת ערכין (י' א'), לפי שאינו מונה שם אלא הלל של ימים אבל לא הלל זה של לילה, כי זה דבר פשוט הוא, וכבר נאמר במקום אחר בברייתא (ברכות ט' א') הלל שבלילי פסחים עד שיעלה עמוד השחר, ובירושלמי ובתוספתא מונה אותו בפירוש בזמן שבית המקדש קיים לילה אחת ובזמן הזה שתי לילות, ואמרינן שם שאומרים אותו בנעימה גדולה, ובירושלמי נראה שהיו נוהגים לקרותו בבית הכנסת בערבית, ומפני זה יש אומרים כי אדם יוצא בהלל של הגדה ומברך עליו, והמנהג שלא לברך, ואין לשנות, אבל הראוי לכל אחד ואחד לקרות פעם אחרת הלל גמור, כי מה שאומרים אותו בסעודה אינו אלא דרך שירה, ולפיכך חולקים אותו ומשיחין ואוכלים ושותים בינתים.

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. כן י"י אלהינו ואלהי אבותינו הגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה י"י גאל ישראל.

ולאחר שהשלים ההגדה נוטל כוס שני בידו, ואומר ברכת אשר גאלנו, ואין צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, ואילו היה שם ברכת הנהנין, היה בתחלה, כמו קידוש, דכל היכא דאיכא בורא פרי הגפן איכא ברישא (פסחים ק"ו א'), ונהגו כולם לאומרו וכן דעת הרמב"ם ז"ל, אבל הנכון שאין אומרים בורא פרי הגפן אלא בכוס של קידוש ושל ברכת המזון, וכן אין אומרים על הגפן ועל פרי הגפן אלא אחר כל הכוסות, ואם דעתו לשתות כוס חמישי לא יאמר אותו אלא אחריו, והחתימה על הארץ ועל פרי הגפן.

ולעולם כל האוכל מרור צריך טיבול בחרוסת. וחייב לאכול מכל דבר כזית. וצריך לגמור ההלל קודם חצות משום דחיישינן לדברי ראב"ע דסתם לן תנא כוותיה בפ"ק דברכות (ב' א') ובפרק איזהו מקומן (זבחים נ"ו ב') דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ואע"ג דבפ"ב דמגילה (כ"א א') סתם כר"ע דס"ל עד שיעלה עמוד השחר, הכא תרתי והתם חדא, ואע"ג דבמסכת יבמות (ק"א ב') אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרתי סתמי, כיון דלא ידעינן הי מינייהו בתרייתא נקטינן לחומרא, כן כתבו התוספות, אבל הגאונים ז"ל פוסקים כרבי עקיבא דהלכה כמותו מחבירו, ועוד דסתם לן תנא בהדי הילכתא פסיקתא בפ"ב דמגילה, ואעפ"כ ראוי לחוש, דבפרק איזהו מקומן (זבחים נ"ז ב') משמע דמודה ר' עקיבא דהפסח אינו נאכל אלא קודם חצות מדרבנן, ואמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"כ ב') דמצה בזמן הזה כמו פסח בזמן הבית ולראב"ע לא יצא אחר חצות, ויש לומר ג"כ שחושש לו רבי עקיבא מדרבנן, וגם בקריאת ההלל החמירו בו בתוספות, ואע"פ שאינו חמור יותר מקריאת שמע לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה (ברכות ח' ב'), ועוד דעיקר ההלל במצרים מחצות ואילך היה, אעפ"כ ראוי להחמיר לכתחילה ואין אומרים אותו אלא עד חצות, וכן עיקר.

ואמרו ז"ל (פסחים קי"ז ב') כי בין הכוסות הללו אם רצה לשתות אפי' יין שותה, ואם הוא נמלך, יברך עליו, ובין כוס שלישי לרביעי לא ישתה, ודוקא יין, שמא ישתכר כדאיתא בירושלמי או יבטל טעם מצה מפיו, אבל מים או שאר משקין ישתה, ואחר הכוסות כולם היה נראה שמותר לשתות אפי' יין, אבל הגאונים ז"ל אמרו שאין שותים אלא מים אבל לא יין כדי שלא יבטל טעם מצה מפיו, וכן עמא דבר.

שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו.

ומה שתיקנו לומר על כוס רביעי פסוק שפוך חמתך על הגוים, הוא מפני כי לפי שקיימנו מצות ד' כוסות כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות לאומות העולם, אנו אומרים על כוס האחרון שיגיע אותו הזמן שישקה אותם ה' כוס חמתו הוא כוס התרעלה כדכתיב (איכה ד') שישי ושמחי בת אדום וכו' גם עליך תעבור כוס, ולא עוד אלא שעיקר גאולתינו תלויה בחורבן קרן מלכותם כדאמרינן בבראשית רבה (פרשה כ"א) עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש (דניאל ח'), אמר רבי יצחק כשיעשה ערב בקרן של אומות העולם אז ונצדק קדש, וכן הנביא אומר (ישעיה ס') כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה במהרה בימינו אכי"ר.